מאת הרב לוי יצחק לדרמן
זה היה מחזה לא שיגרתי. דוקא בחנות הפלאפל, בינות לחומוס ולצ'יפס המבעבע, צדה את עיני תמונה לא שיגרתית. בן הישיבה שאוחז את ידיו הנטולות טרם ניגובם, מפנה את פניו לצד מסוים ומברך בדביקות 'על נטילת ידים...'. אינני רגיל במראות שכאלו דוקא בדוכני המאכל, ואת זה חפצתי להכיר, להעריך.

הבחור שהבחין במבטי הנוקב, השכיל לשתף אותי בתחושותיו, והללו הובילו אותי באקראי ממש לאחת מפינותיה הבוהקות של הישיבה.

'הגעתי הנה לאחר יום מטלטל' - פותח הבחור - 'אבי מאושפז כאן בבית החולים הסמוך, והתבקשתי לסעוד אותו בחוליו, לא הספקתי לטעום דבר מה בטרם יצאתי את שערי הישיבה, ולא היתה לי ברירה אלא לקנות דבר מה להשקיט את רעבוני. אך כמי שחונך שגם האוכל הינו חלק מיישותו של בן הישיבה, לא משנה אם אני בחדר האוכל הישיבתי, או בקיוסק צוהל, הוייתי נשארת ישיבתית באשר היא'.

המחשבות החלו לרצד במוחי - את החינוך הזה הוא קיבל בין שערי הישיבה?? וכי כך נראית 'ישיבה של מטה' - חדר האוכל - בישיבתם??

לא התאפקתי. ביקשתי ממנו לפרט באוזניי היכן הוא לומד, ואימתי זמני הארוחות בישיבתו. משנעניתי, הבטחתי לעצמי שאני הולך לראות זאת במו עיניי, ללא מתווכים...

כבר למחרת היום שמתי פעמיי לשכונה הירושלמית המדוברת, הבטתי בשעוני לבדוק אם שעת ארוחת הערב החלה. מבלי לחשוש, החלטתי להכנס לחדר האוכל, להביט ביושבים בו בעת אכילתם.

אני פוגש את בן שיחי מה'פלאפל', ואני שואלו, ספק בסקרנות, ספק בתהיה - מיהו המשגיח שמנווט את צעדיכם בחדר האוכל?! היכן תלוי השלט בו נקבעו עשרת הכללים - כיצד היא נטילת הידים, איך תיראה הברכה, מה ישוחחו בין נגיסה לנגיסה, כיצד מכבדים את האחר במנה הגונה, ואת הכהן במנה ראשונה, איך הופכים זבחי מתים למעדן מלכים... ועוד ועוד...

***

לא היה קל להוציא תשובה ברורה לשאלה המסקרנת, אך משרבו החיצים למטרה אחת, אל אותו 'אלטערע'ר בחור', החלטתי גם אני לתהות על קנקנו, ולהבין איך בחור יכול לחולל מהפך באוירה של ישיבה של מטה...

אחר מילות הנימוס, הוא פותח במנולוג מרגש. הוא מספר שבאחד הימים כשהגיע אל סבו הגדול שהיה חניך ישיבת סלונים, ובפיו תלונה זועמת על האוכל החסר בחדר האוכל... הושיב אותו סבו לצידו, ובארשת אבהית מובהקת, החל לפרוט על מיתרי הלב, לספר מעט על מנות האוכל שהצמיחו אותו לפני יובל שנים...

'לא היתה לנו אפשרות להתלונן כלל' - הוא פותח, 'היינו נשלחים לאכילת 'ימים' בבתי תושבי העיירה, וכל אחד התפלל שאך יתמזל מזלו ויגיע הוא לסְטֶנְצְיָה מרווחת, שבה ניתן לספק מעט את צרכי הגוף...

הייתי נער צעיר ושקט, ביישן מטבעי, ואינני יודע איך, אבל תמיד התמזל מזלי להיות אחרון הנשלחים, ומטבע הדברים תמיד זה היה אצל העני שבעיירה... מטבע הדברים, הבחורים דיברו אודות החוויות שעברו עליהם אצל הבעלי בתים, ורבים מחבריי, התפלאו כיצד אני חוזר כה מאושר, למרות חוסר העושר הקיים במקום אכילתי...

הסברתי להם, כי ה'בעל הבית' אליו נשלחתי הינו בר אוריין, שיודע לתת את הערכה הנכונה לחשיבות האוכל. יתרה מכך, הוא לימד אותי כיצד דוקא בדלות הקיימת, ניתן למצא בקלות יתר את היהלומים שצפים ובוהקים ממרבד המאכל... בעבורי היתה זו חוויה רוחנית, כנראה שהרוחניות חיפתה לא מעט על הדלות שבגשם...

עד היום זוכר אני את המשל שהוא היה מתאר לי מעברו, בימי מרן החפץ חיים זיע"א - על אדם החפץ ביהלומים ואבני חן, שיכול לאתרם בשני סוגי מקומות: בבורסת היהלומים. שם קיים במרוכז כל ענף המסחר באבנים היקרות, החל בלטשים ההופכים את אבן הגלם העמומה, בסיתות ובעמל כפיים לאבן נוצצת חמדת אנוש, דרך הגְמוֹלוֹגִים השמים את ערכה של האבן, וכלה בסוחרים ממולחים, היודעים לעשות רווח של ממש מכל עסקה יהלומית.  עשירים המה יושבי הבורסה, אך מתעשרים הם יותר ויותר מכל יהלום ואבן יקרה, המכניסים לכיסם רווח נאה. אדם החפץ בכל הון יקר ונעים, ימצא שם את מבוקשו, ככל אשר תמצא ידו.

אך את היהלומים אפשר גם למצוא במקום שונה בתכלית. מקור מחצבם של אבני-יקר אלו הינו בבטן האדמה הבוצית והמגושמת. שם איותה ההשגחה העליונה לקבוע את מקור ההיוצרות של נופך, ספיר ויהלום. בשביל להתעשר מחפירה באדמה לא צריך להיות יהלומן או גמולוג. גם איכר פשוט יכול בן-רגע להתכופף לעבר הניצוץ, המציץ לעברו בין רגבי האדמה, ולההפך מיד לעשיר מופלג ולנגיד שבנגידים, ללא השקעה גדולה ולפעמים אף ללא מתחרים.

הוא רק נצרך לשם כך לשלשה דברים: לרצות - להיות עשיר, לחפש - והמחפש תמיד מוצא, שהרי 'יגעת ומצאת תאמין'. ולהעריך - לדעת את ערכה של כל אבן נוצצת. ללא הערכה, יכול אותו איכר לבוז לניצוץ המנצנץ ולהיות בטוח שהינו רק שבר של בקבוק הוודקה, שאך מקודם שתה ולגם. וממילא אף אם יתכופף ויטלנו, ינסה רק למצוץ את שבר הזכוכית, לטעום עוד קורטוב יי"ש ולהשליך שוב את האבן, ללא ידיעה שבאבן זו יכול הוא לקנות מפעל שלם ליצור וודקה, ולהפסיק להיות איכר פשוט. ובעצם מי שיש לו שלשה דברים אלו כבר איננו איכר כה פשוט.

בן הישיבה היושב ראשו ורובו בהיכל התורה, אשר 'יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה', העסק והבורסה שממנה אנו מתעשרים הוא 'לעסוק בדברי תורה'. היכל הישיבה הוא מרכז התורה, בו קיימות כל האפשרויות המסייעות לעלות במסילה העולה בית קל ולהתעשר בעושרה של תורה, אשר לא יערכנה זהב וזכוכית, ולא תסולה בכתם אופיר [איוב כח], וכל השוקד על דלתות בית המדרש יום יום, ימצא חיים וחכמה, תורה וגדולה. וכל העוסק בה לשמה, זוכה לדברים הרבה.

אך בן הישיבה נזקק לדעת כי יש עוד מקומות בהם קיימים יהלומים. המבדיל בין קודש לחול נתן לנו להתעסק בלכתינו ביני עמודי בישיבה הקד', גם בקודש וגם בחול, בכדי לקדש את החול ולהופכו למקדש מעט, כפי שהיטיב לבטא זאת הרמח"ל בדרך ד' [ד] 'ואדרבה, השפלתו תהיה הגבהתו בהיותו הופך את החושך לאור ואת הצלמות לנגה יזריח'.

'עד היום' - מסיים אותו בחור - 'מהדהד בי המשפט שאמר לי סבי הגדול מנהמת הלב - 'ישיב'ע בָאחֶע'ר נצרך הוא להרחיב את גבולות הקדושה לתוך עניני החול, ואף לצמצם את ערימות החול, הצבורות סביב ים תלמוד התורה, העמוקה מיני ים. אך אם כמטמונים נחפשנה, נמצא גם יהלומים קטנים וגדולים בתוך ערימות החול הללו, שבמבט ראשון לא מעריכים. וכאן אין כל כך הרבה מתחרים והעושר יכול להיות גדול'.

***

עם המשפט הזה, הגעתי למחרת לארוחת הצהריים בחדר האוכל בישיבה. חשבתי לעצמי לפתע, הרי יורדים אנו ל'ישיבה של מטה' לחדר האוכל ג' פעמים ביום לזמן לא קצר. וכידוע חדר זה הינו מקור לבעיות המפריעות ללומד, ע"י ההפסק בעליה בתורה ויר"ש. לא לחינם מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל היה קורא לחדר האוכל - 'הגיהנום של הישיבה', שם מתחילות כל הירידות של המבקש...

בחור לומד בשקידה נפלאה 3 שעות רצופות בסדר ב', ומשם, שם הוא את פעמיו לסדר המוסר. יושב הוא למול ה'סטנדר' בשפתיים דולקות ולב מלא דעת ויראת ה'. משם שופך את נפשו בתפילה בכוונה, בהרגשת ה'שיויתי' כעומד לפני המלך, ומשם... הישר אל קערת החומוס המגושם שבמטבח, החביתה, הגבינה ושאר ירקות...

פתאום השקדן הנעלה הזה, מוצא עצמו רודף אחרי איזה מנת עוף, גולש בשיחת לה"ר, ליצנות, מחלוקת ושאר פטפוטים, אשר ברוב דברים לא יחדל פשע, ולפעמים אף פוגע בטבח (ברבים?), תופס מנה נוספת השייכת למישהו אחר, והרי הוא תופס לב"ח במקום שחב לאחרים...

אף הצדיקים שבקרב בני הישיבה, לא אחת כשהם מציצים בשעונם ומביטים שסדר ג' נושף בערפם, אזי הם דואגים שברכת המזון העומדת לפניהם, תחלוף מהם במהירות שיא. והכל למען מטרה נשגבה... להיות מראשוני הלומדים בסדר הישיבה, לצלול לתוככי דף הגמרא ולסוגיותיה ומעמקיה הבהירים.

ואז, נקישות המצפון הדופק קלילות בסימן שאלה, עלו במוחי - איפה כל ההרגשות הנעלות שליווני במוסר ומעריב? אוּף, עכשיו צריך להתחיל שוב מההתחלה. אך האירוע קורה לנו כמעט מידי יום, ולפעמים שלשה פעמים ביום, עד שלמצפון כבר נמאס לדפוק על פעימות הלב, והכל נשאר כמות שהוא.

וכך, בהארה משמיא, צפה ועלתה השיחה עם סבא...

גמרתי בליבי, שיורשה לי כ'אלטערער' בישיבה, לשנות את הגישה המחשבתית על 'חדר האוכל'. גמרתי אומר להחדיר אל המח והלב של חבריי, שמיקומו של חדר האוכל בתחתית הישיבה, אינו אומר שתוך כדי הירידה במדרגות לעברו, גם מהות הבן תורה שלנו ודרגת נשמתינו הישיבתית צריכה גם היא לרדת. ואולי אדרבה, מבין מרבץ הגשמיות, נשכיל למצא את היהלומים, הפרוסים לפנינו גם בישיבה של מטה, שיבהיקו ויסייעו לנו לאחר מכן בישיבה של מעלה...

***

לקחתי עמי קבוצה של בחורים מכל 'ועד', סיפרתי להם על 'הטֶעגֶערְ'ס' של סבי בסלונים, על הראיה הנכונה של ה'ישיבה של מטה'.

במחשבה מעט מעמיקה הגענו יחדיו להחלטה נחושה - בישיבה הקרויה 'בית מדרש' על שם ששם אנו הולכים לדרוש את ה', אין מושג כזה של חדר אוכל ופנימיה. חדר אוכל יש בבית חולים או במפעל. פנימיה יש באולפנה או באוניברסיטה. אבל ישיבה היא 'ישיבה מהמסד ועד הטפחות', וכולה קרויה 'בית מדרש'.

אחד הבחורים, שרצה לחזק את הדברים, עוד סיפר, ששמע פעם מאביו, את דרשתו חוצבת הלהבות של הגרי"מ גורדון בחנוכת הבית שנבנה ליד אולם הישיבה בלומז'ה, מקום עבור שינה ואוכל לבני הישיבה: 'עד עכשיו היה לנו בית מדרש אחד לתורה ותפילה, מעכשיו יש לנו גם בית מדרש איך לאכול ואיך לישון'.

ישבנו מעין 'ישיבת מערכת', שבה טובי המוחות בישיבה החלו צוללים במחשבה -  איך דורשים את ה' על ידי צלחת מרק, בשר ותפודים?! הבחורים העלו רעיונות, והגיבוש הביא בסופו של דבר מבול של רעיונות, כיצד ניתן לדרוש את ד' דוקא במרבץ המאכלים... בישיבה של מטה...

למחרת החל המפנה בישיבה. הכל במשימה אחת - ברגע של מחשבה קודם מעשה. וכשאתה חלק מהמהפך, אתה נרתם להצלחתו.

כשבחור ירד או שעט את המדרגות, אלי קרב האוכל, הוא זכר כי הולך הוא או רץ ל'בית מדרש גבוה' לקיום מצות נטילת ידים וברכת המזון, ועוד כמה וכמה מצוות הנקרות לפתחו, אשר אינם פחותים בדרגה מאכילת מצה, הדלקת נר חנוכה או קריאת המגילה בפורים... זה שיש בריצה לכך גם חלק שלא לשמה בציפיה לעוף המהביל, אינו נורא כל כך, שכן מתוך שלא לשמה...

כל בחור שעמד מול הכיור, ממלא את הנטלה במים, לקיים בהם מצוות 'נטילת ידים' מדרבנן, חש לפתע - חוץ מידיעת ההלכות הקשורות בנט"י, צריך גם התחברות פנימית ושימת לב למצוה - מצוות צריכות כוונה. התחלנו לראשונה להפנים שברגע שהמים הפשוטים הללו מחברת הגיחון נשפכים על גבי ידינו המנוגבות היטב, הננו מתקדשים - 'אשרקדשנו במצוותיו וציונו על נט"י'. נעשינו טהורים יותר וקרובים יותר אל השי"ת. כמה פשוט הוא שהברכה שאמרה לאחר מכן בשם ומלכות, כבר נראתה אחרת לגמרי מבעבר...

הבטנו מעט במעשינו, נודה לה' על ניצוץ הקדושה ועל קרבת האלוקים שזכינו לה כרגע - 'אשר קדשנו במצוותיו'.

ברכת המזון, שעיקרה מן התורה, שינתה את פניה בחדר האוכל, היא קיבלה לפתע מימד של 'מנה עיקרית'.

המחשבה שהננו עומדים להודות לה' בברכה ראשונה על הלחם או שאר המאכלים שחננו ה' ונתן לנו לאכול במסעדתו, ללא הטירחא שהוצרך לה סבינו בסלונים של פעם... ואולי נודה לו גם על עצם האפשרות לאכול. כמה אנשים אינם מסוגלים לאכול לחם מחוֹלִי הצליאק, או שהם קמו הבוקר עם קלקול מעיים והקאות, ואינם מסוגלים להכניס פירור לפה? כמה מחוברים לאינפוזיה ואינם מרגישים כלל בטעם האוכל?

במחשבה מתמטית פשוטה הגענו למסקנא המתבקשת - ברכה בכונה לוקחת בסך הכל 40 שניות יותר משאינה בכוונה...

גם כשטעמנו את 'הגשם', חשנו את טעם הגבינה הצהובה המותכת מבעבעת בפה, החילונו לחשוב לפתע - רגע, את הטעם הזה ועוד אלפי סוגי טעמים, הנאות, המציא, הִינְדס, יצר בעבורינו מקור הברכות, אבא שבשמים. - איזו גאונות, איזה טוב טעם. בא ונלך למקור, נטעם כביכול אותו. אותו, טעמו וראו כי טוב ה'. איפה טועמים? ודאי בישיבה של מעלה, דקוב"ה ואורייתא חד הוא. אך גם כאן מול הצלחת אתה יכול לזכור שההנאה היא ממנו, והוא מקור ההנאות כולם. נבראת כדי להתענג, אז תתענג על ה'.

***

לא פלא הוא, שדברי התורה נשמעו בחלל חדר האוכל בכל זוית ופינה??!!

במעט מחשבה, שרק שנים שאוכלים ויש ביניהם ד"ת כאילו אכלו משולחנו של מקום, שאם לא כן כאילו אכלו מזבחי מתים. התחלנו לחשוב, מה שלשה מילים יכולות לחולל, לומר בשולחן - 'והרעב כבד בארץ' [פסוק קצר], וכל השולחן מתקדש. מה צריך כאן יותר משימת לב והערכה, כמה זה קל וכמה זה חשוב. וכל המוסיף בד"ת בדיבור או במחשבה דומה שולחנו למזבח, האוכל מתכלה תוך כדי אש התורה היוקדת בקרבינו, אשרי חלקינו.

***

'אתה מבין אותי?' - פולט כנגדי אותו בחור שפגשתיו אמש בחנות הפלאפל - 'השכלנו להבין, שבין בבית המדרש של מעלה ובין בבימ"ד של מטה מחפשים אנו את אותו סוג יהלום, את קרבת האלוקים. ובהשקפה זו חשים אנו בעליה בבטחה שליבה אחר שליבה בסולם העולה בית קל, גם מבין מרבץ הגשם, וגם בכל מקום בו פוגשים אנו את חיי הגשם - להשתמש בו כקרדום לקירבת אלוקים...'.  הפסקנו לרדת לחדר / בחדר אוכל, אנו רק עולים.

ולי לא נותר אלא לתאר זאת עלי מוסף קודש להאיר את פני הרבים באור יקרות זה... טעמו וראו כי טוב ד'.

[Total: 0    Average: 0/5]
שינוי גודל גופנים
ניגודיות