וורט על פרשת ויגש

תוכן עניינים

--------

פרשת ההתגלות של יוסף הצדיק, הבן ה"אובד" במרכאות אל משפחתו ממנה גורש במרכאות לפני 22 שנה בעודו נער בן 17 שנה. תקופה של 22 שנה שהתחלנו ללמוד אותה לפני שני פרשיות, פרשת וישב ופרשת מקץ, תקופה זו מסתיימת בפרשת השבוע, פרשה שלישית, פרשת ויגש. 22 שנה קשות וכואבות ליעקב אבינו, תפארת ישראל - אובדן בנו האהוב, בנו היקיר, הבן שהתורה הקדושה מעידה שהוא אהב אותו אהבה יתירה. הבן הראשון של האם רחל, עקרת הבית שכבר לא היתה בין החיים, שבשבילה יעקב אבינו עבד הרבה, עד שזכתה לראות את הבן הזה.

אובדן בן אהוב! ועל האובדן הזה, אומרת התורה, פרשת וישב "וַיִּקְרַע יַעֲקב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (בראשית לז, לד). מודגש בתורה הקדושה "יָמִים רַבִּים".

אומר רש"י הקדוש, חז"ל: מה זה "יָמִים רַבִּים"? 22 שנה!

אומרים חז"ל: "כל אותו זמן לא עלה יעקב אבינו על מיטתו מרוב צער" - הוא התאבל. ולמה 22 שנה? למה יוסף לא היה עם אביו 22 שנה? הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, כל דבר יש לו סיבה. אומרים חז"ל, רש"י מביא: ולמה 22 שנה? כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב אבינו מצוות כיבוד אב ואם (מסכת מגילה דף טז).

שואלים המפרשים, "רבנו בחיי": למה נענש במידה כנגד מידה 22 שנה, כנגד 22 שנה? הרי יצחק ורבקה ציוו אותו לילך לשם וליקח אישה?! הרי הוא עשה זאת במצוות אביו ואימו, אז מדוע הוא נענש על אובדן בן 22 שנה?

אומר "רבינו בחיי" דבר נורא ומדהים: "דעתם של יצחק ורבקה היתה שיסע לפדן ארם, אל בית לבן, ויקח לו אשה" - איזו אישה? – "איזו אישה שלבן יתן לו" – "ומה לבן רצה ליתן לו? את הגדולה, את לאה".

אומר "רבינו בחיי" בסוף פרשת תולדות: "כי דעתם היתה שיקח את לאה ושיחזור מיד" - שהרי יש לך אשה. ממשיך "רבינו בחיי": "אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ואמר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (כט, יח) - הוא הוציא מהפה שלו שהוא רוצה את רחל בתך הקטנה והוא הוציא מהפה שלו: אני מוכן לעבוד עבורה שבע שנים! ובאמת הוא עבד שבע שנים והם היו "כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אתָהּ" (כט, כ), ואז רימהו לבן בליל הכלולות והכניס לו אישה אחרת, את לאה אחותה. אכזבה גדולה. הוא טוען ללבן: "וְלָמָּה רִמִּיתָנִי"? (כה, כט). אומר לו לבן: אתה רוצה גם את רחל? אז תעבוד עוד 7 שנים. אז יש לנו כבר 14 שנה. ובינתיים, יש לו כבר משפחה. בינתיים רחל עקרה, אז הוא לוקח את בלהה, אח"כ את זלפה. וכך עוברות 22 שנה.

אומר רבינו בחיי: "אם היה נשמע לדברי הוריו, היה לוקח את לאה מה שלבן נותן לו, יש לו אישה והקם את ביתך, חזור הביתה. אבל בגלל שיעקב ביקש את רחל, התגלגלו הדברים 22 שנה והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה".

זה בכלל לא מובן, שהרי חז"ל אומרים שאהבתו של יעקב לרחל ורצונו לשאת אותה דווקא, היה בהם סודות גדולים ונשגבים, היה בזה כוונות גדולות – "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת" (תהילים קיג, ט). אבל הואיל והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, והוא היה יכול לקיים את דבר הוריו, אז כל ה-22 שנה האלה נחשבים לו, כאילו לא קיים את אביו, בדקֵי דקוּת. מי אנחנו שנדבר על זה? אבל אנחנו מדברים, כי חז"ל מלמדים אותנו את זה.

ועל זה נגזר עליו תיקון גדול ש-22 שנה יוסף בנו מחמדו, הבן הגדול של רחל, לא היה איתו, ועל זה הוא קרע את שמלותיו, שק ואפר.

קצת סקירה כדי שנגיע לפרשה, סקירה קצת ארוכה, אבל אני רוצה להוציא בשיחת הערב לקח, או שני לקחים שחז"ל מוציאים מפרשת ויגש, יש הרבה לקחים, אבל את הלקח שנוגע לנו באופן מיוחד. לנו, לדורנו ויתרה מזה.

אומרת התורה הקדושה: "וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיּאמֶר כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאלָה וַיֵּבְךְּ אתוֹ אָבִיו" (לז, לה) – 22 שנה בכה בכה ובכה ומיאן להתנחם!

שואל רש"י הקדוש: למה מיאן להתנחם? ועונה: "כי אין אדם מקבל תנחומים על החי, והוא סבור שהוא מת" - על מת מקבלים תנחומים, מדוע? שעל המת נגזרה גזירה מאת הבורא, יתברך שמו, שישתכח מן הלב ולא על החי. אם הקב"ה לא היה גוזר גזירה על המת שישתכח מן הלב, אדם לא היה יכול להחזיק מעמד. גם הורים על השכול וגם יתומים על אבא ואמא, לא היו יכולים להחזיק מעמד, אך זו גזירה על המת שישתכח. אבל זה נאמר על המת שהוא מת, אבל לא על החי שסבורים שהוא מת. והואיל ויוסף היה בין החיים, ורק יעקב חשב שהוא מת שהרי אמרו לו: "הַכֶּר-נָא...טָרף טרַף" (לז, לג-לד), אז הוא לא קיבל על זה תנחומים, כי על המת החי אין ניחומים, כי זה לא שייך לגזירה. זה סבל נורא לחיות עם תחושה שהבן איננו! לחשוב שהוא מת והוא חי ואין תנחומים - זה דבר איום ונורא.

שואלים המפרשים, מביא את זה ה"שפתי חכמים": "שמעתי להקשות - וכי יעקב לא היה יודע שאין מקבלים תנחומים על החי שסבורים שהוא מת? ואם כן היה צריך לחשוב שהוא חי!" - הוא לא ידע את הכלל הזה? הרי הוא ראה שהוא לא מקבל תנחומים והוא לא יוצא מהכאב. אז למה הוא לא חשב שכנראה הוא חי?! ועונים המפרשים: "כל הכלל הזה למדנו מיעקב" - יעקב לא ידע את הכלל הזה, מה שחז"ל הוציאו את הכלל "שגזירה על המת שישתכח מן הלב" אם הוא מת, אך אם הוא חי והוא חושב שהוא מת, אז אין את הגזירה הזו - זה חז"ל הוציאו מיעקב אבינו, כי הם שאלו: מדוע הוא מיאן להתנחם, אך הוא עצמו לא ידע את זה.

22 שנה מלאות אירועים ותמיהות בתולדות בית יעקב. ואנחנו היום נתרכז בשנתיים האחרונות לאובדן הבן. הקב"ה, מסובב כל הסיבות, סובב שיהיה רעב גדול בכל המזרח התיכון, רק במצרים יש שבר. מדוע במצרים היה שבר? כי הכינו ב-7 שנות השובע, כי רק במצרים ידעו שאחרי 7 שנות השובע יבואו שנות רעב נוראיות. ומאיפה הם ידעו? מסובב כל הסיבות סובב שהבן האובד יתגלגל למצרים, יושלך לבור כעבד, בבית האסורים, ובמקביל פרעה חולם חלומות "וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעה" (מא, ח) – ז"א החרטומים לא יכלו לפתור אותם, פרט לנער עברי, עבד לשר הטבחים, המושלך בבית האסורים, ששם הוא פוגש את שר המשקים ואת שר האופים. ומסובב כל הסיבות סובב שהם גם יושלכו לשם, וגם הם חולמים חלומות, והוא פותר את החלומות, וכן היה. ופרעה לא מוצא פותר לחלומות שלו, הוא מתגלגל על מיטתו. ואז מספר שר המשקים לפרעה: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי" – מושלך, מבוזה ואותו נער פותר את חלומות פרעה ומציל את כלכלת מצרים מקריסה מוחלטת, הוא מגלה שיהיו 7 שנות שבע ואחריהם שנות רעב וצריך להכין, לשבור שבר. וכך מצרים הופכת להיות המשביר המרכזי לכל אסיה הקטנה והכל בזכות נער עברי שאֵחַיו ביקשו להתנכל לו, שהרי "מֵאַשְׁפּת יָרִים אֶבְיוֹן" (תהילים קיג, ז). ואחרי שהוא פותר את החלום, המלך פרעה, שחז"ל אומרים שהוא גֵאֵה והקב"ה שונא גאים, אומרים חז"ל: "אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאֹה גָּאָה" (שמות טו, א) – הקב"ה התגאה על הגֵאֵה הזה – "סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם", ואז פרעה הגֵאֵה, היאיר, שעשה מעצמו אל, שהוא אפילו לא יצא לשירותים, הלך כל יום לנילוס (כפי שחז"ל אומרים) אומר לעבדיו: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא, לח). הרשע מרושע מוציא שם שמים! הוא מודה שהכח של יוסף זה כח אלוקי.

ותשמעו איזה נסיבות מוזרות קורות באיזור שלנו לפני שנים רבות. "וַיּאמֶר פַּרְעה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (שם מ-מא) – אתה תהיה תת מלך במצרים, קיסרות.

ובהמשך אומרת התורה: "וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבּר אֶל-יוֹסֵף כִּי-חָזַק הָרָעָב בְּכָל-הָאָרֶץ. וַיַּרְא יַעֲקב" – בארץ ישראל, ארץ אבותיו – "כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" (שם, נז, מא, א) – אין מה לאכול בארץ ישראל והוא שמע כי יש שבר במצרים, וישלח את בניו לשבור אוכל. וכאן מתחילה סדרת אירועים תמוהים, מוזרים המעוררים קושיות ללא יכולת לפותרם, במשך שנתיים.

רבותי, דעו לכם דבר אחד: קשה מאוד לאדם לחיות עם קושיות. כשאדם מקבל מכה אחרי מכה, והוא מתייסר, והוא אינו יודע למה ומדוע, מדוע מתעללים בו, מדוע מיצרים את צעדיו, מדוע מתנכלים לו, עמבוש... והוא אינו יודע מי עשה ולמה - קשה לאדם לחיות כך, הוא יוצא מדעתו.

לחיות חיים עם קושיות, ללא קצה של פתרון, ללא קצה של הסבר, של למה ומדוע, מה עשיתי, למה מגיע לי, זה דבר נורא, אדם לא יכול להחזיק מעמד כך.

שנתיים ימים שבטי קה עם יעקב אביהם, חיים בחיים מלאי קושיות, חיים מלאי תמיהות בלתי מובנות, והקב"ה לא גילה לנביא יעקב שום דבר. הקב"ה סתם את מעיינותיו, הוא לא יודע כלום.

אומרת התורה, "וַיָּבאוּ אֲחֵי יוֹסֵף" – אחי יוסף שירדו למצרים – "וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" - הם סבורים שהוא גוי מצרי – "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם" – הוא הכיר אותם – "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" – הם באים לקנות אוכל, והם פוגשים את המשביר, את הממונה על כלכלת מצרים והוא מתנכר להם, מדבר איתם קשות.

אומרת התורה: הוא הכיר אותם והם לא היכרוהו. וכמו שאמרנו: הם סבורים שהוא גוי. והשאלות שהם שואלים את עצמם: האם עם כולם הוא מדבר ככה, או שמא רק איתנו? האם זה תופעה אנטישמית? אותנו שונאים כי אנחנו יהודים? – הם מתחילים להיות מתוסכלים. הם יודעים שכולם קונים אוכל ואף אחד לא נכנס להם לחיים ואף אחד לא שואל אותם ואף אחד לא מתנכל להם, לא לערבים... לא ליונים, ולא לתורכים, רק לאיזה קבוצה קטנה של יהודים, עשרה אחים, והם לא מבינים למה ומדוע.

אומרת התורה הקדושה: "וַיִּזְכּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" (מב, ט). מה פתאום התורה מדגישה שהוא נזכר בחלומות? אומר רש"י: "וַיִּזְכּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם – ידע שהנה נתקיימו החלומות" - שהם משתחווים לו אפיים ארצה. האם אתם זוכרים את החלומות שהוא חלם ובגלל זה הם שנאו אותו? בחלום הראשון נאמר "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (לז, ז), ובחלום השני: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (שם, ט), הם שונאים אותו על כאלה דברים, שהרי הוא הקטן, האם אנחנו נשתחווה לו?! אומרת התורה: "וַיִּזְכּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" – במה הוא נזכר? אומר רש"י, אומרים חז"ל: הנה, החלומות שחלמתי אמת, אני צדקתי ולא הם. אבל הם לא מבינים מאומה. אומרים חז"ל: הוא שהכיר אותם רואה את התגשמות החלומות, אבל הם שלא הכירוהו, נדמה להם שהם פוגשים פה גוי אנטישמי, אנטי יהודי, מתנכל, מתנכר, וזה קשה, כי הם רק באים לקנות אוכל. וזה מה שעלה בגורלם.

ממשיכה התורה לתאר: "וַיּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם" – אתם יודעים שאם תופסים מרגלים, אז תולים אותם! – ממשיכה התורה ואומרת: "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" - כרעם ביום בהיר מודיעים להם שהם מרגלים! הוא מאשים אותם בריגול! והם ברוב מבוכתם, מתחילים להשתפך לפניו ואומרים: "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים...שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ" (מב, יא-יג) – הם מתחילים לספר לו היסטוריה, תולדות המשפחה - "בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטן אֶת-אָבִינוּ" – יש לנו אח קטן – "וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ". ברוב מבוכתם הם מספרים לו את העליבות של המשפחה, את המסכנות של אבא.

שואלים חז"ל: "למה האשים אותם כמרגלים?" ועונים, רש"י מביא בבראשית רבה: "כי הם נכנסו עשרה אחים בעשרה שערי העיר" - עשרה אחים נכנסו למצרים בעשרה שערים, הם לא נכנסו יחד וזה דרך המרגלים לראות את ערוות הארץ – "ולמה לא נכנסו כולם בשער אחד? בשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו" - הם החליטו שהם באים למצרים, הם מחפשים את יוסף אם הוא שם, אז הם התפזרו בעשרה שערי עיר.

מובא בשם ה"זוהר" הקדוש: "הרי יוסף ידע שהם לא מרגלים, אז למה הוא אומר להם מרגלים? למה הוא מוציא דבר שקר מפיו? – והתשובה: הוא לא שיקר להם, אלא כשהוא אמר להם מרגלים, הוא התכוון למשהו אחר, מרגלים זה ראשי תיבות מאימי רחל גנבתם למדינים ישמעלים מכרתם" - ומכיון שהם הבינו ש"מרגלים" זה לראות את ערוות הארץ, אז הם מסבירים לו שהם אינם מרגלים, ושהם באו לחפש את הבן האובד. והוא עונה להם: בטח, אתם מכרתם אותו, אתם התנכלתם לו, והם אינם יודעים שהוא המדבר איתם. הוא לא מקבל את התשובה שלהם, את התירוץ שלהם ועונה להם: "לֹא כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת" (מב, יב) - אני משוכנע שאתם מרגלים.

שואלים חז"ל, במדרש בראשית רבה: "למה הוא לא קיבל? למה הוא אומר להם: לא, כי מרגלים אתם"? ועונים: הוא אומר להם: אמנם באתם לחפש את אחיכם ובעשרה שערים נכנסתם וכולכם, כל אחד מכם, נמצא בשוק של פרוצות" - שמה הם תפסו אותם, כל אח שנכנס בשער אחר, הגיע לשוק של פרוצות... ואם שוק של פרוצות, אזי מרגלים אתם!

שואלים חז"ל: נו, ולמה באמת נמצאו כולם בשוק של פרוצות? ועונים: הם הסבירו לו: אחינו יוסף יפה תואר ויפה מראה. והוא נאבד מאיתנו בגיל 17, הוא היה בחור יפיפיה, איננו יודעים מה עלה בגורלו, שמא בקובה הוא?! שמא בבית בושת הוא? - שמעתם מה חושבים שבטי קה אחרי 20 שנה על יוסף?! הם חושבים שהוא מסתובב עם פרוצות! הם המשיכו להניח כי יוסף איננו צדיק ושייך שימצא במקומות מפוקפקים, ועם הקונצפציה הזאת הם מתהלכים כבר למעלה מ-20 שנה, שהם מכרו אותו, כי הם טענו שהוא לא צדיק בכלל, הם חיו עם קונצפציה של טעות וכך הם ממשיכים לחשוב, וכך הם טוענים לו והוא טוען מרגלים אתם - והמוּזרוּת והתמיהות והכאבים מתגברים, הבלבול אוחז בהם.

אומר להם יוסף: "בְּזאת תִּבָּחֵנוּ" - אני אעשה לכם מבחן, אתם טוענים שאתם לא מרגלים, בסדר, תביאו את אחיכם הקטון - "שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם" – הוא הושיב את כולם שלושה ימים במאסר - מוזר?! מוזר! - הם לא האמינו שהם יקלעו למשבר כזה.

מה יוצא בסוף? יוסף מוציא מהפה שלו משפט שהם היו צריכים לחשוב עליו. וכמו שאמרנו, בסוף הוא מוותר להם ואומר להם: "זאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (מב, יח) – חז"ל מתבלטים פה, הם שומעים פה מגוי מצרי, כך הם סוברים, את המילים: "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא". וזה לא מדליק אצלם נורה אדומה מי מדבר איתם, שום דבר!

ויוסף ממשיך: "אֶחָד יֵאָסֵר" וכולם יחזרו הביתה, אבל בתנאי אחד - אתם לא תקבלו את האחד הזה, העֵרבון, עד שלא תביאו את אחיכם הקטון. הוא ידע את הרגישות בבית, הרי אחיו איננו, אבא לא ירצה לשלוח אותו, ובינתיים קחו ותקנו אוכל.

ואיזה אח הוא לוקח? האם הוא לוקח את ראובן? האם הוא לוקח את יהודה, או את יששכר? לא! הוא לוקח את שמעון. ומיהו שמעון? האח שהיה אחראי על מכירתו והוא יושב עם הגביע בידו, כמו מנחש, כמו קוסם.

ומה האחים חושבים? הם רואים שהוא רוצה את בנימין ודווקא את שמעון הוא לוקח. מה פשר הדברים פה?! מוזר לחלוטין מה שקורה כאן. תנסו להיכנס למחשבות של שבטי קה – מה קורה פה? והוא יושב עם הגביע ודופק על השולחן... ואומר: "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" – מוזר, את שמעון הוא בוחר – מוזר. ואף אחד מהם, בשום פנים ואופן, לא מתעורר לחשוב: רגע אחד, רגע אחד, רגע אחד: מי זה המוזר הזה? מי זה עושה לנו כאן את כל הדברים האלה? הם הרי טוענים שהם באו לחפש אותו, אבל הם לא העלו על דעתם שאולי זה יוסף, הם רחוקים מזה כרחוק מזרח ממערב.

ומה עושים שבטי קה, הצדיקים הגדולים, המאמינים הגדולים, כשהם רואים צירוף אירועים מוזרים כאלו? כתוב בתורה: "וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ" – כך הם מדברים אחד עם השני - "בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזּאת" (מב, כא) – הם מאמינים שאין מקרה בעולם וממילא אין צירוף מקרים, יש דין ויש דיין, הם מהרהרים בליבם, רק דבר אחד הם חושבים: הם לא חושבים שהם נהגו לא כשורה, רק דבר אחד הם אומרים: "אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ" – העונש מגיע לנו על פגם במידת הרחמים – "אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ". ואז "וַיַּעַן רְאוּבֵן אתָם לֵאמר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (מב, כב) - הם מתחילים להרהר, מתחילים לעשות תחקיר, בואו נעשה חשבון, ולאן הם מגיעים?

אומר רבינו ה"ספורנו" על המלים: "אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ - היינו אכזרים נגד אחינו" - כשילד אח מתחנן כל כך, היינו צריכים לחוס עליו. ממשיך ה"ספורנו" ואומר: "אע"פ שחשבנוהו לרודף" - שצריך לחסל אותו, אע"פ שהדין שדנו אותו היה דין צדק, הם לא מתחרטים אפילו לא ברגע זה על מה שהם עשו, אלא שהם טוענים שדין צדק נהגנו, אבל היינו צריכים לפעול לפנים משורת הדין, על פי מידת הרחמים כי הוא התחנן אלינו, הוא בכה ואנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, רחמנים בני רחמנים, אז היינו צריכים לדאוג.

אומר הספורנו שהם אומרים: אנחנו חשבנו שהוא בן מוות וצריך למכור אותו זה ודאי וודאי, אין לנו אפילו זיק של חרטה, רק מה, במידת הרחמים פגמנו ואנחנו עם ישראל רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים והיינו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין. ועל זה הם מאשימים את עצמם.

ממשיך הספורנו ואומר: המשפט נגד יוסף היה צודק, אלא שמידת הרחמים לפנים משורת הדין היתה צריכה להדריכנו. נו, ובסוף משאירים את שמעון, אין ברירה, אין אוכל בבית, והם שבים הביתה, חוזרים הביתה ופותחים את השקים ומגלים שכספם בפי אמתחתם - גוולאט!

הכניסו לנו את הכסף בחזרה... הם בטוחים שהם לא גנבו, אבל איך מתמודדים על דבר כזה, הכסף בפי אמתחתם! תמיהה! פחד! חרדה! מוּזרוּת! הם לא מבינים מה שקורה איתם.

אומרת התורה: "וַיֵּצֵא לִבָּם" (מב, כח) הלב זז מהמקום, הלב יצא! ואח"כ "וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמר מַה-זּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (שם) – הם מאמינים, הם מבינים שזה מה', אבל הם לא מבינים למה. למה מגיע להם כזה דבר, וכי יש עוד בן מְלְאוֹם אחר שעובר את אותה מסכת ייסורים כשהוא בא לקנות אוכל לביתו?! האם הירדנים, הפלסטינאים, המצרים, הסורים, הלבנונים, גם הם סובלים כך? רק לנו! "מַה-זּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" – אפשר לחיות עם קושיות כאלו?! הם חושבים, אולי הקב"ה עושה להם כך בגלל שהם מכרו, אבל הם חושבים שזה לא היה חטא, כי הצדק היה איתם, רק לא ריחמנו מספיק...

והרעב כבד ויעקב אבינו נאלץ לשלוח אותם שוב למצרים. אומרים לו האחים: רק בתנאי שתתן לנו את בנך הקטן, את האח בנימין ואתם יודעים שיעקב אבינו לא רצה לשלוח, ואז אומר לו יהודה: אין ברירה, "אָנכִי אֶעֶרְבֶנּוּ" (מג, ט)! ויעקב, ברוב צערו מסכים והוא מוסר את בנימין ואומר משפט נורא: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ" – איזה איש? הרשע – "וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר" – את שמעון - "וְאֶת-בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (מג, יד) – אני אב שכול, מי יודע אם לא יתווסף לי עוד בן או שניים לשכול...

יעקב אבינו אמר "וְאֵל שַׁדַּי". למה הוא אמר זאת ולא אמר אלוקים, ה'? אומר רש"י: "וְאֵל שַׁדַּי" - מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי שלא שקטתי מנעורי.– מעשה אבות סימן לבנים - חיי יעקב זה חיי העם היהודי.

"שלא שקטתי מנעורי" – צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין! 22 שנה הוא לא עולה על מיטתו ומתאבל על יוסף ועכשיו כבר אין לו את שמעון ובנימין גם הוּרד! והכסף בפי אמתחתם... מוזר! איך אפשר לחיות עם כזה דבר?! מה מבשלים להם משמים? אפשר לחיות עם קושיות כאלה? קשה!

והם שבים למצרים, עם הכסף המושב ומתנצלים. ופתאום "פנים חדשות". האיש הזה מתייחס אליהם בצורה אחרת לגמרי, כמו שנאמר: "וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם" (שם, כז) – מה שלומכם?! – האם האיש הזה שואל גם את הפלסטינאי מה שלומך... ברור שהפלסטינאי נותן כסף ומקבל לחם והולך הביתה ואותם הוא שואל: מה שלומכם? - מוזר!

ובהמשך: "וַיּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי" (שם) – הוא מתעניין באבא... מה קורה פה? (איך אומרים, אנחנו היינו משתגעים משאלות כאלו...), הרי זה מוזר מאוד, והם: "וַיּאמְרוּ שָׁלוֹם...וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" – הם נופלים ומשתחווים לו, לקיים את החלום, ומה הם חושבים? הרי זה מוזר, מה המצרי מתעניין בשלום אביהם? וכי כך הוא נוהג עם כל הבאים לשבור אוכל?! ויתכן שהם כבר לא חושבים, שהמחשבות כבר לא היו איתם. הם איבדו את הלב וגם את המחשבות והתמיהה גדולה שבעתיים שהוא מכין להם ארוחה. האם המשנה למלך מכין ארוחה לאלה שבאים לשבור אוכל?!... - והוא מכין להם ארוחה, ארוחה נפרדת מהמצרים - "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" – אומרים חז"ל: מדוע "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכל אֶת-הָעִבְרִים"? כי היהודים אוכלים בשר והמצרים לא אוכלים בשר, כי זה האל המצרי. וכתוב בתורה שהוא מביא להם יין והם שתו והשתכרו, והוא מושיב את כל אחד לפי סדר לידתם ואומר לקטנצ'יק, בינימין: בוא, אתה יושב לידי – איזה סמפטיה... והוא אומר לו: לי אין אמא, אני מבוגר, שמעתי שגם לך אין אמא ואתה אחד של בן אובד, בוא אתה תשב לידי, כי לשנינו אין אמא.

והאחים מסתכלים איך הוא מוציא את שמעון ומושיב כל אחד לפי סדר ובנימין הקטן לידו, ועושים ארוחה וכשהם רואים זאת, על מה הם יכולים לחשוב? אצל מי הם אוכלים? אצל זה שהתנכר להם ואמר: "מְרַגְּלִים אַתֶּם" – לא מובן!!! הראש כואב... - כתוב בתורה: "וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" – כל אחד מרים גבות וכל אחד שואל: מה קורה פה?

אח"כ הוא שולח אותם, ושוב הם מגלים שהושב הכסף והפעם יש חידוש - הגביע שהוא ניחש אותו, הוא שַׂם בפי אמתחת בנימין, האח שיהודה עָרַב לו, עָרַב להחזירו.

אומרים חז"ל, אומרת התורה: הם רק יוצאים וכבר התנהל מרדף אחריהם. הם אומנם אכלו איתו ושתו איתו, ואולי אפילו הם שרו איתו זמירות של שבת... והם יוצאים וכבר מתנהל מרדף אחריהם: "וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ" – למנשה – "קוּם רְדף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (מד, ג) – בום! עוד האשמה: הרי התנהגתי איתכם כ"כ יפה, למה שילמתם רעה?! כפויי טובה שכמותכם – "הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" – אני התייחסתי אליכם יפה, ואתם קילקלתם – "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה-לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם". ואצל מי זה נמצא? אצל בנימין!!!

רבש"ע! איך אפשר לעבור סדרת אירועים שכזאת?

ומיד: "וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם" – מרוב צער הם התאבלו, קרעו את הבגדים. והם חוזרים והוא מאשים אותם שהם כפויי טובה. אומר לו יהודה: "מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק" – מה יהודה יגיד לו? זה לא נכון?! הרי זה נכון, הגביע נמצא באמתחת בנימין – "הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ" – כנראה שיש לנו איזה עוון – "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדנִי גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" – כולנו עבדים.

אומר רש"י: "ידענו שלא סרחנו" - זו עלילה, אבל אנחנו לא יכולים להתווכח עם המציאות – "אבל מאת המקום נהייתה להביא לנו זאת. מצא בעל חוב, הקב"ה, לגבות שטר חובו" - זו עלילה, האם הם כבר חושבים על יוסף? האם הם חושבים על החטא עם יוסף? לא! יש עוד חטאים... וזאת למרות שהם באו לחפש אותו, תנסו להעלות על דעתכם אולי זה יוסף?! לא!

אולי תסתכלו לו בפנים, אולי הוא דומה לאבא שלו, ליעקב אבינו? לא!!

ואפילו אם יגלו שהוא דומה, אז זה לא הוא, כי אולי יש עוד אדם שדומה לאבא שלנו, הוא הרי גוי... – הם לא מעלים על דעתם

ועם כל הרקע הזה, הגענו לפרשת השבוע: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה...כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעה" – אתה פרואיסט... אומר רש"י: "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעה" – אם אתה תקניט אותי, אני אהרוג אותך ואת אדונך!

הוא אומר לו, אתה מעליל עלינו עלילות, אתה ככה ואתה ככה, אתה מדבר איתנו טוב ואח"כ אתה הופך את פניך, ואז אומר לו יהודה: תשמע, אני מוכן לשבת פה להיות לך עבד עולם, אבל את בנימין אני נשבעתי, החזר אותו חזרה – "כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי" (מד, לד).

כאמור, מסכת מלאה תמיהות, קושיות, תסכולים וחרדות - בלתי מובן! והנה מגיע הרגע...

יוסף מתוודע אל אֵחיו. וכאן חז"ל הקדושים מוּציאים מוסר השכל מההתוודות של יוסף אל אחיו, ואת זה אני רוצה להעביר אליכם:

אומרים חז"ל: "ולא רצה יוסף להודיע להם לפתע פתאום שהוא יוסף, מדוע? כי חז"ל הזהירו אותנו שאם אדם נעדר מביתו זמן רב, אסור לו להופיע בפתע פתאום בביתו שהוא עלול לסכן נפשות בני ביתו" – בגמרא מביאים הרבה דברים על זה שאדם יכול לחטוף דום לב – "גם כשהודיעו ליעקב שיוסף חי, הודיעו לו באמצעות סֶרַח ששרה לו שיר" - אם היו מודיעים לו: יוסף חי!, הוא היה יכול לחטוף דום לב מבשורה טובה כזו.

אומרים חז"ל: "יוסף החליט שהגיע הזמן להודיע להם שהוא יוסף" – מה הוא עושה? – אומרים חז"ל: "אמר להם: זה שאמרתם שאחיו של בנימין מת, שקרנים אתם" – רגע לפני, הוא ממשיך מתעלל בהם ואומר: – "והרי אתם מכרתם אותו, אז מאיפה אתם יודעים שהוא מת?!"

ואז הם שואלים: "מאיפה אדוני יודע שאנחנו מכרנו אותו? מי גילה?" - הרי אף אחד בעולם לא ידע שהם מכרו, כפי שנברר אח"כ, הם החרימו כל מי שיספר.

והוא עונה: "הרי אני קניתי אותו בתור עבד, והוא סיפר לי. אתם רוצים שאקרא לו?! אני אקרא לו.."

הם חוטפים את שוק חייהם....

והוא עוד ממשיך ועונה להם: "אתם רוצים שאני אוכיח להם?" - והתחיל לקרוא בקול גדול – "יוסף בן יעקב בוא לכאן, יוסף בן יעקב בוא לכאן, בוא תדבר עם אחיך"...

והשבטים מתחילים להסתובב לכל הצדדים לראות מאיפה הוא מגיע, כי הוא אמר להם שיוסף הוא העבד שלו.

ואז אמר להם יוסף: למה אתם מסתכלים לשם? "אֲנִי יוֹסֵף" – אני אחיכם האמיתי - "הַעוֹד אָבִי חָי"?! (מה, ג) – מה זה "הַעוֹד אָבִי חָי"? אמר להם: תסתכלו עלי טוב, אתם לא רואים שאני דומה לאבא? תסתכלו עלי.

ואז "וַיִּתֵּן אֶת-קלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעה" – הוא פרץ בבכי נורא, הוא לא היכה בהם, אלא בכה וזה המפתח – "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ" - תפסו כולם דום – "כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". במדרש תנחומא מובא שכולם קיבלו התקף לב והמלאך החייה אותם, וכל זה עם העובדה שהוא התחיל להכין אותם ולא אמר להם זאת בפתע פתאום.

שואלים חז"ל: מה זה "נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"? הם הסתכלו לו בפנים וראו דמות איקונין שלו כמו אבא יעקב. אמת, זה יוסף!

אומרים חז"ל, רש"י מביא במקום: "נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו - מפני הבושה"

דעת זקנים בשם רבי יוסף מקרא מביא: "הם עמדו מאמינים ואינם מאמינים" - מה שנקרא מבוכה: מה?! איך זה יכול להיות? – "לשעבר לעבד נמכר יוסף והוא עוּנָה על ידינו, ועכשיו הוא מושל בכל ארץ מצרים?!" - איך זה יכול להיות?! הם הוכו בהלם.

על זה חז"ל מוּציאים לקחים שנוגעים לכל אחד מאיתנו, לעם ישראל בכלל ולכל אחד מאיתנו בפרט, ובעיקר בימים שאנו חיים בהם, עם הצרות שלנו. אפשר להעביר את זה גם לאחינו החילונים שכל היום שואלים שאלות וקושיות וכל היום הם שואלים למה ולמה ולמה.

על הפסוק "אֲנִי יוֹסֵף. וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", אומר ה"חפץ חיים" שמביא כאן את הלקח שלו כך: "במשך כל הזמן מאז באו בפעם הראשונה למצרים לשבור בר ויוסף התנכר אליהם וידבר איתם קשות וחשד אותם כמרגלים, ודאי שאלו איש לאחיו קושיות רבות" - הם חיו בתקופה של קושיות, של תמיהות, של אי הבנות – "החיים היו מוזרים, המאורעות לא הובנו" - הם לא הבינו מה קורה איתם כפי שדברנו – "הם שאלו איש לרעהו קושיות, ומה הם שאלו? מה זה? מה קרה? למה זה? הם חיפשו עצות והשיבו זה את זה" – הם התחילו כבר לריב אחד עם השני: אתה אשם, אני אשם, הוא אשם – "הם חיו בבלבול ובחרדות עד ששמעו מפי אחיהם שתי מילים: אֲנִי יוֹסֵף, זה הכל, ומיד סרו כל הקושיות, כל התמיהות וכל הספיקות, כל מסכת היחסים בינם לבין יוסף אחיהם מצאה את פתרונה" - כל החלומות קיבלו פשר, הם הבינו עכשיו למה התנכל להם, הם הבינו שזה היה תיקון, הם הבינו למה הם השתחוו, הם הבינו למה הם מכרו אותו, הם הבינו לאן הוא התגלגל, הם הבינו שהם היו גלגל במרכבה של הקב"ה שמנהל את העולם.

אומר ה"חפץ חיים": "כל האירועים התמוהים הושחלו בחוט אחד של מחרוזת אמונתית, הבנתית" - הכל פתאום נכנס למחרוזת, הכל קיבל פשר שזה לא צירוף מקרים, שזה לא התנכלות, או אנטישמיות, אלא זה תיקון כללי כזה, זה מחרוזת של שרשרת...

אומר ה"חפץ חיים": "עכשיו הם הבינו שבמשך כל מה שקרה איתם במשך 22 שנה, ובמיוחד בשנתיים האחרונות זה קיום גזירת ברית בין הבתרים" - שהקב"ה אמר לאברהם אבינו: "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (טו, יג), עם ישראל צריך לרדת למצרים.

אומרים חז"ל (שבת פט): "ראוי היה יעקב לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל" - עם ישראל ירד לגלות הראשונה בשלשלאות של ברזל, עם ישראל ירד לגלות של רומי בשלשלאות של ברזל, הם הורדו מהאוניות ברומי והוכנסו לקרקסאות, לגוב אריות, אומרת הגמרא: גלות מצרים לא היתה צריכה להיות יותר טובה בירידתה, כי ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל לקיים את הגזירה, אלא שזכותו גרמה לו" – היה לו זכות – "ירד דרך כבוד, אחרי 22 שנה של צער, ולא בדרך של בזיון".

אומר מדרש תנחומא: "היו חייבים לרדת למצרים" - על פי הגזירה – "מכופתים בקולרים" – בשלשלאות – "ולא עשה איתם הקב"ה כך, אלא חשב הקב"ה להוריד אותם בדרך כבוד וכיצד? הביא עלילה שיאהב יעקב ליוסף וישנאוהו האחים וימכרוהו לישמעאלים ויורידוהו למצרים, ויֵרֵד יעקב ובניו בשבילו" - מדוע? הקב"ה הביא רעב על הארץ ובמצרים היה אוכל, כי יוסף פתר את החלום, וכך יעקב אבינו יורד למצרים בכרכרות ששלח לו בנו יוסף והוא מתקבל כאביו של המלך בדרך כבוד, וכל העינוי לא התחיל כל עוד היה אחד מהשבטים חי. אומרים חז"ל: "זה חסד אלוקי, אבל הגזירה היתה צריכה להתקיים".

אומר ה"חפץ חיים": "כשהוא אמר "אֲנִי יוֹסֵף" נפתרו כל הבעיות, הם קבלו תשובה על כל ה-22 שנה, הם הבינו את כל השנתיים שהוא התנכר להם, הם הבינו הכל".

אומר החפץ חיים: "שתי מילים פותרות אלף קושיות" – עכשיו הם חיו כבר בבהירות, בהבנה.

שואל ה"חפץ חיים": "מה הלקח מפה?" - ועונה: "כאשר ישמע העולם בבוא היום הקרב ובא שתי מילים אני ה'" – כשיבוא המשיח והקב"ה יתגלה לכל העולם ויאמר: אני ה', - "יתורצו כל הקושיות, כל התמיהות על הנהגת העולם, על סיבלו הרב של העם היהודי, ועל הצרות הקשות הפוקדות את ארצנו הקדושה" - שאף אחד לא מבין למה ומדוע, עוד התראות ועוד התראות ופיגוע ומה קורה בארה"ב ומה קורה בעיראק ומה קורה באיראן ומה רוצה קאדפי... – מלא קושיות.

עם ישראל חי עם קושיות כבר 2000 שנה ויותר, ובעיקר בדורות האחרונים: שואה, אינקיווציות, פוגרומים, באנו כבר ארצה וטרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. איפה שאנחנו שמים את הראש, כואב לנו. איך אומרים: איך שהחולה שוכב כואב לו... ויש הרבה קושיות ותמיהות: למה היתה שואה, למה הטובים נופלים – מלא שאלות!

אומר ה"חפץ חיים": "כמו שכאשר שמעו "אֲנִי יוֹסֵף" נבהלו מהבלתי יאומן שנתגלה לפניהם, מהבלתי יאומן שלפתע פתאום התחוור והובן" – תפסו בהלה, רטט, שתי מילים והכל הובן: אלומותיכם שהשתחוויתם לו, השמש והירח והכוכבים השתחוו לו, הכל בא על פתרונו, אין כבר קושיות.

אומר ה"חפץ חיים": "עוד מעט יתגלה כבוד ה', הקב"ה יתגלה ויאמר: אני ה'" - אין חילונים, אין קושיות, אין למה ומדוע, ומה יקרה שהקב"ה יגיד אני ה'? – "אז נבין את כל ההיסטוריה, הכל התחרז כמחרוזת, כל דבר יקבל את הפשר, כל החלומות שלנו יקבלו תשובה" - אומר החפץ חיים": "וראו כל בשר יחדיו כי יד ה' עשתה הכל לטובתנו – כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

הבאתי פעם סיפור:

היה לי פעם לפני שנים מכר ברמת גן, קראו לו דוד, יהודי מבוגר, לא יודע אם הוא חי. אחרי השואה הוא עזב את מצוות הדת, הוריד את הכיפה, עזב את הכל, אומנם הלב שלו היה לב רוחש אמונה, אבל באופן מעשי הוא לא קיים מצוות.

שאלתי אותו: "דוּוִיד, דוּוִיד, למה אתה מתנהג כך? אתה הרי יודע את האמת, אתה עד השואה התהלכת עם פאות" – אתה ממשפחה של אדמורי"ם.

אמר לי דוּוִיד: "אני שראיתי מה שראיתי בשואה מכין קושיות לרבש"ע" - אני חי בעולם של קושיות, עולם מלא קושיות – "ושאלות יש לי, ואני מכין קושיות שאחרי 120 שנה שלי אני אעלה למעלה ואשאל את הקב"ה לפני כסא הכבוד: למה ומדוע? עד אז אינני יכול לקיים מצוות" - אני בשוק. ("קושיה" – יש בה את האותיות "שוק").

אמרתי לו: "דוּוִיד, דוּוִיד, לא מצאתי יהודי מאמין כמוך, שהוא מאמין שאחרי 120 שנה שלו הוא התייצב לפני כסא הכבוד וישאל שאלות. אתה יהודי מאמין! אוי!! דוּוִיד, אם אתה מאמין בזה, מה יהיה אם חלילה הקב"ה יגיד לך: אני ה' ויתרץ לך את כל הקושיות בשתי מילים: אני ה', כמו שאומר ה"חפץ חיים"? ואז מה יקרה? יסולקו כל הקושיות, כל השאלות וכל התמיהות, אבל אז יתברר לך שכל החיים שלך הפסדת!!! מותר לך, אתה מאמין, תקיים מצוות, את הקושיות תשאל אח"כ, הקב"ה יענה לך: אני ה' והכל יפתר".

אומר לי דוּוִיד: "אני לא יכול לחיות עם הקושיות, לא יכול. אחרי שאני אקבל תשובות"...

עניתי לו: "אל תהיה שוטה, הרי אתה מאמין".

בדורות הקודמים הסכימו ביניהם שני צדיקים גדולים, נשבעו אחד לשני שמי שיסתלק ראשון מן העולם ויעלה לשמים, אז ישאל שאלה הנוגעת למצב של העם היהודי בעולם, הסֵבֵל היהודי. ואם הוא יקבל תשובה, הוא יתגלה לשני בחלום ויודיע לו מה התשובה, כי פה בעולם הזה אנחנו בקושיות.

טוב, אחד מהם נפטר ונגלה לחברו בחלום.

וחברו שואלו בחלום: נו, שאלת?! תשובה קיבלת?!

עונה לו החבר: כשהגעתי למעלה, לא שאלתי.

שואל חברו: למה?

והוא עונה: כי כל הקושיות שייכות לעולם הזה.

עולם מלשון נעלם והעולם הזה נסתר, בקושי אנחנו יכולים להציץ דרך חור המנעול לאותם ענק, כמו "יד אליהו".

מה יכול לראות אדם מחור של מנעול קטן שהוא משקיף לתוך אולם כמו של "יד אליהו"? מה הוא יכול לראות? מה שממול, בקו ישר בגובה המנעול.

האם אתה רואה מה שהולך הצידה?! אז אם אתה רואה שמה איזה עט זזה, מה אתה חושב? שהעט זזה מאליה.

שוטה שכמותך, אתה לא יכול לראות את האדם שיושב ומחזיק את העט, כי אתה רואה מחור של מנעול, אתה לא רואה את היד שכותבת, אז אתה אומר: טבע, עט כותבת לבדה... ציור נוצר לבד...

שוטה! בקושי אתה יכול להציץ בחור של מנעול, ואתה רוצה לדעת מה קורה באולם הגדול ב"יד אליהו"? וזה כבר במקרה הטוב.

אומר אותו חבר צדיק: כל הקושיות הם פונקציה של עולם הזה, עולם נעלם, של מקסימום מה שאתה רואה בגובה של חור של מנעול, וכך אתה רוצה לראות את כל העולם כולו מחור של מנעול? אבל כשמגיעים למעלה מתנתקים מהעולם הזה ואז אין קושיות, שם לא שואלים שאלות, שם הכל ברור ונהיר. שם אין שאלות, ולכן לא שאלתי, זה לא הטריד אותי.

כל השאלות נשאלות רק בעולם הזה, כמו שלאחי יוסף, כי היקף הראיה שלנו בעולם הזה מצומצם כמו חור של מפתח, אי אפשר לראות טוב. גודל ההשגה שלנו בעולם הזה שואפת לאפס, ממילא כושר ההבנה והשיפוט שלנו אין בהם ממש. אין לנו נתונים! אז מי שמנסה לשאול שאלות ועל פיהם להסיק מסקנות הוא שוטה גדול!

אומר ה"חפץ חיים": חכה ל"אני ה'"!

ובכל זאת ליעקב אבינו הקב"ה לא גילה כלום. אתם יודעים שיצחק אבינו ידע הכל, כי חז"ל אומרים במדרש תנחומא שהאחים הטילו חרם על מי שיגלה, הם שיתפו את הקב"ה בחרם, כי לא היה להם מנין, שהרי ראובן לא היה איתם והם היו רק תשעה וחרם אפשר להטיל רק בעשרה, אז הם שיתפו את הקב"ה והקב"ה הסכים להיכנס לחרם. אנחנו לא מבינים מה זה חרם, זה דברים גבוהים מאיתנו, אבל הקב"ה לא גילה ליעקב.

אומרים חז"ל: "אע"פ שכתוב "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב" (תהילים קמז, יט), פה הקב"ה לא הגיד לו. למה? כי הם הטילו חרם" - לתשעת השבטים היה כח, ובסוף ראובן הסכים להטיל חרם לשתף את הקב"ה. והקב"ה לא קיים את דבריו: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב" ולכן יעקב לא ידע.

יש לפעמים שצדיקים יודעים את הסוד, אבל הם לא מגלים לנו.

איך אומרים? מי שיודע אינו מגלה, מי שמגלה סימן שאינו יודע...

אנחנו אומרים בהלל: "הוֹדוּ לה' כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא בֵּית-אַהֲרן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מה היא החלוקה הזו של "יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", "בֵּית-אַהֲרן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" "יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", מה זה?

ונענה על כך בסיפור. לפני 150-200 שנה היתה גזירה נוראה ברוסיה של הצאר הרוסי, קראו לזה "גזירת הקנטוניסטים". חטפו ילדים יהודים קטנים מבית הוריהם וגידלו אותם בקטנטונים, פנימיות, הכשירו אותם לחיי צבא וההורים לא ראו אותם ורק כעבור 25 שנה שהם סיימו את תקופת השירות שלהם, אז הם עזבו את הצבא וכל אחד חיפש את משפחתו, איפה שהכיר.

פשוט מאוד ניתקו ילדים מבית הוריהם. וכמובן שילדים אלו לא קיבלו חינוך יהודי. זו היתה גזירה איומה ברוסיה.

עקב כך, החליטו כ-40 צדיקים גדולים ברחבי רוסיה להתאסף אצל צדיק הדור ברוסיה, אצל המגיד רבי מרדכי מצ'רנוביל זי"ע לשבת, כדי לטכס עצה, לפעול משהו – "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע" – אולי משהו אפשר לפעול בכח תפילה של צדיקים. כולם התכוננו לקידוש שיעשה המגיד.

הצדיק נכנס לשולחן, מה שנקרא ל"טיש", והתכונן לקידוש, אומר את הל"שם ייחוד" ואז לפתע פתאום נכנסת אשה בזעקה נוראה לתוך האולם וצועקת: "רבי, עזור לי, חטפו ממני את בני יחידי, מחמד עיני" – תציל אותי!

כל הנוכחים פרצו בבכי, והצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל המשיך להתכונן לקידוש כאילו לא קרה שום דבר.

פרץ ר' משה מסַלַוִיטָה, אחד הצדיקים, בנו של ר' פנחס מקוריץ, פרץ בבכי מר וקרא: "רבינו הקדוש איה הם חסדי ה' עם ישראל עם קודשו?!" - אנחנו לא מבינים, יש לנו קושיות, מה קורה?! כך הוא צעק.

הצדיק ר' מרדכי, לא השיב דבר, קידש על היין, בָּצַע על הפת, וכולם הביטו עליו בעיניים משתאות. יש קושיות! לא מבינים מה קורה. הצדיק לא התייחס. לפתע בתוך הסעודה פתח הצדיק מצ'רנוביל את פיו ואמר: "ידידי, אחי, רבנים חשובים, אדמורי"ם חשובים, מהו שאנו אומרים בהלל: "יאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא בֵּית-אַהֲרן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"? מה הכפל והשילוש הזה?" – וענה – "יש שלוש דרגות בעם ישראל. יש חסדים גלויים של הקב"ה שכל ישראל רואים אותם, זוכים לראות ולהבין אותם וכולם מהללים את ה' עליהם - "חַסְדֵּי ה' כִּי לֹא-תָמְנוּ כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג, כב) ואז כל ישראל אומרים: "יאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" – כי כולם מבינים את חסדי ה', אך ישנם חסדים של הבורא יתברך, שהם נסתרים שהמוני בית ישראל רואים בהם כביכול גזירות קשות ותמוהות, הם לא מבינים, הם לא יכולים להגיד "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", כי הם לא בדרגה הזו, הם לא מבינים את הצרות, היתמוּת, האלמנוּת, הפיגועים, השואה, הפוגרומים! ואז ישראל לא יכולים להגיד "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", אבל אז אנו אומרים אם ישראל לא יכולים להגיד זאת, לפחות ש"בֵּית-אַהֲרן" יגיד זאת. מי אלו "בֵּית-אַהֲרן"? אלו עובדי ה', , הכהנים שבדור, שלפחות הם ישכילו ויבינו את חסדי ה', הם בדרגות הרוחניות שלהם יודעים קבלה, ואז, די לנו, פשוטי העם, בראותנו את "בֵּית-אַהֲרן" שהם משכילים לומר "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", אז אנחנו אומרים: אמנם אנחנו לא מבינים את חסדי ה', יש לנו קושיות, די לנו ש"בֵּית-אַהֲרן" הצדיקים, מבינים ואז לנו לא מפריע שאנו רואים את המנהיגים שלנו, הצדיקים, הרבנים שלנו, הראשי ישיבות שהם אומרים "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ועל זה נאמר: יאמְרוּ נָא בֵּית-אַהֲרן", "ואולם" – אומר הצדיק מצ'רנוביל – "ישנם גזירות כה נוראות שגם עובדי ה' הצדיקים, גם הם נבוכים בהם, גם הם רואים הסתר פנים נורא, גם הם לא מבינים, גם להם קשה לומר "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", כי הם נמצאים בהסתר פנים נורא! אז אנחנו מתפללים: לפחות "יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", רבש"ע, לפחות "יִרְאֵי ה'", גדולי הדור, (דרגה גבוהה יותר מ"בֵּית-אַהֲרן") שהם ישכילו לראות את חסדי ה' על עם ישראל" - שאם נבוא לגדולי הדור, לצדיקי הדור, ליחידים, ליחידי הסגולה שיראה שהם לא מוטרדים, הם לא מבולבלים ונראה אותם שגם הם חיים את המצב, גם הם חיו את השואה, גם הם חיים את הפיגועים, הם ממשיכים הלאה את סדר יומם, אם נראה את גדולי הדור, יחידי סגולה כך, אז לנו פשוטי העם, בית ישראל וגם לבית אהרן זה מספיק, אני לא צריך להבין הכל, העיקר שרב חיים קיינבסקי מבין, שהצדיקים מבינים.

אומר רב מרדכי מצ'רנוביל: "אתם כולכם בוכים ולמה? כי יש לכם קושיות, אתם ראיתם אשה מתפרצת ובוכה: רבי, הציל אותי! מה, אתם חושבים שלי זה לא כואב? אבל מה ביכולתי לעשות אם הֵרְאוּני משמים שגם גזירת הקנטוניסטים הנוראה כולה חסדים עליונים מכבשונו של הבורא יתברך" – גילו לי משמים – "כיצד אוכל איפה להתפלל על ביטולה? אז המשכתי בקידוש, אבל הייתי מוכרח להסביר לכם שלא תחשבו שאני אטום ואדיש, גם אני חי את המצב"!

אוי רבש"ע אם אנחנו רואים את גדולי ישראל שעברו שואה:

אם האדמו"ר מבלז שִׁיכֵּל את כל משפחתו, אם האדמו"ר מגור שִׁיכֵּל את כל משפחתו ונשאר לבד, אם האדמו"ר מקלויזבורג שִׁיכֵּל אשה ו-11 ילדים, לא נשאר כלום והמשיך הלאה לעבוד את ה', אז כנראה שיש אצלם בחינה של "יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'". נכון שזה כואב וכואב, אבל הם יודעים "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהילים כה, יד).

אז מה אתה שואל קושיות?! באיזה רמה אתה? האם טעמת פעם טעם של תורה? באיזה דרגת קדושה את נמצא? מה אתה שואל שאלות?! די לך שגם הם חוו את השואה והם סבלו יותר ממך, ובכל זאת הם אומרים: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" – הם שרים ורוקדים בהלל – כך אומר ר' מרדכי מצ'רנוביל.

ואולם בצרת יוסף, יעקב אבינו לא ידע. ודאי שהוא האמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, אבל היו לו קושיות, הוא לא הבין מה קרה, הבן החי שהוא חשב שהוא מת, שהוא לא קיבל עליו ניחומים.

אחי יוסף ידעו שהם מכרו אותו, אבל היכן הוא נמצא, את זה הם לא ידעו. הם חשבו שהישמעאלים לקחו אותו למדבר, כך חז"ל אומרים במדרש תנחומא.

למה למדבר? כי הישמעאלים יושבים במדבר סעודיה, במדבר הערבי. וממתי יש להם קשר לארץ הקודש? ממתי קיים המושג "פלאסטין"? זה הרי בלוף! אז הם סברו שאם הם מכרו אותו לישמעאלים, אז הם נמצאים בסעודיה, אצל הבדואים, בני ישמעאל, דבר חדש בא לעולם – פלאסטין...

"אֲנִי יוֹסֵף" השיב על כל השאלות. "אני ה'" יפתור את כל התמיהות!

מיהו הפתי אשר יבקש להבין מהלכי שמים? מהלכי קֵל?

מיהו הפתי אשר יַשְׁלֶה עצמו לומר במה שלא הבין במוחו הקטן ובשכלו הזעיר, שאינו קיים?

מיהו הפתי אשר אם לא הבין פשר, יסכיל וימרוד ויוריד את הכיפה?

שוטה! חכה! "אני ה'"!!!

וכעת ללקח הבא: "וַיִּתֵּן אֶת-קלוֹ בִּבְכִי...וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, ב-ג).

מביאים חז"ל במדרש וכל המפרשים מדברים על כך, בנוסף ל"חפץ חיים". אבא כהן בר ברדלא אמר מדרש (בראשית רבה צג): "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, יוסף הקטן שבשבטים, וכשהוא אמר להם "אֲנִי יוֹסֵף", לא היו יכולים לעמוד בתוכחתו" – איזה תוכחה?! – "הא דכתיב: "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" – כולם תפסו הלם – "לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא (זה שיחה בפני עצמה מה זה "לפי מה שהוא") על אחת כמה וכמה".

מה לומדים חז"ל? שאם ב"אֲנִי יוֹסֵף", לא יכלו לעמוד בפניו, התביישו מפניו, מי אנחנו שאנחנו נוכל לעמוד ביום התוכחה שהקב"ה יוכיח כל אחד ואחד מאיתנו?! מה נעשה? על אחת כמה וכמה.

שואל הרב מבריסק, שואל רב אייזיק שֶׁר ראש ישיבת סלובודקה ועוד הרבה: "איזה תוכחה יוסף הוכיח את אחיו שמזה לומד אבא כהן ברדלא, מה יוסף הוכיח את אחיו, שהוא הקטן שבשבטים שלא יכלו לענות, שהקב"ה יוכיח קל וחומר על אחת כמה וכמה? איזה תוכחה אמר יוסף לאחיו? הרי יוסף לא דיבר עימם שום מילת תוכחה, שום מוסר, יתירה מזו, הוא אומר להם: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ...וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אתִי" (מה, ה-ז) – האם הוא מאשים אותם?! לא! אדרבא. ואם כן ממה נבהלו? ממה התביישו? הוא לא הוכיח אותם בכלל! יתירה מזאת, הוא הרי בכה, הם ראו אותו בוכה שכל מצרים שמעה, אדם בוכה הוא מוכיח?

שואל הרב מבריסק: אם כן, איזה תוכחה היתה כאן שאבא כהן ברדלא מוציא מכאן שמה הוא הוכיח ולא יכלו לענות אותו, אף הקב"ה יוכיח כל אחד מאיתנו לפי מה שהוא?

מביא הרב מבריסק את דברי הדוד שלו, רבי אברהם בּוֹרוּך, אחיו של רב חיים מבריסק שאומר כך: הוא באמת לא הוכיח אותם, הוא בכה, אדרבא הוא כל הזמן הרגיע אותם, ובכל זאת הוא אמר להם תוכחה.

אתם חושבים שתוכחה זה כאשר אומרים לאדם: אתה אשם?! אתה כלומניק? האם זה תוכחה? תוכחה זה מלשון הוכחה! להוכיח. ומה זה הוכחה? לומר לשני דבר אמת.

אומר רבי אברהם בּוֹרוּך: "כשאמר להם מתוך בכי, "אֲנִי יוֹסֵף", היתה כאן תוכחה נוראה". למה? "כי מיד הכירו ש-22 שנה הם חיו בטעות ובדמיונות" - הם דמיינו שיוסף הוא כזה, הם חיפשו אותו בשוק של פרוצות, הם גזרו עליו דין מוות, הם אפילו לא העלו על דעתם שכל מה שקורה להם זה יוסף, הם ראו אולי שהוא דומה לאבא שלהם, אבל הם לא יכלו לומר: זה יוסף, למה? כי הם היו רחוקים מהמחשבה הזאת כרחוק מזרח ממערב, הם היו בטוחים שהוא גוי, כי יוסף מסתובב, הוא פרחח במצרים. אז הם לא העלו על דעתם בכלל, ברגע אחד הוא בוכה ומרגיע אותם ואומר להם: "אַל-תֵּעָצְבוּ" והם מקבלים את זה כתוכחה נוראה שכל ה-22 שנה הם חיו בטעות ובדמיונות.

אומר הרב מבריסק: "כך לעתיד לבוא (ואני לא מדבר עכשיו על אחי החילונים שהם חיים בטעות, אני מדבר עלינו!) כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, יתברר לכל אחד ואחד מאיתנו שכל חייו היו מושתתים על טעויות ודמיונות ואין לך בושה גדולה יותר, ממה שיוכיחו לך שחיית בטעות! שכל התיאוריות שפתחת לך היו שגויות" – היפך האמת – "שכל טענותיך, נימוקיך והסבריך היו טעות אחת גדולה, קונצפציה מעוותת ואווילית מראשיתה ועד סופה, אין לך בושה גדולה יותר מאשר שבסוף ימיך תיווכח שהחמצת את עצמך! וכל אשר יגעת היה לריק וכל אשר ילדת היה לבהלה, כי לא נתת לעצמך את ההזדמנות לגלות את האמת, נתפסת לקונצפציות המודרכות ע"י הרצונות, האגו והמידות המגונות שלך! המידות הרעות שלך בנו לך תיאוריות!" - ולמה? – "כי גאוותך ורום לבבך הובילוך לשאול תחתיות, וכבר אמרו כי אש הגיהנום היא אש הבושה מפני האמת האלוקית!" – אתם יודעים מה זה אש הגיהנום? האש הכי קשה, הכי שורפת, הכי מצערת בגיהנום, זה אש הבושה, לעמוד מול האמת בעולם האמת ולומר: טעיתי, הפסדתי, החמצתי, בניתי תיאוריות.

בעולם השקר, בעולם הזה, כל אדם חי עם כל מיני תיאוריות ודמיונות והכל מודרך על פי השקר, האגואיזם והמידות המגונות שלו, הכל מודרך ע"י שוחד אישי, וכך הוא חי.

מוסיף רב אייזיק שר ששואל את אותה שאלה: מה התוכחה היתה כאן איזה תוכחה?" ועונה: "השבטים היו בטוחים שכל מעשיהם אמת וצדק, אלא שיתפו את הקב"ה במעשיהם וצירפוהו במנין להטיל חרם לבל יגלה אחד מהם ליעקב את דבר המכירה והקב"ה לא גילה" - ומה הם אומרים? הרי הקב"ה לא גילה, הוי אומר, שהקב"ה הסכים על ידינו. ועובדה שאם הקב"ה לא גילה ליעקב אבינו כל כ"ב השנים שיעקב נעדר מן הבית, סימן שהצדק איתנו.

היה להם פעם הרהור ברגע של קושיות ותמיהות. הרהור של: אולי היינו פעם צריכים לרחם עליו, אבל זה משפט צדק. מה פירוש הוא יבוא ויגיד שאנחנו נשתחווה לו? הם היו בטוחים שכל מעשיהם היו לשם שמים, שכל מעשיהם נעשו על פי רוח הקודש שהסכימה עימהם, שהרי ה' הסכים עימהם. זה לא אנשים פשוטים, זה אנשים שהיו משוכנעים ששמים מסכימים איתם, והנה, לפתע פתאום נוכחו לדעת בגדלותו של יוסף ובקיום חלומותיו.

טוב, ומה עם רוח הקודש? הרי משמים הסכימו!

ועונה רב אייזיק: "שאפילו על רוח הקודש אין לסמוך, ואף לא על הסכמה אלוקית שהיא מן השמים!" – הקב"ה לא גילה, הקב"ה השתתף עימם בחרם וגם מזה הם ראו שאין ללמוד. הם לא צדקו. עובדה: הנה יוסף!!!

ומכאן שצדיקים לא יכולים לסמוך על רוח הקודש. מה פירוש? למה?

ועונה הרב מבריסק ואומר הרב שך בספרו, והגמרא במכות י' אומרת: "בדרך שאדם רוצה לילך לשם מוליכין אותו" – העולם הוא בחירי, כי אדם בעל בחירה ומוליכים אותו גם בדרך החטא והטעות. אם אדם מעמיד את עצמו על דרך החטא מוליכים אותו, אולי לא מציעים לו, אבל מוליכים אותו. מה פירוש "מוליכים אותו", אבל הוא בעל רוח הקודש?! אז רוח הקודש מטעה אותו. ואם הקב"ה השתתף איתם והם שיתפו אותו ועובדה שהוא לא גילה, האם זה ראיה שהם צודקים?! לא! הם לא צודקים, גם זה לא ראיה - "כי אדם קובע וגוזר על עצמו באיזו דרך יוליכוהו ואין מעכבין מן השמים ולאנשים גדולים כמו שבטי קה רוח קודשם מסייעתם. ובאותו רגע ששמעו מפיו: "אֲנִי יוֹסֵף", הובהרה להם האמת ואז הם עשו בן רגע את חשבון הנפש וגילו את הנקודה החבויה דקה שבדקה בעצם הם שנאו אותו וקינאו בו, בדקי דקוּת, והשנאה הזאת קלקלה את השורה, את שורת השכל האנושי שלהם. עד כדי כך שהם החליטו וקבעו קביעות והם שיתפו את הקב"ה והם חשבו שזו האמת.

איך אמר פעם אחד הצדיקים?

אנחנו אומרים את זה בסוף תחנון: "וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ" החטאים הכי גדולים, זה כשאדם חושב שזה "לְמַעַן שְׁמֶךָ", הוא חושב שזה קידוש ה', הוא חושב שזה צודק. רבותי, יש אנשים שנדמה להם שרוח הקודש מסייעתן, יש אנשים שנדמה להם שה' מסכים איתם וזה "לְמַעַן שְׁמֶךָ", וצריך לבקש על זה "וְכַפֵּר עַל חַטּאתֵינוּ" – כך שמעתי בשם אחד הצדיקים הקדמונים.

וברגע שהוא אמר להם "אֲנִי יוֹסֵף" הכל הובהר להם, הם טעו! הם נתפסו לקונצפציה שהודרכה ע"י מידות, דק שבדק שהם לא תיקנו עדיין. אנחנו מדברים על שבטי קה, ומי אנחנו שנדבר, אבל כך חז"ל מסבירים: "לא העלו על דעתם. ועד כדי כך שהקונצפציה שהם נתפסו לה, לא נתנה להם אפילו לחשוב לרגע בכל הקושיות והתמיהות והמצבים המוזרים, לא נתנה להם לחשוב על תסתכלו עליו, הוא דומה לאבא. למה? כי הם היו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהמחשבה שבעצם הוא צדק וממילא הוא יוסף – "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ", שֵׂכֵל להם ולא יבינו.

מה נענה אנו האיזובים שאיננו ברי סמכא, איננו בעלי רוח הקודש, איננו מסוגלים להשביע שמים וארץ ולצרף את הבורא יתברך למנין שלנו, איננו מסוגלים להטיל חרם ולשתף את הקב"ה שכל מהותנו נגיעות, רצונות, אינטרסים אישיים, מידות שאינם מתוקנות ואנו מרשים לעצמנו לדבר גבוהה גבוהה - אנחנו מבינים הכל, מחווים דעה בכל, מסיקים מסקנות, מחרימים בנינים העומדים ברומו של עולם" – חכה! יש לך שאלות? יש לך תמיהות? חכה! עד שתשמע אני ה'! ותשובתנו: לא! כי אצה לנו הדרך ועל בינתנו אנחנו נשענים ומסיקים מסקנות ועל פי זה נוהגים הנהגות. ואני לא מדבר על אחינו החילונים, אני מדבר על עצמנו, מה המסקנה? יותר ויותר דבקות בתורה הקדושה שהיא תורת אמת, יותר ויותר קבלת מרות של גדולי תורה, והרבה הרבה תפילה לבל ימוטו אשורינו.

וברוח הדברים אני מסיים בדברי הרב שך: "וביום הדין תתגלה לאדם האמת בכל עוצמתה ואין לך עונש חמור יותר כמו הבושה על טעות שחיית על פיה, עד כמה שיקול דעתך שהיית כ"כ בטוח בנכונותו, דיברת בשמו באמצעות כל מיקרופון, בכל מדיה אפשרית, עד כמה כל הדברים שדברת במיקרופונים, בעצרות עם

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד - על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ''ל
נערך מסרטי הקלטה ע''י ר.רצון תליט''א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן