תפריט
דף הבית ספרי קודש אונליין מעניני פרשת השבוע ותרנות – מפתח הגאולה
מאת הרה"ג אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש'
10/11/2013
וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה: וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וגו'.

מבוא' בחז"ל, שיעקב מסר לרחל סימנים (נדה, חלה, והדלקת הנר) וסיכמו ביניהם שרחל תאמר לו אותם בליל הנישואין בכדי שלבן לא יחליף אותה באחרת מכיון שלבן היה רמאי והיה מסוגל למסור את לאה הגדולה ליעקב במקום את רחל וכך באמת עשה שמסר לו את לאה במקום רחל. וכשראתה רחל שכך הוא הדבר ומכניסין את לאה אחותה במקומה, אמרה בלבה, עכשיו תתבייש אחותי, עמדה ומסרה לה את הסימנין (גמ' מגילה יג' ע"ב. מדרשים. ילקוט שמעוני. רש"י).

ובהמשך נאמר :וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקים וַיִּפְתַּח אֶת וגו'. מה זכר ה' לרחל? אומרים חז"ל, זכר לה את מידת הותרנות הגדולה שבה שמסרה סימניה לאחותה הגדולה והייתה דואגת עתה שמא תינשא לעשו מפני שיעקב יגרשה כי אין לה בנים, לכך פתח ה' את רחמה וכו'.

אמר רבי חנינא בשכר צניעות שהיתה בה ברחל שמסרה לה סימנין לאחותה זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות דהוה בשאול דכתיב, ועל דבר המלוכה לא הגיד לו. זכה ויצאה ממנו אסתר דכתיב, אין אסתר מגדת מולדתה.

כשנתבונן בדבר נראה דבר גדול ועצום עד מאוד שעשתה פה רחל, שהרי חז"ל מבארים שמדוע 'עיני לאה היו רכות' מפני שאמרו, ליצחק יש שתי בנים, וללבן שתי בנות. הגדול דהיינו עשו ישא את לאה הגדולה, והקטן יעקב ישא את רחל הקטנה. והייתה לאה יושבת ובוכה על כך שתצטרך להינשא לעשו הרשע ולכך נעשו עיניה רכות. וכשראתה שאביה הרמאי מביא את אחותה הגדולה ליעקב לאשה, לא רק שלא גילתה ולא צעקה 'הוא שלי' הוא עבד שבע שנים בעבורי! וכו' וכו', אלא ויתרה וריחמה על אחותה ומסרה לה את הסימנים שיעקב מסר לה. ובמעשה זה היא לכאו' לקחה כאן כמה סיכונים, א' יכול להיות שעכשיו עשו הרשע שכולם אמרו שישא את לאה עתה ישא אותה ובאמת הוא רצה אותה (עי' רש"י באשית ל' כב'). ב. אפשר היה שיעקב היה עוזב את הבית ולא יעבוד עוד שבע שנים בשבילה וממילא לא יהא לה הזכות להינשא ליעקב ולהעמיד שבטי י-ה. ובכ"א הפקירה את עצמה ואת העולם הבא שלה והכל בכדי שאחותה הגדולה לא תתבייש (עי' בס' קדושת לוי) – לכך זכתה רחל שבזכות המעשה הגדול שעשתה בזכות זאת אנו נזכה בקרוב במהרה בימינו לגאולה בביאת משיח צדקינו אמן. וכך איתא בחז"ל שלאחר חורבן בית ראשון אמר להם הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו. וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר: בודאי זהו ביתי וזוהי מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה וצועק ואומר: אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם? כהני ולויי, היכן אתם? מה אעשה לכם? כמה פעמים התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה:

אמר לו הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו - ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?! לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבונו של עולם: איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקב"ה: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים!: מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו! שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו: מה יום מימים, שאנו מתבקשים לפני הקב"ה? אמר להם: איני יודע, מפני שהיה מתירא, שלא יאמרו: בימיך היתה זאת לבנינו.

הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד! הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מימים, שאני מתבקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיהו: איני יודע. הניחו משה והלך לו אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, אמר להם: משרתי עליון! כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב"ה, והניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה והולך עד שהגיע

אצל אבות העולם:

אמרו לו אבות העולם: משה רועה ישראל, מה היום מימים? אמר להם: אבות אבותי, אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם? מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכים והולכים עד שהגיעו לשער בית המקדש. כיון שראה הקב"ה, מיד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק (ישעיה כב), ואלמלא מקרא שכתוב, אי אפשר לאומרו. והיו בוכים והולכים משער לשער, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: 'אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנתו לא הצליח!':

בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? - כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד אמרו לפניו: רבונו של עולם! מפני אברהם אוהבך שבא לבית וספד ובכה, מפני מה לא השגחת עליו? אמר להם: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, לא בא לביתי, ועכשָׁו מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי? (ירמיה יא) - אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתם בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה. אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבוא תורה ותעיד בהם בישראל:

מיד באה תורה להעיד בהם. אמר לה אברהם: בתי, באת להעיד בהם בישראל שעברו על מצוותיך - ואין לך בושת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך - ועכשָׁו את באה להעיד בהם ביום צרתם? כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם:

אמר לו הקב"ה לאברהם: יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהם בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות. באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם:

אל"ף, את ראש לכל האותיות - ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ (שמות כ), ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני - ואת באה להעיד בבני! מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהם:

באה בי"ת להעיד בהם בישראל. ואמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד על בני, שהם זריזים בחמשה חומשי תורה, שאת בראש התורה? מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום:

וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביְּשו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן ל"ז שנים, אמרת לי: 'העלהו עולה לפני', ונעשיתי עליו כאכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפַתִּי אותו - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?:

פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם, כשאמר לי אבא: אֱלֹקִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי (בראשית כב), לא עכבתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?:

פתח משה ואמר: רבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי: במדבר יפלו עצמותי - ועכשָׁו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם: 'מטוב אדוני - לא טוב לי, ומרעתו - רע לי'..:

באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפני, ואלך אליהם ואראה, מי מניח ידו עליהם? אמר לו ירמיהו: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אמר לו: אף על פי כן!:

מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה ואמרו זה לזה:

בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו. יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפני! מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה - והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה, עד שעלתה בכיתם למרום; זהו שנאמר: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ (תהלים קלז):

כיון שבא משה אצל אבות העולם, אמרו לו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו בחרב ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. מיד פתחו כולם ובכו וקוננו בקינות: וי על מה שהגיע לבנינו! היאך הייתם כיתומים בלא אב; היאך ישנתם בצהרים ובקיץ בלא לבוש ובלא כסות! היאך הלכתם בהרים ובחצצים חלוצי נעלים ובלא סנדלים; היאך הייתם טעונים משאות חול! היאך היו ידיכם כפותות לאחוריכם! היאך לא הייתם בולעים רוק שבפיכם!:

פתח משה ואמר: ארורה השמש! למה לא חשכת בשעה שנכנס האויב לבית המקדש? השיבה לו השמש: בחייך משה רועה נאמן, היאך אהיה חשוכה - ולא הניחוני ולא הרפו ממני, שהלקוני בששים שבטים של אש ואמרו לי: צאי והאירי אורך!:

שוב פתח משה ואמר: וי על זיוך, בית המקדש, היאך חשך?! וי שהגיע זמנו שיחרב, ההיכל נשרף ותינוקות של בית רבן נהרגים, ואבותיהם הולכים בשבי ובגלות:

שוב פתח משה ואמר: שבאים, בחייכם! לא תמיתו אותם מיתה אכזריה ולא תעשו בהם כליה גמורה, ולא תהרגו בן לפני האב ובת לפני האם, שתגיע השעה שהקדוש ברוך הוא יפרע מכם. והכשדים הרשעים לא עשו כך, אלא היו נותנים בן בחיק אמו ואמרו לאביו: קום שחטהו, היתה אמו בוכה ודמעותיה נושרות עליו, ואביו תולה לו ראשו. אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתבת בתורתך (ויקרא כב): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד - והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה, ואתה שותק..:

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך, שיעקב אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהגיע זמן נישואי לבעלי יעץ אבי להחליפני באחותי, ולא קנאתי באחותי ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אם אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי בצרה שלי - אתה, מלך חי וקיָּם ורחמן, מפני מה קנאת בעבודה זרה שאין בה ממש והגלית את בני?!:

מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. זהו שנאמר (ירמיה לא): כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם... ונאמר (שם): מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם: (מדרשי חז"ל על החורבן – מתוך ספר התודעה)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות