וורט על על הכביש, אז הוא מתכופף גם מתכופף אע"פ שיש לו לומבגו....

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר נר תמיד - על פרשת השבוע - הרב יצחק ברנר זצ''ל וורט על על הכביש, אז הוא מתכופף גם מתכופף אע"פ שיש לו לומבגו....
תוכן עניינים

--------

"ממה נובעת העצלות הזאת להתכופף ולהרים את האמת, כמו שאדם מתכופף להרים את הכסף? מידת העצלות היא פונקציה, היא תולדה של חיסרון במידת האמת" - הוא לא מעריך את האמת כמו שהוא מעריך את המטמון. ועל זה אומר הפסוק: "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (משלי ב, ד).

איך אדם יכול להעריך את התורה כמטמון? אם הוא דבוק במידת האמת. אם כן, האמת החלה להיעדר, ואז אדם יכול להתכופף, לעמול, להזיע על המטמון ולא כ"כ על הכסף. איך הוא אומר: אם האמת היתה באה לי בקלות ללא התכופפות, אזי... – זה הבלוף, זה השקר.

אומר נכדו של הבעש"ט, בעל "דגל מחנה אפרים", רבי משה חיים אפרים מסליקוב, ברוח סבו: "הרוצה לקרב עצמו אל האמת, צריך להשפיל עצמו עד עפר ולהגביה אותה משם" – כדי להגביה את האמת, צריך להתכופף. באיזה משמעות? לא מידת העצלות, אלא מידת הענווה. כדי להשיג אמת, כדי להשיג תורה, צריך להתכופף, לרדת למטה! ואדם, משום מה, לא נאה לו להתכופף, למה? כי הוא מחזיק מעצמו!

אמרתי כבר פעמים רבות: כדי להשיג קדושה, כדי להשיג טהרה, כדי להשיג זיכוך, צריך ללכת למקוה טהרה.

אמר הצדיק ר' דוד מלילוב: "איך משיגים טהרה? איך משיגים קדושה? הולכים למקוה, ואיך נראה המקוה? זהו בור! יורדים, יורדים, יורדים עד למטה. אבל עדיין אתה לא טהור, כי המים מגיעים לך עד מתחת לסנטר, כדי להיות טהור, אתה צריך לרדת למטה, למטה, למטה ואח"כ להתכופף עד למטה ולהשגיח שְׁקְצֵה שערת הראש שלך, גם הפיאות, גם הזקן לא ישארו מחוץ למים" - הוי אומר, כדי להיות טהור, צריך לרדת, לרדת, לרדת, להתכופף, להתכופף ולהתכופף ולהקפיד ששום דבר לא ישאר מחוץ למים ואז אתה טהור! ומה יעשה אדם שאינו יכול להתכופף, כי יש לו לומבגו רוחני? אם הוא לא יכול להתכופף, אם הוא מגובס... אם הוא הולך רק עם אף למעלה, אז הוא לא טהור. הוא לא יכול להתקדש.

אומר ה"דגל מחנה אפרים": "מי שהולך עם אף למעלה, מי שלא יודע להתכופף, מי שאין לו משהו ממידת הענווה, אדם כזה לא יכול להשיג את הקדושה, לא רק במצרים הוא לא יכול, הוא לא יכול להשיג את ה"וַיְחִי", גם לא בארץ נחלת אבות! כי אין לו את מידת ה"אֱמֶת לְיַעֲקב".

הבאתי כבר פעם, היהודי הקדוש מפשיסחא היה אומר: "רבים אוהבים את השקר ומעטים בלבד את האמת" – את ה"אֱמֶת לְיַעֲקב" מדוע? – "כי את השקר אפשר לאהוב באמת ואילו את האמת אי אפשר לאהוב בשקר" – זה נפלא!!!

אמר פעם אחד הצדיקים: "השקרן הכי גדול שבעולם אינו סובל שזולתו משקר אותו" - הוא צועק לו שקרן - "מי צועק שקרן? אדם שבחיים לא הוציא אמת מפיו" – כשהוא שומע שקר ממישהו אחר, שמישהו עובד עליו, אז הוא אומר לו: "אתה מתועב, אתה נבזה, אתה שקרן" – כל הפוסל, במומו פוסל... כי את השקר כולם מתעבים, אבל את השקר שלך אתה אוהב באמת! – נפלא!

"משנפטר יעקב אבינו נסתמה האמת הצרופה" - איבדו את הזריזות לקדושה. למה אדם זריז לקדושה? כי הוא דבוק באמת – "החלו לאחוז במידת העצלות" - למה? כי הם איבדו את האמת הצרופה – "היה קצת קשה להם להתכופף" - למה? כי הם איבדו את האמת, זה לא היה כמטמונים – "נפגמה אצלם מידת האמת של אם "וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה", לפחות".

או כפי שאומר הצדיק ר' יעקב מבלז: "שלוש בחינות של גלות צריך לעבור העם היהודי: 1. גלות אצל גויים שהיא גלות קשה, אבל קלה. 2. והיא קשה יותר, זה גלות אצל יהודים, אצל אחינו, והכוונה שאין שותפות לרעיון בתוכנו. אתה צריך להיאבק עם אחיך היהודי על ערכים, וזה גלות קשה, גם את זה אני צריך לעבור. 3. והגלות הקשה ביותר היא שהאמת נעדרת, זה המלחמה של האדם עם עצמו. כשאדם נמצא בגלות של עצמו.

מה זה אומר "גלות של עצמו"? בלבול המוחין. כשהאמת היא נעדרת, אז היא נעדרת גם ממך, בתוכך. אתה לא מסתדר עם עצמך. מדוע? "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד), כשאדם דבוק ב"אֱמֶת לְיַעֲקב" הוא מסתדר עם כולם. הוא מסתדר גם עם עצמו.

אתם יודעים מי אלה שלא מסתדרים עם זולתם? זה אלה שמסוכסכים עם עצמם. מה פירוש "מסוכסך עם עצמו" בביטויים היהודיים, לא הפסיכולוגיים? מסוכסך עם עצמו זה אדם שחי עם עצמו, זה אדם שהאמת אצלו היא נזילה. הוא סובל מנזלת... זקוק לממחטות...

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – יעקב אבינו יכול לחיות חיים יפים טובים, גם בארץ מצרים, כי זה יעקב, "אֱמֶת לְיַעֲקב"! ומי שְׁמַשֶׁלֵה את עצמו שהוא יכול לחיות חיים אפילו בארץ נחלת אבות, בארץ הקודש בלי הבחינה של "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" הוא שוגה! דעתו נטרפת עליו!

ועכשיו קצת אקטואליה ברמיזה.

הנה, מתוך עומק גלות מצרים יצאה ברכת הנצח היהודית. איזה ברכה? "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" (מח, כ) – מודגש "יִשְׂרָאֵל"! שמתם לב?! כשיעקב אבינו מברך את צאצאיו ונכדיו, הוא לא יעקב, הוא ישראל! הוא במעלה הגדולה שלו. נחת, זה ישראל.

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (שם).

הברכה הנצחית הזו שכולנו מברכים את ילדינו יצאה דווקא בגלות מצרים הגלות הראשונה!

אומר רש"י הקדוש: "הבא לברך את בניו יברכם בברכה זו" – זו הברכה שלנו, הברכה המסורתית של "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ומתוך עומק הגלות יצא מפיו של יעקב אבינו עוד ברכה, עוד ברכה שהיא נצח והיא: "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע" – ויעקב אבינו חָוַה רעות מאוד רבות ממשיך ואומר – "יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וכו'" (מח, טז) – שתי ברכות שיצאו מעומק הגלות והם הברכות המסורתיות שעם ישראל מברך את ילדיו מידי שבת, בערב יום הכיפורים, כאשר ילד נולד, ולפני שאדם הולך לישון הוא מזכיר את הברכה הזו.

ועכשיו שימו לב לכל מילה:

"יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" – כל המפרשים שואלים: למה דווקא אפרים ומנשה? הרי היו ליעקב אבינו נכדים צדיקים גדולים! היו כבר חַמוּל וחצרון, פרץ וזרח – צדיקי עולם, קדושים וטהורים אומרים חז"ל, היו לו כבר הרבה נכדים והוא לא בחר בנכדים שהיו בארץ ישראל, אלא דווקא באפרים ומנשה, צעירי נכדיו, הנכדים הגלותיים שלו, הבנים של יוסף, הבן הצעיר שלו.

דבר נוסף מדייקים המפרשים: אומר יעקב אבינו: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים", ולא ישימך ה' – מידת הרחמים, שם הוי"ה, אלא הוא אומר: אלוקים, שזה מידת הדין, ויעקב אבינו מברך את עם ישראל, את נערי ישראל לדורותיהם בשם "אלוקים", במידת הדין? מה פשר הדברים?

עונה על כך בעל "אוזנים לתורה": "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים" - יעקב אבינו טורח ודואג: רוב שנותיו של עם ישראל הוא בגלות, בַּנֵכַר, ומידת הדין הרבה פעמים מקטרגת, ועם ישראל בַּנֵכַר ובגלות סובל. אומר יעקב אבינו: אעפ"כ הוא מברך את נערי ישראל: "בְּךָ יְבָרֵךְ...יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים" – מידת הדין! שאפילו מידת הדין תסכים לברכה של יעקב אבינו! של כל אבא שמברך את ילדיו" - אע"פ שמידת הדין שולטת בעם ישראל, כי עם ישראל נמצא בגלות.

מה פשר הדברים?

ויש כאן דברים עצומים, אם נבין קצת את הברכות שאנו מברכים את הילדים שלנו, את האיחולים שאנו מאחלים לעצמנו.

כאשר הגיש יוסף את אפרים ומנשה לפני אביו כדי לברכם, יעקב אבינו שאל בתחילה: "מִי-אֵלֶּה" (מח, ח) – מה זה "מִי-אֵלֶּה"? האם הוא לא ידע? מאין באו? איפה הם נולדו? מי זו האמא שלהם? מה, אני?! אני אברך אותם? חסר להם במהות הברכה, אלה ילדים גלותיים שנולדו במצרים, בבית של משנה למלך, בבית של לוקסוס.

אומרת התורה הקדושה: כאשר הגישם יוסף לאביו כדי שיברכם, אמר יוסף, ושימו לב למילים: "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" (שם, ט) – גם הוא אומר "אֱלֹהִים" שזה מידת הדין! והוא מוסיף עוד מילה, את המילה "בָּזֶה". מידת הדין נתנה לי "בָּזֶה". מה זה "בָּזֶה"? אומר הרשב"ם: "במלכות הזאת" - מידת הדין נתנה לי שני ילדים פה, בארץ התועבה, במלכות הזו, זה לא ילדים שגדלו בירושלים ובבני ברק, אלא "בָּזֶה" – מידת הדין נתנה לי.

אומר הרמב"ן: מה זה "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה"? ועונה: "שעשה לי אלוקים ניסים" - אלו ילדֵי ניסים. הם על טבעיים. אם אתה רואה אותם כפי שהם, מנשה ואפרים, הם ילדים ניסיים – "שעשה לי האלקים ניסים עד שנתני המלך פרעה האישה" - שהרי מי נתן לו את האשה? פרעה. והיו לי הבנים האלה ממנה. בואם לעולם בניסים. הוא היה יכול להישאר רווק בן 30, בן 40, זה בלתי מצופה.

אומר בעל "אוזניים לתורה" על המילים: "אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה – "בָּזֶה", במצרים.

אומר יוסף לאביו: מה, אתה שואל "מִי-אֵלֶּה"? האם הם יהיו נשואי הברכה של עם ישראל?! אומר יוסף: "אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" – הם ילדים שנולדו בגלות מצרים, עוד הרבה לפני שאתה אבא ירדת עם מידת האמת שלך והארת את משפחתנו! ולפי ערך הסביבה שבה נולדו ונתחנכו, הם עם כיפות ופיאות, הם מתפללים כל יום ומברכים, הם לומדים תורה, אחד לומד כל היום והשני קובע עיתים, הם "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג)!" - הם לא לומדים בקולג', הם ילדים חרדיים בגלות מצרים, בארץ התועבה.

אומר יוסף: "ולפי ערך הסביבה שבה נולדו ונתחנכו, שוים הם" – הרי מצרים היתה ארץ תועבה, חז"ל אומרים שהלכו שם ערומות, "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר" (מט, כב) – ההתמודדות עם שמירת העיניים, עם קדושת העיניים... ולא בִּכְדִי הוא נקרא יוסף הצדיק.

אומר יוסף לאביו: אתה שואל "מִי-אֵלֶּה"? "לפי ערך הסביבה שבה נולדו ונתחנכו, שוים הם, או אפילו יותר הם עולים על שאר נכדיך" – הם שוים בערכם יותר מכל הנכדים שלך, יותר מבני השבטים שנולדו בארץ ישראל ונתחנכו בביתך, על ברכיך, ואילו מנשה ואפרים נולדו הרבה קודם שבאת לכאן, והארת אותנו באור האמת והרי הם צדיקים ככל נכדיך! מיד "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (מח, כ)! – יעקב אבינו מודה לברכות שלו לילדי ישראל לנצח, ודווקא ילדי הגלות – אפרים ומנשה.

שואל בעל "אוזניים לתורה": מה זה "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל"? היה צריך יעקב לומר: בבניך יברך ישראל. ועונה: "כי האב והאם הם החינוך שהם נותנים לילדיהם" – אם אתה רוצה לדעת מה זה אב יהודי, מה זה אם יהודיה, מהו המבחן? אם תראה איך הוא מתפלל בבית הכנסת, תדע שהוא יהודי?! לא! האם כשנדע כמה תפילין הוא מניח ביום, הוא אב יהודי?! לא. האם יהודי זה כשהוא הולך כמה פעמים ביום למקוה? לא! מה זה אב יהודי, מה זה אם יהודיה? אומר רב זלמן סורוצקין זצ"ל: "כי האב והאם מהותם, דרגתם ומעלתם זה החינוך שהם נותנים לילדיהם ואם אנו רוצים לעמוד על אופיו של אדם ולדעת את תוך תוכו, את פנימיותו, עלינו לראות איזה חינוך הוא נותן לילדיו, על מה הוא מוסר נפשו, על מה הוא מתפלל ומזיל דמעה, עד כמה הוא משתדל להיות דוגמא אישית לילדיו" – כי דוגמא אישית זו הקרבה – "והכל כדי לחנכם לתורה ולמצוות. – עד כמה הוא מקפיד על קוצו של יוד עם עצמו, כדי שהילדים שלו יקחו דוגמא.

אומר ר' זלמן סורצקין: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" – החינוך של מנשה ואפרים שהם הדוגמא לחינוך היהודי, זה הכל הודות ליוסף ולאמא.

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" – "וקבע יעקב אבינו שכאשר ישימו בני ישראל לדורותיהם את ליבם אל חינוך ילדיהם" - כשאבא ואמא יקימו בית ויהיו להם ילדים וירצו לחנך את הילדים שלהם חינוך יהודי והם יהיו בגלות – "כי רוב שנותיו של עם ישראל זה בגלות, כיעקב אביהם, יביטו אל החינוך שנתן יוסף לבניו במצרים" - מנשה ואפרים מעידים שיוסף אביהם היה צדיק והוא הצליח לגדל ילדים בגלות מצרים, בארץ מלאה טומאה וכשפים, פריצות ותרבות אלילית, ואיך עלה ביד יוסף לגדל שני בנים נאמנים לה' ולתורתו?! הדורות הבאים יראו, דורות הגלות יראו איך יוסף הוציאו מתחת ידיו של בנים נפלאים כאלו, לא ירתעו מקושי הגלות, לא יתייאשו מהשפעות הגלות ויחנכו את ילדיהם לשם ולתפארת כאפרים וכמנשה".

ובכן, "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" הכל מתחיל בך! ביוסף, ולא בבניך, כי בנים כמנשה ואפרים בגלות מצרים, ובסתם גלויות לא יכולים לגדול בלי מסירות נפש של "בְּךָ", של אבא, של אבא כיוסף הצדיק.

"יוסף הצדיק חינך את בניו על פי ה"אֱמֶת לְיַעֲקב" שהוא זכה להכיר אותה עד גיל 17, עוד בטרם ירד יעקב למצרים וזכה מכח זה להיות סמל ודוגמא לחינוך מוצלח בגלות!" - קל וחומר, בן בנו של קל וחומר בארץ נחלת אבות, אע"פ שהחושך יכסה אותה... מבחן ההוֹרוּת זה חינוך הילדים ואז בסייעתא דשמיא הקב"ה עוזר שיתקיים בילדים "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (שם).

ואולם, קודם לכן, אם אתם מבקשים לדעת מה זה "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל"? מה ההשקעה של יוסף בבניו שהוא זכה למנשה ואפרים, שהוא זכה שהם יהיו המודל לברכת הילדים, להצלחה בחינוך?

אומרים חכמינו: "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים" (מא, נ) – לא כתוב שלמשנה למלך נולדו שני בנים, לא כתוב שלאברך נולד, או לבעל הכירכרה – את זאת לא כתוב! מה כתוב? כמה פסוקים לפני כן כתוב מי היה יוסף? משנה למשלך שעל פיו יישק כל דבר ואח"כ כתוב שנולדו לו שני בנים שנאמר "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים"!

יוסף היה המשנה למלך, אדם טרוד ועסוק לכאורה, כל הכלכלה של מצרים והמזרח התיכון על ראשו, אבל התורה העידה שהבנים נולדו ליוסף! ל"יסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים", ל"אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף" – למוסיף והולך כל חייו! עוד היתלות ועל היתלות, הבנים לא נולדו למלך! לא נולדו לאחד משואי מצרים! הוא הקפיד להפריד בין היותו משנה למלך, בחוץ, לבין הבית ששם הוא היה יוסף הצדיק! יוסף הצדיק! כפי שמעידה התורה מיד: "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים". "יוסף" זה שם קדוש – 6 פעמים שם הוי"ה, אחד פחות מיעקב.

ואח"כ כתוב "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה" – הוא לא קרא לו ג'ורג ולא קרא לו תלמאוס, ולא אריסטאוס, אלא מנשה! – זה מהות וזה חלק מהחינוך של יוסף – "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" אלו השמות שנשאו בניו על עצמם והם ידעו לשון הקודש.

מה משמעות השמות מנשה ואפרים?

ומכאן אנחנו נראה מה היתה העבודה של יוסף בגידול ובחינוך ילדיו.

אומר המלבי"ם: "השמות שלהם זה סימנים לעצמו שלא ישכח ימי עוניו בימי הטובה" – אדם עולה לגדולה, הופך להיות משנה למלך, ואז גמרנו, הוא שוכח את הכל, הוא שוכח את עברו, שוכח את מוצאו, את "מניין באת".. וממילא הוא אינו יודע לאן הוא הולך ועל רקע זה אי אפשר לגדל ילדים. ילדים יהודיים בגלות מצרים זקוקים להפרדה בין ה"משנה למלך" לבין "יוסף".

אומרת התורה: "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים". אלו שמות הוא נתן להם?

אומר המלבי"ם: "עשה סימנים לעצמו שלא ישכח ימי עוניו בימי הטובה" - שלא יסתחרר בעושרו, בליל שימורים.

בליל החירות שלנו אנחנו אוכלים מרור, למה? לזכור הקושי והגלות בעת הרווחה והחירות. יהודי תמיד צריך לזכור מאין הוא בא, אחרת הוא יסתחרר. הוא יאבד את הכיוון.

מה זה מנשה? אומר המלבי"ם: "מנשה - כדואג פן נַשַּׁה את עמלו ובית אביו ומצטער על זה" - מנשה להזכיר לו לא לשכוח "כִּי-נַשַּׁנִי" – שזה שכחה, עזיבה, מנשה – הוא חשש כל חייו שמא הוא שוכח שהוא יהודי, הוא חשש שמא הוא שוכח את תכליתו ואת תפקידו וכיצד הוא צריך לחנך את ילדיו במצרים, בארץ התועבה, הוא צריך להחדיר לילדים מי זה הסבא, מי זה האבא של הסבא, להזכיר להם שהם בני אברהם יצחק ויעקב.

"ואפרים - להזכיר לעצמו כי היפרהו ה' בארץ עוניו" - הוא קורא למצרים "בארץ עוניו". זה ארץ עוניו? הוא גר הרי בארמון! לא!!! – "כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" – הגלות זה ארץ עוניי. איזה גלות זו? זו לא גלות של העשירון הנמוך במצרים, אלא הגלות של יוסף שהיה משנה למלך!!! ולמרות הכל הוא קורא לזה ארץ עוניו!

אומר המלבי"ם: "שעם כל גדלותו זה רק ארץ עוניו. ומה זה ארץ עשירותו? זה ארץ הקודש, זה בית אבות, זה לגור באוהל של יעקב, עם הצרות, עם הצרות שהיה להם, הוא מלא געגועים לבית אבא, אעפ"י שלא היה שם בגדלותו, זה חביב עליו פי כמה מהיקר שיש לו במצרים" - הוא מכנה את ארץ מצרים, את טוּבוּ בשם "ארץ עוניו", כך הוא חינך את ילדיו. ואת התחושות האלה הוא הטביע בשמות שלהם, אז מה הפלא שהוא זכה לגדל את מנשה ואפרים?! אם אדם מחנך את הילדים שלו עם ה"אֱמֶת לְיַעֲקב", מה פלא?

"יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"

אני קורא קטע נפלא מהרב זלמן סורוצקין זצ"ל: "ראה יעקב אבינו את בני ישראל מפוזרים ומפורדים בד' כנפות הארץ" – הוא ראה ברוח קודשו את הגלויות – גלות מצרים, גלות יון, גלות פרס, עמק הסיליקון – "ראה את החללים - במרכאות הערבים – "שהפילה הגלות בישראל" – הגלות הפילה הרבה חללים – "חללי הגוף על קדושת ה', על המוקד בפוגרומים וחללי הגלות אשר מתו מיתת נשיקה" - הגוי נתן ליהודי נשיקה, מיתת נשמה – "הגוף קיים, ומתבוללים בעמים אשר האירו להם פנים והזמינו אותם להיות לעם אחד. ראה יעקב את האמנציפציה" – כותב בעל "אוזניים לתורה" וממשיך ואומר – "אשר הפילה חללים יותר מכל השחיתות והפוגרומים, אין לך עם שאין דם יהודי נשפך על ידו ואין דם יהודי שלא מעורב בבניו" – התבוללות!!! – "ולעומתם, ראה את אפרים ומנשה, בני המשנה למלך מצרים, אשר כל היכלי המדע פתוחים לפניהם" – הם לא היו זקוקים לאמנציפציה – "וכל המישְׂרות בשלטון מצפות להם" – משרד האוצר ציפה להם – "וכל נסיכי מצרים לאושר היה להם אם מנשה ואפרים היו נושאים את בנותיהן" – ולמרות כל זה הם באים יום יום ללמוד תורה מאירה אצל הסבא יעקב בארץ גושן, בגטו היהודי ואינם מתנכרים לעמם" – אומרים חז"ל – "וכאשר נגזרה גזירת עבודת הפרך על אחיהם, הם לא אמרו: את נפשנו היצלנו, שלום על ישראל, כי אנחנו בני מלכים, אנו נמשיך ללכת עם הצוארון הלבן, לא!!! אלא הם מצטרפים אל סבל כלל ישראל שנאמר – "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנכִי ישָׁבֶת", ואינם מחפשים הנחות לעצמם אצל המצרים, אלא הם מקבלים על עצמם את עול הגלות והשיעבוד כיתר אחיהם, וכשיעקב ראה זאת ברוח קודשו, אמר: "הלואי שיקחו בני ישראל לדורותיהם אות ודוגמא מבני יוסף" – כך צריכים להיראות ילדי ישראל בגלות! ולכן הם זכו ל"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"! וכמובן הכל בזכות יוסף הצדיק שישתדל בחוץ להיות משנה למלך, אבל בבית הוא היה יוסף הצדיק.

מסיים בעל "אוזניים לתורה": "ולוּ נתקיימה ברכת כל אב על בניו בנוסחו של יעקב וקודם ברכת האב על עצמו, לא היתה תופעת התבוללות כה נוראה בעם ישראל" – שמעתם?! – "לא היו יהודים כה רבים מתנכרים ליהדותם, אם באמת היו חושבים על ה"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" - כל יהודי צריך להשתדל להיות כיוסף ולמרות שאין לו את הניסיונות של יוסף, לא הניסיון של חיים במצרים ולא הניסיון של "משנה למלך" ובכל זאת אם היו הילדים כ"מנשה ואפרים", אז העם היהודי היה היום פי שניים, כי לא היתה התבוללות ולדאבון לב גם בארצנו הקדושה זקוקים אנו לברכת יעקב שיהיו נערי ישראל כאפרים וכמנשה.

אוי!!! אם ההורים הם לא תיישים – אין להם זַקַן – "אז איזה גדיים יהיו? אז עם ישראל גם בארץ אבות אינו מכיר את ה"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד"!

ומתוך עומק הגלות יצא מפיו של יעקב אבינו גם ברכת הנצח לנערי ישראל: "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע" – וכמה רעות היו ליעקב – "יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים" – את נערי ישראל – "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וכו'" (מח, טז).

אומר ה"כלי יקר": מה זה "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי"? מה זה "וְיִקָּרֵא"? שיקרה להם כל מה שמורה להם שמי ושם אבותי, ז"א, יקרא בהם שם ישראל שנאמר – "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט), גם עם השטן אפשר לריב. שהילד, ה"ישראל" יהיה צדיק מושל ביראת אלוקים, אבל לדאבון לב לא קוראים לילדים ישראל... שמות חדשים הגיעו למדינה. נו, אז מה זה "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי"? יעקב. מה זה יעקב? – "מֵרב טוּב הַצָפוּן לַצַדִיקִים", כי תמיד עם ישראל ראשיתם מִצְעַר ואחריתם ישְׂגה מאוד. יהודים אל תתייאשו, קשה, בסוף יהיה טוב.

אומר ה"כלי יקר": הוא מברך אותם "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי". אברהם - מה זה אברהם? ראש לכל האומות "אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם" (יז, ט), ולא רק בפרסי נובל שיהיה להם אחוז גבוה.. אלא שהם יהיו מגדל לעולם - "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל", אז בך יבורך כל העולם, אז בשביל זה צריך לקרוא לבנים אברמ'לה, אבל אין אברמ'לה, השאירו את זה לערבים – איברהים רחמנא ליצלן!

יצחק – מה זה יצחק? אומר ה"כלי יקר" מתרגם התרגום: וחדי – צוחק ושמח. מברך יעקב אבינו את נערי ישראל שתמיד השמחה תהיה במעונם, שמחה! אם חסר שמחה, אז חסר הכל! ומה זה שמחה? מי שדבוק ב"אֱמֶת לְיַעֲקב" ואין לו ספקות ואין שמחה כהתרת הספיקות!

"אור החיים" הקדוש מסביר משמעות אחרת למילים: "וְיִקָּרֵא בָהֶם" – "וְיִקָּרֵא", מלשון "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר" (אסתר ח, טז). מה זה "יְקָר"? הפירוש הוא כבוד. הוא מברך את ילדי ישראל שיגיע באמצעותם יְקָר לשמם של האבות - שיהיה כבוד לסבא אברהם, לסבא יצחק, לסבא יעקב/ישראל מהנכדים שלו שקרויים בשמות אלו, שיהיה להם כבוד על דרך אומרו של המלך במשלי: "גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק" (משלי כג, כד), או כפי שאומר שלמה המלך: "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים" (שם יז, ו). ואיך נזכה לזה? "בראש ובראשונה שיקרא להם מנשה ואפרים, שלשמות יהיה משמעות יהודית, אמונתית, אמיתית, דבוקה ב"אֱמֶת לְיַעֲקב"" - ועוד דבר - "שזה יהיה באמצעות הכנתם ההגונה ודרכם הישרה" - שאבא יחנך אותם - "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" ו"וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים" ולא למשנה למלך, לא לשכוח מי אנחנו ואז יהיה כבוד להורים.

איך תמיד אומרים אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות? אני נכד של הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב!

אז אני שואל אותו: אתה מתפאר בר' יצחק לוי מברדיצ'וב שאתה אחד מצאצאיו?! תגיד לי: אבא שלך השתדל בחיים שגם לר' לוי יצחק מברדיצ'וב יהיה נחת ממך?! ש"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי"? שיהיה לו יְקָר בשמים? אתה מתפאר בו, תשתדל שהוא יתפאר גם בך! - זוהי הברכה של יעקב אבינו.

שואל האר"י הקדוש, ב"ליקוטי תורה" פרשת וישלח: נאמר "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי", מדוע הוא מקדים את שמו לשם אבותיו? מה פתאום? היה צריך לומר: ויקרא בהם שם אבותי ושמי. ועונה האר"י הקדוש: כן! הברכה הכי גדולה היא שיקרא בהם שמי! איזה שם? ישראל! בני ישראל! ומדוע? מפני שהשם ישראל הוא עיקר לכולם, כי בשמו נכללים גם האבות וגם האימהות זכותם יגן עלינו. איך? בשם "ישראל" יש את כל תחילת השמות של האבות והאימהות, כך: י- יצחק ויעקב, ש- שרה, ר- רבקה, רחל, א-אברהם, ל-לאה – "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי", שתהיו ראויים להיקרא "בני ישראל"! כי המשמעות של "בני ישראל", זה לא בני יעקב בלבד, ששמו גם ישראל, אלא "בני ישראל" זה בני אברהם, יצחק ויעקב!

וכמו שאומר ה"זוהר" הקדוש: "יעקב, ישראל כלל האדם" - הוא כולל את כל האבות.

ועכשיו פרק חשוב ומעניין מאוד:

מצינו יסוד גדול אותו ביקש יעקב אבינו להנחיל לבני ישראל ברידתם לגלות, יסוד זה מודגש בפרשה הקודמת, מיד בהגיעו לאדמת מצרים ובפעם השניה היסוד הזה מופיע בפרשת השבוע – ויחי.

מהו היסוד שביקש יעקב אבינו להנחיל את עם ישראל היורד לגלות ואשר צפויים לו גלויות נוספות? היסוד הוא: ייחוד ה', ז"א "שיתחזקו ישראל אם הם רוצים להיות דבוקים ב"אֱמֶת לְיַעֲקב", שפירושה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". בכל המצבים, ה' אחד ואין בלתו – ייחוד ה'! - "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה) – שיתחזקו ישראל מאוד מאוד מאוד באמונה בייחוד ה', באמונה ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", ובכך יוכלו לעבור את חיי הגלות בשלום" - זוהי ה"אֱמֶת לְיַעֲקב" שעל פיה חינך יוסף את מנשה ואת אפרים.

כתוב בפרשת ויגש: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה" (מו, כט) – יוסף מחכה בגושן לקראת אביו, אביו מגיע עם הכירכות שהוא שלח אליו - "וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד" – מי? יוסף נראה אל יעקב, נפל ובכה על צווארו של יעקב, אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשק אותו. ואמרו רבותינו: "שהיה יעקב קורא קריאת שמע" - הרבה פירושים יש כאן למה יעקב קרא קריאת שמע ולמה יוסף לא. אבל אנחנו ננסה להבין מה המשמעות כאן שיעקב קרא קריאת שמע? ועכשיו תקשיבו מהלך שאולי לא שמעתם.

מובא בספרים הקדושים: הפעולה הראשונה שיעקב אבינו עשה ברדתו מהכירכרה על אדמת מצרים כאשר הוא פגש את יוסף ונתמלא ליבו אהבה גדולה אל יוסף שלא ראה אותו כבר שנים רבות, היתה "קריאת שמע", ז"א, אמר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל". מה פשר הדברים?

אומרים הספרים הקדושים: "זו היתה הכנה לגלות מצרים ולכל שאר הגלויות שיהיו בתולדות עם ישראל למען יראו הכל את התנהגותו של אב הפוגש את בנו אחרי שנים רבות של ניתוק" - הבן האהוב, מה יעקב אבינו מבקש להראות בפרהסיא? במקום לנשק את בנו הוא אומר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", מה קרה? – "זוהי הכנה שיוכלו בני ישראל להחזיק מעמד בגלות המרה" - ייחוד ה' שקיבל על עצמו מיד ברדתו לגלות, עשה אקט בפרהסיא לחנך את עם ישראל לדורותיו. הדבר הראשון בגלות, הדבר שיחזיק אותנו בגלות ולא נתבולל זה שיקבל כל אחד על עצמו עול מלכות שמים, כדי שלא יחול עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.

חז"ל אומרים: "כל מי שמקבל על עצמו עול תורה" – עול שמים – "מסירים ממנו עול דרך ארץ" – עול מלכות. יעקב אבינו רצה לומר: לא נצליח לעבור את הגלות מבלי שנתבולל, מבלי שנרמס, אם לא נקדים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, מיד בדרוך רגלי על אדמת מצרים, אדמת הגלות.

וכשנקבל על עצמנו עול מלכות שמים, אז הקב"ה יעזור לנו, כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים. אנחנו צריכים להקדים קבלת עול מלכות שמים, וזה יסיר מאיתנו עול מלכות הגויים.

יעקב אבינו קרא קריאת שמע וייחד ייחודים, לפחות כמו המקובל הכי גדול בדורנו, וכיוון את כל הכוונות והכין את עצמו ל: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאדֶךָ" (דברים ו, ה), וזה היה הדוגמא על רקע של פגישה עם בנו והוא יהודי - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" יהיה שגור בפיכם!

ולכן לא פלא שיהודים עלו על המוקד באמירת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"! ושיהיה ברור, הוא לא ביקש שיהודים ימותו על קידוש ה', אומנם הם צריכים להיות נכונים גם לזה, אבל הוא ביקש שיהודים יחיו על קידוש ה', עם עול מלכות שמים ואז הם יזכו שלא יהיה להם עול דרך ארץ. "הוא הכשיר את עצמו למלוא ההכרה ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"" – הכל ממנו והכל משועבד.

יש מנהג בישראל ובגמרא – מנהגו של יהודה הנשיא (ברכות יג) שכאשר אומרים קריאת שמע, כשמייחדים שם ה', נוהגים אנו להשים על העיניים את חמשת האצבעות. יש כאלה בצורה כזו ויש כאלה בצורה אחרת, לא משנה. מקורו בדברי הגמרא בברכות יג: "ר' יהודה הנשיא היה מעביר את ידו על עיניו בשעה שקיבל על עצמו עול מלכות שמים".

רבינו בחיי בפרשת צו כותב דבר מעניין מאוד: "חכמי הטבע כתבו בספריהם כי כל איבר ואיבר מאיברי הגוף נברא לתועלת מיוחדת שבגוף" – אין סתם, הקב"ה לא ברא סתם, הכל מותאם – "ויש ברובם תוֹעַלִיוֹת נוספות ואין בשום איבר דבר לבטלה" – הם קוראים לאפנדציט - תוספתן, לכאורה, תוספת מיותר, באנגליה מוציאים את זה כבר בבית המלכות בהיוולדם, חלילה!!! אפנדציט זה לא תוספתן! כל איבר ואיבר זה הקב"ה ברא, הוא מעיקרי בריאות הגוף, יש איבר אחד שהקב"ה ברא כדי להסיר אותו והוא ברית קודש, והוא היחיד, וזה כתוב בתורה שזו עורלה ואנו גם מצווים להסיר את עורלת הלב ברוחניות.

ממשיך "רבינו בחיי" ואומר: "בחמשת האצבעות שביד יש בהם תועלת מיוחדת" – מלבד מה שאתה מבריג ברגים ואתה מנסר קרשים ואתה מספר ואתה מאפר וכותב וכו' – "כל אחת מהאצבעות היא משרתת לאחד מחמשת החושים שבאדם, ובהם מתגרים כל כוחות הנפש".

ואני מסביר: חמשת החושים שבאדם הם: בפה – חוש הטעם, באף – חוש הריח, באוזניים – חוש השמיעה, בעיניים שהם העליונים ביותר – חוש הראיה, ויש עוד חוש אחד שלא הזכרתי והוא חוש המישוש שנמצא ביד - זה חמשת חושי האדם וזה מהותו.

אומר "רבינו בחיי": "כל אצבע משרתת את אחד מחמשת החושים ללא משים, בלי כוונה. האצבע הראשונה – הבוהן, וקוראים לה גם גוּדָל, היא משרתת לקינוח הפה, שבו חוש הטעם. בד"כ כשאדם רוצה לנקות את הפה, הוא עושה בלי משים כך, עם הבוהן. אז הבוהן משרתת את חוש הטעם. (אם תתחיל לחשוב תעשה ההיפך, אבל בלי משים תעשה זאת עם הבוהן)

האצבע השניה הקרויה אצבע, היא משרתת את הנחיריים, היא משרתת את חוש הריח. בד"כ כשאדם רוצה לנקות את האף שלו הוא משתמש עם האצבע, זה בדוק!

האצבע השלישית היא האמה, האצבע הגדולה מכולם, היא מיועדת למשש בכל חלקי הגוף. בעברית קוראים לזה להתגרד בגב, משום כך היא ארוכה מכל האצבעות ולכן היא כנגד חוש המישוש.

הרביעית היא הקמיצה המקנחת את העין, כנגד חוש הראיה.

והחמישית היא הזרת והיא מיועדת לקנח את האוזן, כנגד חוש השמיעה.

אומר "רבינו בחיי": "הקב"ה ברא חמישה חושים והם מהות האדם והוא מסר להם חמישה משרתים שהם האצבעות וזהו שלימות הטבע של האדם, שאין בו דבר לבטלה, ואנו רואים כי כל אחת מהאצבעות הולכת לחוש שלה בלא משים".

מביא בעל "לקח טוב" חסידות את בעל "שמועה טובה" שאומר: מסתבר שיעקב אבינו כשאמר קריאת שמע, פעולה ראשונה בגלות, ייחוד ה', "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", הוא שם את הידיים על העיניים, כמו רבי. אומר בעל "שמועה טובה": "משום כך, בעת קריאת שמע, בשעה שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים וממליך את הקב"ה על כל העולם כולו, הוא אינו שוכח להמליך את הקב"ה גם על עצמו" - איך אמר הרבי מקוצק: "אחד" א- יחיד ומיוחד, ח- שבעה רקיעים והארץ ד- ארבע רוחות שמים, אבל אל תשכח להמליך את הקב"ה גם על עצמך, כי זה העיקר, כי להמליך את השני, זה לא קשה, ולהכות על חטא על הלב של השני, זה לא קשה, תתחיל להכות על עצמך, תמליך את הקב"ה על עצמך.

אומר בעל שמועה טובה: "מה זה נקרא להמליך את הקב"ה על עצמי? להמליך את הקב"ה על עצמי, זה בכל חמשת החושים שלי!" - אני לא יכול להמליך את הקב"ה על הכבד שלי, כי אני לא נוגע בו.

ולכן עפ"י "רבינו בחיי": הוא מניח את כל חמשת אצבעותיו על עיניו, על החוש הגבוה ביותר בגופו, וזה מסמל שאני משעבד את כל חמשת חוּשַׁי שבאים לידי ביטוי בכל חמשת אצבעותי, במשרתים לחמשת החושים, אני שם אותם ומשעבד אותם לבורא עולם, במילים אחרות: אני משעבד את כולי! אייי, זה נפלא!!! זה נפלא!!!

לא בִּכְדִי הגימטריה של: "אצבע, אמה, קמיצה, זרת, גוּדַל" עם "היד" (כי הם שייכים ליד) עולה בדיוק 1118. מה זה 1118? הוא המנין של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד"!!! – ייחוד ה', אני שם את כל חמשת האצבעות שלי עם היד, את כל עַצְמוּתִי, את כל חמשת חוּשַׁי, מפני שפה יש ייחוד ה' – נפלא!!!

בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", יש שני אותיות גדולות במילה "שְׁמַע" האות ע' ובמילה "אֶחָד" האות ד'. ביחד זה עֵד, אני מעיד שכל כולי זה רבונו של עולם, אבל עֵד אחד זה לא מספיק, כי על פי שני עדים יקום דבר, לכן מי שלא הספיק בערב שבת להגיד "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם" מבקש מעוד אדם להגיד איתו, כדי להגיד את זה יחד, עפ"י עדות בשניים.

מביא בעל "לקח והדיבור": "ובכדי שאדם יהיה ביכולתו לשעבד את עצמו לגמרי לה' יתברך, ניתנה לו עוד מצוה - מצות תפילין. שע"י התפילין יכול האדם לקשר האדם כל כולו לה' יתברך לשעבד את כל חושיו".

איך אומרים חז"ל? "כל הקורא קריאת שמע" – בבוקר - "ללא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" – יש לו רק עד אחד, וצריך שני עדים. מה מוסיפים התפילין? עוד עֵד. מה העדות של התפילין?

מביא בעל "הלקח והדיבור" את הגאון מוילנא ששואל: "כמה בתים יש בתפילין של ראש? ארבע. כמה בתים יש בתפילין של יד? אחד". מה ההבדל? אומר הגאון מוילנא: "כי בתפילין של ראש יש ארבע בתים, כנגד ארבעה חושים שיש בראש, כפי שאמרנו – טעם, ריח, שמיעה, עיניים" - אז התפילין של ראש זה ארבע בתים כנגד ארבעה חושים – "התפילין של יד, הם רק בית אחד, מדוע? כי ביד יש רק חוש אחד, חוש המישוש" – הוי אומר שהתפילין הם גם עדות מעשית שאנחנו משעבדים את חמשת החושים: ארבע שבראש, ואחד שביד לבורא עולם.

באה הגמרא בברכות ואומרת: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" - כי על פי שני עדים יקום דבר, ושניהם מעידים שכל עצמותינו את כל החושים שלנו אנחנו מוסרים לבורא עולם.

וזהו שהכין יעקב אבינו מיד שירד לגלות מצרים. מה הוא עשה? קרא קריאת שמע!! שם את ידיו על עיניו ואולי אפילו הניח תפילין, ולא עוד שכל ה"אהבות" בעולם הזה, כולל אהבה גדולה לילדים צריכות לצאת מתוך "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאדֶךָ", מתוך ההכרה של "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ".

אומר בעל הרוקח, המקובל האלוקי על פרשת ואתחנן: "בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" יש י"ג הברות, ניקודים, הַגִיוֹת, כמנין אחד (13), כי כל האומר פסוק זה בכוונה את י"ג ההברות שלו, יזכה לי"ג "גן" של פרשת בראשית" - המילה "גן" מופיעה בפרשת בראשית 13 פעמים, וזה מה שאומר שלמה המלך בשיר השירים: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה" (שיר השירים ג, י) מה זה "תּוֹכוֹ"? תוכו של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" רצוף אהבה. מה זה "אהבה"? 13!

מובא ב"רבינו בחיי" מאמר, אגדה, קצת שונה ממה שמביאים חז"ל והמפרשים: "ראה יעקב אבינו שהיו כל האותיות בשמות י"ב השבטים, חוץ מהאות ח' והאות ט', אמר יעקב: כיון שאין בהם את האות ח' ואת האות ט', אז אין בהם חטא, אז ראויים הם שאגלה להם את הקץ" – כי כדי לגלות להם את הקץ, הם צריכים להיות נקיים, ראויים, טהורים, ללא חטא – "כיון שאין בהם גם את האותיות קו"ף וצד"י, אמר: אינם ראויים שאגלה להם". ולכך פרשה זו סתומה. ומדוע? כי הקב"ה סתם ממנו את הקץ, כדי שלא יגלה.

שואלים המפרשים: "אם ידע שאין בהם אותיות חי"ת וטי"ת" - כלומר כשהוא ספר את האותיות – "אז הוא גם ידע שאין בהם את האותיות קו"ף וצד"י, אז מה פירוש שבתחילה הוא ראה שאין בהם את האותיות חי"ת וטי"ת, אז הוא ביקש לגלות להם את הקץ, אח"כ הוא ראה שגם אין בהם את האותיות קו"ף וצד"י אז נסתם ממנו, אז הוא הבין שאי אפשר לגלות להם?" מה פשר הדברים? מה הוא ידע בהתחלה ומה הוא ידע בסוף?

את השאלה הזו מביא ה"חתם סופר": "אי אפשר לגלות את הקץ, לעודד את עם ישראל, אם יש בהם חטא, כי הם לא ראויים לשמוע, אבל אם אין בהם קץ, אז גם כן אי אפשר, כי אין בהם קץ, כלומר שהקב"ה לא רצה שהוא יגלה להם אתה הקץ, אז מה הוא סבר בתחילה? ולמה אחרי שהוא ראה שאין הם את האותיות קו"ף וצד"י הוא לא גילה?"

אומר ה"חתם סופר": "יעקב אבינו סבר שלא מספיק ייחוד ה' - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", צריך עוד דבר, צריך ייחוד ה', צריך גם אחדות ישראל – "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" – להיות בייחוד ה', עם כל חמשת החושים ולחיות באיש לרעהו זה, זה כלום, לא זוכים לכלום, כי צריך אחדות ה'.

אומר ה"חתם סופר": "יעקב אבינו סבר כי אומנם אין את האותיות "קץ" בשמות השבטים, אבל אחדות השבטים בכל זאת היא בשלימות ונתקיים בהם, "בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ"" (ישעיה נז, יג) – כשעם ישראל סובל, הוא זועק, מה יציל אותו? "קִבּוּצַיִךְ". מה זה "קִבּוּצַיִךְ"? אחדות שנאמר: "מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".

אומר ה"חתם סופר": "אם עם ישראל באחדות, אז גם אם הוא זועק ואם צר לו, אז הקיבוץ יציל אותו" - מעלת האחדות, ולא מספיק מעלת ייחוד ה'.

אומר ה"חתם סופר": "ע"י קיבוץ, בני ישראל יכולים להינצל, ואז כאשר הם נקבצים כבר יש בשבטי קה אותיות קו"ף וצד"י" - ואמנם בשמות אין, כי הם לא היו תמיד שלמים באחדות, כי הם מכרו את יוסף, אבל אולי הם שלמים כי הם חיים באחדות ועשו תשובה ואת האותיות קו"ף וצד"י הם מקבלים אותו באמצעות המילה "קיבוץ", ולכן חשב יעקב אבינו שאף שבאותיות השבטים אין קו"ף וצד"י מכל מקום מצד אחדותם, הרי נקבצו יחד, ולכן יש מצד זה האותיות האלו ולכן הם ראויים לגלות להם את הקץ" – ולכן בהתחלה הוא אמר להם "הֵאָסְפוּ" (מט, א)– בואו ליד מיטתי, ואז הוא ראה שזה נעלם ממנו, אז הוא מיד אמר להם: "הִקָּבְצוּ" (מט, ב) – הוא הבין מיד שהם לא מאוחדים מספיק בשלימות, אז הוא אמר להם "הִקָּבְצוּ", וע"י "הִקָּבְצוּ", אתם תכניסו את האותיות קו"ף וצד"י שנמצאים במילה "קיבוץ", וכך תכניסו את ה"קץ" – "אך מיד ראה ברוח קודשו כי טרם הגיעו לדרגת השלימות של האחדות" – וזה בדַקֵי דַקוּת, כי אלו שבטי קה, עדות לישראל – "ואז הוא ראה שגם אחרי שהוא אמר להם "הִקָּבְצוּ", זה לא עוזר, הקו"ף והצד"י לא חוזרים למהותם, אין קץ, אז הוא הבין שבדַקֵי דַקוּת עם ישראל לא נמצא בדרגה של קיבוץ" - בדרגה של אחדות ישראל, האחדות של חברים כל ישראל, של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), "נמצא, כי לא די שאמר יעקב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" שהיה בדרגת ייחוד ה', בהכרה השלימה שאין עוד מלבדו, צריך גם שיהיו בשלימות של אחדות ישראל", לא מספיק ייחוד ה', לא מספיק בין אדם למקום, צריך גם בין אדם לחבירו.

ולסיום:

מהי אחדות ישראל? אומר בעל "משך חוכמה" יסוד גדול: "אחדות ישראל פירושה לא רק שאני ואתה חיים בשלום, אחדות ישראל פירושה שעם ישראל מתאחד עם כל ישראל באופק, אין כבר גלות" - כמובן עם יראי ה' "חָבֵר אָנִי לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ" – לא עם המתבוללים – "אבל עוד דבר, אחדות ישראל זה להתחבר עִם עַם ישראל בעבר" - לא להתפלג ולהינתק מעם ישראל בעבר, כי אנחנו זקוקים לזכויות של הסבים שלנו – זכות אבות, לזכויות של דורות, דורות, דורות, אנחנו לא יכולים לחיות לבד, אז אנחנו צריכים להתקבץ בינינו, אחדות בינינו, ולהיות מאוחדים עם העבר שלנו, כי בלי זה, איזה מעשים טובים יש לנו?! אנחנו זקוקים למעשים הטובים של רש"י, של אביי, של רבא – זוהי אחדות ישראל. כל נסיון להתנתק מהעבר, ליצור עַם חדש המנותק מהעבר היהודי, פירושו היפך "אחדות ישראל" – אם אנחנו רוצים להיות מאוחדים היום, אנחנו צריכים להיות מאוחדים עם העבר, ללא העבר, אין הווה! כדי להיות מאוחדים, אנחנו צריכים להתאחד עם אביי, עם רבא, עם רבי עקיבא, עם רש"י, עם הרמב"ם, עם האר"י הקדוש, עם הבעש"ט – אחדות זה כל העבר וההווה ואז יש עתיד.

אומר בעל "משך חוכמה": הפסוק אומר – "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – אתם יודעים מה הזכות שלנו בגלות להיוושע? כי הקב"ה, השכינה בגלות וכשאנחנו סובלים, הקב"ה, השכינה כביכול סובלת שנאמר: "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – איפה יש שכינה בגלות? למה שתהיה שכינה בגלות? אומר בעל "משך חוכמה": "הואיל ומצאנו שיחזקאל הנביא ניבא" – היה לו נבואה בבבל וזאת למרות שאין בגלות נבואה – "והואיל והוא התחיל בנבואה בארץ הוא יכול היה להמשיך", וכיוצא בזה - "הואיל ובעבר שלנו יש השראת שכינה, אז אנחנו יכולים להמשיך את השראת השכינה גם לגלות" - "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – וכשיש לנו שכינה בגלות היא שומרת עלינו, היא נגאלת ואנחנו נגאלים, אם חלילה אנחנו מנתקים את עצמנו מהעבר שלנו, כל העבר שלנו זה רק מצד הגבורה והכח, שזה היפך האמונה היהודית, אז אין לנו את העבר, ואם אין לנו את העבר, אז אנחנו לא יכולים להתחיל את השראת השכינה בגלות, כי אין שכינה בגלות.

אומר בעל "משך חוכמה" – "רק עם העבר שלנו", ובשביל זה צריך להיות מחוברים עם העבר, ולכן כל מי שחושב שהעבר זה גלותי, ואנחנו ננתק את עצמנו (אמר לי אתמול מישהו שהחתן שלו שינה את השם, המשפחה שינתה את השם ואח"כ הוא חזר לשם המקורי שלו, והאימא מאוד כועסת עליו, כי זה שם גלותי)

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד - על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ''ל
נערך מסרטי הקלטה ע''י ר.רצון תליט''א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן