וורט על פרשת ויצא

תוכן עניינים

--------

פרשת השבוע פרשת ויצא - "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י).

אומרים בעלי התוספות וכן אומר בעל הטורים: "מיוחדת פרשה זו מכל הפרשיות בתורה שהיא פרשה סתומה שאין בכל הסדרה לא פתוחה ולא סתומה".

ונסביר: פרשה סתומה אין כמותה, "שאין בכל הסדרה" – סדרה זה פרשה – "לא פתוחה ולא סתומה" – והטעם - "מפני שיצא יעקב אבינו בסתר וברח בהיחבא מפני עשו אחיו".

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – היציאה שמכאן היא בריחה, היא בריחה על נפשו. יציאה בסתר, ועל כן אומרים בעלי התוספות ובעל הטורים שפרשה זו היא סתומה.

ביאור הדברים: מושג שכדאי ללמוד אותו: הנה התורה הקדושה מתחלקת ל-53, או 54 פרשיות – זוהי החלוקה שיש לנו. מה זה פרשיות? כמו תולדות, פרשת ויצא, וישלח, וישב וכיוצא בזה.

כל שבת אנו קוראים פרשה אחת, יש לפעמים (בשנה שאינה מעוברת) שאנחנו קוראים שתי פרשיות בשבת אחת עד סיום התורה בשמחת התורה אנחנו עוברים על כל פרשיות התורה, וחוזר חלילה. ומיד בשמחת תורה אנחנו מתחילים מחדש בראשית. והשבת הסמוכה לשמחת תורה היא שבת בראשית. כך שבכל שנה ושנה אנו מסיימים לקרוא את כל פרשיות התורה. וחילקו לנו חכמים כל פרשה לשבעה קרויים: כהן, לוי, ישראל, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שביעי ומפטיר. יש שמוסיפים אחרון. ומפטיר זו עלייה שמעלים ילדים קטנים, אפילו לפני בר מצוה, כי המפטיר זה מחוץ לשבעת הקרויים, קוראים שוב את הפסוקים האחרונים של הפרשה ועל זה אנו קוראים פרק בתנ"ך מעניינה של הפרשה, וזהו המפטיר. והואיל והמפטיר הוא לא עלייה חשובה, לא מהשבעה קרויים, אז נוהגים לפצות את זה שעולה למפטיר שיתפלל גם מוסף. כמובן, שבת לפני יארטסייד, או שבת שמחה, נותנים דווקא את המפטיר, כי יש בה ברכות, אז יש בזה ענין לאבל, או ליארטסייד. בימים קדמונים, היה נהוג לחלק את התורה לא ל-53, או 54 פרשיות, אלא ל-150, או ל-175 פרשיות, באופן שהיו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים בערך. אבל כבר מזמן הגאונים אנחנו מסיימים כל שנה את כל התורה באופן שכל שבוע, כל שבת פרשה וכך חילקו לנו חכמים מזמן הגאונים את פרשיות התורה.

חלוקת הפרקים שבתורה (פרק א', פרק ב' וכו') זה לא חלוקה יהודית בכלל, זו חלוקה של הגויים שלדאבון ליבנו, לצערנו גם הם אחזו בתורה הקדושה, מזלנו שלא בתורה שבעל פה. (גמרא במסכת מגילה). ואולם על פי המסורת המסורה לנו מסיני, התורה הקדושה מתחלקת לפרשיות שחלקן נקראות פרשיות סתומות, וחלקן נקראות פרשות פתוחות.

מה זה פרשה פתוחה? ומה זה פרשה סתומה? ואני מבאר את המושגים הללו, כדי להבין מה המיוחד בפרשת ויצא. וכל סופר יודע זאת.

פרשה סתומה, היינו פרשה (וכאן איננו מתכוונים לפרשיות כמו תולדות, ויצא וישלח, אלא יש בכל פרשה בד"כ פרשיות ונקרא לזה פרקים, אבל זה לא הפרקים שאנחנו מכירים). אשר הרווח בינה לבין קודמתה (לבין הפרשה הקודמת), הוא רווח של כדי כתיבת ט' אותיות, ותמיד הפרשה הבאה, אחרי המרווח, היא באותה שורה שנסתיימה קודמתה, כלומר אנחנו מוצאים באמצע שורה מרווח ריק שאפשר להכניס בו 9 אותיות, ומיד אח"כ באותה שורה מתחילה פרשה הבאה - לזה אנחנו קוראים פרשה סתומה. כי בד"כ כאשר שני עניינים בתורה אינם רחוקים זה מזה מבחינה עניינית, כפי שקבע לנו נותן התורה, אז אנחנו מפרידים במרווח ריק בן 9 אותיות, ובאותה שורה כבר מתחילים את הפרשיה הבאה. פרשה סתומה נקראת כך מפני שהשורה סתומה שני צדדיה, בצד אחד היא כתובה ובצד שני היא כתובה והמרווח הוא באמצע שורה.

פרשה פתוחה, היא פרשה שתמיד מתחילה בשורה חדשה. מי שיש לו "תיקון סופרים" בבית, יכול לעיין. (אני הראיתי לבן שלי, השבת הוא צריך לקרוא בישיבה, אז הראיתי לו את המיוחד בפרשה הזאת). פרשה פתוחה היא פרשה המתחילה בשורה חדשה שהשורה הקודמת בה נסתיימה הפרשה הקודמת, נסתיימה ריקה בחלקה ולא משנה כמה, והפרשה השניה מתחילה בשורה חדשה, משאירים את הפרשה השניה איפה שהסתיימה, ומתחילים שורה חדשה. וזה יבוא בד"כ כאשר שני העניינים הבאים זה אחר זה רחוקים בתוכנם זה מזה. בתורה הקדושה הסימן לפתוחה או סתומה.

כאמור אם המרווח באותה שורה וההמשך באותה שורה, אז זאת פרשה סתומה, ואם המרווח מתחיל שורה חדשה, אחרי המרווח, הוי אומר זה פרשה פתוחה.

בחומשים שלנו יש לזה סימנים. מהם הסימנים? אין בחומשים המודפסים אין סימנים של המרווחים האלה, אלא יש רק סימן אחד. אם אתה רואה באמצע הפרשה אות פ' סימן שהפרשה פתוחה בתורה, אם אתה רואה בפרשה את האות ס', אז הפרשה סתומה. בתורה אין את זה , בין פרשה לפרשה, לפעמים אנחנו רואים פ' פ' פ' ולפעמים אנחנו רואים ס' ס' ס'. שוב, יש פרשה שהיא אחרי ס' ס', אז היא מתחילה פרשה הבאה, נניח, אני אומר, לא קבעתי, לא ראיתי, נניח: תולדות, אחרי חיי שרה, אם זה ס' ס', אז זה מתחיל באותה שורה פרשה הבאה, אם זה אחרי פ' פ', אז הפרשה הבאה מתחילה בשורה חדשה. ספר זה כבר מרחקים אחרים. תחילת ספר שמות, זה כבר גדר אחר.

ובכן ברוב החומשים המודפסים יצויין הדבר ע"י האות פ' שזה יורה על פרשה פתוחה וס' שיורה על פרשה סתומה. על פי המסורה, ספר התורה כולו נחלק ל-669 פרשיות, כלומר פרשיות של פ' וס'. 290 פרשיות פתוחות ו-379 פרשיות סתומות. אומרים חז"ל במסכת סופרים הלכה אם הסופר כתב ספר תורה והוא כתב פרשה פתוחה שעשאה בטעות סתומה, ז"א התחיל אותה באותה שורה, או סתומה שעשאה פתוחה, הרי זה יגנז!!! וכל הדינים הידועים לסופר, על כל פנים יש לנו פרשיות סתומות, יש לנו פרשיות פתוחות.

הנה כאמור דעת זקנים בעל התוספות ובעל הטורים: "מיוחדת היא פרשת ויצא" - יש בה 148 פסוקים, פרשה גדולה, והיא פרשה סתומה לגמרי ויותר מסתומה, כי בסתומה יש מרווח ריק בן 9 אותיות ובאותה שורה מתחילה הפרשה הבאה.

בספר תורה, או ב"תיקון סופרים" רואים שפרשה זו "ויצא" היא בעלת קמ"ח פסוקים, היא כתובה ברצף אחד, בגוש אחד כל הפרשה, אין הפסקים, אין שום הפסק, אפילו לא של אות אחת בכל הפרשה, היא מקשה אחת ולזה אנחנו קוראים סתומה כולה, סתומה שבסתומה. היא כתובה כולה ברצף אחד ללא מרווח, מדוע? מה המיוחד בפרשת השבוע? מפני שה"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" היתה בסתר, בהיחבא. הוא לא יצא בפרסום. יעקב אבינו ברח מבאר שבע מפני עשו המבקש להורגו. בפרשה זו אנו מוצאים כבר את אבינו יעקב, התפארת שבאבות, שהוא מסמל יותר מכולם את ישראל, וכך גם נקרא בפרשה הבאה, הוא אבי 12 השבטים, ממנו כבר לא יצא אחד כמו ישמעאל וכמו עשו, כפי שכתוב בתורה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי -יַעֲקב שְׁנֵים עָשָׂר" (שם לה, כב), כולם שוים, כבר לא יצא ממנו פסולת. פרשה זו אנו מוצאים כבר את אבינו יעקב נרדף, נודד, יוצא לגלות, נעשק, מרומה, נרדף ע"י עשו, ונעשק ע"י לבן הארמי.

מפרשה זו מתחילה הגלות ומסכת הנדודים של עם ישראל לדורותיו וזה מתחיל ביעקב אבינו שרוב שנותיו היו בגלות. הוא בנה את בית ישראל בנכר. אצל לבן, לא בארץ אבות. וכשהגיע לארץ ישראל עם משפחתו, שוב נרדף ע"י עשו. וכשנח מעשו, קפץ עליו רוגזו של יוסף ושוב הוזקק לרדת למצרים ושם נפטר, ומשם מתחילה הגלות הראשונה של עם ישראל, של בניו, עד ששישים ריבוא יוצאים ממצרים. הגלות הראשונה מארבעת הגלויות הידועות: גלות מצרים, גלות בבל, גלות פרס ומדי, גלות יון וגלות רומי/אדום, הגלות הארוכה שעוד לא יצאנו ממנה.

ובכן, מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים על ארבעת הגלויות, על העם הנבחר,על האב הנבחר – יעקב, התפארת שבאבות, כבר אצלו מתחילה הגלות היהודית - כך רצה הקב"ה שעם ישראל, העם הנבחר, העם הקדוש, ממלכת כהנים, כך הוא יעבור את ההיסטוריה של העולם, עד ביאת גואל צדק, והכל מתחיל ביעקב אבינו והכל מתחיל בפרשת ויצא.

כאמור, פרשה זו היא פרשת הגלות והנדודים. אומרים חז"ל: "ומעשה אבות סימן לבנים" - כל מה שקרה ליעקב אבינו, במיניאטורה, יקרה לבניו עד ביאת גואל צדק וחז"ל לומדים את הפרשה הזו הלוך וחזור (ולא אספיק היום את הכל, רק מעט מאוד) ולומדים את נוסחת הגלות והנדודים של העם היהודי לדורותיו. הכל ממעשה אבות סימן לבנים.

פרשה זו מתארת את הקורות עם אבינו יעקב, הוא הדוגמא שלנו לבניו אחריו ורומזת כאמור את הקורות לבניו אחריו עד הגאולה השלימה - ו"וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת הַר עֵשָׂו. וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" - עד אז אין השם שלם (צריך ללמוד מה הפירוש) ואין הכסא שלם.

מפרשת השבוע מתחילה ההתגוששות, הריב, בין שני הכוחות העולמיים – עשו ויעקב. אומנם המאבק התחיל כבר מבטן ומלידה שנאמר: "וַיִּתְרצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית כה, כב), אבל בפועל, בעולם הזה, המאבק, הרדיפות, הבריחות מתחיל מפרשת השבוע.

אומרים חז"ל: "וכמו שבגלות, מה מאפיין את הגלות? הסתר פנים, סתום, לא מובן אנחנו לא מבינים אינקיויזיציות למה ומדוע, אנחנו לא מבינים פוגרומים, ומעל הכל מישהו מבין למה השואה?! מי מבין את כל ההיסטוריה של עם ישראל העקובה מדם?! המלאה שכול, אלמנות ויתמות?! רדיפות וצעקות: ג'יד. הכל מתחיל מפרשת השבוע. הקב"ה מייסר את בנו אהובו.

אומרים חז"ל: "וכמו שבגלות הכל סתום ואין האור האלוקי נגלה לעין כל, כי אם נסתר אין רווח" – אין רווח זמן להתבונן בקורות עמנו, כי צרה רודפת צרה, טרם השתחררנו מהצרה האחת וכבר צרה חדשה עולה בחלוננו.

היום סגרו כבישים גדולים בשרון, למה? התראות ממוקדות של מחבלים שהולכים לעשות פיגוע, כל מכונית בדקו בעמק בית שאן, בעמק יזרעאל, בנחל עירון, ב"ה תפסו את השלושה ושיחררו אזורים שלמים בצפון.

צרה רודפת צרה והכל סתום, גם פקוק. וכשם שהגלות ביטויה חושך, סתום, בלתי מובן, למה ומדוע, כך גם פרשת ויצא מיוחדת היא, אין בה רווח בין פסוקיה, הכל סתום ופקוק, אין שואלים שאלות, יהודים לא שאלו שאלות. מה כן אנחנו למדים מיעקב אבינו? הוא לא שאל שאלות, הוא התפלל, הוא קיוה, הוא ציפה ואפילו נדר נדרים - "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי" (בראשית כח, ב). ומכאן לומדים חז"ל דרכנו, הביוגרפיה של עם ישראל סתומה, חושך, גלות, פקוקה, אין שאלות, יש להתפלל, יש לקוות, יש לצפות, ויש גם לנדור נדרים.

אחת מבנות משפחתי ניצולת אושוויץ נדרה נדר "אם ה' יוציא אותה מהתופת – מאושוויץ" אז היא נדרה נדר, בלי נדר, אבל נדר שהיא תמסור את כל חייה קודש לה' לגמול חסדים עם עם ישראל. ואכן כך היא קיימה - זו חמותי. והיא זכתה שאחד מחתניה זה עזר מציון, ועוד חתנים ועוד בנות. בקיצור חסד!

כך היה גם ביתם בנתניה, בקיצור חסד. זה דרכם של יהודים וזה למדנו כבר מפרשת השבוע מיעקב אבינו שנדר נדר. זה הסיפתח של השיעור שלנו.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב" פרשה סתומה, אין מרווחים, אין זמן אפילו לנשום, צרה רודפת צרה, גומרים עם עשו, אז מגיעים ללבן, גומרים עם לבן והלאה. עכשיו נכנס לעצם הנושא, לא נספיק הרבה.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י).

שואל רש"י הקדוש וכל המפרשים: מה זה "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה"? הרי מספיק היה לכתוב וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? בשביל מה התורה אומרת שהוא יצא מבאר שבע "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה"? וכי כשאני יוצא מהבית אני אומר: יצאתי מהבית ונסעתי לירושלים?! הרי אני אומר: נסעתי לירושלים בלבד. וכאן והתורה הקדושה כותבת כאן בפתח הפרשה: "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע", כאילו יש חשיבות ליציאה כאן, וגם "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" יש חשיבות להליכה. במה דברים אמורים?

וכאן אנו לומדים יסוד גדול בבנין אישיותו של האדם, מה אנחנו צריכים ללמוד מיעקב אבינו כפי שהתורה מעידה?

אומר רש"י הקדוש: "אלא מגיד שיציאת צדיק ממקומו עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – למה כתוב את זה? להדגיש שיעקב אבינו יצא מבאר שבע, זה עשה רושם! הוא אמנם ברח בהיחבא, אבל מרגע שהרגישו שיעקב אבינו אינו בעיר, לא בא לבית הכנסת, לא בא לתפילה, לא רואים אותו בשכונה הולך לבית המדרש, הכל חשו: פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. אין את ההוד, אין את הזיו, אין את ההדר.

מה אנחנו לומדים? שיציאת צדיק מהעיר עושה רושם.

ומה זה בא ללמד? אדם בא לעולם כדי להשאיר רושם. אבל שימו לב: להשאיר רושם ולא לעשות רושם – יחי ההבדל, ואני מסביר: אדם לא בא לעולם לעשות רושם, אתם יודעים מה זה לעשות רושם? לעשות רוח, אלא להשאיר רושם. כי מי שמבקש כל חייו לעשות רושם, אינו משאיר רושם. חלף עם הרוח, הוא איננו. לא! וכאן בפתח הפרשה, אנו לומדים מהו תפקידו של האדם. אדם לפעמים צריך לברוח ממקומו - "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – לברוח, אבל תשתדל לבנות חיים כאלה שיציאתך מכל עולם אשר עובר אתה בחייך, מכל מקום שהיית שם, שיציאתך תשאיר תחושה של "קשה עלינו פרידתך" - "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז, א).

בפתח הפרשה יעקב אבינו נוטל את מקל הנדודים, אבל התורה מדגישה "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" יציאתו עשתה רושם, השאירה רושם, היינו, הרי נגזר עלינו לנדוד, לעבור ממקום למקום, תשתדל יהודי שכל מקום שאתה עובר בו בחייך, כל תחנה שאתה עובר בחייך, שהיציאה ממנה תשאיר רושם, שכולם יאמרו: אוי כמה קשה להיפרד. הוא עזב את העיר, הוא עזב את השכונה, הוא עזב את הבית הכנסת ולא שיאמרו: ברוך שפטרנו... כי כשלא אוהבים אדם, כשאדם לא משאיר רושם אומרים: ברוך שפטרנו, השתחררנו ממנו... מהנודניק הזה.

בפתח הפרשה אנחנו לומדים שבכל מקום שאתה נמצא תשאיר רושם באופן שאם תעזוב את המקום מכל סיבה שהיא, תשאיר תחושה של חבל, חבל שהוא עזב אותנו. למה חבל? כי הם יחשבו: אוי, איפה התורה שלו?! אוי, איפה ההתנהגות שלו?! ההתנהגות הנפלאה שלו, אוי, הלך מאיתנו אדם, עזב אותנו אדם עם מאור פנים. איפה צידקותו.. לאן הלכה... לאן הלכה צידקתו, מי יתן לנו תמורתו - יסוד ראשון בפרשת השבוע. זהו האדם, ואת זה אנחנו לומדים מיעקב אבינו שזה האדם שבמרכבה. הוא האדם בכסא הכבוד.

אומר המאור ושמש, מגדולי החסידות: "פנה הודה פנה זיוה, פנה הדרה" – אדם צריך להשתדל שבמעשיו ובדרך התנהגותו כאשר הוא עוזב מקום "פנה הודה" – הוא הודה, מה זה "הודה"? הודה מלשון להודות, האדם הזה כשהיה פה במקום, היה איש אמת, היה אדם נקי כפיים, היה אדם שהוא דוגמא לכולם,כיצד אדם צריך להתנהג, הוא "הודה" - הוא מביא את כולם להודות שיש מנהיג לבירה. האדם צריך להשתדל בחיים שלו, בכל מקום שהוא נמצא להיות דוגמא, כך צריך אדם להתנהג באופן שהוא יביא את כולם להידמות לו, מה זה להידמות לו? אשרי יולדתו. אם כך מתנהג יהודי, אז גם אני רוצה להיות כמותו.

"הוא זיוה" – הוא נותן אור וחיות לכל בני עירו - מאור פנים, זיו, חיוך, לבן שיניים מחלב, אדם שמאיר פנים לכל אדם הגדול או הקטן, הפשוט והגאון – "הוא זיוה"! "הוא הדרה" – מעורר את כולם לחזור בתשובה, החילוני הכי גדול, הרחוק מאוד מה' ומתורתו, כשרואה את המוסטר הזה, את הדוגמא הזאת, הוא אומר: אוי, כך גם אני רוצה, וזה מעורר אותו לחזור בתשובה, או לשפר את ההתנהגות, הוא רואה איך שהוא מתנהג בבית הכנסת, הוא רואה איך שהוא נוהג בכבוד בבית הכנסת, כולם רוצים להידמות לו, גם אלה שכבר לא מתנהגים כפי שצריך, אבל "הוא הדרה" - הוא מחזיר את כולם בתשובה.

ואני מוכרח להכניס איזה נימה קטנה לעילוי נשמת אבא ז"ל ששמו מופיע על כל הקלטות שלי: לא אשכח אבא היה עטור זקן, פיאות, חרדי. פעם הלכתי עם אבא מבית הכנסת, עשינו סיבוב, עם הטלית על הגב, לא טילטל. מרחוק אני ראיתי יהודי שעישן בשבת. חילל שבת. כשהוא ראה את אבא הולך כנגדו, לא אשכח את המראה, הוא מיד לקח את הסיגריה, סובב אחורה כדי שאבא לא יראה, דרך ארץ ליהודי שהיה הוד, זיו והדר, זה קידוש ה'.

לא אשכח את הרגע שהוא בא לנחם אותנו שישבנו שבעה, הוא פרץ בבכי, הוא היה בן קיבוץ, הוא שירת עם אבא בהגנה בתש"ח, הוא פרץ בבכי.

מה מביא אדם חילוני שהיה רחוק מאוד מיהדות, בן קיבוץ לשעבר לפרוץ בבכי? כי אבא היה בשבילו הוד, זיו והדר! זהו תפקידו של כל אדם, לא בכדי אבא נפטר ערב שבת קודש פרשת ויצא אחרי צהרים, נפטר בתוך המקוה, במים, בטבילה. וזכה להיקבר 9 דקות אחרי הדלקת נרות. ערב שבת ויצא, כמו השנה אחה"צ, בתוך המקוה – פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה!

הוא היה זיו, הוד והדר בעיר הולדתי, אז היה מושבה - כפר אתא.

וזהו עיקר עבודתו של האדם, זה פתח הפרשה, תלמד מיעקב אבינו לגלות ולהרבות כבוד שמים, לאהב את התורה הקדושה על הבריות כדברי רבינו יונה ב"שערי תשובה", כל יהודי צריך להשתדל להיות ציר נאמן לשולחו. כמו שגריר של הקב"ה, של התורה, צריך לשאת בגאון את דגל התורה, כדי שכולם ילמדו ממנו כיצד להתנהג, ח"ו על יהודי חרדי, יהודי עטור זקן ופיאות, אם הוא מחלל שם שמים, אוי, רחמנא ליצלן, ברוך שפטרנו. וזה חילול ה' נורא.

ובכן תפקידו של יהודי בפתח הפרשה לשאת את דגל התורה ברמה, אבל בצניעות ובהדר, לא לעשות רוח, לא לעשות רושם, אלא להשאיר רושם במקומו. – זה פירושו של רש"י.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י).

בא ר' יהושע מבריסק בעל "בית הלוי" אבא של רב חיים מבריסק והמגיד מדובנא שקדם לו ואומרים פירוש נוסף. ללמוד מוסר השכל שגדולי הדורות האחרונים הוציאו מהפסוק הזה. מאקטואליה. נוגע לחינוך ילדים.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" – השאלה היא: למה "וַיֵּצֵא יַעֲקב"? די היה אם היה כתוב וילך. אומר בעל "בית הלוי": "כל אדם היוצא ממקום למקום, יש בזה שתי סיבות אפשריות: או שעיקר תכליתו היא היציאה מהמקום הראשון" - משום איזה שהיא סיבה: הוא נרדף, או הילדים לא מקבלים שם חינוך, או יש שם חילול שבת, או יש שם שכנים רעים, או הוא פוחד על גורל ילדיו וביתו, או שאי אפשר יותר להיות פה והסיבה היא היציאה, ועל כן הוא מוכרח לילך למקום אחר, אבל עיקר כוונתו כאמור היא היציאה מהמקום הראשון. כמובן אי אפשר להישאר ברחוב, אז מחפשים מקום אחר, אבל התכלית, המטרה היא - היציאה מפה, וממשיך בעל "בית הלוי" מבריסק: "או משום שהוא צריך להיות במקום השני" - הוא לא יוצא מפה כי פה הוא לא יכול להיות, אלא הוא יוצא מפה, כי הוא צריך להיות שם וזוהי הסיבה. למשל: אביו נפטר והאמא נשארה אלמנה לבד, אז הוא יוצא לגור ליד האימא, או שהוא התמנה להיות רב שם, הסיבה זה לא שהוא לא יכול פה, הסיבה היא שהוא צריך להיות שם – "והנה" - אומר בעל "בית הלוי – " מדוע כתוב ביעקב אבינו גם "וַיֵּצֵא יַעֲקב" וגם "וַיֵּלֶךְ"?" – והתשובה – "נשתלבו שתי הכוונות גם יחד - עיקר כוונתו ביציאתו ובהליכתו, היו שתי מצוות, מצוה אחת של כיבוד אם ומצוה אחת של כיבוד אב. במה דברים אמורים?

מצות האם היתה: "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי". מה היתה כוונתה? היא ידעה את הסוד שעשו מתכוון להרוג את אחיו - "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" (שם כז, מא), יצחק לא ידע, כי ה' הסתיר ממנו, אבל היא ידעה ברוח הקודש (רש"י מביא, חז"ל), אז היא ידעה שאסור ליעקב להישאר פה רגע פן ימות יצחק ואז הוא מחסל אותו, אז היא אומרת לו: קום לך פדנה ארם. המטרה היתה: היציאה מפה, לא להישאר פה, כי סכנת נפשות, תברח! "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" הוא קיים מצוות של כיבוד אם לצאת מפה מהר. ומצוות האב, שהרי האב לא ידע שעשו מתכוון להורגו. האב אמר: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה" (שם כח, ב) – יצחק אמר: אתה כבר מבוגר, אתה צריך לחפש אישה, להקים בית, להקים את בית ישראל, להביא שנים עשר שבטים, שבטי ישורון, אז מה היתה המטרה של יצחק? לא תצא מפה, אלא לך לשם, לך להקים משפחה – כיבוד אב!

ויעקב אבינו אומרת התורה הקדושה שזכה לכיבוד אב ואם, קיים את רצון שני הוריו. ביציאתו - "וַיֵּצֵא יַעֲקב" - קיים את מצוות כיבוד אם, ובהליכתו - "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" - קיים את מצוות כיבוד אב, כלומר יש חשיבות מיוחדת ביציאה ו"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאד לְנַפְשׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו) – מצות כיבוד אם, יש חשיבות מיוחדת בהליכה לחרן – מצות כיבוד אב, להקים בית, אתה לא תיקח אשה מבנות כנען, "כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו" (בראשית כח, ח) אז הוא הולך לשם – לקיים 2 מצוות.

מה למדנו?

יש יציאה שהיא התכלית – לצאת מפה. יש הליכה לשם שהיא התכלית. פרשת השבוע היציאה היא תכלית וההליכה לשם היא תכלית.

הסטייפלר זצוק"ל אבא של רב חיים קנייבסקי זצ"ל בספרו "ברכת פרץ" מוציא מהפסוק הזה יסוד גדול להווייתנו, לקיומנו בארצנו הקדושה: "ויום יום אנחנו זוכים לדברי ביקורת, למתקפות נגד בחורי ישיבות, נגד לומדי תורה" - כולם יודעים, תעזבו את הישיבות, תשאירו 100 עד 500 בחורים שהם בעלי איי.קיו מעל 130, תלמידי חכמים, להם נאפשר ללמוד תורה, היתר לצאת, בשביל מה הם צריכים, הם בלאו הכי לא יהיו גאונים... מכירים את הטענות?!

בא הסטייפלר זצוק"ל זי"ע ולומד מ"וַיֵּצֵא" ומ"וַיֵּלֶךְ" את שתי התכליות: היציאה וההליכה והוא מקיש את זה לאורח החיים החרדי בימינו. וכך אני קורא מילה במילה מספרו "ברכת פרץ" פרשת ויצא: "וכזאת יש לומר בזמננו, לפנים בישראל כשבתי ישראל היו מיוסדים על פי שמירת התורה וכל הסביבה היתה ספוגה אהבת תורה ויראת שמים" – הסביבה, הגטו היהודי היה מלא קדושה וטהרה, שום קשר לא היה עם הגוי, הבית היהודי היה מבצר לכל ילד, הרחוב היהודי מלא בתי כנסת ובתי מדרש. ממשיך הסטייפלר ואומר – " אז גם מי שלא נסע ללמוד בישיבה והיה יוצא כבר בנערותו לעסוק בפרנסה" – הוא למד להיות נגר, חייט, אינסטלטור, כי ההורים ראו בגיל 13-15 שלא יצא ממנו תלמיד חכם גדול, אז נלמד אותו מקצוע, הוא לא יהיה רב ולא שוחט, הידועים – "אז גם מי שלא נסע ללמוד בישיבה והיה יוצא כבר בצעירותו לעסוק בפרנסה, היה נשאר, על כל פנים, יהודי שומר תורה ומחובר למקור הקדושה והטהרה" – אחרי עבודה היה בא לבית הכנסת, הסביבה היתה תורנית, אם בפולין, חסידית, קדושה וטהרה, היה הולך עם הקפוטה בשבת, הלבוש שלו, החברה שלו היתה חברה של תורה ויראת שמים, אנחנו עוד זוכרים את הסנדלר היהודי, שומר תורה ומצוות, איש חסד, צדיק, קובע עיתים לתורה, את הנפח היהודי, שהיה למול עיני, הרפתן, החקלאי – "הסביבה היא יהודית היתה מלאה בקדושה ובטהרה, באהבת ה' יתברך וביראת שמים והנה גם אז היתה חובה לחנך את בני הנעורים תורה" – גם אז היה צריך לחנך, בשנות הבחרות והשחרות, מצד עצם החיוב ללמוד תורה, ומצד שאין עם הארץ יכול להיות חסיד – "ואם כן, אז היתה הליכה לישיבה לא בשביל לברוח מהבית ומסביבתו, אלא כדי ללמוד תורה בישיבה, אצל ראש הישיבה ומתלמידיו החברים" – כשאדם שלח את בנו מהבית פעם, בורשה, בוילנא, אז השיקול היה ללמוד תורה, כי אם לא ללמוד תורה, הוא יכול להישאר בבית, הבית גם טוב, אז הוא יהיה בעל מלאכה יהודי, והיו בתי כנסיות מיוחדות של חברת קצבים, חברת חייטים, בתי כנסת מיוחדים לבעלי מלאכות כידוע, ממשיך הסטייפלר זצ"ל ואומר – "אבל בימינו, אשר הפרוץ מרובה על המתוקן והשהייה בבית" – אפילו בבני ברק – "מסוכנת לעתידו הרוחני של הנער ואי ההליכה לחממה הקרויה ישיבה טומנת בחובה סכנות מרובות" - אפילו בבני ברק ובירושלים, הבית הוא כבר לא מבצר, הרחוב בני ברק גם כן לא מספיק, אם זה בראשון, בחולון, בבת ים, ברמת גן, בהרצליה, בנתניה ששם הרחוב בכלל מופקר לגמרי מרוח היהדות. ממשיך הסטייפלר ואומר: "והשהייה בבית מסוכנת לעתידו הרוחני של הנער ואי ההליכה לחממה הקרויה ישיבה, טומנת בחובה סכנות מרובות והאורבים לנפש הנער להדיחו מדרך הישר מרובים מאוד, במצב פרוע ומסוכן כזה, הרי אפילו אילו נדע בבירור שח"ו לא יצליח הנער בתורה ובישיבה" – הוא לא מתאים ללימוד תורה – "החובה היא לשולחו לישיבה, אל תוציא אותו למקצוע עכשיו בחיים הבחורתיים שלו, בחיי השחרות שלו – "החובה ללכת לישיבה, אפילו לשהות בין כתליה" - הוא לא ילמד הרבה שם, הוא לא בנוי לזה, ילמד קצת, יגיד תהילים, יתפלל, ירקוד בשמחת תורה – "אבל למען ינצל מפגעי הזמן ומרוחות הפרצים המנשבות מחוץ לכותלי הישיבה." – ממשיך הסטייפלר ואומר – "ונמצא כי בזמננו" – באורח החיים שלנו – "יש את שתי הבחינות, יש את הבחינה של יציאת הבית מסביבתו" – בחינה של "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – התרחק מהבית, הוא לא יכול להישאר פה, גם אם הוא לא יהיה תלמיד גדול וזו בעצמה תכלית חשובה בפני עצמה, הבית לא יכול להוות מגננה לנער בימינו "והבחינה השניה" - אומר הסטייפלר - "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – ללכת לישיבה, לספוג ריח של תורה ויראת שמים, כל אחד לפי כוחו ולפי דרגתו בחינת אחד המרבה ואחד הממעיט" - בימינו אין אלטרנטיבה לחיי ישיבה וחייבים למצוא אלטרנטיבה לשהייה בבית, מי שנשאר בבית, מי יודע מה יקרה לו, ואנחנו יודעים את זה, אנחנו חיים בעיר הזאת כבר הרבה שנים.

כותב הרב ש"ך: "והוסיפו גדולי הדורות האחרונים את תקנת הכוללים" - היום מתחתנים צעירים, בחורים בני 21-22, והשהייה בישיבה של 3-4 שנים לא מספיקה לבנות את קומת אישיותו של הנער היהודי, של בחור היהודי, זה לא מספיק – "הוסיפו גדולי הדורות האחרונים את תקנת הכוללים להוסיף עוד כמה שנים לכל אחד ואחד, על מנת שישכיל לבנות בית נאמן בישראל" – גם אם הוא לא יצא תלמיד חכם, אבל הוא ידריך את בניו ובנותיו להיות תלמידי חכמים, מה שהוא לא, הוא ישתדל בבניו אחריו. ויהיו בניו ובנותיו זרע ברך ה', תלמידי חכמים, בחינת ברא מזכה אבא, הוא ירצה שהבנים ישלימו אותו.

בימינו קיום מצוות אב ואם זה לצאת "מִבְּאֵר שָׁבַע", לצאת מהבית וללכת לישיבה, 2 הבחינות גם יחד, עברו הזמנים כפי שהיו פעם בגולה.

כותב ה"חזון איש": "בימינו הישיבה אינה רק מקום התעלות בתורה, כפי שהיה צריך להיות, אלא הישיבה בימינו היא גם בית חולים – מקום מרפא לכל סוגי תחלואי הנפש והגוף אשר לצערנו רבו מאוד בימינו. וכמו שבבית חולים יש מחלוקות שונות לכל סוגי התחלואים, כך גם הישיבה בימינו. יש מחלקה שם שלומדים של תלמידי חכמים גדולים, ויש שמה מחלקה לפגועי ראש, יש שמה מחלקה לבעלי לחץ דם גבוה, יש שמה מחלקה לפגועי גפיים, או אורטופדיה, יש אף אוזן גרון, לאלה שלא שומעים ולא מדברים טוב, כי בימינו רוח הפרצים נושבת ברחובותינו, הרחוב נושבת קרירה..." (בלי המנגינה), אז אין ברירה, אי אפשר להשאיר ילד היום בבית, יתרה מזו, תקנו לנו חכמי הדורות האחרונים שאפילו הישיבה לא מספיקה צריך כוללים, והרי הוא לא רב אשי, אבל שיהיה בכולל! למה? בית של אברך כולל, גם הוא למדן, אבל הוא שוהה בביתו בשנים הראשונות בתקופת בנותו את ביתו, כשהוא יוצק את היסודות, את התשתיות לביתו, כדי להיות רב פירות, צריך גם כן להיות באותו זמן בחממה שקוראים לה ישיבה , כך פסקו, כי אחרת נפסיד את הדור הבא שלנו, לא יהיה לנו תיישים, ומה שאבא לא הצליח לקיים בעצמו, אז לפחות הילדים שלו, הנכדים שלו יהיו תלמידי חכמים וזאת אנחנו רואים בעלילץ.

כותב הגאון ר' משה שטיירנבוך בספרו "חוכמה ודעת", הוא כותב בשם מורו ורבו שהיה ראש ישיבה ידוע באנגליה הרב שניידר זצ"ל (קראו לזה ישיבת שניידר) וכך הוא כותב: "מורי ורבי" – הרב משה שניידלר זצ"ל – "התנגד נמרצות שבחורים בזמננו יצאו למלאכה לפני החתונה" – באנגליה באירופה – "וכל שכן לרכוש השכלה במוסדות שונים" – לא לצאת ללמוד רפואה, לא לצאת ללמוד עורך דין, אלא לפני החתונה להיות בישיבה – "ואז אם לא התקלל, מכל מקום הלא אפילו סתם דבורי הבל, או חלילה ניבול פה הנפוצים מחוץ לכותלי התורה" – גסות, ליצנות, הבל ורעות רוח – "משפיעים על כל עתידו של היהודי" – כשהעץ הוא רך צריך מאוד מאוד להיזהר, הוא לא יכול אפילו לעמוד ברוח מצויה, הוא צריך תומכות, איך שותלים שתילים? שמים קרשים, תומכות – ממשיך הרב שניידר – "ומי יכול ליטול על עצמו אחריות שכזו להפקיר את הדור הבא שלו?! כך תפקידנו שהבחור ימצא בחברתם של בני עלייה וזה ישפיע על כל עתידו ועל כל עתיד ילדיו וצאצאיו" - כך לומדים חכמי הדורות האחרונים, הסטייפלר, ר' שניידר ואחרים, את הלקח, את המוסר השכל שאנחנו מוצאים מהפסוק הראשון בתורה.

והנה לנו ראייה מפרשת השבוע לכל הדברים שאנו מדברים:

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (בראשית כח, י). כותב ראש ישיבת "תורה ודעת זצ"ל רב גדליה שטרם זצוק"ל: "חז"ל אומרים "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" מה זה מבאר שבע? יש לזה שתי משמעויות, שבע - מבארה של שבועה, איזה שבועה? באר שבע זה מקום שיעקב אבינו נשבע שם. איזה שבועה? יש שבע מידות לאדם, תכונות מרכזיות לאדם ואדם צריך להישבע לתת את המידות שלו לבורא עולם, אם ה' אמר לא לכעוס, אז אני לא כועס, אם ה' אמר לא להתגאות, אז אני לא מתגאה, אני "בְּאֵר שָׁבַע" - מהמקום שנשבע האדם לתת את עצמו, את כל כולו, לתת את עצמו, את כל היש שלו, את כל השבע המידות שלו שמרכיבות את אישיותו לתת אותם לבורא עולם.

ודבר נפלא אומר המדרש: "מִבְּאֵר שָׁבַע" - מבארה של שבועה – "יעקב אבינו שהיה צריך לילך ולגלות ולעזוב את קדושת ארץ ישראל ואת קדושת בית הוריו הנביאים שהשכינה הקדושה שרתה שם - ענן קשור על האוהל, נר דולק מערב שבת, הברכה מצויה בפת" – שימו לב ללשון חז"ל וזה מובא גם בזוהר – "ולילך אל בירא עמיקתא" - אדם נמצא בבית תורה, בחממה, אבל הוא היה צריך ללכת לבנות את ביתו, לצאת לגלות, לצאת לסביבה המתנכרת לתורה, המתנכרת ליראת שמים, סביבתו של לבן הארמי, לבן הרמאי, לחיות עם רמאים, לחיות עם כופרים, זו היתה ברירה היחידה שלו משם לשאת אשה, אומר המדרש: "ולילך את בירא עמיקתא" - לביתו של לבן הארמי – בור עמוק ששורצים בו עקרבים ונחשים ואין מים, אין תורה – "לתוך החרון אף של העולם" - "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – שבע מידות ששם הוא עבד על המידות שלו, ששם הוא נשבע לקל עולם שאני נותן את החיים שלי לך.

"וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" - הוא הולך לחרן, לחורנים, למקום שהוא חרון אף ה' שם, כי שם אין אמת, שם אין צדק, שם אין יושר, שם השקר חוגג, השקר מצא לו בית, הוא לא גר באוהל עראי, שם מושתת הכל על השקר הארמי.

יעקב אבינו היה ירא לנפשו שלא ידבק בו מאומה מהרמאות בביתו של לבן הרמאי, גלות אצל לבן, זה לא בית אבא ואמא, והכין עצמו קודם יציאתו מארץ ישראל, כדי שיהיה ביכולתו להחזיק מעמד מחוץ למסגרת הקדושה, מחוץ לחממה, אביו ציוה לו ללכת לישא אשה, אמא אמרה ברח. מה פסק יעקב לעצמו? הוא פוסק לעצמו שאי אפשר ללכת להקים בית, הוא אומר: אינני מסוגל עדיין ללכת להתמודד עם לבן הארמי, עם לבן השקרן, שם שולט השקר, ולכן מה הוא פסק לעצמו? אומרים חז"ל: "הטמין עצמו בבית מדרשו של עבר במשך י"ד שנה ולא עלה כל 14 שנה על המיטה" – הוא לא הלך לישון, אז איפה הוא ישן? על הספסל בבית המדרש. 14 שנה, מנין אנחנו יודעים את זה? אומרים חז"ל: מהמילים "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא), אנו לומדים שהוא נרדם, עייף, "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא) – לשון ליאות, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששכב בבית עבר לא שכב שהיה עוסק בתורה.

אומר רב גדליה שרם בספרו "אור גדליה": "מהו הלשון "הטמין את עצמו"? הוא פסק לעצמו שצריך כדי להתמודד עם החיים, עם רוח הפרצים, עם לבן, כדי להעביר את הגלות בשלום כמו שאמר "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנכִי הוֹלֵךְ" (בראשית כח, כ) לא!! לא כתוב שהלך ללמוד, אלא "הטמין עצמו". מה זה נטמן? אומר ר' גדליה: "כמו הטמנה בהלכות שבת" - מה זה הטמנה בהלכות שבת? "בשיטות ראשונים, הטמנה בהלכות שבת נקראת רק כשכל הכלי נטמן ולא נראה בחוץ" - כלומר, מה זה נקרא: נפטר ונטמן? נטמן זה נקרא שכיסו אותו ולא רואים אפילו שערה אחת, עמוק באדמה, אז מה "נטמן בבית מדרשו של עבר"? שהוא לא הוציא שערה אחת החוצה מבית המדרש, אפילו לישון הוא לא הלך על המיטה, כלומר הוא כיסה את עצמו, כל כולו בישיבה: תורה, תורה, תורה, יראת שמים, יראת שמים.

וחז"ל אומרים: "כך הטמין עצמו יעקב אבינו בבית המדרש", ורש"י מדגיש: לא מספיק שהוא הטמין עצמו ועסק בתורה, אלא כתוב שהוא עשה את כל הפונקציות שניתן להפיק משהייה בבית המדרש, מה זאת אומרת? שהוא שימש בבית עבר. חז"ל אומרים: לא מספיק ללמוד, גדולה שימושה יותר מלימודה, אז לא רק למד ולא עלה על המיטה, אלא הוא היה גם שמש בבית המדרש של עבר. והיה עוסק בתורה - הוא לא למד תורה, זה היה העיסוק היחיד שלו, לא היה משהו אחר.

ויש לתת את הדעת, בן כמה היה יעקב אבינו באותה שעה שהוא פסק לעצמו שהוא לא מסוגל לצאת לגלות, הוא לא מסוגל להקים חיים, הוא לא מסוגל להקים בית, בטרם הוא יטמין עצמו בישיבה 14 שנה בלי לעלות על מיטה, כי אם הוא היה עולה על מיטה זה יפגום בעליה הרוחנית שלו לשמש בבית עבר?

אומרים חז"ל: הוא היה בן 63. הוא לא היה בחור צעיר בן 21, 22 שיוצא לחיים, אלא בן 63, זה ללמוד בישיבה ובכולל אצל מי? אצל גדול הדור יצחק אבינו, בן 63 כשהוא נשלח ע"י אימו: קום לך ברח וע"י אבא שלו להקים בית, הוא צריך לעזוב את החממה שלו בן 63.

הרבה פעמים שואלים אותי, אתה בן כך וכך, מה, אתה עדיין לא מרגיש את עצמך חזק? בוא לגור אצלנו בהרצליה. אני אומר: לא, אני גר בבני ברק. מה אתה פוחד? אתה לא מחוסן? אז מה שווה כל הלימוד שלך?

יעקב אבינו עוזב בגיל 63 את הבית, את החממה ופוסק לעצמו עוד 14 שנה עד גיל 77 ומה עם לקיים את המצווה להתחתן? צריך להתחתן, אבל הוא צריך להיות ראוי להתחתן. אז הוא דוחה את זה, הוא לא יכול עוד להתחתן, למה לא? כי הוא עדיין לא מסוגל להקים בית, הוא לא יודע איך לנהל שולחן של שבת, הוא לא יודע איך לחנך ילדים, הוא לא יודע איך להתמודד עם הסביבה של לבן בפדן ארם, אז הוא פוסק 14 שנה וזה כבר אחרי שבגיל 13 התורה מעידה עליו, הוי אומר, הקב"ה מעיד עליו: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ ידֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" (בראשית כה, כז9) מה אומרים חז"ל, רש"י במקום? "ישֵׁב אהָלִים" – הולך ללמוד באוהל של שֵם ומשם לאוהל של עבר ומשם לאוהל שֵם, ובקיצור הוא כבר בגיל 13 היה "אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים".

אומר היונתן בן עוזיאל: מה זה "אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים"? "ויעקב גבר שלים עובדוי" – במעשיו הוא היה כבר מושלם, במידות – "ומשמש במדרשא בבית עבר" – כבר אז, וביקש מהקב"ה כל הזמן, אני רוצה ללמוד אני רוצה להצליח, כבר אז בגיל 13 התורה מעידה עליו! זה סמיכה מהקב"ה! ואף על פי כן כל זה אינו מספיק, כי להתמודד עם החיים, לבנות בית נאמן בישראל, להתמודד עם החרון אף של העולם, להתמודד עם השקר, עם הכפירה, עם הליצנות או עם הניבול פה שמצאו להם בית חם בעולם של פדן ארם? לא! אני לא ראוי עדיין. ומעשה אבות סימן לבנים.

ואתה? ראוי כבר?! בן 19 להקים בית? מה הספקת? ומה עוד, שאתה לא למדן גדול, אבל אתה צריך למלא את המצברים שלך, אתה צריך לצאת לחיים עם בלון גדול של חמצן, עם בלון גדול של רוחניות, של אהבת תורה של "לַעֲשׂוֹת כְּכל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דברים יז, י), אחרת איך תראה? מה תעשה? תנגן בגיטרה חשמלית? זהו? לא פסלתי, השנה מה מילאת?

מביא רב גדליה שרם את הזוהר הקדוש: "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" – כדי ללכת לחרן, לחרון אף ה', הוא יצא מבאר שבע, עם הקניינים והסגולות של באר שבע, הוא יצא כל הזמן עם קידבק מלא באר שבע, עם בלון חמצן שיש בו את כל הניחוח ואת כל הסגולות של באר שבע, מבית אבות הוא יצא, עם התמונות של אבא ואמא, עם הקדושה והטהרה, עם כל ההישגים הרוחניים, עם כל הקניינים שהוא רכש עד גיל 63 והוסיף לזה עוד י"ד שנים של בית מדרש של שם ועבר. אומר הזוהר הקדוש: שעם הקניינים האלה הוא פסק לעצמו שהוא יכול ללכת להקים בית, לחרן, לחרון אף ה', איך אומרים? אפשר לצאת לרחוב...

יעקב אבינו בעת שיצא ממחיצת קדשו "מִבְּאֵר שָׁבַע", נתקשר בכל כוחותיו להארת הקדושה ממנה יצא, הוא כל הזמן לקח איתו את אלומת האור, את "בְּאֵר שָׁבַע". זה היה החמצן שלו בנוטלו את מקל הנדודים, זה היה בלון האויר והאוירה אשר באמצעותו ביקש לבנות את ביתו.

ואם יעקב אבינו כך, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? "אז גדולי הדורות" - כותב הסטייפלר ואומר הרב שך – "פסקו לנו כי בדורנו גם לא מספיק ישיבה, אז צריך כולל גם, כי בשנים הראשונות שבונים בית, ילדים צריכים לראות אבא חוזר מכולל, מישיבה" - זה ישפיע על כל ההמשך, האישה צריכה לראות את זה ואז יש לה __, כי בשביל מה באנו לעולם אם לא לבנות בית נאמן בישראל?

ללכת כל החיים עם ה"בְּאֵר שָׁבַע", אצל יעקב אבינו היה כל החיים "בְּאֵר שָׁבַע", באר האבות, מה זה אצלנו ה"בְּאֵר שָׁבַע"? ללכת כל החיים עם הישיבה, גם אם כבר עזבת, אתה עובד כמנהל בנק, אתה עורך דין, אתה סוחר גדול, כל ימיך תלך עם ה"בְּאֵר שָׁבַע" שלך, אז תוכל ללכת חרנה, להתמודד עם משימות החיים.

אומר הזוהר הקדוש משל נפלא: "מי שיורד אל בור עמוק" – חרנה, בירא עמיקתא – "קושר עצמו בחבל חזק" - אל איזה עץ חזק, - "אל מוט אל מחוץ לבור" - מה פירוש? אדם לא יורד לבור מבלי שאין קשר למעלה, אחרת איך הוא יוצא? משלשלים איש מכבי אש למטה, הוא קשור כדי שיהיה אפשר להרים אותו, אם תהיה לו מצוקה. אומר הזוהר הקדוש: "כן יעקב אבינו, קשר עצמו בקשר אמיץ ללא הסחת הדעת מבחינת "בְּאֵר שָׁבַע", הוא יצא לחרן עם חבל ארוך הקשור ל"בְּאֵר שָׁבַע", ונוסף לו עוד חבל לבית מדרשו של שם ועבר, כך יוצאים לחיים. – מעשה אבות סימן לבנים.

אומנם אתם מבוגרים, אבל צריך לדעת לחינוך ילדים, בכלל המבט שלנו על עולם התורה צריך להשתנות לגמרי. גדולי ישראל יודעים זאת. ואם גדולי ישראל פסקו כך, זו דרך החיים שלנו, ואם יבוא מישהו ויאמר לנו: אבל הוא למדן גדול, אבל הוא צריך את הישיבה. אין ברירה, מחתנים את הילדים? אבל תלמד עוד!

מסיים רב גדליה שרם: "ודבר זה הוא סימן לבניו אחריו לבית ישראל לכל הדורות" – לנו – "כי בימי הבחרות ומספר שנים אחרי הנישואין צריך הצעיר להכין עצמו הכנה ראויה בחינת באר שבע" – כל אדם צריך להכין את הבחינת באר שבע שלו, באר שבועה – "להשביע את שבע המידות למען יוכלו להתקיים בבחינת חרן, וזהו שאמר הכתוב: זכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" – ימי החרן של החיים, שעובדים קשה כדי שתוכל להחזיק מעמד בעבודתך בבנק או בעבודתך בכל מקום שהוא, וחלילה לא תרד אל בור תחתיות – "ואם יכין עצמו היטב בימי השחרות והבחרות יזכה שלא יגיעו ימי הרעה כלל" – הוא יוכל להתמודד עם החרן – "לא יגיעו כלל ימים אשר אין בהם חפץ".

ומיעקב אבינו יש ללמוד כיצד על האדם להכין עצמו שיהא טמון לגמרי בכל כותלי הישיבה, איש איש לפי מעלתו ולפי גודל שלא ישתמש בכוחותיו לדברים אחרים, ואם ינהג כך, יצליח לעבור בשלום את החרון אף של העולם ויהיה בחינת "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג).

תורה, באר שבע, חממה, יראת שמים - צא וראה דבר עצום שעד השנה לא ידעתי אותו. הויכוח שלנו עם אחינו החילונים: לך תצא מן הישיבה. צא וראה דבר עצום מה בין ההשגות של עשו הרשע על ערך התורה, לבין המושגים של בני דורנו, אפילו שלנו.

כתוב בתורה: "וַיִּשְׂטם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקב אָחִי" (בראשית כז, מא) וזו הסיבה שאמרה מיד רבקה: קום לך ברח, הוא הולך להרוג אותך. ובהמשך: "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי חָרָנָה" (שם) מי הגיד לרבקה מה אמר עשו בליבו שהרי כתוב "וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ"? אז במגילת אסתר כתוב: "וַיּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ" (אסתר ו, ו), אומרים חז"ל: "מכאן שמגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה". מישהו יודע מה אתה חושב עכשיו? אף אחד לא יודע. אין מליצות בתנ"ך. אומר רש"י הקדוש, חז"ל, אם כתוב "וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ", ואח"כ כתוב "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדל", אומר רש": "ברוח הקודש" הוגד לה שעשו מהרהר בליבו. "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" – כמשמעו, שלא רצה לצער את אביו, את האימא כן, אבל היה קשור לאביו.

תשמעו מה זה עשו. אתם חושבים שהיום אנחנו בדרגה של עשו?! ולא רק החרדים לא, על אחת כמה וכמה אחינו החילונים המבקשים לנגח כל הזמן את כותלי בית המדרש...

בא ה"כלי יקר" והמפרש על היונתן בן עוזיאל ואומרים כאן דבר נורא על הפסוק: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" – תלה הדבר בימי אבל. הוא אמר: אני מחכה שאבא ימות ונשב שבעה, ואז מה יהיה? לפי שאבֵל אסור לו לעסוק בתורה, כי "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי-לֵב" (תהילים יט, ט), ויצחק אמר בברכתו לי: "וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבד" – אלא שהשייפא (החרב) משועבד לספרא (לתורה, ליעקב אבינו) בתנאי שיעקב אבינו ילמד, יקיים את דרך התורה, אומר עשו: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" אומר רש"י: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד" – כאשר יעקב, בניו יעברו על התורה, יורידו מעליהם עול מלכות שמים, אז יהיה לך פתחון פה להסתער על הברכות "וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ", אז תוכל להרים את החרב, את הבקבוק תבערה, את הפצצה ולפגוע בו. זוהי הנדנדה בין יעקב לעשו. כל עוד יעקב יעסוק בתורה וביראת שמים, אותו תעבוד.

אומר עשו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי", יעקב אבינו כל היום יושב ולומד, "אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" אני לא יכול לנגוע בו, התורה מגינה עליו, עשו ידע מה זה ללמוד תורה, אם היה בימינו, הוא היה חרדי, עם כל התאוות שלו, עשו הרשע חרדי היה. אומר עשו: אם כן, כשנשב שבעה על האבא, באבלו ודאי לא יעסוק בתורה, כי אסור לעסוק בתורה ולא יהיה לו דבר מגן עליו, התורה לא תגן עליו, ואז אהרגה את אחי.

אומר ה"כלי יקר": ומטעם זה, אבֵל צריך שמירה. אבֵל אסור לו לצאת לבד, למה הוא צריך שמירה? לפי שאין התורה מגינה עליו שנאמר על התורה: בהתהלכך תשמור עליך ובשכבך תשמור עליך. שמעתם? מה המחשבה של עשו היתה ב"יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי"? שלא יהיה ליעקב את זכות התורה. ואף שגם בימי אבלו יש עניינים שמותר לאבֵל ללמוד בהם, אבל לפעמים הוא עסוק באבלו ואינו עוסק בתורה, ניחום אבלים, או הוא לא מייגע בתורה, כי אסור לו להתייגע, אסור לו ללמוד תורה בעיון, רק דברים מיוחדים ולכן אומר עשו: אז, כשהוא לא מתייגע הוא רק לומד מלמעלה ככה דברים, אז אני אהרוג אותו, אנצל את הפירצה.

שמעתם מושגים של עשו? מה אתם חושבים שהוא גדל ברחוב? שהוא גדל בקיבוץ? הוא גדל אצל יצחק ורבקה. רשע הוא היה, אבל המושגים שלו בתורה היו ענקים. אומר ה"כלי יקר" והמפרש על יונתן עוזיאל: "ועשו ידע שיעקב אבינו יהיה שקוע באבלו על פטירת יצחק והוא לא יוכל ללמוד בריכוז, בעיון שלו ותהיה לו, לעשו, שעת כושר להרוג אותו" – שאין זכות לימוד תורה שמגינה עליו.

מדהימים הם הדברים. אין לנו השגות בהשגותיו של עשו בערך סגולת התורה. ואני כתבתי לעצמי: מה יש לאֵחַי החילונים המבקשים השכם וערב לפרוץ ולקעקע את חומת המגן שיש לו לעם היהודי? בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן מקצצים, "הַקּל קוֹל יַעֲקב" הבוקע מתוך בית המדרש והכוללים, עשו הרי לא חשב על כאלה דברים, הוא הרי ידע מה הכוח של התורה, ובעיקר בזמננו, מחבלים עליך ישראל, יום יום, התראות, אוי כמה אנחנו זקוקים לכח המגן שלנו ואז תהיה סייעתא דשמיא לחיילי צה"ל שהם תופסים אותם, אבל "הַקּל קוֹל יַעֲקב" צריך להישמע בארצנו הקדושה.

כתוב בחז"ל הקורא קריאת שמע (בבוקר) בלי תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו שאינו מניח תפילין כי כתוב "וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפת בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות יג, טז) ואם אתה אומר קריאת שמע בלי תפילין אתה כאילו מעיד עדות שקר.

אומר רב חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים: "הוא הדין אם האדם אינו מחנך את בניו לתורה ואינו שולחם לישיבות לקיים: "וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים יא, יט) וגם "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) רק מחפש שיהיה מלומד, משכיל" - כבר כבר בימי הנערות והבחרות – "או סוחר מצליח, יהלומן, בורסה ומסירו בצעירותו מלימוד התורה, הרי הוא גם כן מעיד עדות שקר בעצמו באומרו קריאת שמע".

הוא אומר קריאת שמע, לאן אתה שולח את הילדים שלך? לא להיות חייל, אבל מה כן? להיות קבלן. מה הוצאת אותו בגיל כ"כ מוקדם? חכה! אתה לא מסתפק עם התאילנדים עכשיו?! לא! הוא כבר מוציא אותו. אומר ר' חיים זונלפלד זצ"ל: זה גם כן מעיד עדות שקר. זו החובה המוטלת על ההורים.

מעשה אבות סימן לבנים.

יעקב אבינו יוצא מבאר שבע, עם ה"בְּאֵר שָׁבַע" – "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" ואיזה התמודדויות היה לו, אבל הוא יצא משם שלם – "וַיָּבא יַעֲקב שָׁלֵם" (בראשית לג, יח) – הוא הכין את עצמו.

יעקב אבינו יוצא לדרך, לחרן, אחרי שהוא היה כבר 14 שנה בבית עבר. החיים קשים הוא נרדף. ליעקב שהיה נרדף, היה נס, מופת משמים עם מה שקרה לו עם אליפז שהפשיט אותו ערום.

אומרים חז"ל שאליפז היה צדיק מיועציו של איוב, הוא זכה לרוח הקודש, והיה תלמיד של יצחק אבינו, עשו הרי סילק אותו, הוא פגש את יעקב בדרך וביקש להרוג אותו, הוא הפשיט את יעקב, כי עשו ציוה עליו להרוג את יעקב, אומר לו יעקב: אל תהרוג אותי, והוא אומר: אבל אבא ציוה. אז יעקב ענה לו: אתה רוצה לקיים את דברי אבא?! קח ממני את כל הרכוש, את הבגדים, את הכל, את כל המתנות שהבאתי לכלה המיועדת שלי, קח ואני חשוב כמת. והואיל והוא היה צדיק, אז הוא לקח. אבל הוא הפשיט אותו ערום לגמרי.

אומרים חז"ל: יעקב אבינו נכנס לתוך הנהר ערום והתחיל לבכות ולהתפלל לה' ואמר: רבש"ע, איך אני יכול להמשיך כך? תן לי בגדים. ואתם יודעים מה כתוב בחז"ל? מיד הוא ראה איזה פרש אחד טס עם הסוס שלו ונפל מהגשר לתוך הנהר וטבע. יעקב אבינו שראה בזה יד ה', לקח ממנו את הבגדים וכתוב שהוא רחץ אותם להסיר מהם את הטומאה ולבש אותם ועם זה הוא יצא לחרן.

יעקב אבינו חי חיים קשים, גלות, מצוקה, אבל תמיד ברגע האחרון הנס הגדול. הוא מצא בגדים של איזה פרש, קוזאק אחד. יעקב אבינו שיוצא לדרך לחרן, פוחד שנאמר: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד" (שם לב, ח) הוא מתפלל, הוא מבקש, הוא לא שואל את רבש"ע למה אני סובל, ואח"כ "וַיִּדַּר יַעֲקב נֶדֶר לֵאמר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי" - "אֱלֹהִים" מידת הדין - "וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנכִי הוֹלֵךְ" – איזה דרך? דרך חיים, בירא עמיקתא, חרן – "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח, כ) – שה' יהיה לי לאלוקים שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, שאשאר דבוק בה', שחרן לא תוריד אותי מן הדרך שכל הזמן יהיה מול עיני, בצקלוני, ה"בְּאֵר שָׁבַע". הוא נודר נדר.

יהודי נודר נדר: רבש"ע, תציל אותי, אני מתפלל אליך, אם אני אתרום, אני אעשר מעשר, אני אתן עוד צדקה, זה דרכו של יהודי!

ומה יעקב אומר? "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ" – כי לא היה לו בגדים ולא היה לו לחם. שואל הצדיק ר' דוד מללוב זי"ע: מה זה "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ"? היה צריך לבקש: ונתן לי לחם ובגדים! וכי אינך יודע שלחם אוכלים ולחם לא מריחים או משחקים בו שש בש?! ובגד, מה עושים איתו? תולים אותו על הקיר?! לא! אלא לובשים.

"ר' דוד מללוב חי בעוני רב, היה עני מרוד, היו ימים בהם בני ביתו רעבו ממש ללחם, פעם באחת מימות החורף הקרים נכנס ר' דוד מללוב לביתו, פתח את ארגז הלחם ומצאו כי ריק לגמרי" – אין לחם בבית ואתם מבינים שלא היה נקניקיות, ולא סויה – "לא נשארה פת לחם לבני ביתו הרעבים, מה עשה?" – אלו ימים קרים, פולין הקרה 15 מעלות מתחת לאפס – "מיד יצא מהבית, הסיר מעליו את מעיל הפרוה ששימש לו בימי הקור הקשים ומשכנו תמורת הלוואה דחופה לקנית לחם ושאר צרכי הבית. כששב לביתו כשגופו רועד מקור, לאחר שמישכן את מעיל הפרוה שלו, אמר לבני ביתו הנבוכים שראו אותו בא בלי מעיל: היום למדתי כראוי על תפילת יעקב אבינו "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ" – כמה טוב לו לאדם שהקב"ה נותן לו לחם לאכול ובגד ללבוש ולא בגד לאכול ולחם ללבוש".

ונסביר זאת: אוי רבש"ע, תן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. שהבגד שלי לא יהיה לאכול, שלא אצטרך למכור את הבגדים שלי בשביל לתת אוכל לילדי. ולחם שצריך להוציא מהפריז'דר כדי לקנות נעלים או סוודר לבן שלי. היום למדתי מה הפשט של

"לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ" – שיהיה לי לחם לאכול ובגד ללבוש – שלא יהיה הלחם שלי נצרך לבגדים והבגדים, ומעיל הפרוה שלי ללחם.

ונסיים:

"וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא) דרך הייסורין של אבינו הראשון באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה. מה כתוב פה? שבאותם י"ד שנים שהיה בבית עבר לא שכב בלילה.

שואל הצדיק ר' מאיר יחיאל מאוסטרפסה, הצדיק שצם 40 שנה בפולין: במה נתייחדו ונשתנו י"ד השנים הללו – שהיה י"ד שנה בבית עבר – מהשנים שלפני כן והרי גם לפני כן למד יעקב אבינו בישיבת שם ועבר, כמו שכתב רש"י בפרשת תולדות "וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" – אוהלו של שם ואוהלו שם עבר? מה המיוחד בשתי התקופות הייחודיות שלו, הלימודיות שלו בבית עבר לפני ואחרי שהוא יצא מבאר שבע?

בתקופה הראשונה עד גיל 63 למד שם כיצד עובדים את ה' בין יהודים בהיותו שרוי בסביבתם של צדיקים כאבותיו ורבותיו. – איך צריך להתנהג בבני ברק, בירושלים, איך צריך להתנהג כשאתה מצוי בישיבה, בין תלמידי חכמים. עכשיו כשהוא יצא מבאר שבע ללכת לחרן הוא הלך לישיבה ללמוד דבר אחר, הוא הלך ללמוד במשך י"ד שנים תמימות איך לחיות כיהודי בין גויים, בין רשעים כדוגמת לבן הארמי וחבר מרעיו, זוהי מסכת שונה לגמרי. איך לחיות בחרון אף, איך לחיות בין חילונים, איך לחיות בין כאלה שמבקשים רק לקעקע, מתלוצצים על התורה הקדושה ועל שומרי מצוותיה ובשביל זה צריך עוד י"ד שנים.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד - על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ''ל
נערך מסרטי הקלטה ע''י ר.רצון תליט''א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן