הקדמה - תפארת ישראל

--------

מובא במדרש: (שמות רבה לג א) ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' - משל למלך שהיתה לו בת יחידה וחביבה עליו מאד, הגיע זמן פרקה להנשא, הלך ומצא לה חתן אשר כלבבו, אמר לו המלך: ראה, זו בתי יחידתי, להשאירה בביתי איני יכול לפי שצריכה היא להנשא, ולהשיאה קשה עלי ביותר לפי שאיני יכול להפרד ממנה, לכן אבקשך עשה לי קיטון [חדר] קטן שאדור ביניכם. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרש ממנה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים עשו לי שאדור בתוככם, שנאמר: ''ועשו לי מקדש'', עד כאן.

ממדרש זה למדים אנו ב' דברים יסודיים:

א. יראת שמים

ב. חביבות התורה

ונרחיב קצת באלו ב' פרטים.

א. יראת שמים

תכלית רצונו יתברך לשכן בתחתונים, כמבאר בפסוק: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'', והרי לא היו ימים יפים לישראל כימים שהיה בית המקדש קים, שהיו ימי נסים והארת פנים, ולכאורה יפלא, שהרי דוקא בימים אלו ירדה שכינה למטה ממקומה, ומה ענג הוא לשכינה לרדת למטה מאשר להשאר במקומה למעלה, אלא כאמור תכלית רצונו יתברך שתתפשט גלוי מלכותו עד המקומות הפשוטים והגסים, ובכך תהא שלמות למלכותו אשר בכך תהא ''מלכותו בכל משלה'', בכל - הינו אפלו במקומות המרחקים, והוא המבאר בזהר שאין יקר ותהלה להקדוש ברוך הוא בכל הפמליא של מעלה, שכלם מפארים ומהללים שמו יתברך, כמו בזמן שהרחוקים מתקרבים להקדוש ברוך הוא, וכשחוזרים בתשובה אותם חוטאים, ועולים מרשת הסטרא אחרא לתחום הקדשה, עלוי וקלוס גדול עולה לכבודו יתברך בכל הפמליא שלו, והינו כפי האמור, כיון שבכך נכנסת מלכותו לחורים ולסדקים ולא נשארת פנה ללא גלוי מלכותו ובזה נשלמת מלכותו.

והיא ההבטחה שמבטחים אנו לעתיד שיתגלה סוד יחודו השלם כמבאר ברמח''ל, ''וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל מ ש ל ה ''.

ומבאר ברמח''ל, שהוא בעצם ענין השכר הגדול והענג שיהיה בתחית המתים, שהרי לכאורה גם זה יפלא, מה חסר לנשמות הצדיקים בהיותם מענגים בצרור החיים מתחת כסא הכבוד ונהנים שם מזיו השכינה, עד שמבטח להם שיקומו בתחית המתים, וכי מה תקופה זו תהוה להם ענג יותר מאשר קדם התחיה? אלא תכלית רצונו יתברך שתהא הכרה במלכותו בהתלבשות הנפש בחמר, ושעשועיו של הקדוש ברוך הוא שאף החמר הגס מכיר במלכותו יתברך, אזי, רק אז נשלמת תכלית רצונו יתברך בבריאה, ומאידך, למי היקר והמעלה בשלמות מלכותו יתברך? הלא לנפש האדם שהיא נדרשה לעשות מלאכה זו, ובכך נשלמת נפש האדם ביתר שאת בהיותה מפשיטה חרדה ויראה על כל הגשמים שמסביבה. כי הרי זה פשוט שמעלת הנפש מתבטאת יותר בכמה שיותר מצליחה להיות מקשרת לבוראה על אף החמר המסובבה, וכמה שמצליחה יותר הנפש להעלות את החמר ולקשרו עם הצורה, ושלא יהא הנתק ביניהם גדול, זוהי שלמותה, וזה בעצם כל עבודת הצדיקים וגדלתם לקים ''בכל דרכיך דעהו'', ולהתקדש לבוראם גם בשעת עשיתם מעשי חמריות ובהמיות לקשר מחשבתם ליוצרם לבלתי הנתק ממנו, ובכך מקדשים גם את החמר לעשותו תכליתי, כי לא יתכן לעובד ה' להיות עובדו בשעת תפלה ותורה ומצוות בלבד, ואלו בעת עשותו מעשי חמר להיות מנתק מבוראו ולכון רק לכונת עצמו ולהנאת גופו, הרי שבכך יתרחק מרחק רב מאור ה', וכמובא בספר ''באר מים חיים'' על התורה, שגם לו יהא אדם צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ומדקדק במצוות ועוסק בתורה, ורק חסרון זה בידו שבשעת עסוקו באכילה ושתיה ויתר צרכי הגוף עושם להנאתו בתאוה וברצון, ואפלו שהכל בדברים המתרים לגמרי ללא שום אסור ועברה על שום הלכה מהלכות שלחן ערוך - כבר בכך די לבלתי יראה אור בהיר בשחקים, וכבר בכך די סבה להיות מגיע לו שימנע ממנו אור ה' ולא יגיה עליו אור נשמתו, כי בזה סותם וסוגר בפניו את חשקו והתלהבותו לתורה ומצוות, וכל מצוותיו כמצות אנשים מלמדה ללא טעם ורגש, כי זו התכלית להמשיך את השכינה ואורו יתברך למקומות השפלים ביותר ולחיי החמר הנצרכים לחיי האדם, ומשם להתקשר לכל יכול, ובזה משליט האדם את מלכותו יתברך בכל, ומביאה לשלמות לבלתי תהא חסרה בשליטתה במשהו. ובזה נשלמת הנפש, ומכאן מעלתה ותפארתה לזכות לחזות בנעם ה', וזה ענג הצדיקים לאחר תחית המתים, ובכך תהא שלמות נפשם בתכלית יותר מאשר נהנים המה מזיו השכינה בעולם הנשמות, כי בעולם הנשמות טבעי להיות שמה אורו יתברך מתגלה מחסר המחיצות והמסכים, ואין בכך עדין שלמות בהתפשטות מלכותו, רק בהתגלותו בתוך החמר, ובזה נשלמת מלכותו, וממילא גם נשלמת הנפש להיותה עושה מלאכה זו תכלית רצונו יתברך בהתגלות מלכותו, ולכן אז - מדה כנגד מדה - תתענג הנפש עם הגוף יותר מאשר בעולם הנשמות, בהיותה הגורמת ומהוה ביותר תכלית רצונו יתברך בגלוי מלכותו בחמר, שהרי מבלעדי הנפש אין דבר שיגשר בין אורו יתברך לחמר, זו מלאכת הנפש בלבד להיותה מן העליונים, ועם כל זה שורה ומנחת ועטופה בחמר ובלבנים ואף על פי כן מעבירה ומכריזה על מלכותו יתברך ומורידה את אורו עד לתחתונים, ולכן לה מגיע היקר והתפארה להיותה משלמת רצונו יתברך, ואת שכרה משלם תקבל בעדן תחית המתים זמן ש''ידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו ''.

ובזה נבין כמה חשובה כל מחשבה שמחשב האדם במעשיו הגשמיים לשם שמים, ואין לזלזל בשום פרט, ולו הקטן ביותר שעושה האדם, ומחשב האדם לשם שמים, כיון שבכך עושה הוא את תכלית רצונו יתברך בבחינת ''ושכנתי בתוכם'' שזה כל רצונו לשכן בתוכנו, ודרשו: ''השוכן אתם בתוך טמאתם'', זה רצונו לשכן ולהשלים את מלכותו גם בדברים הטמאים, ולכן לעתיד כשישלם מלכותו יכשרו גם הדברים הטמאים, כי שלמות מלכותו תלויה בכך שלא יהא שום דבר נפרד מזרימת והמשכת הארתו יתברך לתוכו ובמילא גם הטמא - טהור טהור יקרא.

ובכח מה יוכל האדם באמת להמשיך את אורו יתברך למקומות השפלים והחמריים? רק בכח התורה.

כי בעצם לא כל אדם במדרגה לחשב בכל דרכיו את ה' ולהיות מעשיו לשם שמים, ולא כל אחד יכול להתנתק מענגי הגוף ולקדשם לשם ה', אבל מאחר שזוהי תכליתנו בעולמנו כי אחרת לשם מה נבראנו, לכן כל אחד ואחד חובתו שיהא לו חלק בכך, אולם בכח התורה נעשית עבודה זו נחלת כל אחד ואחד, שהרי אדם העוסק בתורה ומקים מצוותיה, גם האדם הפשוט ביותר, במדת מה לפי מדרגתו מקדש את החמר, עושה ציצית מטלית צמר חמרי, מניח תפלין מעור בהמה, נוטל לולב, הדס, אתרוג, ערבה מהצומח החמרי, בונה סכה מהדומם, וכן כל מצוות המעשיות תלויים המה בחמר, ועל ידי קיומם ממשיך האדם את אלקותו יתברך לתוך החמר ומקדשו וגורם לידע את מלכותו יתברך בדומם ובצומח ובחי.

וכמו כן אדם אוכל ושותה, ומברך בשם ומלכות, הרי שהוא משליט בשעת הברכה את אלקותו על דבר המאכל וממשיך אור אלקי על דבר המאכל, ובכך מגרש את כל הקלפות החיצוניות מהתחתונים ומעביר רוח טמאה מהדומם צומח חי, ובמקומו משפיע אור אלקי שידע כל פעול כי אתה פעלתו.

וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא על התורה, בת אחת יש לי ותורה שמה, להשאירה אצלי איני יכול לפי שכאן למעלה אין צרך בה להתגלות מלכותי, שהרי כאן במקום המלאכים והשרפים ועולם הנשמות, טבעי הוא התגלות מלכותו יתברך, אלא צריך את התורה לתחתונים לקימה במצוות מעשיות, ולהמשיך דרכה את התגלותו יתברך גם למקומות המרחקים ביותר.

ומאידך להפרד ממנה איני יכול לפי שבה טמון כח מלכותי, שהרי התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ודרכה אני מגלה את מלכותי, ואיך אוכל להפרד ממנה, ולכן מבקש הנני עשו לי קיטון שאדור ביניכם,

ובזהר פרשו: ''ושכנתי בתוכם'' - בתוך כל אחד ואחד, דהינו שיש לצרף לתורה - בת המלך - את נותן התורה שהוא הקדוש ברוך הוא, ולא להפריד בין התורה להקדוש ברוך הוא וזאת על ידי יראת שמים.

ובאור הדברים כפשוטן, התורה נתנה לקשר את הדומם, הצומח והחי עם אורו יתברך שימשך עליהם, לשיהיו גם המה משפעים מאורו יתברך ומשמשים את כבודו יתברך, ונמצא כבודו מתפשט עד אליהם ובזה מתהוה שלמות למלכותו יתברך להיותו מגיע עד אליהם. וזה במצוות מעשיות, אולם אם יעשו המצוות המעשיות כטלית ותפלין, סכה ולולב ללא כונה כלל, ולא יראת שמים, היאך תגיע מלכותו יתברך עד אליהם, והיאך יעלה כבוד שמים גם מדוממים אלו, הלא רק בכך שיקים את המצוות מתוך יראת שמים שהיא יראת מלכותו יתברך ובזה שיכניס את מחשבתו וידיעתו ביראת מלכותו יתברך בקיום המצוות, יקשר את הדומם והצומח והחי בידיעה זו עם יוצר כל, שהרי הידיעה היא לשון חבור וכנאמר: ''והאדם ידע את חוה אשתו''. כשנותן דעתו בקיום המצוות לעשותם למען צווי מלך ולמלאות פקדת מלך באהבה וביראה, בדעת זו מפשיט וממשיך את אורו יתברך לדומם, צומח, חי.

וזהו: עשו לי קיטון - יראת שמים - שאדור ביניכם, כדי שלא יהא פרוד בין מלכותי אליכם, הכינו דעתכם ביראת שמי וכך אוכל להניח בתי - תורתי - ביניכם, ורק אז תעשה תורתי את תפקידה להמשיך ולהפשיט את מלכותי בתוככם, כי מבלי יראת שמים, מבלי דעת את הקדוש ברוך הוא יחד עם התורה, לא תוכל התורה תת כחה וסגלתה לטהר את החמר ולהעכיר רוח הטמאה, בגלל היות האדם מנתק את התורה מהחיאת החמר, בעשותו תורה לעצמה כחכמה ככל החכמות, ואת רצונותיו לעצמם מבלי לקשר ביניהם, אולם הירא שמים ולומד תורה לשמה על מנת לקים, מקשר בין התורה למעשים וממשיך את אורו יתברך הגנוז בתורתו למעשים, ובכך מידע גם החמר באלקותו יתברך ומעלהו והופכו לצורה.

והתורה בעצמותה ובמהותה מורה שליטה על החמר, שכל כלר הדרכה והוראה - תורה מלשון הוראה - לאדם לשלט על חמריותו, לעשות כך וכך ולא לעשות כך וכך, בין אם נוח לו בין בעל כרחו, בתורה מתלמד האדם להשליט את נשמתו על גופו, ולהשפיל את כל חמר הבריאה ולכופפה לעשות רצונו יתברך, וזאת יוכל רק מי שהכין קיטון של יראת שמים, אזי, הוא שמשתמש עם התורה ככלי לשעבד את כל היקום למלכותו יתברך, מה שאין כן הלומדה ללא יראת שמים אלא כחכמה בעלמא, מנתק ומפריד בין התורה לפנימיות שבה שהיא אורו יתברך, שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ומונע שישתלח אותו אור להתפשט על כל פרטי הבריאה שזה בעצם תכלית רצונו יתברך ותנאי הסכמתו להוריד את תורתו לתחתונים.

ב. חביבות התורה.

ונקדה שניה כמה עלינו לחבב את התורה שהיא היתה הערבות לתנאי שיסכים הקדוש ברוך הוא לשכן בתוכנו, שהרי מבלי התורה המגשרת בין אורו יתברך לתחתונים לא היה מתרצה הקדוש ברוך הוא לשכן בתוכנו, ולא היה כביכול אפשרות להוריד את אורו יתברך לתחתונים, ולא היה מתקים בכך שלמות מלכותו, שהרי שלמותה זהו רק כש''בכל משלה'' עד התחתונים ביותר וזה רק באמצעות התורה.

אם כן הרי שאנו עם ישראל מקבלי התורה, עלינו לפעל למען תכלית רצונו יתברך שהיא שלמות במלכותו, שתהא מלכותו שולטת על כל החמר בכל פנה ובכל זוית, וזאת עושים אנו באמצעות התורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ובזכותה מתרצה הקדוש ברוך הוא לדור בין התחתונים, ובזכותה מתרצה הקדוש ברוך הוא לדור בתוכנו, וזוקף הוא ברב חסדו את גלוי אלקותו לזכותנו, להיותנו מקימים את תכלית רצונו -''מלכותו בכל משלה'' - וזאת באמצעות התורה, כמה אם כן עלינו לחבב את התורה הקדושה שהיא ככלי ביד האמן להשלים מלאכתו, שהיא הכלי בידנו - אנו האמנים, שהטל עלינו תפקיד קדוש ונורא זה, תכלית רצונו יתברך להשלים כתר מלכותו שיהא ללא פגם וחסרון בהיותנו ממשיכים אותו לשלט על כל הבריאה, ותפקיד זה נתן לנו להמשיך את אורו יתברך בכל ולהשלים כתרו יתברך, וכאמנים נתן לנו את הכלי הקדוש לכך, שהיא התורה, שדרכה נעשה את תפקידנו לגלות דרכה את אורו יתברך בכל. וכמו שכל אמן שחייו תלויים באמנותו, מחבב הוא את כליו המאפשרים לו לתפקד, שהרי מבלי הכלים לא יוכל עשות דבר ותקפח פרנסתו וימות ברעב הוא וכל אנשי ביתו, כן חיבים אנו לחבב את התורה שנתנה לו ככלים לאמן לעשות את תפקידנו במלוי רצונו יתברך לגלות אלקותו יתברך בתחתונים.

וזהו ענין ''אין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זכרו של עמלק'', עמלק הוא שנלחם בתכלית רצונו יתברך להתגלות אורו בתחתונים, אשר אין עוד מלבדו ואפס זולתו, ולכן נלחם בישראל לפי שידע שזה העם שדרכו רוצה הקדוש ברוך הוא להפשיט אורו בתחתונים, ורצה להשבית כונתו יתברך ולצאת במרד. ''השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'' ואין לקשר ביניהם כלל, ובכך שבא עמלק וצנן אמונתן של ישראל לחדל ממלאכת קדש זו שנעשית רק על ידי אמונה, כמו שדרשו על ''אשר קרך בדרך'', הרי הכריז מלחמה על תכלית רצונו יתברך לגלות אלקותו בתחתונים, ובזה מהוה הוא חסרון כביכול בשלמות מלכותו יתברך, שלמותו תלויה רק בכך שתתודע בכל ויסכימו הכל לקבלה, וכיון שהגורם לחסרון שמו וכסאו הוא עמלק, לכך בחסולו של עמלק תשלם כתר מלכותו יתברך.

וזה כל עבודתנו בגלות לגלות אורו יתברך בכל מקום ומקום, ולפרסם אלקותו יתברך שידעו הכל כי אין עוד מלבדו, ובזה מקימים אנו מצות מחית עמלק שהיא מצוה על כל אחד ואחד בכל זמן וככל שעה, ומתקימת היא בכך שאדם מפרסם אלקותו יתברך בכל מקום, ובזה משפילים אנו קומת עמלק ומקרבים אנו את מלכותו יתברך ושלמותה, וכשנעשה אנו את הנדרש מאתנו וכל אשר ביכלתנו, ישלים הוא יתברך את המלחמה ויחסלו עד תמו.

והוא הנאמר בפסוק: (כי תצא כד, יט) ''תמחה את זכר עמלק'', תלה הדבר בנו, ובמקום אחר נאמר (בשלח יז, יד) ''מחה אמחה את זכר עמלק'' - תלה הדבר בו יתברך, לומר לנו שההתחלה תלויה בנו לעשות כל אשר ביכלתנו, ולהשלמת חסולו ישלים הוא יתברך בהעברת רוח הטמאה מן הארץ.

ובפרט בזמן עקבתא דמשיחא ככל שמתקרבים אנו לקראת חסול עמלק להשלמת כסאו וכתרו של מלכו של עולם, מתחזקת הרשעה ביותר, וכמבאר ב''אור החיים'' הקדוש, שבסוף הימים תהא המלחמה עם שער החמשים של הטמאה, כיון שנהא אז בסמוך להתגלות שער החמשים של הקדשה, ולא יהא אפשר לזכות לו אם לא בהקדים את חסולו של הכנגד, וכיון שקרוב יום ה' להתגלות מלכותו בעולם, וכאמור, תחלת העבודה צריך שתהא על ידינו, על מנת להיות לנו סבה המצדקת שנזכה להנות מאורו יתברך בגלוי, לכן העמל והיגיעה על הדור האחרון קשה, לפי שהם צריכים לזכות עין בעין במהפך של ''בשוב ה' ציון'', וכדי שיצדק עליהם השכר הזה, עליהם לעמל יותר מדורות הראשונים שהיו רחוקים בזמן מהגלוי הנפלא הזה, ולא היו זקוקים לעמל כל כך כדי להצדיק את שכרם להיותם רחוקים מאותו גמול, אבל אנו הקרובים לגמול הזה יצדק היותו בא עלינו להיותנו לוחמים בחרוף נפש, ומוסרים עצמנו על אמונתנו, עם כל רבוי הנסיונות התקיפים והתכופים העומדים עלינו יום יום, שעה שעה. (והארכנו בזה בסוף חומש דברים פרשת ''וזאת הברכה'')

ובכך שנלחמים אנו על אמונתנו להחזיקה בלבנו בל תמוט, ושלא להרהר אחר מדותיו יתברך גם בעדן הסתר פנים נורא של גזרות ואסונות ומחלות שאינם מבדילים בין צדיק לרשע, וכנאמר בגמרא חגיגה (דף ה') ''מי שאינו בהסתר פנים אינו מהם'' - דהינו מי שאינו מתנסה בנסיון הסתר פנים אינו מכלל ישראל, אם כן הנסיונות הרבים המה המכשירים את העולם לקראת תקון עולם במלכות שדי שאז יתגלה יחודו השלם - אין עוד מלבדו, ועתה בתקף הגלות בהיותנו מסקלים המעקושים ומישרים את מסלת האמונה בלבותינו, משלימים בכך את ההכנה מצדנו, וכל מי שנתנסה יותר ועמל וטרח יותר ישתלם יותר בשכרו לעתיד, ורבוי הצרות והצער שהיה לאדם יותר מחבריו, הם המה שיביאו לו את האשר הגדול יותר מחבריו, ומה שנראה לו היום שמסתיר ה' פניו ממנו יותר, וכביכול לא חפץ בו, זהו למען הגדיל שכרו יותר לעתיד בהיותו מתקף בנסיונות האמונה ביותר, ובכך שמתגבר להעמיד האמונה על מקומה, חלקו גדול יותר בשלמות כתרו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ושכרו אתו ופעלתו לפניו.

וכדי לשחד את עם ישראל משתמש עמלק הרשע בשחד העריות, לפתות בו, לעור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים בשחד העין בראית מראות אסורות, ובכך למשך את הלב ואת כלי המעשה, ובכך מצליח לשחד את לבותיהם של ישראל הכשרים ולעור עיניהם מהאמונה הטהורה, ולסלף את הדברים המצדקים המוכיחים על מציאותו יתברך ואמתת תורתו, מטפש את החכמה האמתית, ומחכים את הרשע והטפשות של הכפירה והאפיקורסות, והוא ענין ''יודעים ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא בקשו לעבד עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא'' (סנהדרין)

שחד העריות ודוקא בפרהסיא - במצפון נקי ללא שום נקיפת מצפון, הוא המניעם לעבד עבודה זרה ולספק את אמתות מציאותו יתברך ואמתות תורתו, וזהו נשקו ושיטתו של עמלק, אז, בזמן תחלת הוצרות עם ישראל לעם, כנאמר ''ויזנב בך כל הנחשלים אחריך'' שהיה מטמאם בעריות כמובא בחז''ל, וכמעשהו אז כן מעשהו עתה ביתר שאת ליגע את ישראל בב' נקדות אלו של כפירה ועריות (וכמו שרארכתי בסוף חומש דברים פרשת ''וזאת הברכה'').

וכל כחנו אינו אלא בכח התורה הקדושה שבד טמון כח אמתותו יתברך, ורק בעסקנו בה עם יראת שמים נצליח להוקיע את קלפת עמלק כפי הנדרש מאתנו - עדי נזכה לשלמות מחיתו וחסולו על ידי הבורא, שתלה בחסולו את שלמות שמו וכסאו שיהא במהרה בימינו אמן.

ונמשיך קצת הקדמה זו בנושא אמונה

ענין האמונה הוא דבר דק מאד, ומי שאינו זהיר ומשגיח על אמונתו בנקל, מתפתה לחשב. חזק אני באמונתי, בריא הנני בדעתי ושום רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזני. וישנם כאלה ''אמיצים'' ביותר ולא נרתעים מקריאת ספרים חיצוניים, שיחות עם רשעים וכופרים בחשבם ''לי זה לא יזיק'', כמה אמיצים כאלו כרעו ונפלו ברשת המינות ולא יספו קום ממנה.

וראה דברי ה''חזון איש'' עד כמה דקה ועדינה היא אמתות האמונה להיות נתפסת יפה בלב האדם, וכמה מדות טובות נדרשות לכך שתתישב האמונה בלב המאמין ואלו דבריו.

''מדת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, 'חפשי מרעבון תאוני' וכו' הוא נרגש ונדהם'' וכו' וכן בהמשך דבריו באות טו: ''ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבע רסן על פי מדותיו הגסות עדיו לבלם, אין רעה ואין רגז, אין שנאה ואין אהבה, אין נקימה ואין נטירה, אין שאיפה אחר הכבוד ואין תאוה לשעשועי עולם, וכשם ששכלו של האציל נכון ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמת מציאותו יתברך מתקבלת על לבו ללא הסוס ללא פקפוק, כי לבו רואה תמיד דרך נגה למעלה מגדרי העולם, ובהכרת בוראו יתברך ימצא פתרון החידה של העולם כלו אשר הדריכה את מנוחתו ללא הפוגות'', עד כאן לשונו. הרי כמה מעלות ותקון מדות דרושים כדי שתתישב האמונה חזק בלב האדם.

עוד תאר קשי האמונה ר' יחזקאל לוינשטין זכר צדיק לברכה וזה לשונו: ''נתבאר שהאמונה האמתית לא תבוא ואינה יכולה לבוא מעצמד בלי דרכי העבודה והעיון להשיגה כאשר האדם חי בהרגליו וטבעיו, אזי הם המושלים, וכחם רב להקנות ללב הרגשה והתיחסות למה שהעין רואה ותו לא, ואיך יעמד ידיעות אמונה קלוטות בדרך עראי נגד כחות אלו, וכל העבודה לבנות אמונה על יסודו, ולהתמיד במחשבה על זה, ולהרחיק את המפריעים ולבטלם, עד כאן (קובץ ענינים עמ' ס''ז)

ועוד מובא (בקובץ שיחות עמ 17) אולם אם חי האדם את חיי האמונה בלי עמל בכוון להתחדשות ההכרה, נשאר הוא עם הכרת הילדות ואינו זוכה להגיע לגלוי מקורי ומחדש באמונתו, וכך יכולים לעבר עליו עשרות שנים בקיום תורה ומצות, אולם הכרת לבו לא תשתנה והוא כאלו עומד מן הצד ואינו מתעלה על ידי עבודתו, עד כאן.

ועוד שם (עמוד צז) האמונה צריכה להיות איתנה כסלע שום כח בעולם לא יזיז אותה, לא שיך ותור באמונה, כל ותור יוצר מציאות חדשה של אמונה, מציאות אחרת לגמרי ממציאות האמונה הצרופה ללא כל ותור, והחלוק בזה הוא בלי סוף, עד כאן

מכל הנ''ל יש להגיע לב' מסקנות

א. שאין להסתפק באמונה שטחית אלא חיב לעסק בעמל וביגיעה יום יום לחזוק אמונתו; הן מצד שמא פן יבואהו נסיון ולא יעמד, והן כדי שלא יהיו מצוותיו ''מצות אנשים מלמדה''

ב. אמונה אינה נקנית בנקל, שכל לבד לא מספיק לאמונה אלא זהירות רבה מחטא, שבירת תאוות, נקיון כפים, וטהרת הלב ומקשי הדרכים לקנית האמונה תראה ותבין כמה קשה להשיבה אל הלב, וכמו שכתוב: ''וידעת היום והשבת אל לבבך''.

וכל דברינו לכל הימים ולכן הזמנים מיום שנצטוינו מה' יתברך על האמונה, אלא שעתה בדור שלנו דור עקבתא דמשיחא, וכמו שמלא מהספרים הקדושים, ומה לנו יותר מלראות שנתקימו כל דברי התנאים במסכת סוטה - כפולה ומכפלת היא עבודת האמונה, זמן הסמוך למחית עמלק, מחית רוח הכפירה והטמאה, זמן שפחדו ממנו האמוראים הקדושים כנ''ל.

וידועים דברי החפץ חיים שאין דומה חיל המועל בתפקידו ואינו מצית למפקדו שלא בשעת מלחמה. שזה האחרון על דבר קטן כמורד במלכות, ומאידך, יכול חיל פשוט הממלא תפקידו בשעת מלחמה במסירות נפש, לעלות לדרגה גבוהה בשעה אחת. וזהו זמננו זמן מלחמת הקדשה והסטרא אחרא, ועל זמננו ממש נאמר ''יש קונה עולמו בשעה אחת''

ונסים הפתיחה בעוד מאמר מהחפץ חיים (מחנה ישראל שער האחרון פ ג) ''עוד צריך האדם לידע שעקר טובה השלמה העתידה בימי הגאלה, יהיה מגיע לכל אחד ואחד לפי גדר האמונה וההתחזקות שיהיה לו בהקדוש ברוך הוא בעת הגלות, שאם רפה ידו אז חס ושלום מתבזבז על ידי זה שלחנו לעתיד לבוא, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם (סוטה מז) לברכה על הפסוק: ''מי בז ליום קטנות''. מי גרם ל''צדיקים'' שיתבזבז שלחנם לעתיד לבא? קטנות אמונה שהיה בהם. אבל אם היתה אמונתו שלמה בה' והתבונן תמיד בכל הענינים שארעו לו שבודאי עושה הקדוש ברוך הוא עמו זה לטובה, יתרומם עבור זה מדרגתו מאד מאד לעתיד לבוא, ויהיה שלחנו שלם ממלא מכל טוב עד כאן לשונו.

וה''חפץ חיים'' היה אומר: על האמונה צריך להשגיח מאד, וצריך למשמש בה מדי פעם לראות ולבדק מה מצב אמונתו, והאינו זהיר בכך ובוטח בעצמו למה הוא דומה, לאדם שדלה מים מהבור בעמל ויגיעה בימי חרף שלג, והניחם בחצר ביתו לצרך שמושו בהם, ולא השכיל מדי פעם למשמש במים לראות מה מצבם כדי שלא יקפאו לו בחצר לקר השלג, ולבסוף לאחר התמהמהות רבה כשהיה נצרך מאד למים נגש לחבית המים ומצאה קפואה שאינו יכול לא לשתות ממנה ולא לרחץ ידיו ממנה.

כן הוא האדם שלא ממשמש באמונתו לבדק בכל פעם מה מדרגתו ומזניח עצמו מלהשגיח עליה, סוף שימצאה קפואה אצלו.

כלים רבים לעמלק בימינו להקפיא את האמונה מלב האדם, אם זה עתונים מרעלים בזמה ובכפירה, טלויזיה, תקשרת המגונת בפרשניה הרחוקים מתורה ויהדות, המתכחשים לכל דבר שבאמונה ושבקדשה. אם כן אדם שחושב: זה לא נורא קצת לשמע רדיו, קצת לקרא עתון, סוף שימצא את אמונתו קפואה לגמרי.

עלינו להשכיל ולהבין שיש לנו אורבים על האמונה על כל צעד ושעל וכמו שבכל התקררות באמונה שיצליחו כחות הרע לחולל בקרבנו זה רוח בשבילם, כמו כן זהו הפסד נצחי בשבילנו, אסור לזלזל במשהו חזוק של אמונה, לרדף אחריו ולאמצו ולחזקו, וכמו כן אסור לזלזל ברפיון קטן של אמונה, ולברח ממנו כבורח מן המות, אין מות לנשמה כחסר אמונה שהוא אויר לנשמת היהודי להיות חי באמונתו.

ובנוסף לתורה יצרף לה את התפלה שהיא למעשה נכונות להתבטלות למלכותו יתברך, שהרי בגשת אדם לתפלה בהכנעה ובטול, מצהיר הנהו בכך שאפס ונבצר ממנו לעשות מאומה, וכל תלותו ביוצרו, ואליו הוא מתחנן ומבקש, וגם דברים שלכאורה בידו לעשותם, כגון: להתפרנס ולשמר עצמו מהמזיקים, בכל זאת בא לפני ה' יתברך כעני בפתח, חסר אונים, באזלת יד לחלוטין להתרפס על רחמיו יתברך, אין דבר שיחזק את האמונה בלב האדם יותר מתפלה כזו בהכנעה ובלב נשבר כעני הדופק על פתח נדיב לבקש על נפשו.

''שפכי כמים לבך נכח פני ה '' - בשפיכת הלב כמים נכח פני ה' יכול האדם להשיג את השלמות הנדרשת ממנו שהוא ענין ההתבטלות, וזו בשורת העתיד של כלל ישראל לזכות לזה בעבור רוח הטמאה מן הארץ, ''והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'' - שיתגלה יחודו השלם גם על התחתונים ויהיו הכל בתכלית הבטול למציאות אלקותו בהכרה ברורה שאין עוד מלבדו, ועל ידי התפלה יוכל האדם גם עתה בעדן חשך להשיג מעין אור העתיד ביחודו האמתי.

וככל שנזדרז להאיר את אור אלקותו ואמונתו יתברך בכל פנה ופנה, אצל כל אדם ואדם ובפרט בראש ובראשונה בתוך עצמנו להשריש את יסודות האמונה - אין עוד מלבדו - נזרז לעצמנו את הגאלה, לכן זו חובתנו היום לחזק את האמונה בלבותינו כפשוטו - אין עוד מלבדו - להשמר מהאפיקורסות המשתוללת ומטמאת העריות שהיא הסבה לטמטום הנורא מהאמונה הפשוטה, וכמו כן לחזק את לבות אחינו בית ישראל בכל מקום שהם, לילך אצלם ולחזקם, וכמו כן כל מי שבא במגע עמנו לחזקו באמונה ולא ליבש מפני שום אחד, וכמו שמתחזקים המה בעזות מצח לכפירה ומינות ועריות, צריכים אנו להתחזק כמו כן בחציפות ובעזות של קדשה לדבר בשם ה' עם כלם, וגם אם נסח דבורינו, כמו: אם ירצה ה', בעזרת ה', ברוך ה', לא מוצא חן בעיניהם, חיבים אנו להשמיעו להכריז את אמונתו אצל כלם, ולא ליבש מהמלעיגים, ובזה נלחמים אנו מלחמת ה' בעמלק ואחריתו עדי אובד במהרה בימינו אמן.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א
תפארת ישראל

הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן