וורט על פרשת בא

תוכן עניינים

--------

פרשה בה מתארת התורה הקדושה את הגאולה הראשונה, גאולת עם ישראל מגלות מצרים באותות ובמופתים. גאולה זו היא אם לכל הגלויות, כמו שנאמר: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו) הפסוק הזה נאמר על הגאולה האחרונה המקוֹוָה במהרה בימינו. גם הגאולה האחרונה תהיה באותות ובמופתים - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מגאולה זו יש ללמוד לכל הגאולות ובעיקר לגאולה האחרונה.

גלות מצרים נאמר בה כמה קיצים. בתורה הקדושה נאמרו כמה תאריכים ביחס לגלות מצרים, הנה בפרשת השבוע נאמר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות יב, מ) 430 שנה. בספר בראשית, בברית בין הבתרים נאמר כך: "וַיּאמֶר לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג), כתוב 400 שנה לא כתוב 430! ובחז"ל במדרש ורש"י מביא במקום, בפועל הם היו במצרים רק 210 שנים כמנין "רְדוּ" וכפי שהבאנו "פָּקד יִפְקד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם...מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, טו), אומרים חז"ל 400 שנה צריכים להיות במצרים כפי שנאמר בברית בין הבתרים והקב"ה "יִפְקד" – יחסיר מכם את מנין "פָּקד" (היינו, יחסיר פ+ק+ד=190) וישארו 210. א"כ, בפועל היינו במצרים רק 210 שנה.

א"כ יש להבין, בפרשת השבוע נאמר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", בברית בין הבתרים נאמר 400, ובפועל אנחנו הרי יודעים שהיה רק 210, מה פשר הקיצים הללו? מבארים חז"ל, (רש"י מביא במקום בשני מקומות): בברית בין הבתרים כבר נאמר לאברהם אבינו: "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" – עדיין לא היה לו זרע, גם ישמעאל עדיין לא היה, אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא נאמר על ישמעאל שהוא לא נטל חלק בחובות של "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם" וממילא אין לו חלק גם בזכויות. אומר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "וַיּאמֶר לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" – זרעך!!! - "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – 400 שנה, אומרים חז"ל: מי זה "זַרְעֲךָ"? הזרע הראשון זה יצחק. מלידת יצחק עד מועד יציאתם ממצרים זה בדיוק 400 שנה, הוי אומר, שיצחק אבינו נולד כבר אל תוך תקופה הקרויה גֵרות, גלות, אע"פ שאברהם אבינו היה בארץ ישראל ויצחק מעולם לא יצא מן הארץ. אומרים חז"ל: כל השנים הללו מלידת יצחק, נקראו גלות, גֵרות, אפילו בשֶבֶת אברהם בחברון, הוא גם שם היה נחשב לגר, לא אזרח, כמו שאמר אברהם אבינו לבני חת כשבא לרכוש מערת קבורה לאשתו שרה: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת לֵאמר. גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנכִי עִמָּכֶם" (בראשית כג, ג-ד). א"כ אומרים חז"ל: אברהם אבינו לא רכש קניינים בארץ הקודש, עדיין לא היה לו זכות, הוא לא יצר בעלות בארץ האבות המובטחת, רק דבר אחד: הוא קנה בתוקף מלא חלקת קבר, היא קרית ארבע, היא חברון, היא מערת המכפלה, ותו לא, וזאת למרות שהיה לו די כסף לרכוש עוד שטחים בארץ ישראל ועם זאת, הוא לא רכש, כי הוא ידע שהוא חייב לחיות בארץ כגֵר, תחת נתינות זרה - נתינות של כנעני, אמורי, חיתי, פריזי וכו', כפי שכתוב בתורה: "כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" – כבר שנולד יצחק אבינו הוא נולד אל תוך גֵרות, ומלידתו עד יציאת מצרים זה 400 שנה, וזה נאמר בברית בין הבתרים.

ממשיכים חז"ל ואומרים: ומה שנאמר בפרשת השבוע "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", כאן התורה הוסיפה עוד 30 שנה לגלות מצרים, שזה החישוב מברית בין הבתרים ששם הודיע הקב"ה לאברהם "כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ", אבל מתי נולד יצחק? 30 שנה אחרי כן! הוי אומר שרק מ-30 שנה אחרי כן, היה חשבון 400 שנה עד יציאת מצרים. ממשיכים חז"ל ואומרים: אבל בעצם מה שכתוב: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – 430, זה מרגע הבשורה של ברית בין הבתרים, 30 שנה לפני שנולד לו בן, ללמדך שמרגע שיתבשר אברהם אבינו שזרעו יהיה בגלות, הוא חי כבר בתחושת הגלות של זרעו. וזאת למרות שזה 30 שנה לפני שהוא נהיה אבא, הוא היה בן 70, והוא כבר חי בתחושה שהילד שהוא יביא לעולם, בנו יחידו משרה אימנו, יחיה בגלות, הוא חי כבר עם תחושה של גלות שהדור הבא שלו לא יחיה בארץ ריבונית, לא יצווה להחליט מה שהוא רוצה, הוא לא יצווה לרכוש אדמות בארץ המובטחת. נוסיף עוד 30 שנה לתחושה של הגלות, והרי לך 430 שנה! (חז"ל).

וכאמור בפועל הקב"ה הוריד 190 שנה מה-400 ובסה"כ בפועל הם היו במצרים 210 שנים, הוי אומר, שגלות מצרים כבר נחשבת מבשורת ברית בין הבתרים, עלינו לדעת שמצרים היתה הממלכה הגדולה מכולם (הכנעני, האמורי, החיתי, הפריזי, היבוסי, והגרגשי הם כולם היו מבני חם), א"כ, התורה הקדושה מכנה את ישיבתו של אברהם אבינו ויצחק בארץ אבות כגלות מצרים. לחיות בארץ אבות, ללא חירות אמיתית, הרי זה גלות. הרי זה חיים של גֵרות.

מובא בפרקי ר' אליעזר (בן הורקנוס): יש עוד תאריך שאומרים חז"ל (שלא כתוב בתורה): 215 שנה, הוי אומר, נוסף עוד 5 שנים לעבודת הפרך במצרים. ואיזה תאריך זה? מהרגע שנולד הילד הראשון על אדמת מצרים - מנשה נולד 5 שנים לפני רדת יעקב עם יוצאי ירכו למצרים, הוי אומר, שהילד הראשון שהוא נמנה בין ה-70 נפש שירדו אבותינו למצרים, הוא נולד 5 שנים לפני הירידה, הוי אומר, שמלידתו עד יציאת מצרים, זה 215 שנה. אם כן, יש לנו 4 תאריכים: 430, 400, 210 ו-215. 3 מהם מצויינים בתורה (430, 410 ו-210).

כותב תלמידו של בעל "מגלה עמוקות", לפני קרוב ל-400 שנה בספרו "זרע בירך" המקובל האלוקי ר' נתן שפירא אב"ד קרפא בזמן גדולי ארץ: "אדם הראשון בחטא הקדמון פגם בג' חלקי האדם" – אתם יודעים שהרואה לפעמים בספרים, יודע שהאדם מחולק ל-3 חלקים: נפש, רוח ונשמה. בספרי המקובלים זה נקרא: נר"ן. הנפש זה הכי פחות, רוח קצת יותר, נשמה זה הכי הכי – ממשיך ואומר בעל "מגלה עמוקות": "אדם הראשון בחטא הקדמון פגע בג' חלקי האדם: בנפש, ברוח ובנשמה והאבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב, כל אחד מהם תיקן ע"י סבלותיו, וע"י ניסיונותיו בחיים, תיקן משהו מהפגמים שפגם אדם הראשון" - אגב, כל תכלית הבריאה והבחירה החופשית שהיא בעצם עולם התיקון והמעשה, זה לתקן את הפגמים שפגם אברהם אבינו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - זה שבעת רועי האומה: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד. אבל בעיקר שלושת האבות הקדושים, אומר בעל "מגלה עמוקות", תיקנו כל אחד, את אחד משלושת החלקים שפגם אדם הראשון במהותו, בקומת האדם שלו.

ממשיך ואומר בעל "מגלה עמוקות": אברהם אבינו שנשלח לכיבשן האש, מסר את נפשו וכך הוא תיקן את הנפש שפגם אדם הראשון. יצחק אבינו שבשעת עקידה אמרו חז"ל פרחה רוחו, וחזרה אליו רוחו – תיקן את הרוח. יעקב אבינו שסבל ייסורים קשים, יותר מאבותיו, כמו שהוא אמר לפרעה: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בראשית מז, ט), שהרי אברהם אבינו חי 175 שנה ויצחק 180 שנה, ויעקב חי רק 147 שנה, ובהגיעו למצרים היה בן 130 ואמר שרעים היו חייו, והוא תיקן את הנשמה של אדם הראשון שנפגמה יותר מכולם, את החלק היותר רוחני בקומת האדם של אדם הראשון, את זה תיקן יעקב.

שלושת הקיצים הנאמרים בתורה: 430, 400 ו-215, מרגע שנולד הילד הראשון על אדמת מצרים בגלות - שלושתם קשורים לתכלית תיקון החטא של אדם הראשון שהיה צריך להיגמר ע"י בני אברהם יצחק ויעקב. אברהם, יצחק ויעקב התחילו לתקן את הנפש הרוח והנשמה של אדם הראשון, שכולנו הרי היינו בו, כי הוא היה הריכוז הראשון, וכולנו יוצאי חלציו (לכן אנחנו קרויים "בני אדם") ועם ישראל אחרי שהאבות הקדושים סללו לנו את דרך התיקון והם פתחו לנו את השער, אז בנ"י, בהיותם בני אברהם יצחק ויעקב, היו צריכים להמשיך את התיקון.

כדי לתקן את נפש אדם הראשון, היו צריכים להיות בגלות 430 שנה כמנין "נפש". כבנ"י וזה כנגד אברהם, אברהם בא לתקן את הנפש, אם, כן מה שכתוב בתורה: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – זה כמנין נפש.

כדי לתקן את הרוח (גימטריא 214 עם הכולל 215) היו צריכים להיות במצרים 215 שנה, אגב זה 214 של שנות גלות ושנה אחרונה של עשרת המכות, אז הם כבר היו בבחינת: "וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עֲדֵי מָרוֹם", הם עוד היו במצרים, אבל הם כבר חגגו. לתקן את רוחו של אדם הראשון אז הם היו במצרים 215 שנה כמנין "רוח".

כדי לתקן את הנשמה של אדם הראשון, בה' הידיעה הם היו צריכים להיות במצרים 400 שנה כמנין "הנשמה". (זה לא דרך הפשט, זה דרך הסוד)

וענין זה מרומז בפסוק: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט), ז"א: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה" – כשמשה רבינו בא לבשר להם את בשורת הגאולה, הם היו כ"כ בקושי השיעבוד והגלות, עד כדי כך שהיה להם אסטמה רוחנית, הם לא היו מסוגלים אפילו לשמוע בשורה. כתוב שלא שמעו אל משה – "מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה" – אסטמה נפשית ורוחנית, שעד כדי כך בשורת הגאולה לא דיברה אליהם.

מסביר בעל "מגלה עמוקות": "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה" – "כי הם הגיעו לשנת הרוח" - משה רבינו בא שנה אחת לפני הסוף, בשנת ה-209, ואומר להם שהגיע זמן גאולתכם, (זה היה 214 שנה אחרי שנולד מנשה), אבל הם "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה", למה? "מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה", ממשיך בעל "מגלה עמוקות": "כי הם הגיעו לשנת הרוח" - רוח גימטריא 214, זה השנה האחרונה שהם הכינו את עצמם לגאולה, והם לא שמעו לו, למה? - "כי הם סברו שהגלות צריכה להיות 400 שנה, או 430 שנה, לפי החשבון בגזירת ברית בין הבתרים, הם לא ידעו שהכל נחשב כבר מאז עוד בטרם ירדו ממצרים, ובעצם הם יֵצאו ידי חובת הגלות אחרי 210 שנה, או 215 מהולדת מנשה. אז אומר בעל "מגלה עמוקות": "וזהו שנאמר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ", הם ידעו שהם כבר הגיעו לשנת הרוח, 214, אבל הם חשבו שהם צריכים לעבוד "מִקּצֶר" שזה גימטריא 430, כי הם חשבו ש"רוּחַ" זה לא מספיק, כי זה עדיין קצר. והם לא ידעו שהקב"ה קיצר להם את הכל, ומנה את הכל כבר מברית בין הבתרים.

כדי שנדע מה יש לנו לצפות בגאולה האחרונה במהירה בימינו, צריך לדעת מה יש לנו בגאולה הראשונה - יציאת מצרים. נאמר בפרשה האחרונה, פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-משֶׁה וַיּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם וְגַם הֲקִמתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם" – עם אברהם, יצחק ויעקב שכרתתי איתם את ברית בין הבתרים והבטחתי להם שבניהם יגאלו, ולא ישארו בגלות עולם. "וְגַם הֲקִמתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם" – די! הגיעה שנת קיום הברית, אתם לא חייבים לחכות 430 שנה בפועל, זה נמנה לכם כבר משעת כריתת הברית, בברית בין הבתרים – "לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ" – אתם יוצאים ממצרים וזוכים להיכנס לארץ חמדת אבות, לבנות את בית המקדש, תתנחלו בארץ, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

ממשיך הקב"ה לומר למשה: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אתָם וָאֶזְכּר אֶת-בְּרִיתִי" – שוב הוא אומר להם שאני זוכר את הברית שכרתתי עם אברהם, יצחק ויעקב, החל מברית בין הבתרים - "לָכֵן אֱמר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים" – הגיע שעת גאולתכם! אינכם צריכים לחכות, מדוע אינכם שומעים למשה מקוצר רוח?! נדמה לכם שאתם צריכים לעבוד גם את ה"קּצֶר" וגם את הרוח?! לא!!! הגיעה שעת גאולתכם, הגיע זמן הברית שכרתתי עם אבותיכם. יתבשרו בבשורת הגאולה, הם יתבשרו שהגאולה תהיה "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים", ומה זה "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים"? אנחנו יודעים מההגדה של פסח שזה אותות ומופתים – עשרת המכות, ז"א שאתם לא יוצאים מיד ממצרים, אני אתן לכם עוד שנה "לבלות" כאן, אבל אתם תהיו מלכי הארץ - "וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עֲדֵי מָרוֹם" - כי שנה זו תהיה שנת קיום הברית, שאתם תצאו ברכוש גדול, אתם תראו את המצרים מושפלים ואתם תוגבהו עד השמים.

אז הקב"ה הבטיח להם שהם יחוו שנה של עשרת המכות, ואולם, מה מודגש כאן בתורה? העיקר שמודגש כאן היא הזכות להיגאל שעומדת לנו בזכות אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ז"א בזכות הברית שכרת ה' עם אברהם אבינו. בזכות הברית שהוא כרת עם יצחק ויעקב, וכמו שגאולת מצרים (נאמר במפורש בתורה) שהיא בזכות הברית (מה שנקרא אצלנו זכות אבות), גם הגאולה האחרונה שאנו מצפים לה בכל יום שתבוא, תהיה בזכות ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאבותינו ואנחנו בסוף נצא ברכוש גדול - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" - ועל כך אומרת התורה הקדושה, בפרשת התוכחה, בפרשת הסבל היהודי, בפרשת בחוקותי: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּר וְהָאָרֶץ אֶזְכּר" (ויקרא כו, מב) אל תדאגו יהודים, אני זוכר את ארצכם, אתם בגלות? אני זוכר את ארץ ישראל, גם היא זוכרת אתכם, לא היא שכחה אתכם ולא אני שכחתי אתכם, אבל גם אתם אל תשכחו אותה – "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" (תפילת שמונה עשרה), חכו יהודים, המשיח עוד מעט יבוא. ושוב, כתוב בתורה שהגאולה תהיה, ז"א, אתם תחזרו לארץ, השכינה תהיה, בית מקדש יבנה, כהנים בעבודתם, לוים בשירה ובזמרם וישראל במעמדם, אבל שוב מודגש כאן: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם", כל הגאולות בזכות האבות, ובזכותם נזכה לזרוע נטויה ולשפטים – יהודים אל ייאוש! ועל כן, תמיד בתפילות שלנו אנחנו מבקשים לזכור את ברית אברהם, כי לנו אין זכויות, דלים ורשים אנחנו, ועקידת יצחק והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך.

כותב ר' חיים דוד יוסף אזולאי (החיד"א) דברים נפלאים על הגאולה: "בשפטים גדולים הקב"ה הבטיח שיוציא אותנו ממצרים, אלו עשרת המכות" - והם כאמור בזכות זכות אבות – "וסימן לדבר (אפשר להשתמש בזה בליל הסדר) מה זה שפטים גדולים? דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות – עשרת המכות, ובהגדה של פסח אנחנו אומרים: "רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב" – הוא לקח את הראשי תיבות של כל המכות ועשה מהם סימנים. אומר החיד"א הקדוש: "אם תיקח את כל ראשי התיבות של עשרת המכות שהם השפטים הגדולים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב תקבל תק"ב – 502. אם כן, מה זה הסימן שנתן לנו ר' יהודה 502? זהו חשבון חייהם של האבות הקדושים, שהרי זו זכות אבות – חיים של אברהם אבינו העניקו לנו חיים לעד. קדושת החיים של אברהם אבינו, העמידה בניסיונות, מסירות הנפש, הרוח של יצחק, הנשמה של יעקב אבינו, בזכות זה אנחנו שרדנו, בזכות זה אנחנו נשרוד לעד, ובזכות זה הקב"ה יגאל אותנו בשפטים גדולים כימי יציאת מצרים.

כמו שאמרנו, ר' יהודה היה נותן בהם סימנים למכות וזה השפטים הגדולים, ר"ת של כל עשרת המכות כאמור זה 502, ומה הרמז בדבר? למה הוא נתן סימנים? אומר החיד"א בשם הספרים הקדושים ש-502 שזה הר"ת של המכות זה בדיוק של אברהם יצחק ויעקב, ז"א מלדת אברהם עד פטירתו של יעקב אבינו זה 502 שנה, כפי שנראה: אברהם אבינו חי 175 שנה, (לא מרגע שנולד, אלא מספר החיים, ז"א כל יום של אברהם אבינו וקדושת ה' ובזכות זה כרת איתו הקב"ה ברית), הוי אומר 175 שנה של אברהם + 180 שנה של יצחק + 147 שנה של יעקב = 502 שנה, של שלושת האבות הקדושים, אגב יעקב היה חי 15 שנה בזמן אברהם (כמדומני, שיעקב היה בן 15 כשנפטר אברהם).

ובכן 502 שנה של קידוש ה' הגדול ביותר שהיה באנושות, אברהם יצחק ויעקב שהם תיקנו את הנפש של אדם הראשון, הפגם, שהיא סיבת הסבל והמוות, השאול והיגון והאלמנות, והם תיקנו זאת ב-502 שנה של חיים, של קידוש ה', הם תיקנו את הנפש והרוח והנשמה, אם כן, יחד יעלה גם כן 502 כמנין ר"ת של עשרת מכות שהם השפטים הגדולים וזה כדי לרמוז לנו שכל זכות היסודות שלנו, כל זכות הגאולה שלנו, מאז והלאה, הכל בזכות 502 שנה של קידוש ה' של שלושת האבות ועל זה קיבלנו את השפטים הגדולים שהר"ת שלהם זה 502.

אומר החיד"א בשפת הרמז: כשהקב"ה מתגלה לעם היהודי במעמד הר סיני, הוא אומר לו: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) אפשר גם לכתוב אחרת: אנכי ה' אלהיך הוצאתיך מארץ מצרים" מה זה "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ"? "אֲשֶׁר" זה 501 עם הכולל (כולל=עם המילה עצמה) זה 502. אומר החיד"א: בזכות ה"אֲשֶׁר", "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" – גאולה, בזכות מה? בזכות ה"אֲשֶׁר" שזה 502 שנה של אבותיך הקדושים שהם חיו כמנין אשר, ומה זה "אֲשֶׁר"? זה כאילו שאישרו, נתנו אישור, חותמת של קבל עם ועולם את אמיתות ה' יתברך. מה המיוחד באברהם, יצחק ויעקב? שהם קידשו את שם ה' כמו שנאמר בכל מקום שאברהם היה מגיע, אז הוא בנה מזבח ויקרא בשם ה'. האבות הקדושים הם בחינת ה"אֲשֶׁר" - הם אישרו כלפי העולם כולו להאמין בבורא עולם שהוא כל יכול, אמונה בקל אחד. אם כן, בזכות ה"אֲשֶׁר" הוציא אותנו הקב"ה מארץ מצרים בגאולה. ושוב אנחנו רואים שהתורה הקדושה מאשרת שכל גאולת מצרים היתה בזכות 502 שנה של האבות הקדושים - "אֲשֶׁר"!

וכשאנחנו מבקשים על הגאולה הקרובה העתידה, כימי יציאת מצרים, אומנם גלינו שוב, מפני חטאינו, אבל אנחנו מצפים לגאולה, ובזכות מי? שוב בזכות ה"אֲשֶׁר". ואיפה זה נאמר? אומר החיד"א: שכשמשה רבינו מתפלל על עם ישראל נאמר: "זְכר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ" (שמות לב, יג) – כל זכות הקיום של העם היהודי זה 502 שנה של האבות הקדושים שתיקנו את הנפש, רוח, נשמה של האדם הראשון. והמספר הקדוש הזה כאמור, הגן על זרעם שישרדו, שלא יבלעו במצרים, ושומר עלינו לבל נבלע בגלויות, לבל נוכחד, נצח ישראל חי לא ישקר! עם ישראל חי ובקרוב ניגאל! הכל בזכות ה"אֲשֶׁר".

החיד"א שנפטר לפני 195 שנה (תקס"ה) כותב כבר אז: "והמספר הקדוש של שני חיי האבות – 502 תק"ב הגן על זרעם להצילם ממצרים" – מידה כנגד מידה. הנביא מכנה את המצרים "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחזקאל כג, כ) חמורים! בני חם חמורים! הערבים, בני ישמעאל נקראים בתורה חמורים, וזה כתוב כאשר אברהם אבינו יוצא לעקידה עם יצחק, הוא אומר לישמעאל ולמשרת: "שְׁבוּ-לָכֶם פּה עִם-הַחֲמוֹר" (בראשית כב, ה), אומרים חז"ל, (רש"י מביא במקום): ("עִם-הַחֲמוֹר" – מה, אתה משווה אדם עם חמור?!) "עם הדומה לחמור!" אומר החיד"א: גלות מצרים היא גלות של עם ישראל בין חמורים, המצרים מכונים חמורים, הנביא קורא להם כך, חומריים כחמור, בשריים כחמור, אין בהם רוח, והעם היהודי היה חייב לגלות ולתקן את עצמו בגלות מצרים, בגלות "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים". ובכוח בשר קודש שהם האבות הקדושים שהם היו גוף ובשר שקידשו את בשרם במשך 502 שנה שחיו חיי גוף, אבל רוחם, נפשם ונשמתם, היתה בשמי מרומים, נביאים היו, אבות האומה, בזכות בשר קודש של שני חיי האבות, ניצלו עם ישראל מבשר חמורים". ממשיך ואומר החיד"א: הגלות זה בשר חמורים. והיא שעמדה לנו להצילנו והיא תעמוד להצילנו מהגלות הקשה הארוכה שאנו מצפים לישועתה".

אומר החיד"א: "בְּשַׂר" גימטריא 502, ז"א שבשר קודש, הגוף הקדוש של האבות הקדושים שהם תיקנו את נפשם, רוחם ונשמתם הקדושה ה-502 שלהם – חייהם, זיכו אותנו לצאת מגלות בשר החמורים! קדושה מול טומאה, קודש מול חול. ממשיך החיד"א ואומר: "וכמו שמהגלות ההיא יצאנו בזכות ה-502, בשר קודש מול בשר חמורים, יהודים, אחי הקדושים בא ונצפה כולנו שבמהירה נזכה שבזכות בשר קודש – 502 של אבותינו אברהם יצחק ויעקב, נזכה להיגאל מהגלות האחרונה שאנחנו סובלים ממנה".

ומה מאפיין אותה? היא קרויה גלות אדום, ארוכה ובסופה, אומר הנביא דניאל: עלתה קרן ישמעאל. היום בימינו סובלים כ"כ מאדום, כמו שסובלים אנו בעיצומם של ימים מבני ישמעאל, היא הקרן העשירית המוזכרת בספר דניאל, וממנה סובלים אנו ביותר בעיקבתא דמשיחא, אחרי הסבל מגלות ישמעאל, ניגאל מגלות אדום וישמעאל יחדיו, זה הסוף, כך מסרו לנו חז"ל איננו יודעים מתי, מצפים בכל יום, בינתיים הסבל גדול, והעם היהודי מבולבל, הוא אפילו הולך לבחירות כאילו הקלפי יבלום את הבוקה ואת המבולקה, את עוגמת הנפש והיגון והאנחה שאנו סובלים ממנו עכשיו, כאילו הכוחי והעוצם ידי יעזור למישהו...

אומר החיד"א: אנחנו מצויים עכשיו בגלות אדום עם ישמעאל. אדום זה בגימטריא 51, ישמעאל בגימטריא 451, ז"א 451+51, אדום + ישמעאל, זה הגלות שלנו, זה בדיוק 502!! זכות האבות שחיו 502 שנה, לא רק הוציא אותנו מ"בְּשַׂר-חֲמוֹרִים" מגלות מצרים שנקראת כך, אלא היא גם תוציא אותנו מגלות אדום אשר בסופה מככב לו ישמעאל - עיצומם של ימים.

ממשיך החיד"א ואומר מספר הקדמון "קב הישר": מצרים זה "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים", וגם אדום וישמעאל זה בשר, כי זה בשר חומריות, מערביות, מתירנות, חיי בשר ותענוגים, והם, בסוף הגלות הזאת ובני ישמעאל שהם בבחינת "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים" (במהות שלהם, לך תסמוך עליהם... יהודי, מסיע, נותן להם פרנסה, מסיע אותם עד מחסום __, אז באים אחיהם ורוצחים אותו נפש. הרי הוא מיטיב עמכם!!! – זו חמוריות!)

מכל הגלויות נגאל בזכות אבותינו הקדושים, וכמובן בזכות שאנחנו חותמים את בשרנו בברית קודש ועל "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ" (ברכת המזון) כאשר היהודי מל את בשרו בברית אברהם, בזה אנחנו מעידים את השייכות שלנו לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב – ברית קודש, ובזה הסימן שלנו שאנחנו ניגאל, כי אנחנו מקשרים את עצמנו לברית בשר עם אבותינו הקדושים, אם כן, גם הגאולה המצופה במהירה בימינו מגלות הבשר הזאת, סיר הבשר, גם היא תהיה בזכות אבותינו הקדושים שחייהם היו כמנין בשר, אלא שזה היה בשר קודש.

מוסיף החיד"א מדרש נפלא: (מכאן אני כנראה אקח את שם השיחה) הקב"ה גילגל שאבותינו אברהם ובניו יצטרכו לרדת למצרים, לגלות, מה עשה הקב"ה? עשה רעב בארץ ו"שֶׁבֶר" הוא נתן במצרים, מה זה "שֶׁבֶר"? אוכל - "וַיַּרְא יַעֲקב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" (בראשית מב, א) ("שֶׁבֶר" זה גם משבר, בקע וזה גם כשאדם __ את __ ואומר: אני במשבר, גם היולדת בכאבים הגדולים שלה נמצאת על המשבר, (מלשון אדם שבור) אבל זה גם מזון, אוכל וזה גם בשר, כי זה אותם אותיות.

אומרת התורה, אומר החיד"א: "ראה יעקב את גלות מצרים המכונה "שֶׁבֶר" על שם "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם", וראה את הגלות האחרונה שאף היא שבר גדול - גלות הבשר - שהבשר של עם ישראל הושלך לתאי גזים ונשרף במשרפות אושוויץ וטרבלינקה – השבר הגדול בדור הזה". מביא החיד"א מדרש, מאמר חז"ל, בראשית רבה צ"א: "וַיַּרְא יַעֲקב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" הוא ראה את השבר, הוא ראה את גלות מצרים, את השבר הנורא, אבל הוא ראה שיש גם שבר - שיש שם גם מה לאכול. הוא ראה את גלות מצרים (שבר=משבר) והוא ראה גם את גאולת מצרים (שבר = אוכל) אומר המדרש: אם תזיז את הנקודה של ה"שֶׁבר" שמאלה (הכל ישאר אותו דבר) יהיה שֶׂבר, מה זה שֶׂבר? זו תקוה, ככתוב: "אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל-ה' אֱלֹהָיו" (תהילים קמו, ה). אומר המדרש: "וַיַּרְא יַעֲקב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" – יש שם משבר, גלות, ממשיך ואומר המדרש: "אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל-ה' אֱלֹהָיו" מה פשר הדברים? אומר המדרש: הוא ראה כי יש "שֶׁבר", זה הרעב, אבל באותו זמן שהוא ראה את ה"שֶׂבר" הוא ראה גם שיש שם "שֶׂבר" – יש שמה גם את הבשורה, יש שמה אוכל, שובע, פה אין מה לאכול, במקום ה"שֶׁבר", שם ה"שֶׂבר". במקום הרעב שם השובע. וממשיך ואומר המדרש: "כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר" – זה יוסף הורד מצרימה, שֶׁבֶר גדול, יוסף הורד למצרים, משבר. אבל יש גם שֶׂבר, כי "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט" (בראשית מב, ו) במקום המשבר, שם הגאולה!

ממשיך המדרש: "כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר" זה "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם" (בראשית טו, יג) – גלות, אבל יש גם שֶׂבר, ככתוב "וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג) – ראה יעקב אבינו בעת ובעונה אחת גם את ה"שֶׁבֶר" וגם את ה"שֶׂבר". ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ, כי הוא ראה את הקץ, את כל הקיצים הוא ראה, הוא ידע שעם ישראל, בניו, הם לא נחלטו (מלשון חליטת עולם) ב"שֶׁבר", הם לא עם של גולים לעולם, הם לא עם של עבדים, כי "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" שיוציאם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, וגם בגאולה האחרונה המקווה במהירה בימינו: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו), כי יעקב אבינו ראה את סוד קיומו של העם היהודי – שֶׁבר יש, אבל גם יש שֶׂבר, יש תקוה, אל יאוש. ראה יעקב אבינו את הגלות והגאולה והוא ראה את ה"שֶׁבר" וגם את ה"שֶׂבר" והכל כאמור בזכות חיי אברהם סבו ויצחק אביו ובזכות חייו שלו שהם כמספר שֶׂבר.

אומר החיד"א משפט יפה: "שֶׁבר על שֶׂבר יחדיו ידובקו" הוא ראה את השֶׁבר דבוק לשֶׂבר – את הגאולה דבוקה כבר בגלות, הרפואה לעם ישראל כבר מוכנה בזמן המכה.

מה למדנו עד כאן?

אנחנו ב"שֶׁבר" גדול – 502 זו גלות אדום וישמעאל שמספרם 502, ה"שֶׂבר" דבוק ב"שֶׁבר", אך דעו לכם שהקב"ה גילה ליעקב אבינו שזכות חייו וחיי אביו וחיי סבו (אברהם, יצחק ויעקב) זהו ה"שֶׂבר" של העם היהודי, זוהי תקוותו, זהו יסוד גאולתו. הוי אומר שכל אימת שהעם היהודי רואה "שֶׁבר" עליו לצפות לגאולה! עליו לראות את ה"שֶׂבר", כי אנחנו לא עם של גלות, אנחנו עם של גלות וגאולה, וזוהי תקוותנו וזה אנחנו לומדים ממצרים.

מביא ר' לוי יצחק מברדיצ'וב בספרו "קדושת לוי" (קדושה על חנוכה) את האר"י הקדוש: כתוב "כל המרבה לספר בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח", מה זה משובח? אומר האר"י הקדוש: הרי זה משובח בחסדים. הקב"ה הבטיח שכל מי שיספר סיפור של יציאת מצרים, (ולא רק בליל הסדר) – "הרי זה משובח" הוא משובח בחסדים – חסדי הבורא יתברך. דהיינו כיון שיוצא מפיהם של בני עם ישראל סיפור הגאולה, עם ישראל מדברים על הגאולה, מדברים על ה"שֶׁבר", אבל גם על ה"שֶׂבר", מצפים לישועה, הוי אומר שהוא מקווה לה', הוא יודע שהגלות היא לא סוף, היא רק אמצעי לגאולה, ה"שֶׁבר" יעבור ל"שֶׂבר" – יחי ההבדל, הכל בנקודה קטנה.

אומר האר"י הקדוש: כיון שיוצא מפיהם של בני עם ישראל בגלותם, בשיעבודם, כאשר צועקים להם "ג'יד", כאשר מושלכים לכבשנים והם מספרים את סיפור הגאולה, הם אומרים "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ...כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם וּמְצַפִּים לִישׁוּעָה" האותיות של חסדי המקום לבית ישראל – האותיות היוצאות מסיפור יציאת מצרים שעם ישראל מספר ומקווה לגאולה, אותיות אלו מעוררים חסדים גדולים בעולם העליון על עם ישראל" - שהקב"ה בזכות זה, יעשה עימנו תמיד ניסים ונפלאות.

אומר האר"י הקדוש: מה הקב"ה מחכה? הקב"ה מצפה שהיהודי הסובל, שהיהודי שנמצא ב"שֶׁבר" – "שִׂבְרוֹ עַל-ה' אֱלֹהָיו" שהוא יאמין שיום יבוא, שהוא יאמין שאנחנו עם הנצח, שהוא יאמין שכמו שנגאלנו ממצרים ניגאל בקרוב והסימנים כבר קרובים, הנה אנחנו כבר בתהליך של גלות ישמעאל וגלות אדום. הנה מתמלא כבר ה"שֶׁבר", הנה מגיע כבר ה"שֶׂבר", אנחנו כבר בסוף ה-502 (כי ישמעאל כבר נכנס לתמונה), כשהקב"ה יראה שבניו הסובלים מצפים לישועתו, מקוים לו, מחכים לו, אומר האר"י הקדוש: זה משפיע חסדים גדולים בעולם העליון לגאול אותנו, אם כן, גם בימים אלו, ימים של "שֶׁבר", לא לאבד את ה"שֶׂבר" וממילא גם לא לאבד את הסבר פנים יפות איש לרעהו ובעיקר איש לאלוקיו, ז"א לא לבוא בטרוניות, להתפלל, לקוות, לצפות, לחכות כי עוד מעט עת ישועתנו תגיע. (כי שׂ ו-ס' מתחלפים)

אומרים חז"ל (במסכת שבת): אמר רבא, בשעה שמכניסים אדם לדין אחרי 120 שנה, שואלים אותו: ציפית לישועה? הוי אומר שהציפייה לישועה היא מפתח, היא יסוד הווייתנו, יסוד קיומנו, יסוד תקוותינו, וזאת בזכות זכור ברית אברהם ועקידת יצחק והשב שבות יעקב למען שמך, בזכות ה- 502 שנה של האבות הקדושים זה ה"דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב" ולזה אנחנו מקוים: רבש"ע, אנחנו כבר רוצים לראות את הזרוע הנטויה, את השפטים הגדולים, כימי צאתנו מארץ מצרים"!

מיסודות התיקון של עם ישראל ליציאה מגלות, הציפייה אל האב שגירש אותנו מביתו, מתי יבוא וישוב? כשאבא מגרש את בנו, מעניש אותו, זורק אותו מהבית, וכי הוא ניתק ממנו כל קשר? מה רוצה עכשיו האבא? למה הוא מחכה? הוא לא מחכה שהבן במקום עונשו יוציא לשון ויגיד: אני מצפצף, או יגיד: אני לא אבקש סליחה, אחרת אבא מעניש אותו בכפליים, אלא בן שאביו מעניש אותו, האב מצפה שהבן יחוש בעונש וממילא גם בחטא שהוא חטא לאביו ואז יבקש סליחה ויצפה לרגע שאבא יבוא ויאמר לו: מוישלה שוב הביתה! האבא רוצה שהבן יחוש שהוא חטא, שהבן יסבול בכך שהוא מנותק מהאבא, כי אם הבן ישויץ ויתייהר ויאמר: זה לא כואב לי. אז האבא יעניש אותו בכפל כפליים, ככתוב: "וְאִם-בְּזאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת-קֶרִי" (ויקרא כו, כז-כח) – אוסיף עליכם! ילד צריך לדעת שאבא מעניש אותו: א. אבא לא מעניש סתם ב. אתה צריך לחוש את העונש, אתה צריך לחוש שלא טוב להיות מנותק מאבא, לא טוב לגלות מארצנו ולצפות לישועה שאבא יגאל אותך.

אומרים הספרים הקדושים: "מיסודות הגדולים שעם ישראל יגאל מהגלות היא הצפייה לגאולה - הצפייה אל האב שגירשנו מביתו מתי יבוא וישיבנו, הצפייה לגאולה הינה הפיתוי הגדול ביותר לקשר בין הבן שחטא לאביו שגירשו, בצפייה יש משום הכרה, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, בצפייה יש גם ביטוי לסבל שאנו חשים מכך כי הורחקנו מעל שולחן אבינו, האבא רוצה שתחוש את הסבל, שתחוש שאתה בגלות, שאתה גורשת, כי אם לא תחוש את הסבל, בה במידה תיקטן הצפייה שלך לשוב הביתה. ואם תחוש את הסבל במה במידה תבקש: אבא, השב אותי חזרה! – את זה אבא רוצה!

כל מי שיש לו ילדים יודע מה זה אבא מעניש ילד. הוא רוצה שהבן יבוא ויבקש סליחה, הוא רוצה שהבן יבוא ויאמר: אבא חטאתי לך, תחזיר אותי, ואבא לפעמים משחק איתו ואומר לו: לא, גדול עוונך מנשוא, כבד, אינני סולח לך, אני רוצה להיות משוכנע שבאמת, באמת כואב לך, בינתיים אני עוד לא רואה את זה. ואם הבן יושב לו בצד ומשחק במשחקים שלו ושוכח מהאבא, אז האב לא גואל אותו. האב רוצה לראות את הבן בוכה, שיאמר: אני לא יכול יותר – אז הוא מוציא אותו, כי זה נקרא צפייה לישועה.

בצפייה יש גם ביטוי והכרה לסבל שאני חש בהיותי לבד, לא במחיצתך וכל התחושות האלו, אומרים הספרים הקדושים, הם היסוד, התיקון והתנאי לגאולה השלימה!

כותב המגיד מדובנא בספרו "משלי יעקב" פרשת ויחי: הוא שואל את השאלה: מדוע הקב"ה סתם את הקץ? מדוע הוא לא נתן ליעקב אבינו לגלות את הקץ? הוא שואל: למה הקב"ה הסתיר את מועד הקץ מכל נביא וחוזה? למה? ועונה: "כשנתבונן בשמחות בני אדם וכמו כן בעיתות צרתם" – אם נתבונן בשמחות שאדם חוגג, או ביגונות שאדם חוֹוֶה, נשים לב לדבר מאוד מעניין - "אין לך שמחה שאינה מהולה בתוגה" – בדאגה – "ועם זאת אין לך תוגה ואנחה שאין כרוך בעקבה ששון ושמחה" – בכל תוגה, בעצם יש גם איזה שביב של שמחה. במה דברים אמורים? כל שמחה שהיא מוגבלת בזמן, לדוגמא: ליל הסדר, ביום הראשון, איזו שמחה – חג, חגיגיות תופסת את ביתנו וכשמגיע באמצע חול המועד, אני מתחיל לעשות חשבון: אויש, רוב החג כבר עבר, עוד שלושה ימים עובר החג, חוזרים אל החמץ, חוזרים אל הימים האפורים, אותו דבר גם בסוכות – איזה חג, איזה קדושה, איזה אוירה, שמחת בית השואבה, איי... אבל עוד יום, עוד יומיים מסתיים הסוכות (ולכן הקב"ה נתן לנו את שמחת תורה, יום העצרת – עצרו, עוד יום, כי קשה עלי פרידתכם), קשה להפרד משמחה, ממשיך הרב מדובנא ואומר: כל שמחה שאדם יודע שהיא מוגבלת בזמן, כל חופשה שאדם יוצא (– לא רוצה לומר נוסע לטיול, או בית הבראה, או לחוץ לארץ...) אבל לקראת הימים האחרונים, מתערבת כבר מחשבה עצובה: אוי, כבר מסיימים את החופש, כבר מסיימים את בית ההבראה – זה מציאות האדם – אומר הרב מדובנא: "כל שמחה שאדם יודע שהיא מוגבלת בזמן אז באמצעו לקראת סופו בא תוגה" – לפעמים העצב הוא יותר ממה שלא שמחתי בכלל – "כי קשה להיפרד משמחה" – קשה להיפרד מהשבע ברכות שמחתנים את הבן או את הבת, קשה! כי אתה נמצא בעולמות, אתה מרחף, ואח"כ צריך לחזור לקרקע, לעבודה, (תשאל כל מורה, אחרי חודשיים של החופש הגדול, כמה קשה לו לחזור לעבודה) אומר המגיד מדובנא: "כיוצא בזה, כל תוגה המוגבל בזמן" – אדם יודע הוא נשפט בית סוהר, קשה מאוד להסתגר בכלא, אבל מגיע היום החמישי רצוף והוא מתחיל לומר: אה, עוד כמה סיבובים בשעון, עוד יום או יומיים ואני יוצא לחופשי, אז העצב והצער מהולים בשמחת השחרור, ממשיך המגיד מדובנא ואומר: "זה הכל כאשר השמחה והעצב מוגבל בזמן" – אבל מה קורה אם השמחה היא אינסופית? אין בה תוגה! כשהעצב והצער הם אינסופיים, או לפחות אדם לא יודע מתי הסוף, (שמו אותו באיזה כלא אצל החמאס, או החיזבאללה, יכול להיות שזה לכל החיים), אמנם יש תקוה, אולי ישחררו אותי, אבל זה רק תקוה, בחיי היום יום אין שום שובל, שביל של שמחה, כי אין תאריך, אין לו קץ. אומר המגיד מדובנא: "כשהקב"ה הגלה אותנו, הוא לא רצה שנדע מתי הקץ, כי מצד אחד זה עוד רחוק, זה ייאוש, אבל מה יהיה עם הדורות האחרונות – אם אנחנו נדע, ששבוע הבא מגיע המשיח?! אז כמה שיהיה סבל, וכמו לדוגמא: בסוף המסע המפרך, עם גמר הטירונות של החיל הקרבי, עוד עשרה קילומטר, עוד עשרה, עוד עשרים, למשוך, סיבולת, כושר, תמצה את עצמך, אומנם יש יבלות, יש נפיחויות, יש דם, אבל עוד ונגיע ונקבל את הכנפיים!? זה כשאתה יודע כשיש קץ, אבל אם לא היו אומרים לך שבעוד עשרה קילומטר אתה גומר?! יכול להיות שזה שנה, אז באופן טבעי, כשל כוח הסבל, אין כוח, כשאתה לא רואה קץ. שואל המגיד מדובנא: מדוע הקב"ה לא רצה שיעקב אבינו יגלה את הקץ? ועונה: הקב"ה רצה שכל יום ויום שאנחנו בעונש שנחוש את העונש, שנצפה לו, כל יום נצפה לו, אולי היום, אולי מחר, אבל שלא נדע מה התאריך! ולמה? כדי שלא יהיה לנו יום אחד שלא נחוש שאנחנו בעונש, כי ידיעת העונש, ותחושת הסבל, היא התיקון עם הצפיה לגאולה.

צריך שילוב של ידיעת החטא: חטאתי לאבי, הוא גירש אותי, אני סובל כל יום, העצב אינו מהול בשמחה, רק בציפייה אבל הציפייה היא בכל יום, כי כל יום שעובר, עוד אכזבה, עוד תקוה ועוד אכזבה, אבל תקוה ללא קץ, ללא ידיעת התאריך, היא סבל וכל יום אכזבה וכל יום תחושה של: "אי, אבא עוד לא רוצה אותי" – הוא לא סולח לי, אני צריך יותר לבכות, יותר להתחנן, יותר לבקש. אומר המגיד מדובנא: "זהו אחד מטעמי חוכמתו יתברך להסתיר קץ גלותינו כי חפץ הוא שיהיה אבלנו וצער גלותנו באחרית ימי הגלות כבימים ראשונים" – שלא נדע!!! למה? הנביא ישעיהו אומר: "וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ס, כ) - צריך להשלים את ימי הצער והאבל שלנו, שעד הסוף נחוש את הצער כמו ביום הראשון, אומנם אנחנו יודעים שזה די קרוב. ממשיך ואומר המגיד מדובנא: "כי היגון והצער הם העיקרים לכפרת חטאתנו, היגון והצער מחד והציפייה לישועה מאידך" הם היסוד לגאולה ולישועה, הוי אומר לחוש את ה"שֶׁבר", לחוש את המשבר שעם ישראל נתון בו. שכל אחד ירגיש שהוא יושב בחזית, שחייו עומדים לו מנגד, (כמו אנשי גוף קטיף ואנשי יש"ע, מה שהם עוברים...אחינו בני ישראל הקדושים והטהורים...) עם ישראל חייב לחוש שאנחנו ב"שֶׁבר", לחוש את הצער, ועם זאת לצפות בכל יום שיבוא וזאת משום שיש שֶׂבר, הובטחנו בכך, 502 שנה של זכות אבות!!!

ה"חתם סופר" זי"ע שחי בזמן האמנציפציה (שחרור), ממשיל משל (דברים אקוטאליים): "משבאה לעולם בשורת האמנציפציה לפני כ-200 שנה ובכמה מדינות באירופה ביטלו כמה מהמגבלות ומההפליות שהיו מנת חלקם של היהודים" - כגון: ה"נומרוס קלואווזס" - לא נתנו ליהודים ללמוד באוניברסיטאות של הגויים, ה"נומרוס קלואווזס" פירוש מספר מוגבל, יהודי רצה ללמוד באוניברסיטת ברלין, מינכן, באוקספורד, לא קיבלו אותו, כי הוא יהודי סוג ב', האוניברסיטאות – תרבות הגויים היתה נעולה בפני עם ישראל, לרווחתנו. ממשיך ה"חתם סופר": "ובכמה מדינות (זה יצא מצרפת בזמן נפוליאון) באירופה ביטלו כמה מהמגבלות ומההפליות שהיו מנת חלקם של היהודים, החלו יהודים חלשים, רפים, קטני אמנה, לשמוח" – בגרמניה, בצרפת, במערב אירופה – "החלו יהודים רבים לשמוח, הנה הגיע שעת רווחתם ומעתה יוכלו לרכוש "השכלה" (במרכאות!!!) באוניברסיטאות, יוכלו לשבת ולהתרועע יחד עם הגויים, הגויים החלו לחייך אל העם היהודי" – העם היהודי ש-1800 שנה חטף סטירות והיה צריך לתת את הלחי השניה שלו לגוי. והנה, הגוי מתחיל לחייך, הרבה סברו שהנה הגיע עת רווחתנו, אין צורך לקוות לציון בירושלים, אפשר למחוק את זה מהסידור ח"ו, ככל הגויים בית ישראל, הם פרופסורים, גם אנחנו פרופסורים, אנחנו פרופסורים, הם דוקטורים... ואז יצאה הקריאה הנועלת שהמיתה חללים: "הֵיֵה יהודי בביתך ואדם בצאתך!" אדם... כאילו היהודי אינו אדם ועל זה התלבשו אנטישמיים, כאילו היהודי אינו אדם, כי אדם הוא בעל נימוס בהליכות.

גדולי ישראל שמעו את בשורת האמנציפציה, והחלו לבכות. וה"חתם סופר" ביטא את הכאב שלו על בשורה זו במשל נפלא: "מעשה בבן מלך שסרח ואביו גירשו מעליו אל ארץ גזירה" – גירש אותו לאיזה אי בודד – "אל חיי צרה וצוקה" – לא בית, לא מקלחת, לא נוחיות, לא שירותים, חיי מצוקה! – "והבן סובל, הוא חש את הסבל, הוא מהרהר בליבו: אוי חטאתי לאבי, הוא כ"כ אהב אותי, הרי אני בן יחידו, למה הוא גירש אותי?! והבן עשה את חשבון הנפש שלו" – כי פקסים וטלפונים לא היו, או שהיו והוא ניתק לו אותם – "והבן מתגעגע יום יום, יום יום הוא מצפה מתי המלך יבוא ויגאל אותו. והנה כעבור כמה שנים של ציפייה, הגיעה משלחת מאת המלך, כמה משאיות עם בלוקים, חרסינות, מרצפות, חשמל ואינסטלציה, הם מגיעים אל הבוטקה, אל הבקתה שם מתגורר בן המלך המתגעגע והמצפה. ואז שואל אותם בן המלך: מי אתם? והם ענו לו: שליחי אביך המלך. והוא ממשיך ושואל: "הו, למה באתם?" והם ענו: "באנו להקים לך פה בית" – פרץ בן המלך בבכי ואמר: כל עוד שחייתי בתנאים קשים, קווה קיוויתי כי כל יום שאבי ירחם עלי וישיבני לביתו, שהוא הרי יודע באלו תנאים אני חי, בארץ גזירה, עתה מששלח לי אבי המלך משלחת להקים לי בית בארץ גזירה, מי יודע כמה זמן עוד יארך עד שאבא יקרא לי לשוב אל ביתו, לשוב אל ארמונו, מתי יתמו ימי מצוקתי"... - אם אבא שולח לי לבנות לי בית בארץ גזירה, כנראה שהוא לא בונה לי את זה ליום אחד, כנראה שעוד נכונו לי כמה שנים טובות, אמנם הוא ריחם עלי קצת, אבל כנראה שנכונו לי עוד שנים, ואז הוא פרץ בבכי.

אומר ה"חתם סופר": על מה אתם שמחים? שהגוי חייך אליכם? שהגוי הזמין אתכם לאוניברסיטה שלו? לבית קפה שלו? לשדרה המפורסמת של פריז? על מה אתם שמחים? כל עוד סבלנו, קוו קיונו ל__, עכשיו שהגוי חייך אלינו, הכל משמים, מי יודע, אם אבא לא בנה לנו בית בגולת צרפת וגרמניה, מי יודע אם לא נרשמו לנו בשמים עוד איזה 100 שנה של גלות... מה ערך לנו בישיבה על סיר הבשר בגלותינו?! (באוניברסיטת סורבון או בקמבריץ')

כך מתאר ה"חתם סופר" גאולה זה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, לשוב אל אבא הביתה, לא רק לשוב אל ארץ אבות, אל ארץ מולדת, אל ארץ ישראל להיות עם חופשי בארצנו, אלא בנין בית המקדש, כהנים בעבודתם, לווים בשירם ובזמרם ובודאי ובודאי לא לשוב אל ארץ הקודש ולסבול אינטיפדה אחרי 5 מלחמות, לא היה לנו יום אחד של מנוחה – זו הגאולה?! אבל ודאי וודאי שהגאולה היא לא החיוך של הגוי ולא לבנות בית בגלות שזה יותר גרוע מאשר לעלות לארץ.

ולסיום:

איך נראית הגאולה בעיניו של ה"חפץ חיים". בזרוע נטויה, כימי יציאת מצרים, האם יש לנו את ההרגשה של היהודים במצרים בשנה האחרונה כאשר הוא רואה שהמצרי מושפל? "מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ. וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עֲדֵי מָרוֹם" (ברכות ק"ש), שהיהודי חי והמצרי מת? שהגוי המצרי בא אליו לבקש ממנו מים כי המים שלו זה דם? התלות של המצרי ביהודי, האם לזה הגענו? האם הגענו להשראת השכינה? על מה היהודים שמחים? נכון, אנחנו נמצאים בארץ אבות, ארץ הקודש, זה יותר מאשר להיות בסורבון בצרפת, אבל אנחנו גאולים?! אנחנו חוטפים מכות מאבא שבשמים, הוא הביא אותנו לפה ופה הגויים מכים אותנו ויורים בנו ברוגטקות, הוא לא הכניס אותנו עדיין לארמונו.

רב שמואל גרנמן אביו של רב חיים גרנמן שהוא היה מבאי ביתו של ה"חפץ חיים" כותב כך: "זכורני בחורף שנת תרע"ח (1918) כשסיפרו ל"חפץ חיים" על אודות השמחה שפשטה בבתי ישראל בגלל "הצהרת בלפור", פרץ ה"חפץ חיים" בבכי" – יהודים שמחו, רקדו ברחובות, בגלל הצהרת בלפור – "פרץ ה"חפץ חיים" בבכי ואמר: לשמחה זו מה היא עושה" – איזו שמחה?! אמרו לו: היהודים שמחים, הגיעה הגאולה, ומפי מי? הלורד בלפור שר המושבות הבריטי שאמר שעם ישראל יקבל משבצת בארץ ישראל - חסדי אומות העולם... גבולות החלוקה, זה אפילו לא 20,000 קילומטר של מדינת היהודים... – "בכה ה"חפץ חיים", על מה שמחים? עת הגאולה הגיעה? הקב"ה הבטיח לנו בברית שהוא כרת עם יעקב אבינו, בסולם יעקב: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד) והרי זה שטר בטוח שהקב"ה יפרע אותו בזמנו - "וּפָרַצְתָּ" שתי גדות הירדן - אמת!!! עד הפרת, אבל זה לא יהיה בכוחו של צבא הגנה של ישראל, לא בכוח הימין ולא בכוח השמאל, ולא מכוח הצהרת האומות המאוחדות – הכרה במדינת היהודים, ולא מכוח הצהרת בלפור – זו הגאולה?! האם בלפור הוא המשיח שנותן לנו משבצת במזרח התיכון?! זה קיום ההבטחה של עת גאולתנו שתהיה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים?! זה ביאת המשיח?! זהו "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפנָה וָנֶגְבָּה"?! אומר ה"חפץ חיים": "לבסוף באים אנשים ומודים על חלק קטן שבשטר זה של הקב"ה והכל שמחים בהצהרה הזאת של הגוי ורואים בה כעין גאולה?! - על מה הם שמחים? ויותר הם לא מחכים?! – אוי מה היה לנו" והמשיך לבכות. (אני לא מדבר כאן על ציונות, אני מדבר על מה שהחפץ חיים חשב, מהי גאולה)

ואני מוסיף בהשראת הימים האחרונים: היינו חושבים היום שבכוחם ועוצם ידם הם הביאו ויביאו את הגאולה לישראל, נאלצים לוותר על כל חלקי ארץ ישראל ומוכנים להתפשר על זכות השיבה לערבים ואינם חשים כי כוחם בל עימם, ועוצם ידם רפה עד מאוד ובכל זאת מתיימרים הם להיות גואלי ישראל, מחוללי חירות ישראל, אוי כמה עלובים הם וכמה עלובה עיסתם!!! זו הגאולה

ה"חפץ חיים" אומר לבכות, כי זה לא המשיח, המשיח זה משהו אחר, זה "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפנָה וָנֶגְבָּה" המשיח זה בלי שום פחד ויראה, לא מערבים ולא מחיזבאללה ולא מאף אחד ואז הוא בכה.

פעם הקריאו לפני ה"חפץ חיים" מאמר בעיתון שבו הביע אחד מהמשכילים תיקוותו שסוף סוף ארץ ישראל תהיה עצמאית, כמו מדינות בולגריה שקמה על חורבות המדינה הטורקית – העותומנית". אז היה תנועת שחרור בעולם, מדינות הכריזו על עצמאות השתחררו מעול זרים. ושוב פרץ ה"חפץ חיים" בבכי ואמר: "היתכן הדבר?! 1800 שנה אנו סובלים, דמינו נשפך כמים, מרבים אנו בתפילה ובתחנונים להיחלץ מעול הגלות וכאן מסתפק המשכיל היהודי במועט?! ושכחו לגמרי את היהודים של נביאינו והבטחת תורתנו הקדושה, הרי זה לא ישוב ריקם!!!" – במה הם שמחים?! שאנחנו נהיה חברים בחבר האומו"ת באו"ם שמום?! ונהיה כמו בולגריה?!

אנחנו בכוחנו לא נעשה שום דבר, אבל לזאת אנו מצפים?! יהיה שלום... – לא יהיה שלום, אני לא מאמין בזה, אבל מי שחושב, האם זהו?! זה התקוה?! זה שנות 2000?! אז ה"חפץ חיים" בכה.

פעם שמעו איך שה"חפץ חיים" היה מביע צערו על הכיתות השמאלניות בארץ ישראל, מה שנקרא ה"שמאל" של פעם, הסוציאליסטיים של פעם, שהם מתיימרים לגאול את עם ישראל. אמר ה"חפץ חיים" (דברים שנכתבו לפני 80 שנה, כשהקימו את דגניה ואני קורא מילה מילה): "וכי יתכן שמהשמאל יצמח דבר טוב?! שהשכינה תשרה במעשי ידיהם?! הכי יתכן שהשמאל שאינו מאמין באלקי ישראל, שאינו מאמין בגאולת ביאת המשיח, שהוא סומך על כוחו ועוצם ידו, יצמח דבר טוב?! השמאל שאינו שומר שבת ואינו שומר טהרת המשפחה ולא כשרות, השכינה תשרה במעשי ידיהם?! הם יביאו גאולה לישראל?! אפשר שהם יביאו שלום על ישראל?! אלו אין להם שום שייכות לאותו כלי המחזיק ברכה המחזיק שלום!!! אלו שאין להם שלום עם אביהם שבשמיים, רק תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם! אלו יביאו לנו את הגאולה?!"

וכשהראו לו עיתון שכתב בו סופר אחד שאפשר להיות יהודי טוב גם בלי תורה, והוא היה לאומי, יצא ה"חפץ חיים" במאמר גדול שנפוץ בכל עם ישראל שהוכיח שקיום העם היהודי תלוי רק בתורה וקיומה ולא במדינה ושפה ואם לא נשמור את התורה, אזי המדינה והשפה לא יצילו אותנו. אבותינו ישבו בארץ, הם ישבו, היה להם מנוחה, והוגלו ממנו, בגלל עוונותיהם, מה אתם חושבים שאם יש לכם נשק, אז יותר לא תיגלו?! לא!!! אומר ה"חפץ חיים": כדברי הנביא יחזקאל (לט, כג) "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי בַעֲוֹנָם גָּלוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם וָאֶתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיִּפְּלוּ בַחֶרֶב כֻּלָּם".

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד - על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ''ל
נערך מסרטי הקלטה ע''י ר.רצון תליט''א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן