בכל שאלה בנושא הלכות נידה ואישות ניתן לשאול רב באופן אנונימי לחלוטין בטלפון גם לדעת הספרדים והאשכנזים ולהולכים בשיטות שונות (חב"ד, חסידויות, הרב ווזנאר, אבני שוהם ועוד) – 24 שעות ביממה: 072-2602020 – כמו כן ניתן לשלוח ווצאפ054-319-8126 – המענה בעברית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית, רוסית, יידיש, ערבית ופרסית. כמו כן המוקד מספק מענה הלכתי בכל נושא.
ההלכות בספר זה רק לדעת הרב עובדיה זיע"א
——–
@PicRight(../pics/tahora2/112.jpg,256) הייתי רוצה להציג את התייחסותי לנושא "טהרת המשפחה", ולברר האם היא מוצדקת. אך תחילה אומר כמה מילים על עצמי: אני מעשן כרוני כבר 22 שנה, שמעתי הרבה אזהרות חמורות אודות העישון המזיק לבריאות ומהווה גורם סיכון רציני במחלות לב וכו'. בכל חפיסת סיגריות שאני פותח, אני מקבל תזכורת על ידי אזהרה ממשרד הבריאות, בנוסח: "משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות". ובכל זאת אני ממשיך לעשן, כי כך נוח לי, ואני מוכן לקחת את האחריות על חיי ובריאותי – על עצמי. כמו כן בביתי אין מערכת לטיהור מים, למרות ששמעתי ממספר גורמים שבמי הברז הרגילים מצויים פעמים רבות טפילי מים, מתכות כבדות, כימיקלים, חלודה ועוד מרעין בישין. התזונה שלי גם היא אינה עונה בדיוק על ההמלצות של הרופאים והדיאטנים. בקיצור, אני לא אדם ש"חי על פי הספרים". כפי שאמרתי – אני נוטל על עצמי את האחריות על בריאותי ועל חיי, ולא "מתרגש" במיוחד מכל אזהרה, המלצה או סטטיסטיקה.
גם בעניין טהרת המשפחה – אני מאמין ששמירה קפדנית של הנושא, יכולה להביא לשיפור בחיי, אולם נוח לי יותר להתעלם מכך ולהמשיך את חיי במסלול הרגיל. וזה בעצם די לגיטימי, לא?
תשובה:
הרשה נא לנו לשאול אותך שאלה: נניח שאתה נמצא בדירה בקומה שלישית, ואתה רוצה להגיע למטה במהירות המרבית, והנה עומדות בפניך שתי אפשרויות:
האחת – לרדת דרך המדרגות ולהגיע למטה תוך כדקה, והשניה – לקפוץ מבעד לחלון הפתוח, ולהגיע למטה תוך שתי שניות ללא כל מאמץ. באיזו אפשרות תבחר?
שאלה מגוחכת, הא? האם אפשר לומר כי קפיצה מן החלון נחשבת בכלל לאיזו שהיא אפשרות?!
אך מדוע בעצם לא? זה קל יותר, נח יותר, ומהיר יותר, ואתה הרי הצהרת מפורשות שאתה עושה מה שנח לך, בלי להתרגש במיוחד מכל אזהרה?
יש סיכון ויש סיכון
@PicRight(../pics/tahora2/1234.,128) תשובתך ברורה. יש סיכון ויש סיכון. אתה אומנם לא מתאמץ לאמץ לעצמך אורח חיים בריא, אך יחד עם זאת לא לוקח סיכונים ודאיים, המעמידים בסכנה של ממש את חייך. מסיבה זו אתה גם מציית לכללי הבטיחות בדרכים, הבסיסיים לפחות, ולא נוסע למשל בנתיב הנגדי. אינך נוסע במהירות של 200 קמ"ש, גם אם אתה ממהר מאוד. וכך בכל תחומי החיים: גם אם יתחשק לך יום אחד להכיר את הארץ לכל אורכה ורוחבה – על ביקור בעזה כמובן תוותר. גם אם תהיה צמא מאוד ולא תהיה לך שתיה בהישג ידך – ודאי לא תרווה את צמאונך בשתיית אקונומיקה, וכו' וכו' – אתה למעשה מגביל את עצמך בהרבה מאוד תחומים בחיים , ולא לוקח שום סיכון ודאי.
ולעניינו – לגבי שמירת דיני "טהרת המשפחה". אתה בודאי הבנת כי דיני טהרת המשפחה מביאים לשמירה על אורח חיים בריא. יש בזה אמת, אולם זו ראיה מצומצמת מאוד! טהרת המשפחה היא עניין מקיף ורחב, שיש לו השלכות מרחיקות לכת, אשר כנראה לא התוודעת אליהן, ומכאן נובעת תפיסתך המוטעית. בשורות הבאות ננסה לקבל ראיה מקיפה יותר, ולהבין מדוע אי שמירת טהרת המשפחה היא גורלית והרת אסון, חלילה – לא פחות מהתאבדות!
החיים שלאחר החיים
@PicRight(../pics/tahora2/1235.,256) תורת ישראל טוענת טענה, שיש בה כדי לשנות לחלוטין את כל המבט שלנו על החיים.
בראיה פשטנית – נראה שהאדם חי במשך 70, 80, ואולי 120 שנה, ועם מותו מסתיימים חייו. אך תורת ישראל מצהירה – שלא כן הוא: העולם הזה הוא בעצם רק תחנת מעבר קטנה וזעירה, שאנו עוברים בה לתקופה מסוימת ומוגבלת מאוד, וכשאנו יוצאים ממנה, כלומר נפטרים, ממשיכה נשמתנו [כלומר: אנו עצמנו, הישות האמיתית שלנו] לחיות לנצח , כמו שנאמר (קהלת פרק יב פסוק ז): "וְיָשֹׁב הֶעָפָר [הגוף] עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ [הנשמה] תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".
טענה זו טוענת תורתנו, תורת אמת, כבר אלפי שנים. והנה היום המדע המודרני "גילה" זאת אף הוא. מחקרים רבים ונרחבים נערכו על ידי אנשי מדע ידועי שם כגון: פרופ' יאן סטיבנסון, פרופ' קנת רינג, ד"ר ריימונד מודי (:// www. Hear- death. Com/experiences/experts2.html http:// www. Lifeaterlife.com/) ד"ר אליזבט קובלר-רוס (Dr. Elisabeth kubler-ross. http: //www. Kirstimd. Com/dflykr. Htm http:// www. Hospiz. Org/), ד"ר ג'ורג' ריצ'י, ד"ר מוריס ראולונגס ועוד רבים אחרים. [המחקרים נערכו בנושאים: א. דיווחי מתים במוות קליני שחזרו לחיים. ב. גלגולי נשמות. ג. דיבוקים. ד. הופעת נשמות כבחייהם. ה. רגרסיה [החזרה לחיים קודמים באמצעות היפנוזה] ו. סיאנסים. ניתן לקרוא על כך בהרחבה בחוברת "תשע תשובות ושאלה" מסדרת "תורה מן השמים" לרב זמיר כהן שליט"א, ובמחקרים הרבים המופיעים ברשימת הספרים שם].
התברר בוודאות גם לאנשי המחקר כי ה"אני" האמיתי של כל אחד מאתנו הוא האדם הרוחני הפנימי העטוף בלבוש גוף הארוג מבשר ועצמות, ו"אני" רוחני זה, הוא הוא החש, השמח, הכואב, האוהב, המתכנן והמשתוקק. המעניין והמרעיש מכל היא המסקנה המדעית כי ה"אני" האמיתי שלנו, כלומר אנו עצמנו, ממשיכים לחיות לנצח גם לאחר עוזבנו את הגוף הגשמי!
המחשבה על כך שהאדם ממשיך לחיות אחרי מותו, ויש הישארות לנפש, שוכנת במודע או שלא במודע כמעט בכל אדם. הדעת נותנת, כי העולם הזה אינו תכלית בפני עצמו, שהרי הוא כלה ואובד, ולא יתכן כי לשם כך הוא נוצר, כמו ששואלת השאלה המפורסמת: "אם טוב לחיות – למה למות, ואם טוב למות – למה לחיות?!". ואכן רואים אנו בעינינו כי גם אנשים שמצהירים על עצמם שהם "לא מאמינים", כאשר נפטר אחד מקרוביהם הם על פי רוב אומרים קדיש, ומחפשים דרך להיטיב לנשמתו. כי ההרגשה הפנימית של כל אדם היא, שאכן יש חיים גם לאחר המוות.
הנפטר – נולד מחדש
אכן יש חיים לאחר החיים. העולם הזה הוא מעבר צר מאוד, המוביל אל עולם גדול ונפלא, שאין לנו בו כל תפיסה והבנה. אנו החיים בעולם הזה דומים לעובר הנמצא במעי אמו, מוקף מים וניזון מן השלייה. זהו כל עולמו, ואין הוא חש צורך במשהו נוסף מעבר לכך, הוא גם לא מעלה בדעתו צורת חיים אחרת ממה שהורגל בה. והנה מגיע היום, והוא יוצא לפתע אל עולם אחר – ענק, מואר בשלל אורות וצבעים, מעניין, אשר צורת החיים בו שונה לחלוטין ממה שהורגל.
כך – כשאדם נפטר הוא בעצם נולד מחדש! הנשמה שהיתה כלואה בתוך הגוף יוצאת ומשתחררת למרחב אינסופי, נצחי, ומתחילה לחיות חיים שונים לחלוטין – חיי נשמות. כמובן שאנחנו אשר חיים עדיין את העולם הזה, וכלואים בתוך גופינו, איננו מסוגלים כלל להבין את מהות החיים שמעבר.
מהפך!
ידיעה זו, הבנה זו – משנה לחלוטין את כל תפיסת חיינו. עד עכשיו חשבנו, לפי הבנתנו המצומצמת, שחיינו מסתכמים במספר שנות קיומינו עלי אדמות, ועל פי תפיסה זו הבנו כי על האדם לעשות בחייו מה שנוח ונעים לו ביותר, להפיק מן החיים מקסימום של הנאות וחוויות, למצות מהם את המרב ואת המיטב, בבחינת: "אכול ושתֹה – כי מחר נמות".
אולם לאור הידיעה על כך שאנו ממשיכים לחיות לנצח, עולות במחשבתנו שאלות כבדות משקל: כיצד ייראו החיים שלנו בעולם הבא, והאם יש לנו השפעה על כך? ועוד – אם צורת החיים האידיאלית היא בעולם הבא, לשם מה באנו ל"תחנת ביניים" של 80-90 והלואי 120 שנה בעולם הזה, היש לכך מטרה ותכלית?
נייגע את עצמנו להתעמק מעט בענין זה, כי בנפשנו הדבר!
התענוג הגדול מכולם
לשם מה נוצרנו בכלל? התשובה היא אולי מפתיעה: כדי ליהנות ולהתענג!
נצטט את דבריו הנפלאים של רבנו משה חיים לוצאטו [הרמח"ל] בספרו "מסילת ישרים" (פרק א – בבאור כלל חובת האדם בעולמו):
"והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה', ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא … וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): "וַאֲנִי, קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב". וכן הוא אומר (בפרק כז): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". כי רק זה הוא הטוב, וכל דבר אחר שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה!… ומקום העידון הזה באמת, הוא העולם הבא…"
בעולם הבא זוכה הנשמה לתענוג נפלא שאין אנו מסוגלים לתאר. ואמרו חז"ל: (מסכת אבות ד יז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" – זאת אומרת, שאם ניקח את כל ההנאות הגדולות ביותר שיש במשך כל ימי חייו של אדם הכי מאושר בעולם כנסיך בן מלך, כל רגעי אושרו, וכל רגשות שמחתו – עדיין אין זה מגיע לשעה אחת של הנאה ושמחה אמיתית בעולם הבא!
וכאן מתחדדת השאלה – אם כה טוב הוא העולם הבא, כה אצילי, נפלא ומרומם – אם כן לשם מה הגענו לעולם הזה, המלא צרות וטרדות?
נסביר זאת בסיפור.
במחנה האימונים
@PicRight(../pics/tahora2/imun.,256) מסופר , על אב מסור שבנו התגייס לצבא ליחידה קרבית נבחרת. יום אחד החליט האב ללכת לבקר את בנו היקר במחנה האימונים, לעמוד מקרוב על התנאים במקום. בהגיעו אל המחנה, נדהם ונחרד למראה עיניו: המחנה היה ממוקם בשטח הררי וסלעי, כולו מלא סלעים, קוצים ושיחי בר. החיילים בעת האימונים היו צריכים להתייגע עד מאוד בריצה מאמצת על גבי ההר, כשעל גבם משאות כבדים, תוך קפיצות ודילוגים מעל המכשולים הרבים.
מתוך דאגה כנה לרווחת החיילים, ניגש האב הדואג אל מפקד החטיבה, ושטח בפניו את הצעתו: "מוכן אני לעזור לכם בכל האמצעים העומדים לרשותי! בשלב ראשון, אביא לכאן פועלים שיוציאו את כל הסלעים, ויעקרו את הקוצים והשיחים. שלב שני – כיסוי כל שטח המחנה באספלט. שלב שלישי – בניית מדרגות נוחות במורדות ההרים…"
האב עוד התכונן להמשיך בהצעת התוכנית לקידום ושיפור תנאי המחנה, אלא שבשלב זה לא הצליח המפקד לבלום את צחוקו. הוא פנה אל האב הנבוך ואמר לו: "האמן לי, כי לא חסר לצבא שטחים ומגרשים בתנאים נוחים. אולם עבור היחידה הנבחרת הזו, נבחר בקפידה דווקא המקום הזה. המקום הזה עוד יצמיח לנו חיילים אמיצים וגיבורים לתפארת!"
כן – העולם הזה הוא בעצם מחנה אימונים, המכשיר ומאמן את הנשמה שלנו להיות דבקה בה'! העולם הזה איננו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להכשיר אותנו לחיי העולם הבא. כל הנסיונות, הקשיים והאתגרים שאנו נתקלים בהם בימי חיינו – הם אותם "תנאי מחנה קשים" שבאים לחשל ולחזק אותנו, להכשיר את נשמתנו לחיים רוחניים, נאצלים ונעלים. על ידי עמידה באתגרי העולם הזה, תוכל הנשמה בהגיעה אל העולם הבא לממש את תכלית קיומה – להתענג וליהנות , ברמה עילאית, שאיננו מסוגלים לתאר.
"מדריך לחייל"
אולם כיצד נדע מהם האתגרים שלנו בעולם הזה? כיצד מאמנים ומכשירים את הנשמה לחיי העולם הבא?
לשם כך נתן לנו בורא עולם בתורה הקדושה מערכת של הנחיות, אזהרות וציוויים, שהם המדריכים אותנו ב'מחנה האימונים' – בעולם הזה, כיצד להכשיר את נשמתנו לחיי נשמות, ומאלו מוקשים מסוכנים להיזהר.
ישנן בתורה "מצוות עשה", שהן מזון רוחני לנשמה – משפרות ומעלות את "איכות החיים" של הנשמה בעולם הבא, כמו: הנחת תפילין, ציצית, לימוד תורה, גמילות חסדים, כיבוד הורים, ועוד.
וישנן אזהרות של "לא תעשה" – אזהרות מפני מוקשים העלולים להזיק לנשמה בבואה אל העולם הבא, כגון: חילול שבת, אכילת מאכלות אסורים, דיבורי לשון הרע, ועוד.
כרת – התאבדות הנשמה
אחד מן האיסורים החמורים ביותר בתורה הוא איסור ה"נידה". עונש האיש והאשה העוברים על איסור זה הוא "כרת", שנאמר (ויקרא פרק כ פסוק יח):
"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ… וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם"
על מהותו של עונש זה, כותב הרמב"ם, שאין בכל העונשים שבתורה עונש חמור יותר מאשר עונש כרת. וזו לשונו: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, ופרעון הרשעים הוא, שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלה, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה. והוא כרת האמור בתורה, שנאמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא". (רמב"ם הל' תשובה פרק ו הלכה א)
@PicRight(../pics/tahora2/rambam.,128) כלומר: העובר על איסור הנידה, ממש מאבד את עצמו בעולם הבא. הוא לא רק מוריד את איכות החיים שלו בעולם הבא, אלא מאבד את חייו הרוחניים כליל.
חשוב להדגיש כי כל העונשים האמורים בתורה, אינם חס ושלום איזו "נקמה" שבורא עולם נוקם בנו, על כך שלא צייתנו לפקודותיו, אלא הקב"ה מגלה לנו בתורה את התוצאות הישירות הנובעות ממעשינו. נתאר לעצמנו שרופא מזהיר אדם, כי אם יגע במקומות מזוהמים הוא עלול להזדהם, לחלות, ואף לקפח את חייו. כמה מגוחך יהיה אותו אדם, אם יטען כלפי הרופא: מדוע אתה מאיים עלי? מדוע אתה מעניש אותי? כל אחד מבין שהרופא אינו "מאיים", אינו "מקלל" ואף לא "מעניש", אלא פשוט מסביר לאותו אדם את התוצאה הישירה הנובעת ממעשיו. כך בעולם הבא יש ארס רוחני שמשחית את נשמת האדם ורוחו, ובורא עולם מיידע אותנו על כך בתורה, ומרחיק אותנו ממנו. ה' מסביר לנו, כי התוצאה הישירה הנובעת מאיסור הנידה היא "כרת" – נזק רוחני בל ישוער לנשמה.
לא נרמה את עצמנו
אולי יהיה מי שתצוץ בליבו מחשבה של ביטול: "נו, אז אני לא אחיה לעולם הבא, אחיה בעולם הזה איך שמתחשק לי, אגמור את החיים פה ודי…".
אולי כדאי לבן אדם כזה, להיזכר מעט בכמה סיטואציות של החמצה שעברו עליו בחיים, ולשחזר לעצמו את תחושת הכאב והחרטה שהתלוו אליהן. אולי קרה לו למשל, שיצא מן הבית ביום חורפי והתעצל לקחת מטריה, והנה באמצע הדרך התחילו לרדת גשמי זעף. הוא מוצא את עצמו חסר הגנה, כל בגדיו וגופו מתרטבים וכולו רועד מקור כעלה נידף. וכך הוא צריך ללכת כברת דרך ארוכה. כמה הוא מתחרט באותם רגעים על עצלותו, כמה הוא מצטער ומאשים את עצמו: "למה לא לקחתי מטריה?!".
וזו רק דוגמא קטנה מאוד, שהרי אי הנעימות הזו תחלוף כעבור זמן לא רב, כשאותו אדם יגיע לביתו ויחליף את בגדיו, ובכל זאת הוא מלא חרטה וצער. אך כמובן שככל שההפסד וההחמצה גדולים יותר – כן צורב יותר הכאב, וגדולה יותר היא החרטה. כמה למשל יצטער ויתחרט אדם, אשר התרשל מעט בעבודתו, ובגין כך הפסיד קידום משמעותי, שהיה יכול לשנות ולהעלות באופן משמעותי את רמת חייו הכלכלית?! וכמה יצטער ויתחרט אדם אשר הזניח איזשהו "פצע קטן" ברגלו, שהתגלה מאוחר יותר כ"נמק", ובגינו היו צריכים לכרות את רגלו ר"ל, כך שהוא נעשה נכה לכל החיים?!
אכן אפילו בהתבוננות שטחית, אנו רואים כי כל מחשבה של ביטול כלפי הדאגה למצבנו בעולם הבא, היא שגויה לחלוטין, גובלת ברמייה עצמית, ומקורה בחוסר שימת לב, וברצון להתעלם מן האמת.
@PicRight(../pics/tahora2/gaon.,128) אמר הגאון רבי אליהו מוילנא זצוק"ל: בעת שמוליכים את האדם מביתו לקברו, ואז ייפקחו כל חושיו, ורואה מה שלא יכול היה לראות בעת חיותו, ומראים לו עונשי גיהנם ותענוגי גן עדן, ורואה איך כילה ימיו בהבל… ויתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד, וכמה שעות היו בכל ימי חייו אשר הלכו בבטלה, אשר כל שעה ושעה היה יכול להרויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה… אין בכח אדם לצייר גודל שברת ליבו וחרטתו, ואז גדולה תשוקתו שיתן לו הקב"ה רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ובמצוות כל ימיו. וממרט שערות ראשו וקורע את בשרו ואומר: "אוי לי, איך החלפתי עולם תענוגים נצחיים על עולם חושך. והצער הזה קשה לו מכל יסורי הגהינם". (מתוך מכתב של הגרש"ז בלאק, תלמיד החפץ חיים. מובא בספר "ליקוטי מאמרים").
החסד שבתשובה
"כרת" – נזק כה גדול לנשמה. האם יש אפשרות לתקנו, או שמא זהו נזק בלתי הפיך?
מובא במדרש (ילקוט שמעוני תהלים פרק כה סימן תשב), כי שאלו את החכמה: "חוטא – מהו עונשו?" ענתה החכמה, כי אין מה לעשות – כשם שאדם ששבר כלי, גם אם יתחרט ויבכה על כך, הכלי ישאר שבור – כך אדם שחטא, פגם והשחית את נפשו, והוא צריך לשאת בתוצאות. אולם שאלו את הקב"ה: "חוטא – מהו עונשו?" ענה הקב"ה: "יעשה תשובה ויתכפר לו!" וזהו מה שנאמר (תהלים כה ז): "טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ".
בהביננו מהו גודל הנזק באי שמירה על דיני טהרת המשפחה, נבין מעתה את החסד הגדול והעצום שגמל עמנו בורא עולם, בכך שאיפשר לנו לעשות תשובה, ולטהר את נשמתנו אפילו מעוון כה חמור. כי בכוח התשובה לטהר ולנקות ולזכך את האדם עד שחטאיו נמחקים לגמרי כאילו לא היו כלל. זאת ועוד, אם חזר בתשובה מאהבה, כלומר מתוך הכרה בגדולת ה' ובחובתנו לפניו, ולא מחמת יראת העונש, עליו אמרו שזדונות [=עבירות שעבר במזיד] נהפכות לזכויות, כלומר לא רק שחטאיו שבא על ה"נידה" נמחקים, אלא נחשב לו כמי ששמר טהרת המשפחה בקפדנות כדת וכדין. ועליו אמרו: "מקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". וכל זאת מחסדיו של בורא עולם עמנו ולרוב אהבתו אותנו, וחפצו שתכלית קיומנו – "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" – אכן תתממש. (עיין חזו"ע ימים נוראים עמוד ריב)
אולם "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב [עכשיו אחטא, ואחר כך אשוב בתשובה] – אין מספיקים בידו [לא נותנים לו את ההזדמנות] לעשות תשובה" (יומא פרק ח משנה ט).
מידה טובה מרובה ממידת פורענות
איסור נידה – עונש כרת, אולם יש גם את הצד שכנגד: השכר הנצחי העצום השמור לשומרי הטהרה.
אומר הרמב"ם: "הוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה" – ככל שהעונש על העבירה גדול יותר וחמור יותר, כך רב השכר בהימנעות ממנה! והואיל וענין טהרת המשפחה הוא מהעונשים החמורים שבתורה, שהעובר עליו חייב כרת – הרי שההימנעות מאיסור זה, ושמירה על דיני טהרת המשפחה – שכרן רב ועצום עד מאוד. ואמרו רבותינו: מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות , כלומר: השכר על קיום מצוה גדול פי 500 מהעונש על אי שמירתה. וככל שכרוכים בשמירת המצוה יותר ויותר קשיים [כגון אדם 'מתחיל', שקשה לו מאוד לכבוש את יצרו] – זה מכפיל את שכרו פי כמה וכמה, כמו שאמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פ"ה ו): "טוב אחד בצער, ממאה [פי 100!] שלא בצער".
@PicRight(../pics/tahora2/hh.,128) וכך אומר החפץ חיים זצ"ל (טהרת ישראל): "מי שמתחזק על נפשו ומתגבר על יצרו שלא לעבור על האיסור הזה, חושבים לו כאילו קיים מצוה בפועל. ואם היה זהיר בזה כל ימי חייו – אין לשער ולהעריך כמה אלפים מצוות יתרבו לו על ידי זה… וביותר מזה, כשהוא גר באיזו מדינה שאנשיה פרוצים, ואצלם הופקר איסור זה לגמרי, ומלעיגים ממנו ומאשתו שמחזיקים במצות הטבילה כדת התורה, והם סובלים עלבון עבור מצות ה' יתברך – כמה גדל שכרם עבור זה לעתיד לבוא, וכמה יגדל שם כבודם לנצח , כמאמר הכתוב (שמואל א, ב, ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד". ודע שאף הלעג ההוא אינו אלא בתחילתו, אבל בהמשך הזמן יופסק הלעג, ואדרבה יתפרסם בעיניהם לתפארת, שהוא שומר דתו באמונה. ובוודאי יימצאו כמה אנשים שיתנהגו גם כן כמותו, ואז לבד ממה שיקבל שכר עבור עצמו, עוד יקבל שכר עבור כל אחד מהם ".
[וכאן המקום להעיר, כי לעיתים אנשים חושבים לעצמם, שאם ישמרו תורה ומצוות, יהיה עליהם בעצם להקריב את חיי העולם הזה שלהם למען חיי העולם הבא. תפיסה זו נובעת בעיקר מתוך הקושי הטבעי של האדם לשנות הרגלים ודפוסי חיים, וזה אכן קושי גדול מאוד. אולם כאשר האדם מתחיל בקיום התורה והמצוות, הוא אט אט נוכח לראות כי גם חייו בעולם הזה נעשים מאושרים יותר, מתוקנים יותר, ומלאי תוכן אמיתי].
עין לא ראתה…
@PicRight(../pics/tahora2/d4.,128) מעשה ביהודי עני, ביש מזל ומחוסר פרנסה, בכל דבר שבו שלח את ידו – נכשל. היה מהלך, ונפשו מרה ועגומה, ידע כי אין בביתו מזון סעודה אחת. הלך שחוח, ובליבו זעקה: "רבונו של עולם, עד מתי?"
וה' שומע שועת עניים, צעקת הדל מקשיב ומושיע. הלך העני שפוף ועיניו בקרקע, ולפתע צד מבטו נצנוץ קרני אור משתברות. חשב: שבר זכוכית הוא או חתיכת פח בוהקת. כמעט ועבר משם, אך חכך בדעתו. גחן והרים את החפץ – אולי כפתור הוא, אולי איזו אגורת כסף? לא, אבן שקופה בידו, זוהרת באור יקרות. חשב: סוחר הסדקית ודאי ימצא בה ענין, אולי אף יתן תמורתה איזה שקל, ואוכל לקנות מעט לחם להשביע את רעבוני…
סוחר הסדקית בחן את האבן, ואמר: אין זו זכוכית, זו אבן יקרה, גש אל הצורף. הצורף הזעיק משטרה – אבן חן כזו ביד אביון – בודאי מאוצר המלך נגנבה. סיפר את סיפורו, ונתקל בחוסר אמון. הובל לתחנת המשטרה עד לברור הענין. האבן הובהלה אל ארמון המלוכה, האחראי על גנזי המלך נקרא לזהותה. גילגל הממונה את האבן בין אצבעותיו, ולא פסק מלהלל את שקיפותה ואת צבעה, את בוהקה ואת ברקה, גודלה ונקיותה – לא, אבן זו לא נגנבה מאוצר המלך, אין אבן כזו בכל גנזי הממלכה! האבן אשר בכתר המלך – חיוורת לעומתה, אם בקולי ישמעו – יקבעו אבן זו במקומה!
אמר המלך: יובא לפני בעל האבן, שלו היא – וברצוני לקנות אותה ממנו. מיד הבהילו את העני לארמון, הריצוהו במדרגותיו ומבואותיו, מסדרונותיו ואולמותיו, עד שמצא עצמו בטרקלין הענק, ניצב לפני כס המלכות! ברך בהתרגשות "שחלק מכבודו לבשר ודם!" מי מילל ומי פילל שיזכה לכבוד כה רם!
"אבן זו – שלך היא?!" נשמע קולו של המלך.
"איני יודע", מלמל, "אבן זו או אבן אחרת. מצאתי אבן נוצצת, בקשתי למוכרה, ומצאתי עצמי במעצר…"
הנוכחים החניקו חיוך, והמלך שאל: "ומה מחירה?"
נבוך העני, מה יאמר? ממוכר הסדקית חשב לבקש שקל. מן הצורף – מי יודע? מאה שקלים, אולי אלף?! לא, אל יגזים, עוד יהיה לצחוק… אבל כאן עומד הוא לפני המלך, אולי יעיז לבקש תמורת האבן איזו עבודה קבועה באורוות הסוסים, ובכך יוושע מעוניו המשווע?
"ובכן, מה תאמר?" קטע המלך את הרהוריו.
נבוך וכנוע, קד ואמר: "אדוני המלך, וכי בקי אני בשוויין של אבנים טובות?! יתן המלך כפי רצונו!"
הסתודד המלך עם הממונה על גנזיו רגע קט, ואמר: "מכיון שכך, הברירה בידך: רצונך במאה אלף דינרי זהב מזומנים, או במאה דינרי זהב לחודש במשך כל ימי חייך?". אבל העני לא ענה, עיניו התגלגלו בחוריהן, והוא נפל ארצה מתעלף…
והנמשל: מקיימים אנו מצוות, ויודעים אנו שהן נכנסות אל גנזי המלך, מלכו של עולם. יודעים אנו כי ינתן עבורן שכר – אבל מה הם מושגינו בשכר רוחני, מה היא הבנתנו בשכר נצחי?! הן קטנים אנו וזעירים מושגינו. זוטות דומות בעינינו כשיא האושר וכפסגת הגמול! על כן אומרים אנו: רבונו של עולם, קבע נא אתה את גודל השכר, כידך המלאה, הרחבה העשירה והפתוחה – "עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו…" (הגדת החפץ חיים)
מעשים קטנים ושכר נצחי
@PicRight(../pics/tahora2/behind2.,128) אשתו של הגאון מוילנא, יחד עם חברתה, היו מפעם לפעם מסתובבות בין הבתים לאסוף תרומות, בעבור יתומים ואלמנות. הן עשו ביניהן הסכם: הראשונה מביניהן אשר תיפטר ותגיע לעולם האמת, צריכה לבוא אל חברתה בחלום, ולספר לה מה היא רואה שם. אשת הגאון נפטרה ראשונה. כעבור ימים מספר היא באה בחלום אל חברתה ואמרה לה: מה שקורה בעולם האמת – אינני יכולה, ואין לי רשות לספר. אולם אומר לך דבר אחד: זוכרת את, כי יום אחד כאשר הסתובבנו לאסוף צדקה, אמרתי לך שכדאי לנו ללכת להתרים את עשיר פלוני, והוריתי לך באצבע לכיוון ביתו. על אותה הנפת אצבע – אין לך מושג כמה גדול ועצום הוא שכרי. ("מראש אמנה" עמ' קנח)
וסיפר רבי דוד לוריאודם, כי בצאת נפשו הקדושה של הגאון מוילנא לישיבה של מעלה, אחז בציציותיו ובכה ואמר: כמה קשה להיפרד מן העולם הזה, עולם המעשה, שעל ידי מצוה קלה של הציצית, זוכה האדם לשכר אין קץ בעולם הבא, לראות פני שכינה. ואיה איפה אפשר למצוא מצוה כזאת בעולם הנשמות?! (ענף עץ אבות עמוד רח"צ)
ובחרת בחיים
@PicRight(../pics/tahora2/tov.,128) תהומות של אובדן הנשמה – מול פסגות של אושר נצחי ואינסופי, ומה מבדיל ביניהם? "מזבח אחד – ליבו של אדם", הקרבות "קטנות" של הרגלים, תשוקות ויצרים, הקרבות קטנות שהן גדולות, ותוצאותיהן – תוצאות נצח.
הבה נתעורר נא להביט בעיניים פקוחות, לחשוב ולהעריך ברצינות הראויה את החיים ומטרתם, את הסכנה הגדולה לכליון גוף ונפש, נתעמק ונתבונן לחשוב חשבונו של עולם עובר, וחשבונו של עולם קיים ונצחי , נתגבר בעוד מועד להציל את נפשותינו, ונזכור כי ה' כאב רחמן אומר לנו (דברים פרק ל יט):
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לרב המחבר לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5