הקדמה

תוכן עניינים

--------

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, על כי הגדיל חסדו ואמתו עמדי בכל עת ובכל שעה, ועל שזכני להיות מיושבי בית המדרש, ועוד עתה הגיעני להיות ניצב בפתח ספרי הקטן "שלחן ערוך המדות חלק הדעות" ההולך סובב סביב מצות "יחוד השם" לפרטיה, וגדריה, הן בהלכה הן בהשקפה. ויהי רצון שאזכה לכוין לאמיתה של תורה, ואימא מילתא דתתקבל, שלא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי.

סוברים העולם שמצות יחוד ה' מצוה ברורה היא, הן ידוע ומפורסם, שה' אחד, ושמו אחד, ואין מה ללמוד, לדון, ללבן ולהעמיק בה חקר. ולכן אין איש שם על לב, להאיר או להעיר במצוה זו, ואם על שמירת הלשון ב"ה שומעים השכם והערב, שיעורים, שיחות, כנסים וכדומה, ובכתובים יוצאים חדשים לבקרים ספרים חדשים, מחדשים, מלקטים ומוסיפים, כן ירבה וכן יפרוץ. וכך הוא אף על מצוות נדירות, הודו לה', עוסקים בהם ושומעים אודותיהן, מצות פטר חמור, לקט שכחה ופאה וכדומה. על מצות יחוד ה' שהיא יסוד היסודות של איש הישראלי, לא שמענו אף לא ראינו.

(((שאינו עוסק במצוה זו ידיעתו בזקנתו כידיעת התינוקות)))

מאידך בזמן הראשונים היה היחוד הנושא המרכזי ביותר, הגבוה ביותר, והמדובר ביותר בקרב ענקי התורה, חכמי הדורות. והאמת ניתנה ליאמר, כי מצות יחוד השם מצריכה לימוד עיון והעמקה יתרה, ובלא כן תשאר ידיעת האדם במצוה זו בזקנותו, כידיעת תינוקות של בית רבן, כאשר כתב חובות הלבבות (שער היחוד פ"ב) שהאנשים חושבים שיחוד ה' נגמר באמירה שה' אחד, ולא ירגישו כי לבותהם ריקים מהבנת אמיתתו, ומצפוניהם נעורים ממנו. והראב"ן במאמר השכל (דבור אנכי דף יג ע"ב) על מצות היחוד, שעל המאמין ביחוד, כי כך אמרו לו, כתב בזה"ל, אם יאמר אדם כל היום, אני מאמין שה' אחד, ואינו גוף, והוא קדמון, מה מועיל לו, אם לא הצטייר בלבו, ועליו נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני וכו'. וכך האריך הרחיב הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א פרק נ) שהאמונה אין תועלת באמירה בפה אלא בהבנת הדברים. ובמקום אחר כתב הרמב"ם (במורה הנבוכים ח"א פרק לה) על היחוד, שפרטיו וידעותיו רבו, ומפרטם, וסיים, שנושאי היחוד הם דברים עמוקים. ע"כ. והרחבנו בזה בגוף הספר בכמה מקומות (כגון בחלק ההלכה סימן א סעיף יד).

(((טעות ישנה)))

טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים אודות מצות יחוד השם, בשימם אותה בחלק הפילוסופיה ולא לנו, ואין זה אלא חסרון ידיעה, לפי שכל הקשר בין היחוד לפילוסופיה הינו בחלק קטן ממנו, בהוכחות הפילוסופיות ליחוד, אך שאר חלקיו הן מצות עשה גמורה, שחובה על כל איש ישראלי ללומדם ולדעתם. הן הלא אבי עולם הישיבות הוא הגאון ר"ח מוולוזין תלמיד הגר"א ממתנגדי הפילוסופיה, והנה לפנינו שחלק נכבד עד מאוד מספרו נפש החיים עוסק ביחוד. ויתירה מכך שאינו עוסק ביחוד יכשל בכפירה וע"ז וכבסמוך. הלא טוב לנו ללכת בעקבי הצאן, לדרוך בדרך שכבשו לנו רבותינו הראשונים כמלאכים וגדולי הדורות האחרונים, לעלות בדרך העולה בית אל, לשים את היחוד בין עינינו ולקושרו על לוח ליבנו.

(((היחוד גדול מת"ת, גן עדן רק למייחדים)))

הן לפי סברת העולם על מצוה זו, מה ישתוממו על דברי רבנו בחיי (בפירושו לאבות פ"א) וזה לשונו, מצוות התלוית בלב, כגון האמונה והיחוד, מעלתן גדולה מן המצות התלויות בפה, שהיא התורה. וכן מצוות התלויות בפה, מעלתן גדולה מן המצות התלויות במעשה. לפי שהעבודה בהן יותר שכלית, מצד הדבור שהוא מכח הנפש השכלית, משא"כ במצות התלויות במעשה, שיצטרך אדם בהן לנענע גופו בכל איבריו. ומפני שמעלתן גדולה מן המצות התלויות במעשה, לכך אמרו, גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כולן וכו'. עכ"ל. הרי שכתב כי מצות היחוד, גדולה ממצות תלמוד תורה. ועוד במקום אחר כתב רבינו בחיי (דברים ו,ד) על הפסוק שמע ישראל וגו', וז"ל, ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו, כי אם לאותם המיחדים בכוונה. כי המודה ביחוד, כופר בעבודה זרה, וכל המודה בעבודה זרה, כופר ביחוד. וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו, אלא לעובדי עבודה זרה. עכ"ל. כתוכן זה עולה מדברי הרמב"ם שכתב (במורה הנבוכים ח"א פרקים לה,נט. ובפירוש המשניות חגיגה פ"ב מ"א, ועוד) פעמים רבות שהבנת יחוד השם, היא הלימוד הגבוה ביותר, הנקרא מעשה מרכבה.

(((היחוד סובב את כל הבריאה, ההנהגה, העבודה ועוד)))

למרבה ההפתעה, מצוה זו שעסוקים אנו בה, מצות יחוד השם, לא רק שאינה עוד מצוה ממצוות הבורא, ואף לא רק מצוה חשובה מאוד, אלא היא סובבת ומלפפת את כל הבריאה, מיצירתה ועד אחריתה. כיון שיחוד השם הוא הסיבה והתכלית של כל עבודת השם, היחוד הוא השכר בעולם הבא בו יזכו הצדיקים להתייחד עם בוראם. הוא סיבת הטוב והעונג בעולם הזה, וסיבת הצרות והרע. היחוד הוא השורש של כל הנהגת העולמות, המונהגים על ידי יחודו. הוא חיותם של כל הנבראים, שיחודו הוא חיות של כל הנמצא בטבע, מן הגלקסיות ועד האטומים שאתה קורא באותיות ספר זה. למעשה הכל מכל כל סובב סביב קוטב מצוה זו, כאשר יתבאר בגוף הספר (חלק המוסר סימנים ב,ג). הבה נרדה ללקוט שושנים לטעום מעט צוף בקצה המטה, מיערת היחוד, ויאורו עינינו, נבואה להתייחד עם אבינו בוראינו, בגיליונות ספר זה.

(((האם הבורא אוהב מרחם חושב)))

כדי לחדד את הצורך לעיין וללמוד במצות יחודו ית', נלך אל הקצה של מצות היחוד. מה דעתך, האם הבורא אוהב אותנו? [כדאי לענות בליבך על השאלה, מה אתה סבור.] האם הוא מרחם עלינו? האם לבורא יתברך יש מחשבות? האם הבורא מתנועע ממקום למקום, עולה לשמים או יורד לארץ? אם ענית על אחת מהשאלות האלו בתשובה חיובית, שהבורא חושב, אוהב, מרחם, או נע, מוכרח אתה לקרוא את הכתוב בתוך הספר, לפי שעל החושב כן כתבו הראשונים דברים חמורים עד מאוד, שהסובר שלהשם דעות, רחמים, תנועה, מחשבות וכדומה, לא רק שאינו יודע במדוייק את השם, אלא שהוא עובד ומתפלל לדבר אחר לגמרי. ובלשון הראשונים, הוא "עובד לזולתו". דהיינו עובד לא להשם, אלא למשהו אחר, ה' ירחם. [כ"כ חובות הלבבות (שער היחוד פרק ב), הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"א פרקים ס,סו), הרוקח (בשער היסוד), האהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ב) העולם קטן (ריש מאמר ב עמ' 21), ועוד ראשונים רבים כאשר נקבצו להלן (סימן א סעיף ז אות י, וסימן ג סעיף יב אות יד).]

(((משל הפיל)))

הרמב"ם (במורה ח"א פרק ס) המשיל זאת לאדם ששמע לראשונה שישנו בעל חיים מופלא ששמו פיל, הלך לידידיו שיבארו לו מהו פיל, והם חמדו לצון, ותיארו לו שהפיל הוא מעופף ימי, עם פרצוף אדם, העולה ליבשה אחת לשבעים שנה, ועוד כהנה וכהנה דמיונות, כיד השם הטובה עליהם. אדם זה אינו נקרא שאינו יודע במדוייק מהו פיל, אלא שאינו יודע כלל מהו פיל. כמותו הסובר שיש מדות לבורא וכדומה, לא רק שאינו יודע במדוייק את השם, אלא שמתפלל למשהו אחר לגמרי. עכת"ד.

(((טעות זו חמורה מע"ז)))

ועוד כתב הרמב"ם (במורה ח"א פרק סו) שחמורה טעות זו מטעות עבודה זרה, כי טעות עבודה זרה היא שיודע את הבורא, אלא שסובר שמותר, או שרצון הבורא, שיעבדו את משמשיו, את השמש, הירח, כח זה או אחר, בסוברו שכבוד המלך שיכבדו את שרתיו. ואילו הטועה בטעות הנ"ל טעותו היא בעצם הבורא. עד כאן. הדברים האמורים חמורים עד מאוד, ובוודאי שאילולי שכך היו כותבים רבותינו, לא הייתי מעלה אותם על הכתב.

(((דמיון בה' הוא כפירה)))

טעות נוספת חמורה עד מאוד, בגלל חוסר העיסוק במצות יחוד השם היא, שכל דמיון שאתה מדמיין את הבורא, גם אם דמיון זה הוא זך בתכלית, הרי זו הגשמה וכפירה. וכאשר הזהיר השומר אמונים (ח"ב פי"א בעיקר החמישי) שכל דמיון שידמה האדם את הבורא, יש בו הטלת גשם חס ושלום, לפי שכוחו של הדמיון מוגבל בחושי האדם, שרק מה שהאדם מכיר בחושיו, יכל לדמיין אותו, ואף יוכל ע"י הדמיון להרכיב בו דברים שאינם מציאותיים. אולם אין בכח הדמיון לדמיין דברים שאינו מכיר בחושים. נמצא שכל דמיון בבורא שיעלה עלי לב, יהיה בו הגשמה, כי אין אנו מכירים בחושים את הבורא, או דבר הדומה לבורא, וכל דמיון משתמש בדברים גשמיים המוכרים לנו בחושים. וכך כתב רבנו יוסף חיים בדעת ותבונה (פתיחה שניה ד"ה המשל) וזה לשונו, אמנם אם תרצה לדמות בדמיונך שום צורה מהצורות הנפרדות, אפילו שתזכך אותה כל הזכוך שדמיונך יכול לדמות, עם כל זה הרי הוא גוף, ואין ממין המציאות ההוא, לא המלאכים ולא הנשמות. ולפיכך לא תשתמש מהדמיון בעניינים הרוחניים, כי לעולם לא יראה לך אלא דמויים גשמיים. עכ"ל. וכאשר יתבאר כל זאת בהרחבה להלן (סי' א סעיפים ח,ט).

(((טעות בכך תיתכן אף בין חובשי בית המדרש)))

הדברים מזעזעים, שיתכן עד מאוד שטעויות אלו ואחרות שיתבארו בעזר אל להלן בספר, אף כי בשוגג, תמצאנה אף בין כותלי וספסלי בית המדרש, קל וחומר מחוצה לו. וכך כבר היה לעולמים בדורות קודמים, כמו שמעיד השומר אמונים (אירגאס ח"א לג) שהיא טעותם של החכמים התלמודיים שבזמננו [דהיינו לומדי הש"ס כל היום שבזמנו] ע"ש. ושעוד לפניו, כן כתב הרמ"ק באלימה עין כל (ת"ב פ"א) שנתווכח עמהם, והוכיח טעותם. כי הגם שהם מודים שהאלוה הוא מרוחק מהגשמות, מכל מקום אינם מבינים מה הם הדברים המביאים לאימות הגשמות, שצריך להרחיקם ממנו. וטועים בהבנת כמה דברים, דמצינו בתורה שמייחסת אותם לאלוה, והם כינויים גופניים, הפעולות שצריך להרחיקו ממנו וכו', כגון הכעס, הרחמנות, וכיוצא, שהם שינוי וכו'. ועוד ממשיך שם (אות לז) שלכן נתרעמתי על החכמים התלמודיים שבזמננו.

אף חלק מאלו שיודעים ומשננים בפיהם, שהשם אחד באחדות גמורה, הוא ודעתו אחד, לא תמיד מבינים את משמעות הדברים, ועליהם כתב השומר אמונים (אירגאס ח"א סוף אות לא והלאה) עליך אמר קרא, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. והלא אם יאמר אדם כל היום, אני מאמין שהשם יתברך אחד, מה מועיל לו, אם אינו מצייר בלבו איך הוא אחדותו. כי האמונה אינה האמירה בפה, כי אם התאמת הדבר במחשבת הלב, והצטיירו בשכל. והאמירה בפה היא, להורות מה שבלב. ואם לבך מאמין הריבוי, אם תאמין שהוא כשאר אחדי עולם, מה יועיל לך היחוד שאתה אומר בפיך.

(((תמצית הספר)))

לאור האמור, שכל התארים כגון מרחם, אוהב, חושב וכדומה, אינם שייכים בבורא, קשה עד מאוד מפסוקי התורה וממאמרי חז"ל רבים, המדברים על אהבת הבורא ועל מדותיו, הרי שהבורא כן אוהב וכדומה. וביאור הדבר הוא, שתוארים אלו הם מושגים מושאלים לצרכינו, כדי שנוכל לדבר על הבורא. כגון כשאנו רואים שהשם משפיע רוב טובה, היות ואנו קוראים למשפיע טוב "אוהב" "רחמן" וכדומה, אנו משתמשים בשמות אלו גם כלפי השם, כדי לבטא שהשם השפיע טוב, שאין לנו דרך אחרת לבטא זאת. ברם באמת הוא לא השפיע טוב מחמת אהבה ורחמים וכו', שהם התפעלויות ושינויים ולא שייכים אצלו.

(((עיקר ה"אחדות גמורה" "סוג" אחר)))

היות והבורא אחד באחדות גמורה, על כן כל המושגים המושאלים, שאנו משתשמים בהם בהשם, אצלו הם דבר אחד. דרך משל, הבורא ו"חכמתו" ו"אהבתו" "שמחתו" וכו' כל שאר התארים, אצלו הם דבר אחד, בשונה מאצלנו שהם פרטים שונים הנמצאים אצל האדם, שהרי חכמת האדם ואהבתו, הם שני דברים שונים הנמצאים באדם. לא כן אצל השם, עצמותו היא חכמתו, היא אהבתו, היא חסדו וכו', הכל דבר אחד, ודבר זה אין כח בפה לאומרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו, כיון שבכלים שברשותנו איננו מכירים כזה, או כדומה לו.

נמצא, שכיון שהבורא אחד באחדות גמורה, הרי הוא "סוג אחר" מכל מה שאנו מכירים, ולכן הוא "חי", "נמצא" וכדומה, בצורה אחרת מהמוכר לנו. וכיון שהוא "סוג" אחר, לכן שום תואר לא יכון עליו באמת, שכל התארים שאנו משתמשים בהם הם לפי המושגים שלנו. והיה נכון להמציא מילים חדשות המיוחדות לבורא, בכדי לדבר על אהבתו, רחמיו, וכדומה, אלא שהשפה דלה.

ולכן כשאנו אומרים שהבורא אינו מרחם, חושב, וכדומה, אין זה חסרון, אלא מעלה גדולה ועצומה, שאצלו כל המעלות נמצאות יחדיו, אך הם נמצאות בצורה אחרת שאינה מוכרת לנו, וכאמור. וכאשר ביאר הרמב"ם במורה (ח"א פרק נג) שאף שכל התארים העצמיים מופקעים ממנו, שה' אינו "חי", "יכול", "חכם", וכדומה, אין זה פוגע בשלמותו, שכיון שהוא ודעתו אחד, הרי ששלימותו קיימת גם ללא התארים עצמיים. ע"כ. אומנם מי שלא עסק בכך, יקשה עליו להבין מתוך מילים קצרות אלו את תוכנם כדבעי. מכל מקום הדברים יתבארו ברצות השם להלן בהרחבה (לאורך הספר ובפרט בסימן א סעיפים ג,יא).

קראנו לספר שלחן ערוך המדות חלק הדעות, אע"פ ששם זה אינו נכון, כי הדעות כוללות את המדות, ולא להיפך. מ"מ היות והתחלנו בסידרת ספרים תחת שם זה, לא חפצנו לשנות שם כשבין כה רוב העולם אינו מבחין בכך. בפרט שכבר קדמנו בדרך זו חד מן קמאי רבי יחיאל בר יקותיאל בספרו מעלות המדות, שפתח את ספרו במעלת ידיעת השם, שהוא היחוד ע"ש.

והנני מגלה דעתי ורצוני בכל לבי ובכל נפשי בלב שלם ובנפש חפצה, שכל כוונתי בחיבור הזה, וגם בכל חיבורים שבקדושה אשר יזכני ה' יתברך לחבר ברוב רחמיו וברוב חסדיו, הכל הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל. וכל מחשבה ודבור ומעשה שהם נגד רצונו יתברך, הרי הם בטלים ומבוטלים, באופן שכל רצוני בחיבור זה ובשאר כתבי אשר אעשה ואחדש בעזרת ה' יתברך ויתעלה בדברי תורה, ובכל מצוה ומצוה, הכל הוא לעשות נחת רוח לפניו דוקא, בלי שום פניה זרה כלל ועיקר. וכאשר כתב גילוי דעת זה הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל בריש ספריו, ונמשכו אחריו הפוסקים.

ברכות מעומקא דליבא משוגרות להורי היקרים הלא הם אבי מורי ר' גבריאל הלוי אבן יולי נר"ו, ואמי מורתי מרת מרים מנשים באוהל תבורך, אשר גדלוני וחנכוני, ובין תלמידי חכמים הושיבוני, ועמל לא חסכו ממני, יהי רצון שימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה ולברכה, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא, ויראו נחת מכל יוצאי חלציהם, ובביאת גואל צדק במהרה בימינו. ובכלל הברכה מבורך מפי עליון מור חמי היקר באדם איש חיל רב תבונה אהוב על הבריות הרה"ג רבי יצחק אנג'ל נר"ו וחמותי מרת אביגיל תחי' שבכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, ויזכו לראות את כל צאצאיהם עובדי ה' ויראיו באמת, מתוך בריאות, אושר, כבוד וכט"ס. ולא אמנע פי מלברך לנוות ביתי ועזרתי בחיים מרת ורד מנשים באוהל תבורך, שתזכה כל ימיה רק לעשות נחת רוח לה' יתברך, מתוך בריאות אושר ושמחה, ונזכה יחד לגדל את כל ילדינו לעובדו בלבב שלם, ללכת בדרכיו ליראה ולאהבה את שמו, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרעינו ומפי זרע זרענו עד עולם. אכי"ר. ולהבדיל בין החיים, זכור אזכור ותשוח עלי נפשי, את אחותי היקרה מרת דפנה בת מרים ז"ל, אשר נלקחה לעולמה בקיצור ימים ושנים, מתוך יסורים וחולאים רעים. נפשה בטוב תלין וזרעה ירש ארץ. אכי"ר.

עוד אברך לאכסניא של תורה, הלא הוא הכולל המפואר "ברכת אברהם" ולאברכים המצויינים השוכנים בו, ועל צבאם הגאון הגדול רבי אליהו בחבוט שליט"א, מחבר סדרת הספרים ללקוט שושנים ושושנת העמקים, אשר דואג לכל צרכנו הרוחניים והגשמיים שלא יחסר דבר, למען נוכל לשקוד על התורה בלא שום טרדא, ישלם ה' פעולו ותהי משכורתו שלימה, וירבה גבולו בתלמידים גדולי הוראה ועושי רצונו יתברך, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח, וימשיך לזכות את ישראל עדי שיבה וגם זקנה מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא. אכי"ר.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן