וורט על פרשת חיי שרה

--------

פרשת השבוע פרשת חיי שרה וכך פותחת התורה הקדושה את פרשת השבוע: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג, א).

הפרשה נקראת "חיי שרה", ולא נקראת 'ויהיו', כמו פרשת "ויצא" (מילה ראשונה של הפרשה), וכמו "וישלח", כי "וַיִּהְיוּ" - אין לזה משמעות.

אומר ר' זלמן סורוצקין בספרו "אוזניים לתורה" (בשני מקומות הוא מדבר על כך – בפרשת השבוע פרשת חיי שרה וגם בפרשת ויחי): "ראוי לציין כי פרשה זו המדברת ממיתת שרה וההשתדלות הַרַבָּה בקבורתה, נקראת חיי שרה" - פרשה העוסקת במוות, בפטירה בהסתלקות מן העולם ודווקא היא נקראת חיים - חיי שרה – ממשיך ר' זלמן סורצקין ואומר: "וכן הפרשה המדברת על מיתת יעקב אבינו והלווייתו נקראת פרשת ויחי - מה פשר הדברים?" – אומר ר' זלמן סורוצקין דבר עצום ונפלא ובזה אנחנו פותחים את שיחתנו – "זה יורה כי עיקר החיים, המה החיים הנצחיים, אחרי החיים בעולם הזה המכונה פרוזדור" - החיים בעולם הזה הם חיי פרוזדור, חיי עראי, הם לא תכלית החיים, זהו רק עולם העשיה, עולם ההכנה – "כי עיקר החיים המה החיים הנצחיים אחרי החיים בעולם הזה המכונה פרוזדור, אחרי פירוד הנשמה מן הגוף ויציאתה אל החיים בעולם הזה המכונה טרקלין. כי מה שאנו קוראים מוות, הם החיים האמיתיים".

שתי פרשיות העוסקות במוות ונקראות חיים. וכמו שאומר החכם מכל אדם: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז, א) – את השם הטוב אדם רוכש בעולם הפרוזדור, בעולם העשייה. אם כן, מה שייך המוות מיום הִוָּלְדוֹ? הוי אומר שמיום המוות מתחילים החיים האמיתיים, חיי הנצח, חיי הטרקלין.

ובכן, הפסוק הראשון בפרשת השבוע, פרשת חיי שרה יגיד, כי יש חיים לאחר המוות, או ליתר דיוק, עיקר החיים המה לאחר מות הגוף לאחר היפרד הנשמה ממנו, וכל תכלית החיים להשיב את הנשמה למקומה, לאוצר הנשמות טהורה וזכה – זה תכלית החיים.

הפסוק הראשון של פרשת חיי שרה יגיד אמונה. אמונה בהישארות הנפש. ומתוך כך הואיל ויש חיים אחר המוות, מכאן יוצאים כל ההלכות החמורות של כבוד המת וקבורתו.

בית קברות נקרא הקדש לבית עולמים, מפני שעל פי האמת, יש כבוד למת, הלווית המת זה אחת מהמצוות הגדולות. כבוד המת, שמירת הגופה, אי פגיעה בכבודו של המת, הם ערך עליון ביהדות, בתורה הקדושה, וזאת אנחנו רואים בפרשת השבוע. מדוע? כי הגוף אמנם מת, הוא לא נע ולא זע, אבל הנשמה מתחילה עכשיו את חייה הנצחיים. על כן אין אומה שכל כך מכבדת את מתיה, אין אומה שמוכנה לתת כ"כ הרבה עבור גאולת המת של מתים, גאולת גופות של מתים, עד היום הזה, עבור אנשים חיים, אנשים שבחייהם קרויים מתים.

"כבוד המת" - כמה אברהם אבינו טרח לכבד את שרה.

הם אומרים "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ".

הוא אומר: לא! יש לי מקום יותר חשוב – מערת המכפלה – ליד קברו של אדם הראשון וחוה.

מדוע? מפני שהמאמינים בהשארות הנפש, המאמינים שהעולם הבא הם החיים האמיתיים, חיי הנצח, יודעים לכבד, יודעים מה ערך החיים שאחר המוות, כי הם מאמינים בני מאמינים. חיים, אמונה בהשארות הנפש, כבוד המת, שערה אחת אסור לגעת - זאת למדנו בפתח פרשה הזו, ומכאן כל המאבקים של היהדות החרדית לדורותיה לבל יפגעו בכבוד המת, לבל ינבלו את הגופה של המת, זהו יסוד ראשון בפרשת השבוע.

פרשת השבוע פרשת חיי שרה, מעניקה לנו התורה הקדושה השקפה נכונה, אספקלריה על ערך החיים וניצולם.

בפסוקים הראשונים של פרשת השבוע אנחנו לומדים: מהו ערך החיים האמיתי. מהו ניצולת חיים, מהם חיים שלמים ונעלים שעליהם צריך האדם לתת את דעתו, את תשומת לבו להפיק מהעולם הזה חיים שלמים ונעלים. ועל רקע זה, כיצד מספידה התורה הקדושה את שרה אימנו? אין הרבה הספדים בתורה על אנשים. על משה רבינו יש הספד – דברי הערכה שהתורה כותבת בסוף ספר דברים ועל שרה אימנו. התורה הקדושה, הקב"ה מספיד את שרה, כי כאמור משרה אימנו - האם הראשונה של האומה היהודית, יש ללמוד מהו ערך חיים. מהו ניצולת זמן, מה יש להפיק מהחיים עלי אדמות.

כיצד מספידה התורה הקדושה את שרה אימנו? כיצד מספידה אברהם אבינו? – אלו הם עיקרי שיחתנו על פרשת השבוע.

וכך פותחת התורה הקדושה את פרשת השבוע: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג, א) – שואלים חכמינו ז"ל:

שאלה ראשונה: למה חילקה התורה שנותיה של שרה למאות, לעשרות וליחידות - "מֵאָה שָׁנָה" – מאות, "וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" – עשרות, "וְשֶׁבַע שָׁנִים" – יחידות"? מדוע לא אמרה התורה בקצרה ויהיו חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים/שנה? כמו שנאמר במגילת אסתר על אחשוורוש - "הַמּלֵךְ מֵהדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א, א), לא כתוב מאה מדינה, עשרים מדינה, שבע מדינות, לא!

שאלה שניה: הוא כבר אמר "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים", למה אחר שמנה שנותיה, הוא חוזר ומוסיף עוד 3 מילים: "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה"? הרי זה מיותר, כי הרי נאמר כבר כמה היא חיה! מדוע?

שאלה שלישית: למה אמר: "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" – במאות ובעשרות הוא אומר "שָׁנָה" בלשון יחיד, וביחידות הוא לא אומר ושבע שנה, אלא "וְשֶׁבַע שָׁנִים"? ביחידות הוא מדבר בלשון רבים, מדוע?

רבותי, זה יסודות להבין מהו ערך החיים שהתורה מלמדת אותנו על רקע פטירת אימנו הראשונה, ונראה אח"כ גם על אברהם. אבותינו הראשונים.

נפתח בשאלה השניה: למה הוסיף "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", הרי כבר אמר "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים"? ולחיזוק השאלה: גם בפטירתו של אברהם אבינו בסוף פרשת השבוע, גם כן יש תוספת מילים, לכאורה, מיותרת. מה כתוב? "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר-חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה" – אותו דבר, וביחידות "וְחָמֵשׁ שָׁנִים" (כה, ז) – אותו הדבר, אבל כאן יש תוספת - "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר-חָי" – מה זה

"אֲשֶׁר-חָי"?! באברהם יש תוספת "אֲשֶׁר-חָי", ואילו בשרה אימנו כתוב "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". הלא הדבר אומר משהו.

מבאר ר' זלמן סורוצקין, בעל "אוזניים לתורה": "התורה מעידה על שרה ועל אברהם" – בתוספות האלה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" ו"אֲשֶׁר-חָי" – "שכל משך היותם על האדמה היו חיים" – היה ניצול זמן.

האדם יכול להיות אלף שנה, והוא לא הפיק מהחיים שלו כלום!!! זה לא היו חיים, הוא לא חי - רשעים בחייהם קרויים מתים - אין תכלס, בזבוז זמן.

אומר ר' זלמן סורוצקין: "באה התורה ואומרת שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, השנים שלה היו חיים, "אֲשֶׁר-חָי", חיי אברהם, 175 שנה היו חיים - הם הפיצו כל ימיהם דעת אלוקים בארץ, הם ניצלו כל רגע ורגע לקידוש שם שמים, כמו שהעידה התורה בעצמה על אברהם - "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" – הוא לא שכב לנוח, קרא בשם ה' ולימד את הכל כי יש מנהיג לעולם. אברהם אבינו, הוא לא נח על זרי דפנה, הוא לא התעייף.

איך אבי ז"ל היה אומר, כשאמא ע"ה היתה אומרת לו: נו, תנוח קצת, אתה עייף, חזרת מהעבודה. הוא היה אומר: לנוח שם, פה עובדים. חזרתי מהעבודה, הולכים להתפלל ולהגיד שיעורים, פה זה לא זמן מנוחה, שם אני כבר אנוח הרבה, שם...

– מי שחושב כך, נח ומת בקבר, ומי שלא יש לו הפרעות במנוחה, וכדור לא יעזור..

אברהם אבינו בכל מקום שבא, הוא בנה מזבח "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית יב, ח) הוא לימד את כל העולם כולו כי יש מנהיג לעולם, יש אמונה, העולם הוא לא הפקר. הוא לא נח ולא שקט, אבי המאמינים! בכל מקום שהיו, גמלו חסד עם כל אדם שנאמר: "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, לג), "אֵשֶׁל" – ראשי תיבות: אכילה, שתיה, לויה – ליוה את כל אחד ואחד. גמילות חסדים, חסד לאברהם - "כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד" (תהילים פט, ג) - זה אברהם אבינו.

בכל מקום שהיו, גמלו חסד עם כל אדם. והיו כל ימי חייהם צידקות, לימוד אמונה. במילים אחרות, חיים, חיות. אתם יודעים מה זה נקרא "באר מים חיים"? לא מספיק שיש מים, הם מפכים, הם זורמים, הם משקים, הם לא מים עומדים, אלא חיים זורמים.

למה "אֲשֶׁר-חָי" ו"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה"? אומר רב זלמן סורוצקין: באה התורה הקדושה ללמד, כי לא הלך יום אחד מחייהם לבטלה. כל החיים שלו לא הוציא יום אחד לבטלה ולא שעה אחת. – "כי לא הלך מימי חייהם לבטלה ועליהם דרשו חז"ל: "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם" (תהילים לז, יח) – הקב"ה מכנה את הצדיקים תמימים. מה זה "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם"? כשם שהם תמימים (שלמים), כך שנותיהם וימי חייהם תמימים – שלמים. מה זה נקרא יום תמים? יום שלם. יום שניצלת, הפקת ממנו את הכל. את כל ה-24 שעות (יש גם יותר מזה, עוד מעט נראה...) זה נקרא חיים, הוא תוסס. יש רחמנא ליצלן אנשים שהם תוססים, אבל לרע, גנבים גם תוססים, שודדים הם גם תוססים, אופנובנקים הם גם תוססים... אבל חלילה חלילה, הם לוקחים את האנרגיות שהקב"ה נתן להם, והם מנצלים את זה לרעה, רחמנא ליצלן!

ובכן כל ה-127 שנים שהיתה שרה אימנו עלי אדמות, היו חיים, וכן אברהם אבינו שבכל ה-175 שנה שהיה בעולם הזה, הוא חי. וראייה לדברים: התורה מעידה על אברהם אבינו בפרשת השבוע: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א), מה זה "בָּא בַּיָּמִים"? בא עם כל ימיו. הוא בא עם כל ימיו, הוא לא השליך מעצמו, איבד במרוצת חייו, אפילו לא יום אחד. כשהוא הגיע לזיקנה, הוא בא עם כל ימיו, (בעברית אומרים: הוא לא פיספס יום...) אם כן, התורה הקדושה מציינת בראש ובראשונה בפרשת השבוע בדברי הספדה על שרה אימנו ועל אברהם אבינו את ניצולת הזמן שלהם.

הרב שך היה אומר: ספר בראשית הוא ספר האמונה, ספר שבו אנחנו לומדים על "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט), להידבק במעשה אבות, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי – אברהם יצחק ויעקב ולוּ נגיעה במעשי אבות, שייכות לאיזה הנהגה טובה שלהם, הנה לך פרשת השבוע שבה התורה מלמדת אותנו מהו ניצולת זמן. זהו הערך הגדול שאברהם אבינו ושרה אימנו עשו מכל רגע בחייהם, חיים.

"שלא הרגו את זמנם" – מושג כ"כ מעוות! ודוגמאות לכך:

1. "נו, איך הרגת את הזמן?!"... – מה זה להרוג את הזמן?! להרוג זמן?! זמן זה חיים. מי שהורג זמן הוא רוצח.

2. "לאן יוצאים לבלות? - מה זה לבלות? לקחת זמן ולבלות אותו, ז"א לעשות ממנו בלאי, טרנטה, לבזבז זמן, לבלות....האם זה עומד מול ערך ניצולת החיים? הרי באותו זמן אתה יכול לגמול חסדים, גם אם אינך לומד תורה, לעזור ליהודי זקן, ואתה הולך לבלות?!

והם – אברהם ושרה – לא הרגו את זמנם, הם לא בילו את זמנם, לא עשו אותו בלאי, והם לא סימרטטו את זמנם (הם לא עשו מהזמן סמרטוט).

מביא בעל "אוזניים לתורה" קטע נפלא, אקטואלי מהמשנה הברורה, מהחפץ חיים, בהלכות ראש השנה סימן תקפא אות יג וכך כותב החפץ חיים בספרו: "נוהגים בכל יום של ימי החול מראש חודש אלול ואילך" – חודש הרחמים והסליחות – "אחר התפילה לומר בציבור עשרה מזמורי תהילים, מנהג ישראל" – מרבים בתפילות, נוהגים להרבות בעשרה מזמורי תהילים.

מוסיף החפץ חיים: אתם יודעים, כל מי שאומר תהילים, תיקנו לנו חכמים איזה תפילה לפני אמירת תהילים. יש "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ", כתוב שבשבת וביום טוב אין אומרים אותו, אבל בימות החול אומרים אותו. אז כתוב כאן שאנחנו מבקשים מהקב"ה בקשות מיוחדות לפני אמירת תהילים: "שזכות דוד המלך תגן עלינו ויעמדו לנו זכות אמירת פסוקי תהילים וזכות אותיות, נקודותיהם וטעמיהם והשמות הקדושים היוצאים מראשי התיבות ומסופי התיבות לכפר פשענו ועוונותינו וחטאתנו ולזמר עריצים ולקצץ ולהכרית כל החוחים" – עכשיו יש כאן פסוק: "ואל תיקחנו מהעולם הזה קודם זמננו, עד מלאות שנותינו באופן שנוכל לתקן אשר שיחתנו" וכו', - זה הנוסח שכתוב בסידור שלנו, אבל יש סידורים שכתוב נוסח אחר עם עוד כמה מילים. מהו הנוסח של המילים הללו? "ואל תיקחנו מן העולם הזה קודם זמננו עד מלאת שנותינו בהם שבעים שנה באופן שנוכל לתקן את אשר שיחתנו".

אומר ה"חפץ חיים": "ויש לדלג באמירת המזמורים בתפילת 'יהי רצון שקודם אמירת תהילים' על 3 מילים והם "בהם שבעים שנה", אע"פ שכתוב בתהילים במזמור צ': "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהילים צ, י).

שואל בעל "אוזניים לתורה": מה הטעם של ה"חפץ חיים"? ועונה: כי איך יתפלל אדם שכבר הגיע לגיל 70? וכל שכן מי שכבר הגיע לגבורות, לאריכות ימים? ואפילו זה שטרם הגיע, למה יבקש רק 70 שנה, אולי הוקצבו לו שנים יותר? (כתוב: "אֶת-מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" - "אֲמַלֵּא" בגימטריה זה 72), יש אנשים שחיים יותר! למה לבקש 70 שנה?

אומר בעל "ההפלאה", מורו ורבו של החתם סופר זי"ע בספרו "פנים יפות" אחרת מה"חפץ חיים", הוא אומר שאפשר לקיים גם את המילים הללו, וכך הוא כותב: "שאפילו הוא בן מאה שנה, אפשר לו לבקש ולומר: "עד מלאת שנותינו בהם" – בחיים – "שבעים שנה"! אומר ה"פנים יפות" בעל ההפלאה זי"ע: "כי לא על חיים פשוטים אנו מבקשים" – אנחנו לא מבקשים על חיים פשוטים, אנחנו לא מבקשים על לחיות. מה זה לחיות? לאכול עוד לחם, (פעם שאל מישהו: בן כמה אתה? אז אמרתי: אני כבר אכלתי 95 אפיקומנים, אולי 96, כי בתור תינוק הוא לא אכל).

אומר בעל ההפלאה: "לא על החיים הפשוטים אנחנו מבקשים, כי אם על חיי תורה ומצוות אנו מבקשים" – אנו מבקשים על חיים, על חיוּת, על פרודוקציה, על ניצולת החיים, גם אדם שחי מאה שנה יכול לבקש שמתוך המאה שנה "ימי שנותינו בהם", שיהיו "שבעים שנה", מה זה "שבעים שנה"? שבעים שנה איכותיות של תורה ומצוות על גמילות חסדים, בקיצור שבעים שנות חיים. חיוּת - זה יכול לבקש גם אדם בן מאה.

כותב רבי זלמן סורוצקין: "ומנקודת מבט זו, אם ימנה אדם" – אדם רגיל, פשוט – "את כל ימי חייו אשר בהם ניצל את זמנו לתורה, למצוות וליראת שמים לוּ יכול היה לסכם את החיים שלו" - על כמה נטו הקדשנו לתכלס, לחיים, לחיוּת, אשר לתכלית זו נשלחנו לעולם הזה – "ימצֵא שאפילו שהוא זקן מופלג בן מאה, עדיין לא הגיע לגיל בר מצוה" – מה, אתה באמת חושב שאם אתה חי מאה שנים יש לך 13 שנים מלאות?! חיים של ברכה, חיים של תורה ויראת שמים?! חושב כך?! לא! בשביל זה צריך להשקיע עבודה.

אם כן, אם יצרף אדם את כל הרגעים והשעות שניצל אותם לתורה ולתפילה ולמעשים טובים, הלוואי שיגיעו יחד לשנים אחדות. ומשום כך, אומר בעל "ההפלאה" שגם זקן מופלג ראוי שיאמר "ואל תיקחנו מן העולם הזה קודם זמננו עד מלאות שנותינו בהם" – שבשנים האלה שאנחנו חיים, נפיק מהם "שבעים שנה", הוי אומר, בשביל מה הקב"ה נתן לאדם שבעים שנה? להפיק מכל רגע. להפיק מהם חיִל.

אומר בעל "ההפלאה": זה מה שדוד המלך אומר בתהילים שם: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה...וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן" (תהילים צ, י) – אנחנו חיים שבעים שנה, אבל רוב החיים שלנו זה עָמָל וָאָוֶן - "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" (שם) – יש לנו ניצולת זמן? לא!

ובכן התורה הקדושה מספידה את שרה – "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" ואת אברהם אבינו – "אֲשֶׁר-חָי", לומר לך, חיים, זה לא משך זמן שאתה מסתובב, גם הפילים מסתובבים עלי אדמות, זה לא משך הזמן שאתה אוכל עוד לחם. אם יסכם אדם כמה לחמים אכלתי, כמה פולקס אכלתי, כמה שניצלים אכלתי פה, אוהו... נו, זה החיים? גם הבהמה אוכלת! אריה, פיל וסוס אוכלים יותר ממך! זה החיים?! זה התכלס אשר נתן לך?!

אומר בעל "אוזניים לתורה": "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה...שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" במשמעות חיים, במושג העמוקה של המושג, זה ניצול זמן לדברים שהם תכלית של בואו של אדם לעולם הזה. אם כן, מה תפקידו של אדם בעולם? לשמור על הזמן שלא ילך לאיבוד. שכן הזמן שאין שומרים עליו בשבע עיניים נוטה להישמט, להתבזבז, ללכת לאיבוד, להיהפך לבזבוז! אי ניצול הזמן פירושו הריגת הזמן. מה זה הריגת הזמן? במשמעות הפשוטה ביותר: הזמן מת! הוא לא ישוב יותר! וכל תפקידנו בעולם זה להפיק מהזמן חיים, כפי שהקב"ה הורה לנו - חיים, חיוּת, זה התפקיד! לשמור על הזמן לבל יתבזבז, אחרת תואשם בשמים מדין רוצח! רצחת את זמנך, רצחת את החיים שלך, איבדת את עצמך לדעת, בלי דעת... הזמן לא ישוב יותר, חבל!

וכך כותב ה"חזון איש" באיגרתו הידועה חלק ב' איגרת מ"ה הנקראת "מה נבער האדם": "אהה, אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים לו וימיו אינם חוזרים לו" – זה אבוד, מת! אז מדוע אינך שומר על הזמן? על האדם לדאוג מאוד על איבוד ימיו, כי אז יש תקווה אולי יציל את השעה שאחרי!!! עצור! איבדת שעה! לפחות תציל את השעה הבאה, או לפחות את יום המחרת, אבל אם אדם חי עם חיים של בילוי, של בזבוז, של אי שמירת הזמן, של אי ניצולת הזמן, הוא הורג את עצמו, הוא הורג את החיים שלו, הוא רוצח את עצמו!!!

זהו המסר הראשון שהתורה הקדושה מעבירה לנו - בני אברהם, יצחק ויעקב, בניה של שרה - זהו המסר הראשון: חיים, זמן, ניצולת זמן.

אמר פעם מישהו: "נתתי לזולתי את הדבר היקר ביותר שיש לי, נתתי לו את זמני, נתתי לו את חיי" – קל לתת שקל לצדקה, אבל אדם שהזמן יקר לו, קשה לתת זמן, כי מי שמבלה את זמנו, אין לו זמן, הוא הורג זמן, אז אין לו זמן, למי יש זמן? למי שמנצל את הזמן שלו, אבל זה שמנצל את הזמן שלו, הזמן יקר לו. לתת לשני זמן, לתת שני חתיכת חיים שלי, זה לתת לו חיוּת ואני לא נגרע, אבל בחשבון הראשוני לאדם חבל ביותר, כי הזמן זה הדבר היקר ביותר, זה החיוּת.

אומרים בשם ה"חזון איש": כי הגמילות חסד החשוב ביותר, הנעלה ביותר שניתן לגמול עם הזולת, זה להעניק לו מעט זמן מזמנך. כשאתה בא לאדם ואומר לו: אולי אתה יכול לבוא לעזור לי, אולי בוא לבקר חולה", ונענה ב"אין לי זמן" שזהו התירוץ השגור ביותר בפיות בני אדם. ומדוע? כי הם הורגים את הזמן שלהם. רק אדם שמנצל זמן, יודע להפיק מהזמן חיים, יש לו זמן, אבל הזמן יקר לו.

ושוב: אומר החזון איש": הגמילות החסד החשוב ביותר שניתן לגמול עם הזולת, זה להעניק לו מעט זמן" – גמ"ח של זמן, כי נתת לו חיים, נתת לו חיות, נתת לו את עצמך!

מה זה נקרא לתת זמן? מה זה נקרא להקדיש זמן לשני? יש לך זמן להקשיב לו, למסכן? יש לך זמן לדבר איתו? יש לך זמן לעודד אותו? יש לך זמן לטפוח לו על שכם? יש לך זמן לתת לו מילה טובה?

איך אומר ה"חזון איש": "כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט, ג) – כל החיים שלי רציתי לגמול חסדים, אבל אין לי כסף לגמול, אז במה אני גומל? אני נותן להם זמן! אני מקשיב להם! כי שאלו אותו: לרב, הרי הזמן כ"כ יקר, איך הוא מקשיב לכ"כ הרבה אנשים? והוא אמר: זה חסד, אני נותן לו מזמני, אני שומע אותו, אני מדבר אליו, אני מעודד אותו. אז מדוע אתה אומר "אין לך זמן"? מי שהזמן יודע יקר לו, יודע גם לתת זמן לאחרים.

זמן - למי יש זמן?! הכל אומרים "אין לי זמן".

רבותי, את הזמן צריך לעשות, העשייה הכי גדולה בעולם, זה להפיק מהזמן, זמן, לנצל זמן. מי שיודע לעשות זמן לעצמו, יודע לעשות זמן לחבירו. מהזמן ניתן לעשות חיים, וזמן יש רק בעולם הזה, רק בפרוזדור יש זמן, מהזמן ניתן לעשות חיי נצח, כי בחיי הנצח אי אפשר לעשות חיים, זה כבר עולם הגמול ובעולם הגמול אי אפשר לעשות חיים, כי שם אין זמן, כי שם זה מעל הזמן!! רק בחיים שהם מתחת לזמן, כפופים לזמן, שם נשלחנו לעשות חיים, אלו חיים? חיי נצח. שם בונים את בית הנצח שלנו, את בית עולמים, שם זה פה!

העולם הזה הוא עולם הזמן, יש קונים עולמם בשעה אחת וחלילה יש אנשים שבתוך חיים שלמים, במאה שנה, הם לא מפיקים אפילו לא שעה אחת, זה הפרדוקס. יש שמוציאים מהעולם שעה אחת - "יָפָה שָׁעָה אַחַת" (מסכת אבות ד, יז), יש שאפילו שעה אחת הם לא מפיקים. למדנו מפרשת השבוע שהדבר היקר ביותר בעולם הוא הזמן כי הזמן הוא החיים. העולם רגיל לומר: "", פירוש: זמן זה כסף! לא!!! אנחנו לא אומרים זמן זה כסף. אנחנו אומרים: זמן זה חיים!!! וכל יהודי מצוֹוֶה, כפי שלמדנו מפרשת השבוע, לא להרוג את החיים שלו, לא לאבד את עצמו לדעת.

וכך היה נוהג לומר בעל "אמרי אמת" מגור: למה נהוג לתת לחתן שעון זהב בערב חתונתו? (זהו מנהג ישראל והיום כבר לא, כי ילד בן 6 כבר הולך עם שעון...) כדי שידע, כי הזמן שווה זהב!! זה יסוד היסודות שמחנכים ילד בן 13. זמן שווה חיים! שמור על הזמן שלך כמו שאתה שומר על הזמן שלך, כמו שאתה שומר על שעון הזהב שלך.

מובא בסידור "בית יעקב" של רבי יעקב עמדין - היעב"ץ, וכך הוא אומר (אנחנו אומרים את זה מידי בוקר): "אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ וכו'...כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבוֹתַי. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים".

מי מכונה כאן פגרים מתים? מי זה המתים? בפשטות: אדם ישן הוא כמו פגר. מי הם המכונים פגרים מתים? כמו נבלה?! אומר ר' יעקב עמדין: "כך נקראים הגופים הבטלים ממלאכתם ושובתים מתנועתם" – אנשים חסרי מעש, זה לא אנשים ישנים, אלא אנשים שהחיים שלהם הם שינה, הם אומנם ערים, הם אומנם רצים על המגרש, אולי הם מפקיעים גולים, אבל הם בטלים ממלאכת שמים, הם שובתים מתנועתם – מהתנועה שהקב"ה רצה שהם יעשו.

אומר רבי יעקב עמדין: "הגופים הבטלים שלו מנצלים את זמנם נקראים פגרים מתים" – כפל לשון (גם פגרים וגם מתים), פגר מלשון בטל.

מה זה מפגר? אדם שמבטל את עצמו ושובת, מאט את קצב פעילותו.

מה זה פגרה? בטלה. החופש הגדול הגיע... ימי הפגרה, זה ימי בטלה לרוב האנשים.

פגר זה אדם שהוא בטל עולמית.

חז"ל אומרים: "רשעים בחייהם נקראים מתים", אבל הם חיים, פרופיל 97, לוחצים ודוחקים ומניפים משקולות, והם נקראים מתים?! כן! ולעומתם "צדיקים במותם נקראים חיים, כי מעשיהם בעולם הזה, ממשיכים לתת פירות" – עוסקים מתורתם, לומדים ממעשיהם, צדיקים שפתותיהם דובבות בקבר.

הרב שך חי! אמנם הוא נפטר, אבל מזכירים אותו, לומדים בתורתו, לומדים ממעשיו, ולכן הוא חי, הוא מקושר לעולם החיוּת על ידינו. ורשעים, מי זוכר אותם?! מי מזכיר אותם?! ואם מזכירים אותם, זה רק לרעה - "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז).

מביא בעל "פרי מגדים" אחד מגדולי הפוסקים וכך הוא כותב: "הנה מילת פגר תבוא לרוב על אדם רשע שמבטל רצונו של הבורא יתברך שמוציא זמנו לבטלה, ואנו מודים לקב"ה מידי בוקר שעושה חסד חינם עם הרשעים" - שהם פגרים, כי הם לא עושים כלום – "ואע"פ שהם כפגרים מתים בחייהם, המלך הטוב והמיטיב לכל, מחזיר להם את נשמותיהם מידי בוקר" – ישאל השואל: למה הוא מחזיר להם? כדי שהם יתפגרו? כדי שהם יהרגו את הזמן? עונה בעל פרי מגדים: "אנחנו מודים להקב"ה המחזיר נשמות לפגרים מתים, אולי היום ישובו בתשובה" – עד יום מותו אחכה לו, כבר 80 שנה כל יום שלו הוא בטלה, כל יום שלו הוא כמו פגר...

"הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים" – אולי במלאות להם שמונים, תשעים שנה יחזרו בתשובה... גוולאט.

שבוע שעבר נפטרה אישה שהיתה באה לשיעורים של אשתי, והיתה על כסא גלגלים, היא היתה בת 90 פלוס. היתה עליה כתבה. אישה שבגיל 80 היא חזרה בתשובה. היא היתה אצלנו בליל הסדר, בפסח. והיא באה לכל השיעורים של אשתי על כסא גלגלים. היא זכתה לחזור בתשובה עם שתי בנותיה שחזרו בתשובה. אני אזכיר אותה לטוב: גב' זילברשטין ע"ה. אישה נפלאה, היתה קיבוצניקית בגבעת השלושה, אח"כ גרה בחדרה ובגיל 80 היא חזרה בתשובה. ומכאן אנחנו מבינים "הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים" – אולי ישובו... והיא שבה. והיא נתנה למעלה מ-10 שנים להקב"ה ותיקנה את הכל, והחזירה את הנשמה שלה זכה וטהורה – חיות מגיל 80 והלאה – גוולאט!!!

עכשיו נחזור לשאלה נוספת, וזה ההספד של התורה הקדושה לשרה.

מדוע נאמר במספרים הגדולים: "מֵאָה שָׁנָה" – לשון יחיד, "וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" – לשון יחיד ובמספר הקטן ביחידות נאמר: "וְשֶׁבַע שָׁנִים". מדוע?

אומר בעל "כלי יקר" רבה של לומציץ' ממלא מקום המהר"ל מפראג שנפטר כבר לפני 385 שנה בערך, קדמון, המפרש הגדול של התורה, וכך הוא כותב על פשר השינויים של "שָׁנָה", "שָׁנָה", ו"שָׁנִים": "לפי שהחסידים אע"פ שכל ימיהם שלמים ומלאים" – הצדיקים – שרה, אברהם, אצלם שנה זה היה שנה מלא - "מכל וכל יותר הם קונים השלימות בשנים האחרונות הקרובות להסתלקותם" - "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה" (תהילים צב, טו).

כל החיים שלהם הם הפיקו מכל רגע, חיים, חיות. ולכן כתוב מאה שנה, זה מאה שנה, מלא. ומה זה "וְשֶׁבַע שָׁנִים"? בשבע שנים האחרונות שלה, אומר ה"כלי יקר": "הם קונים שלימות יותר", כלומר הם לא מפיקים מרגע של חיים רגע, אלא הם עושים מרגע שעה, פי 60, ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "יותר הם קונים השלימות בשנים האחרונות הקרובות להסתלקותם לפני שהם באים להדבק באור החיים בהקב"ה, אחרי הסתלקותם בבואם לטרקלין" - לחיי הנצח, לחיים האמיתיים כפי שדברנו, מדוע? חז"ל אומרים: זקני תלמידי חכמים ככל שמזקינים מוסיפים חוכמה, יראה ודביקות בה'. והן מצד שבטרם הם מסתלקים מן העולם, הם כבר נמשכים לאור העליון, הם מתמגנטים, דבוקים באור העליון, על כן, השנים הקודמים נחשבים לשנה אחת" – הלואי עלינו שנפיק משנה שנה, מאה שנה, מאה שנה, עשרים שנה עשרים שנה... אבל לקראת הסוף מי שמנצל את החיים שלו, מהמאה שנה הוא מוציא מאה שנה ומהעשרים שנה עשרים שנה ובשנים האחרונות שלו משנה אחת הוא עושה הרבה שנים, שנאמר: "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים". בשנים האחרונות הוא עשה מכל שנה, שנים, ומי יודע כמה, אולי אלף שנה. מי שזוכה כאמור, שהמאה שנה שלו מלאים ומנוצלים וגם העשרים שנה שלו מנוצלים אזי זוכה ששבע השנים האחרונות הינן כפולות ומכופלות בערך עשייתן, שנה שווה בערכה כשנים רבות. כאמור יש אשר הגו את הגבורות וטרם הגיעו לנערות, לגיל בר מצוה, יש לעומתם אשר חיו 28 שנים, כמו ר' בונא (הגמרא מירושלמי) עלה רבי זביד להספידו ואמר: עשה זה ב-28 שנות חייו, מה שאחרים אינם עושים באלף שנה" – הוא הפיק מה-28 שנים שלו, יותר מאלף. – ניצולת זמן, זהו היסוד הגדול, ההספד הגדול שהתורה מספידה את שרה אימנו ואת אברהם.

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג, א)

שאלנו, למה צריך לכתוב "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים"? למה צריך לפרט? למה לחלק אותם?

אומר רש"י: "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת מאה כבת כ' לחטא, כמו שבת כ', היא לא ברת עונשין מדיני שמים, כך היה בת ק', ובת כ' כבת ז' ליופי" - ממשיך רש"י ומפרש מה זה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – "כולם שוים לטובה" - כל ה-127 שנים שלה היו שוים לטובה, על דרך הפשט: יש עליות ומורדות בחיי אדם - יש שבוע יותר טוב, יש יום עסל ויום בסל – יום דבש ויום בצל, על אחת כמה וכמה יש שנה יותר טובה, שנה פחות טובה, מצבי רוח... כולם יודעים....

באה התורה הקדושה ומספידה את שרה אימנו: מאה שנה, עשרים שנה, שבע שנים: בת מאה כבת כ' לחטא, בת 20 כבת 7 ליופי. "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – כולם שוים לטובה. אין עליות ואין מורדות, כל הזמן עולים ועולים.

מסביר הרב הירש זצ"ל, מהי החלוקה הזו "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים": ידועים דברי חז"ל בפסוק זה ששנות החיים של האדם מתחלקות לשלוש קבוצות: תקופת הילדוּת, תקופת הבחרות והבגרות, ותקופת הזיקנה" – יש אדם שמושך את הילדות שלו עד גיל 50, יש אדם שמתחיל את הבגרות שלו רק בגיל 50, אבל סביר, ילדוּת, נערוּת, אח"כ נערות בגרות, ואח"כ ימי הזיקנה.

אומר הרב הירש: "בא הכתוב לומר הספד על שרה אימנו, כי שרה אימנו היא לא חייתה 127 שנים, אלא היא חייתה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שבע שנים רומז על הילדוּת, עשרים שנה בחרות ובגרות, מאה שנה זיקנה. וזה יגיד על מהלך התפתחותם של חיי אדם: גיל הילדות וגיל הנעורים והבגרות" – החיים המבוגרים – "וגיל הזיקנה המושלמת" - ממשיך הרב הירש ואומר - "אין ביטוי טוב יותר לחיים שלמים ברוח ובמוסר, מאשר שאותו לאדם היה זקן בזיקנותו, בוגר בימי בגרותו וילד בימי ילדותו" - כשהוא היה ילד הוא היה ילד, כשהוא היה מבוגר הוא היה מבוגר וכו'. מה פירוש? אדם החי חיי אמת, מפיק מכל אחת מקבוצות החיים שלו את המאפיין שלה, את היפה שבה. מהילדות הוא מפיק ילדות יפה, כמו יופי של בת שבע, רעננות, קצת שובבות, קצת קריצת עין וּמהנערוּת והבגרות הוא מפיק את המאפיינים של התקופה הזו על סגולותיהם, על מעלותיהם ומהזיקנה" - יש מעלות לזיקנה, יש יתרון לזיקנה שאין לאדם צעיר – ממשיך הרב הירש ואומר – "ויתרה מזו, אדם החי חיי אמת, לא רק מפיק מאותה תקופה את המאפיינים היפים שלה, אלא נוטל מכל תקופת גיל בחייו את התכונה המפארת אותה, ומַעלֶה אותה אל תקופת חייו המאוחרת יותר.

ואני מסביר: אנחנו חושבים שאדם מבוגר השליך מעליו את הילדות, השאיר אותה בגן, השאיר אותו בביה"ס העממי, או מקסימום בחטיבת ביניים ועכשיו הוא בוגר, הוא כבר משהו חדש, והזקן הוא לא ילד, הוא לא בוגר, הוא זקן. לא!!! אומר הרב הירש: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים – בזיקנה שלו הוא בא עם כל ימיו, הוי אומר, הוא העלה מכל תקופה בחייו את היפה, את המאפיין מכל תקופה" - הוא לא השליך אותם לפח, לתהום הנשייה, אלא מכל תקופה.

מה זה ילד בכיתה ב'? ילד בכיתה ב' הוא עבר מכיתה א' והעלה את ההישגים של א' ל-ב', עבר נדבך נוסף. מה זה ילד בכיתה ח'? יש לו את ה-א' וה-ב' וה-ג' וה-ד' וה-ה' וה-ו' וה-ז' ואת ה-ח', מי שחושב שילד בכיתה ח' הוא ח' ואין לו שום דבר מה-ו' ומה-ז', אינו מבין מה זה חיים. כל תקופה בחיים מקבלת את התקופה שקדמה לה והיא בונה עליה את הקומה הבאה.

נמצא שאדם שמנצל כל תקופה בחייו והוא מעלה כל תקופה את המאפיינים שלה לתקופה הבאה, שום דבר בחיים לא הלך לאיבוד, כי בחיים הבוגרים יש גם את הפינה החמה של חיי הנערוּת. שום דבר לא נאבד במרוצת החיים כי יש בה בזיקנותו את מעלת הילדות ואת מעלת הנערות והבחרות. הוי אומר, מה זה זיקנה? זיקנה כוללת בתוכה גם את ה"שובבות" (במרכאות) של הילדוּת ואת הנמרצות של הנערות ואת החריצות של הבגרות וכן הלאה והלאה. אדם זקן שכל חייו הוא הפיק את מה שצריך להפיק וניצל אותם, והעלה אותם לשלב הבא, הוי אומר, שבזיקנה יש לו את הכל, את כל שלושת המאפיינים של שלושת התקופות.

שרה אימנו: מאה שנה – זיקנה, עשרים שנה – בגרות, שבע שנים – ילדות, "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – כולם שוים לטובה. מה פירוש "כולם שוים לטובה"? שהיא הפיקה מכל תקופה את מה שצריך להפיק, מכל תקופה את המאפיינים שלה, אבל לא זו בלבד אלא היא גם העלתה לתקופה הבאה את המאפיינים של התקופה הקודמת, נמצא, "כולם שוים לטובה" – שבזיקנה היה לה גם ילדות יפה, וגם נערות ובחרות יפה וגם זיקנה.

"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – שרה אימנו העלתה את יופיה של בת ה-7 על כל מרכיביה לגיל ה-20, ואת נקיותה של בת ה-20 מחטא, לקחה איתה אל הזיקנה וכשנפטרה שרה מן העולם נסתלקו מן העולם כל מרכיבי חייה היפים. לא איבדנו אישה זקנה, אלא איבדנו אישה זקנה שגם ילדה וגם בוגרת וגם זקנה, על כל המעלות – כולם שוים לטובה ואת זה איבדנו ובשל כך צריך לנצל כל תקופה למאפיינים שלה ולהעלות אותם.

זוהי השלימות של אדם שהפיק מכל תקופה בחייו עד תום, אדם אשר השכיל לבנות כל שלב בחייו על גבי המאפיינים של השלב הקודם.

בד"כ שאנחנו מסתכלים על אדם זקן, האם אדם זקן יכול עדיין לטפס על עצים? לא כשהוא לא יכול, אלא זה לא שייך אליו בכלל. הוא כבר לא יהושע השובב... אדם בוגר בן 40 ישחק אבן, נייר ומספרים?! זה שייך לילדים! זה לא רציני, אנחנו נצחק עליו. אמת?! לא נכון.

ישראל עם קדושים. מספרים על הרב שך הגאון הגדול, העילוי הגדול שכל ימיו היה שקוע בתורה שניצל כל תקופה בחייו והעלה אותה לתקופה הבאה. במה זה בא לביטוי?, הוא לימד בישיבת פתח תקוה, עוד לפני יסודה של ישיבת פונוביץ'. והוא התאכסן באיזה בית מול ישיבת לומז'ה ברח' הרצל 7 בפתח תקוה בבנין הישן שם, הוא התאכסן שם אצל איזה משפחה ושם הוא היה גר כל השבוע, עד שהיה חוזר הביתה לשבת. פעם אחת ערב שבת, היה צריך להעביר שיעור והוא למד, כי היה צריך להעביר שיעור והאשה, בעלת הבית, הכינה שבת. שמע הרב שך מהחדר שלו את התינוק שלה בוכה. מה עשה? הלך והרים אותו, טפח לו על שכמו, עשה לו כל מיני פרצופים ופתאום נכנסה האישה וראתה את הרב שך משחק עם התינוק שלה. היא נדהמה, לא היה נעים לה, היא האשימה את עצמה שהיא לא שמעה, השיב לה הרב שך: אוי גברת גברת, אני לא יכול לעזור עכשיו לאשתי בהכנות שבת, כי אני צריך להכין פה שיעור, ואת מכינה שבת, לפחות זאת אני אתרום את חלקי שאני ארים את הילד ואשחק איתו ואת תוכלי בשקט להכין שבת, למה שהוא יטריד אותך?

מה היה כאן החידוש? שהוא שיחק עם הילד! אדם בן 50 יכול לשחק עם ילד קטן? כן! אדם שמפיק מחייו, מכל תקופה את המאפיינים והוא מעלה אותם מעלה, יודע גם לשחק עם הילד, כי נשארה לו ממיקת הפנים של הילדות, הוא יודע גם להוציא לשון לילד אם צריך.

ראובן אתה סבא?

כן.

אתה יודע שבשביל לשחק עם הילדים, אתה לא יכול להופיע אצלם כסבא מבוגר בן כך וכך ולדבר איתם בסמכותיות, כי הילדים לא יאהבו אותך. מה אתה עושה להם? שק קמח, פרצופים, משמיע להם קולות.

ואני שעומד מהצד שואל את עצמי: האם זה ראובן? כן זה ראובן!! ראובן בימי בגרותו יש לו גם את פינת הילדות, כי הוא צריך לשחק עם הנכדים שלו, עם הנכדים הוא לא ילמד גמרא והוא לא ידבר איתם בשפה מסחרית, הוא חייב הרי לעשות להם פרצופים. (איך אומרים? להשתטות...) זה היה הרב שך.

כל אחד ואחד צריך לעלות מכל תקופה בחייו את המאפיינים היפים, כי אחרת יהיה נתק בינו לבין הנכדים שלו.

כיוצא בזה סיפר לי חתני:

יש לו חבר שהם היו בני בית אצל הרב שך. ואביו שהיה נכנס אצל הרב שך הוא היה לוקח את הנכד הזה, והנכד הזה היה קטן. נו, אז הרב שך דיבר עם האבא שלו, או הסבא שלו, דברי תורה, והילד הזה לא היה לו מה לעשות בבית של הרב שך. ואתם יודעים מה עשה הרב שך שהיה בן 80-90? הרב שך שאל אותו: אתה יודע לשחק אבן נייר ומספרים? הרב שך בן 80-90!!!

זה הרב שך, זה אדם גדול!! יש לו פינת הילדות שלו שהוא העלה אותה למעלה ובשביל מה צריך אותה? לשחק עם אותו ילד שלא ישעמם לו, כי מה הוא ידבר איתו? אז הוא שיחק איתו אבן נייר ומספרים. בזאת מספידה התורה הקדושה את שרה אימנו. כולם שוים לטובה!!!

וב"באר יוסף" של הרב סלנט, נותן כאן היבט נוסף ל"הכל שוים לטובה": "שנות חייו של האדם שונים זה מזה, ונחלקים בענין הטובה והמעלות אשר חונן בהם מאת הבורא יתברך, בימי הילדות והבחרות יש בו באדם מעלת המהירות והזריזות וכיוצא בו" – אדם צעיר – "אולם חסר לו עדיין את המעלה של יישוב הדעת" - את ההבנה המקיפה וישרות ההכרעה שמאפיין יותר את האנשים המבוגרים והזקנים – "לעומת זאת בזיקנה, יש מעלות שאדם מיושב, חושב, יש לו ניסיונות חיים, הוא לא פזיז, הוא לא נחפז, אך דא עקא, יש לו חסרונות, שהוא לא מהיר וזריז כ"כ, הוא כבד יותר, אין לו את כוחות הנעורים" - כל תקופה יש לה את המעלות שלה ואת המינוסים שלה. אומר הרב סלנט בספרו "באר יוסף": "שרה אימנו – הכל שוים לטובה – מה פירוש? כשהיתה בת ז' ובת כ' היו בה מעלות הזיקנה. כמו שאומרים על איזה ילד שיש לו ראש של זקן, הוא לא כמו כל הילדים, אומרת התורה הקדושה, שרה אימנו, הכל שוים לטובה, כשהיא היתה ילדה, היה לה יישוב הדעת של זקן בנוסף לזריזות של ילדה, כשהיתה זקנה היה לה גם את המעלות של הילדות, היא העלתה את הכל, איזה מעלות? זריזות, מהירות, חדות. היפך הכובד והעצלות, הכל שוים לטובה!

מביא הרב סלנט ראיה: "לאברהם אבינו היה מטבע כסף. מה היה טבוע על המטבע? אומרים חז"ל: בצד אחד זקן וזקנה ובצד שני" - כי יש שני צדדים למטבע – "בחור ובחורה". אז התוספות אומרים: היה טבוע בזה צורות, אלא בצד אחד היה כתוב זקן וזקנה ובצד שני בחור ובחורה – מה פשר הדברים?

אומר הרב סלנט בספרו "באר יוסף": "להורות שיש להחזיק כל החיים במעלת הנערות והבחרות כמו זריזות ומהירות, ובמעלת הזקנה כמו יישוב הדעת ועמקות וישרות" - אברהם אבינו במטבע שלו העמיד לנגד עיניו את שלימות החיים. מצד אחד יהיה זקן - "וְאַבְרָהָם זָקֵן" – שזה זקן וזקנה, ישוב הדעת, ומצד שני נער ונערה, ז"א תעלה איתך מתקופת הבחרות אל תקופת הזקנה גם את המעלות של הבחרות.

אברהם אבינו שמר על הנערות, על הילדות, גם לתקופה הזיקנה. מה הראיה? כשבאו המלאכים ואברהם אבינו מכניס אורחים. אברהם היה בן מאה. שרה היתה בת 90, בימינו נמצאים כבר במשען, (בלי פירסומת..) הולכים כבר עם הליכון.... כתוב בתורה: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאהֱלָה" (בראשית יח, ו). כתוב "וַיְמַהֵר" – בגיל מאה הוא ידע למהר? הוא מיהר וגם הוא היה אחרי ברית, דם ברית נטף ממנו. ובהמשך: "וַיּאמֶר" – הוא אומר לשרה – "מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת" (בראשית יח, ו), איך אפשר להגיד לאישה זקנה בת 90, מהר?! והיא היתה מהירה, כי היא העלתה מתקופת הילדות שלה את החשק הגדול, את התשוקה הגדולה לעשות כל דבר בזריזות, במהירות, היא לא איבדה כלום. וממשיכה התורה ואומרת: "וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (שם שם, ז), האם הוא לא יכל ללכת לאט?! לא! עושים במהירות. מאפיינים של הנערות והילדות, ובהמשך: "וַיִּתֵּן אֶל- הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אתוֹ" (שם), אז טבעי הדבר שגם הנער ישמעאל ימהר, אבל אם רואים אנשים זקנים שהולכים ועושים הכל איזי איזי, (איטי איטי), אז גם הנער לא ממהר, אבל כשרואים אדם זקן ממהר, אז גם ישמעאל מיהר. כולם רצים בבית אברהם, כולם ממהרים, הזקנים והנערים. אברהם ושרה לא איבדו את סגולת הנערות והבחרות והעלו את הכל לימי הזיקנה. זה ההספד של התורה הקדושה על שרה אימנו, ניצולת זמן והכל שוים לטובה.

רש"י אומר: "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה – הכל שוים לטובה" (זה ההדגש של התורה). שואל ר מקשה רבי זושא מאניפולי אחיו של ר' אלימלך: איך אפשר לומר שכל "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" היו שוים לטובה? איך אפשר להגיד כך שהכל שוים טובה, שהרי עד 90 שנה לא היה לה ולד? אז היו לה חיים טובים? לא! להגר כבר היה את ישמעאל. אז איך אפשר לומר שעד גיל 90 היה לה חיים טובים?! הרי היא כל הזמן ביקשה והיא שאלה את אברהם: יהיה לנו זרע? וגם פרשת הגר וישמעאל, גם פרשת פרעה ואבימלך לא הוסיפו לשלוות חייה, אז מה זה "הכל שוים לטובה"? ועונה ר' זושא: "הכל שוים לטובה" – שעל הכל, בכל מצב היתה אומרת "גם זו לטובה".

הכל שוים לטובה – גם כשהיו לה חיים קשים, גם כשהיתה לה מצוקת חיים, גם כשהיתה עקרה אחרי בלותה היתה לה עדנה, גם כשהיא סבלה מאבימלך ופרעה - הכל שוים לטובה – כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד (=כל מה שעושה הקב"ה זה טוב) – היא תמיד אמרה: טוב לי, היא רצתה ילדים, אבל היא לא קיטרה, היא לא באה בטרוניות להקב"ה.

מה פירוש "הכל שוים לטובה"? מה פירוש אמרה "הכל זו לטובה"? שרה אימנו - הכל שוים טובה – היא לא סבלה כמונו ממצבי רוח, המצבים הקשים בחייה לא השפיעו על רוחה, רוחה היתה תמיד איתנה, כמו שיעיד שמו של בעלה "איתן האזרחי".

מה קורה איתנו? עוברים איזה מוקש קטן בחיים, מועדים טיפה בחיים, עוברים איזה מהמורה בחיים ומיד

- למה פניך כ"כ חמוצות? שואל איש את רעהו.

- "אין לי מצב רוח" – עונה.

מה פירוש אין לי מצב רוח? שהמצב גירש את הרוח שלך. נקלעת לסיטואציה קצת קשה, כבר אין לך רוח על הפנים, פנים חמוצות, פנים של "כל נדרי", אסור להיות עצוב.

נאים הדברים לר' זושא שאמרה. מה הכוונה?

ידוע הסיפור ביהודי שבא אל המגיד ממזריטש זי"ע מורו ורבו של ר' זושא, של ר' אלימלך של כל גדולי ישראל ושאל אותו: "רבי, כיצד ניתן לברך על הרעה, כשם שמברכים על הטובה?".

אמר לו המגיד: "אני לא אענה לך, סע לעיירה שנקראת אניפולי, שם תמצא יהודי בשם ר' זושא, תשאל אותו וממנו תקבל תשובה על שאלתך איך מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה".

הגיע היהודי לאניפולי, חיפש וחיפש ומצא את ר' זושא בביתו הדל והדולף, המט ליפול והריקן, אפילו הסיד לא התקלף (כי לא היה סיד...) בית עלוב, ריק, אין כלום. חולים, קשיי יום. הוא פונה אל ר' זושא ואומר לו כי המגיד ממזריטש שלח אותו לשאול אותו את השאלה: כיצד מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה, ולקבל תשובה.

השיב לו ר' זושא: "רגע, הוא שלח אלי? אולי יש איזה זושא אחר באניפולי? אני חושב שהוא לא שלח אלי, אני לא יכול לענות לך תשובה, אני לא יכול, אני חושב שזו טעות, אני לא הכתובת".

שאל אותו היהודי: "למה אינך הכתובת?".

אומר לו ר' זושא: "אני אגיד לך את האמת, איך אני יכול להשיב לך?! מעולם לא היה לי רע בחיים, מעולם".

שומע את זה היהודי, לא התעמק, חוזר למגיד ממזריטש ואומר לו: "זה טעות, הוא אמר שהוא לא הכתובת. הוא לא יכול להשיב".

"הוא לא השיב לך?"

"לא. אמר שהוא אינו יכול להשיב".

שואל אותו המגיד ממזריטש: "אבל מה הוא בכל זאת אמר לך?"

ענה לו היהודי: "הוא אמר שהוא לא יכול להשיב כי אף פעם לא היה לו רע בחיים".

אמר לו המגיד ממזריטש: "שוטה שכמותך, מה שאלת אותו? איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה? מה הוא אמר לך? אני לא יכול להשיב, למה? כי אף פעם לא היה לו רע בחיים. ראית את ביתו? ראית את סבלו? ומה הוא ענה לך? אף פעם לא היה לו רע בחיים – הנה התשובה".

רבי זושא שאף פעם לא היה לו רע בחיים, הוא בירך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, כי לא היה לו רע, הוא זה שמסביר את מה שנאמר: "הכל שוים לטובה". וכי הכל שוים לטובה? כן! המצב לא השתלט על רוחה, כי בכל מצב היא אמרה "גם זו לטובה". וכשיהודי אומר "גם זו לטובה", אז הכל טוב. עוד הספד של התורה הקדושה על שרה – הכל שוים לטובה – ניצולת זמן, הכל שוים לטובה, כל תקופה ותקופה היא ניצלה אותה עד תום והעלתה אותה לתקופה הבאה.

ומה הספד של אברהם על שרה? כתוב בתורה: "וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ" (כג, ב), אבל לא כתוב מה הספיד אותה. אומנם הוא בכה, אבל מה הוא הספיד?

אומרים חז"ל, אומר המדרש, כתוב בפסוק הזה מה הוא הספיד אותה.

כתוב "וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ" (יש רמב"ן על זה) שואלים חז"ל בראשית רבה (פרשה נח תחילת תולדות), מאין בא? רש"י אומר מבאר שבע, המדרש אומר "וַיָּבא אַבְרָהָם" מהר המוריה, כלומר הוא הגיע מהעקידה. עוד דעה שאומר המדרש מהיכן בא? מקבורתו של תרח. תרח אביו נקבר. שואלים חז"ל, אולי רמב"ן (נדמה לי): תרח בקבורתו? הרי תרח מת לפני שנתיים, אז מה זה חזר מקבורתו של תרח?!

אומר הרמב"ן: "מהו לשון "וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ"? מאין הוא בא?" ועונה: "וַיָּבא אַבְרָהָם - חשב אברהם אבינו במה להספיד את שרה אישתו, מה להגיד עליה? צדקת? קדושה? נביאה? מה?? מה השבח הכי גדול שאברהם אבינו הספיד אותה? לא שהיא נביאה, לא שהיא צדקת, אלא משהו שכולל את הכל, משהו ספיציפי -"וַיָּבא אַבְרָהָם" מניין הוא בא? מה הדברים שעוררו אותו להספיד את שרה? מה היה הרקע להספד? מאיזה רקע? מאיזו מחשבה? מאיזו התעוררות? - "משני דברים: מצד אחד מהר המוריה, עקידת יצחק, ומצד שני תרח נקבר". מה משמעות הדברים?

מבאר בעל "אוזניים לתורה" את דברי הרמב"ן: הוא העמיד לפניו שני פרמטרים, שני מרכיבים. "וַיָּבא אַבְרָהָם" – הוא התחיל לחשוב: מאיפה באה שרה? בת אחיו הצעיר – הרן שנהרג, נשרף בכבשן האש, היא היתה יתומה קטנה, מי גידל אותה? הסבא תרח, אח"כ נשא אברהם את שרה בת אחיו, אבל איפה היא גדלה? בבית תרח. מי זה תרח? איזה חינוך היא קיבלה שם? חינוך של בית יעקב? של בנות ירושלים? של סטאמר? מה היא קיבלה שם? אומר "בעל אוזניים לתורה": "וַיָּבא אַבְרָהָם" – התחיל אברהם לחשוב מאין היא באה שרה, גדלה אצל אבי, אצל הסבא שלה תרח, מה היה אצל תרח? בית תרח היה בית ועד לעובדי אלילים. שהיה תרח מסית ומדיח לעבודה זרה. "ולמרות החינוך הפרוע הזה" - עבודה זרה, אידאלים ריקנים – "הכירה את בוראה ומבית האסורים של בערות ועבודת אלילים היא יצאה להמליך את מי שאמר והיה העולם" – שרה היתה מגיירת ונישאה לדוד שלה "איתן האזרחי" והיתה מגיירת אנשים כמותו, והרקע שלה היה חילוני, כפירתי, אפיקורסי, עבודה זרה, ותראה לאן היא הגיעה! שרה אימנו, קדושה, ענן קשור על האוהל, ברכה מצויה בפת, נר דולק מערב שבת, גדולה בנבואה מאברהם אבינו. איך זה יכול להיות? חוזרת בתשובה! זה צד אחד של המטבע.

ומהיכן בא אברהם? מהר המוריה, זה הדבר הנגדי, קונטרה, מה זה מהר המוריה? לעומת החינוך שקיבלה שרה בבית תרח סבה, מסתכל אברהם אבינו, מאין באתי עכשיו? מהר המוריה! הלכתי לעקוד את בני, את יצחק, בן יחיד לאימא שלו, בן 37, את הפרי, פרי ההילולים, פרי החינוך של שרה הוא ראה בעקידה, זה היה הטופ של החינוך ששרה העניקה לבנה יחידה. מה היא העניקה לו? מסירות נפש על קידוש ה'. עלם צעיר בין 37, מלא כוח עלומים, פושט את צוארו להישחט כדי לעשות רצון קונו? מאיפה זה בא? אברהם אבינו ידע שזה לא חינוך של אבא. "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" – איך שמעתי מהרב ווזנר שליט"א: אם יש פירצה בחינוך הילדים, בבנות ובבנים, בעיקר בבנות, בד"כ הפירצה מתחילה אצל האימא, לא אצל האבא. עוד דבר שאנחנו טופלים: אמא שמשקיעה בבית בצניעות, אימא שמשקיעה בקדושה, אמא שמשקיעה בילדים שלה, זה נותן פירות.

כתוב "אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ" ולא אשרי יולדו!!! אמא יותר דומיננטית בחינוך הילדים, אבא חוזר מהעבודה, פליק פה ופליק שם - "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".

אברהם אבינו הבין שאם הוא זכה לראות בן בגיל 37, עלם צעיר, והרי ה' לא ציוה על יצחק, ה' ציוה על אברהם, יצחק שהיה בן 37, בשקט היה יכול לומר לאביו: "זה לא יכול להיות שה' ציוה אותך, אני לא מאמין שה' ציוה אותך כך, אני לא מאמין". ואז מה היה אברהם עושה? כופה עליו?! לא! יצחק לא התחנן על נפשו, אדרבא, כתוב במדרש, אומר הילקוט על הפסוק: "וַיַּעֲקד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ" (כב, ט) – "למה הוא עקד אותו? אמר יצחק לאביו: "כופתני יפה" - תקשור אותי – "שמא בראותי את המאכלת, אז יהיה לי רפלקסים, אני אזוז" - רואים מאכלת באה לשחוט את הצואר והוא יזוז – "ואז אני אפסול את הקורבן ואינני רוצה" - כי הנפש חצופה, כלומר מצד הדין הייתי צריך לעמוד כמו עבד, בלי לעקוד ולהישחט לכבוד ה' יתברך, אלא שאולי הנפש חצופה ואני אפגום בקורבן, אז תעקוד אותי! יצחק בקש שיעקוד אותו. כשאברהם אבינו חוזר מהר המוריה, הוא מתחיל לסכם: איזה בן יש לו? זה זכותו? לא. לא! זה זכותה של האימא וזה מסר לכל הדורות, אימא, ילדים זה אימא, חינוך זה אימא. כמה מוטל על האם היהודיה: קדושה, טהרה, צניעות - "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהילים קכח, ג) - אברהם אבינו חוזר והוא מעמיד את שני הדברים זה מול זה: "וַיָּבא אַבְרָהָם" מקבורת תרח, תרח עם כל האידאלים שלו נקבר ומי יצא משם? שרה אימנו. ומאידך גיסא שרה גידלה את יצחק שבזכותו אנחנו תוקעים בשופר בראש השנה ואלה הם הזכויות שלנו תקיעת השופר - זכור ברית אברהם ועקידת יצחק למען שמך - שאברהם אבינו חושב על שני הדברים הוא אומר: אוהו, יש לי הספד, לא צידקות ולא נבואה, אלא מה? חינוך ילדים. אם יש בן כמו יצחק – "אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ".

שלמה המלך אומר, וזה היה מקור השראתו של אברהם אבינו – "תְּנוּ-לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ" (משלי לא, לא), מה זה "מִפְּרִי יָדֶיהָ"? זה הילדים, זה הפירות של האישה – ובהמשך הפסוק: "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" – הילדים.

וַיָּבא אַבְרָהָם" עם שני הפרמטרים האלה – "לִסְפּד לְשָׂרָה" – היה לו הספד. איזה הספד? מה הוא הספיד? מה היתה גולת הכותרת של ההספד שלו? לא הצידקות, אלא אימא שגידלה ילד כיצחק אבינו, זה הוא זקף לזכותה, לא לזכותו. הוי אומר שכאישה הולכת לעולמה, ההספד הכי גדול שלה הוא הילדים שלה שהולכים בדרך ה', ילדים שהולכים בדרך התורה והמצוות - זה האימא, זה לא יכול להיות בלי אימא.

הספד – אותיות "הפסד", בו יבטא המספיד את גודל ההפסד בהסתלקותו של הנפטר, את האין לנו תמורתו.

"לִסְפּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ" – לומר לכולם מה הפסדנו. הפסדנו אימא יהודיה, אימא שגידלה בן כזה, הפסדנו אישה שכל חייה שוים לטובה כדברי ר' זושא, הפסדנו אישה שניצלה טוב את כל ימי חייה, ואז השנים האחרונות, השבע שנים, אם כל שנה היא הפיקה ממנה שנה מלאה, הרי מהשנים האחרות היא הפיקה שנים! התורה מספידה את שרה שהיא העלתה מכל שנה בחייה את היופי המאפיין מהתקופה הבאה וכשנפטרה שרה, הכל שוים לטובה, כל התקופות בחייה היו בה ברגע הסתלקותה. וכן ליופי.

"תְּנוּ-לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" – כאמור "מִפְּרִי יָדֶיהָ" אלו הילדים הטובים, זהו ההספד הכי גדול על אם יהודיה. "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" מעשיה שהשקיעה בפירותיה, בילדיה, שהשקתה אותם, טיפחה אותם, ובנתה אותם לתל תלפיות, זהו ההספד הגדול שנשא אברהם אבינו על שרה אשתו שהיא העמידה דור ישרים יבורך. אמנם בן אחד, אבל מזה יוצא עם ישראל, העמידה אותו, דור ישרים יבורך – "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג), ממנו יצא ישראל, בחינת "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" (תהילים קד, לא), איזה שמחה במרומים שהבן הזה שלה מקדש שם שמים ופושט את צוארו, החדירה בנפש בנה את "וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".

נסכם:

מעשה אבות ואימהות סימן לבנים. ללכת בדרכיהם, להיצמד להנהגותיהם, כמו שאמרו חז"ל בכל יום ויום צריך אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, שואלים המפרשים: יגיעו? אנחנו יכולים להיות כמו אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה? ועונים: יגיעו, מלשון יגיעה, שלפחות יהיה לנו נגיעה כלשהי בהנהגותיהם, יהיו הדברים לימוד לנו - בני בניה של שרה אימנו, של אברהם אבינו, ללמוד לנצל את החיים, לנצל את הזמן, לעשות זמן, לתת זמן, להפיק זמן ואז נזכה לחיים טובים ומאושרים, כמו שאומר רב אייזיק שר: "ההבדל בינינו לבין אלה שאינם הולכים בדרך התורה והמצוות, זה לא שלנו יהיה עולם הבא ולהם אולי לא, אלא שלנו יש גם עולם הזה, לא רק עולם הבא"!

שנזכה לעולם הזה ולעולם הבא, חיים טובים ומאושרים ונחת מהילדים אמן ואמן.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד - על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ''ל
נערך מסרטי הקלטה ע''י ר.רצון תליט''א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן