הרבה חבטות חבטו בסטנדר, ביניהם מלקות כואבות ורותחות בריתחא דאוריתא, ולפעמים סתם מכות ענוגות וחלשות או מטופפות ונמרצות, אך כולן ירדו עליו מתוך אהבה וחיבה, במעין ליטוף חם.

* * *

הסטנדר איננו שולחנון קטן, נכון, שמים עליו ספרים כמו על שולחן, וכשהוא עומד בזווית ראויה ניתן אף להניח עליו לפעמים כוס קפה או תה מהביל, אך במהותו איננו שולחן. סטנדר זה סטנדר ושולחן הוא שולחן – מתרהט לעומתי ליבלה  גרודנער, זה לא זה, לפנינו שתי רשויות נפרדות, ושני "חפצות" שונים…

וכי מה ההבדל אני שואל?! – וליבלה מניף את אגודלו בתנועה סיבובית ומרצה: נכון, על שולחן לומדים סועדים וכותבים, ובנוסף משתמשים עמו בעוד תשמישים רבים ומגוונים, גם אנו לומדים ליד השולחן, נשענים ונסמכים בשתי הידיים עליו, אך הוא עומד על מקומו בשלום ואתה הלומד מתקפל ובא מולו, עליו – אליו.

הסטנדר בנוי אחרת לגמרי, מתנסח ליבלה גרודנער – מעצם מהותו עומד הסטנדר להתנענעות עמו ולידו, אינו מקובע על מקומו, הסטנדר זז כמו חיים נמסכו בו, נד ונד או עולה ויורד עמך לפי צרכי נפשך. "הסטנדר" היא המצאה גאונית של דורות מספר, הסוחפת ומנענעת את רשפי הלומד עמה, כמו התאחדו יחד לשאיטה חופשית הגומאת מרחקים.

בתוך אולם גדוש במאות לומדים, היושבים והוגים כל אחד מול סטנדרו, הסטנדר יוצר ומשרטט עוגה והילה מסביב לכל אחד, כל אחד לעצמו גם כשכולם יחד, ליד החברותא והחברים לספסל, נוצרת פרטיות ועצמאות שבשבילה נבראה העולם.

* * *

אוי, "הסטנדר", כמה נטפי געגוע עולים ממי שכמס בקרבו את מיטב שנותיו העלומים, את מבחר ימות הנעורים השקיע בין חלקיו, השקעה המניבה אותות חיים רוחניים שוקקים לשנים רבות. צאו ושאלו אלו שעזבו וסיימו את פרקי חייהם הצעירים בישיבה, ומפאת סיבות שונות כתלאות ומהמורות החיים יצאו מעולמה והיכלה של תורה, הביטו אל צור מחצבתם וראו כמה כלתה נפשם בגעגועים, כיסופים וכמיהה, העולים בזיכרונם ונושאים תמיד בחיקם מתחת ללוח לבם. אין כאן רק משהו בעל ערך נוסטלגי, אצור ושמור כנכס ארכיוני, בזיכרונות הימים הצעירים ההם. יש כאן "משהו" הרבה יותר חי, מעמיק ורציני.–כי הסטנדר במהותו איננו קתדרה או בימת נואם.

וכי מה יש ב"סטנדר" שנשמות הצורבים נצרבו בו ונקשרו עמו לעולמים?

אם הישיבה היא "בית היוצר הגדול לנשמת האומה", הרי הסטנדר היא המאפיה הפרטית בה נטחנת, מתערבבת, נילושה, נטעמת, נרקמת ונאפת עיסתו ונשמתו הפרטית של בן הישיבה. מגדיר הנחתום ליבלה את עיסתו.

הישיבה ליד הסטנדר היא אישית ופרטית מאד. ההמיה הנשפכת ומתנגנת, ה"אמר אביי אמר רבא"… של כל אחד מתנצח בניגונון שברירי או מפוסק משל עצמו, לכל אחד יש תווים וכלי נגינה פנימיים משלו המתנגנים לתוך סטנדרו. דו שיח חרישי נלחש ביניהם, הרבה סודות אוצר בתוכו הסטנדר, דברים שאין האוזן הזרה שוברתם, שאין הבריות ראויות להיחשף אליהן.

ישנם ששוחחו עם עצמם, בינם לבין עצמם בשעות מוסר והתייסרות  והיחידי שהאזין להם בדממה היה הסטנדר, ישנם שהתווכחו עם סברות שונות והשמיעו בתקיפות בקול רם את דעתם ליד הסטנדר, לפעמים כשהחברותא היה חולה הוא מילא את מקומו, בידידות אמיצה סבל גם דעות מנוגדות ולא נכוחות, לעולם לא התווכח ולא הביע את השגתו ודעתו ההפוכה במין נאמנות שכזו.

זה לא רק לשבת ליד הסטנדר, פעמים זה דוקא לעמוד לידו, להישען עליו במין חצי סמיכה, לחשוב ולהרהר, לשקוע במחשבות מעמיקות, לחשבן שיטות בסוגיה, לחפש תירוץ לשאלה מטרידה, לתפוס את צדדיו במאמץ באמצע עיון בספר, לטופף באצבע צרידה עליו באות כי הכל מובן בשופי או שחייבים להמשיך הלאה.

הרבה יצירות חזה הסטנדר, מהלכי סוגיות שלמות נפרסו ונמדדו בשעלו, לכולם עמד הכן מוכן להטות כתף להאזין ולשמוע. הסטנדר גם רואה נכחו כל עננה, ומשמש כעד אילם לכל תוגה, וכי מה מעיב, מרגש, מעודד, מתסכל, מציק ומקומם את בנה של הישיבה, אם לא זה: "מה בדיוק הקשה רבנו  ה"רמב"ן בקטע השני", ומהי דחית "בעל המאור", ולמה התכוון ה"תוספות" כשהוסיף עוד שתי מילים בתירוצו".

מי שדרך על מפתנה של הישיבה יודע, כי על "הסטנדר" נחרשו בנחישות תלמי זרעים בנפשו, עליו נעו עלו וירדו, באריגה קטיפתית, שעות על גבי שעות רבות, סדרים ותפילות.לידו, נחרטו בלהב אש, עונגם וסיפוקם, שמחתם ודואבם, מצקותיהם ותלאותיהם,תפילתם לימודם מוסרם, בעצם כל יסודות תשתית חייהם של בני הישיבה. העמלות הגריסה והשחרת הפנים, ההתמדה והשקידה, מצוירים בחרט כתמונות נוי בקירות ומעברי הלב. האור המרצד בקדושה מטוהרת בעיני הנוטלים שינה מעפעפיהם מאיר את הנפש מגוואי ומלבר.

על הסטנדר וההדום שמתחתיו כאבו הרגלים, שם מעליו לשו הצורבים הצעירים את רוחם, בעיסה תופחת מאליה, המגביהה את הנפש והרוח לגבהי עולם, בשורש יעד. משם באה ולשם הולכת כל עולמם – השמחה והעליצות, העונג והעצב, הסיפוק והשקיקה, הדואב וההנאה, כי שם המקור לכל החיים האמיתיים.

– והסטנדרים, הרכינו את עצמם, והתמסרו לידיים ולאצבעות המחפשות ומגששות היכן יש פיסת מקום להישען עליו ליד הגמרא, הזיעו והשחירו, בהקו מעמל נושאיהם, השתתפו בשמחות ובשעות הקשות בדומיה, נטפו עליצות ושמחה, צלעו ורקעו על עמדם, התרגלו לדוושות הרגלים ששאטו מעליהם, המתינו לספר ולהתנענעות עמו, לעולם לא שבתו, גם בבין הזמנים עמדו והמתינו ללטיפה שתבוא בתחילת הזמן, שתסיר ותשיר את אבקם, ערגו לניגון הנצחי האלמותי שכנסו לתוכם: "אמר אביי"…

* * *

כמה וכמה מיני סטנדרים ירדו ובאו לעולם.

מקדמא דנא הסטנדר היה משהו כבד, נמצא ומלא נוכחות. מין תיבה בעלת רגלים, עם ארונית קטנטנה להכניס בה כמה ספרים לעתים עם מנעול, ומעליה מגש עץ הבנוי באלכסון, עם סיומת של לשונית – חתיכת עץ מוגבהת, לעצור – ולהחזיק על ידה ספרים.

בישיבת חברון השתמר עד לאחרונה הסטנדר המקורי, סטנדר רחב ממדים, שלמד עליו ה"סבא מסלבודקא" בעיר "חברון", הסטנדר נשמר שנים רבות כחלק מ"מסורת" הישיבה שממשיכים אותה ברציפות שנים רבות. כשעברו לבית המדרש החדש, קנו ריהוט חדש לבית המדרש ספסלים וסטנדרים חדשים, בכל אופן שילבו ישן וחדש, והשאירו במתכוון ספסלים שהשתמרו במצב טוב וכן סטנדרים שלמים כדי לשמור על האווירה הנוסטלגית הנמצאת בריהוט שעלה עם הישיבה ותלאותיה מהעיר חברון תובב"א.

הסטנדר משמש ללימוד פרטי, ומככב בעוד שמות: כעמדת ודוכן גבאי או כעמוד לחזן, כקתדרה לדרשן ולנואם להחזיק דפי נאום וספרים מעל גביו, ולעתים להסתיר את גופו של העומד מאחוריו.

בבתי כנסת רבים, רק לרב בית הכנסת יש סטנדר כבד, אשר שמו מתנוסס עליו בלוחית מוזהבת, לעיתים הסטנדר מעוצב ויחד עמו הכסא מגולף בעץ תואם, בשבת נפרסת עליו מפה לבנה.– בישיבות מסוימות ובחצרות אדמורי"ם שונים אירע לא אחת שאחרי פטירת הרב גדרו את המקום שבו ישב, נעשו כאומרים אין אנו ראויים לשבת על מקומו.

עם השנים נעשו הסטנדרים קלילים יותר, סטנדר לייט, פלטת עץ דקה ובצידה רגלים דקיקות עם מעמד לרגלים. הגדילו ופרצו את הגדר וההבדל הדק שבין הסטנדר לשולחן, ויצרו "סטנדר –  שולחני" מין עירבוב וכלאים בין המושגים, מסגרת עץ המתגבהת עם לשונית פנימית על השולחן… כמעט שאמרנו …כבלע את הקודש.

ומהעץ הפשוט והטבעי או הצבוע בצבעים כהים ובגסות, נהפך "הסטנדר" הישן והחמים, ליצירת אומנות של ממש, היום מיוצרים לנגידים ושוועי ארץ סטנדרים יוקרתיים מפוארים ומיוחדים מאד, מעץ משולב עם עור, עם מגירה נשלפת ולוחית מוזהבת להקדשה.

* * *

סטנדר מתנה

"אקדים ואציין כי בגור מעולם לא היו 'סטנדרים' לאדמו"רים", מספר ר' שמחה פאלוך. "בשבת הראשונה של ה'פני מנחם' לאחר התמנותו לאדמו"ר עקבתי אחרי תנועותיו, והבחנתי כי בהגיעו לתפילת שמונה-עשרה הוא מחזיק בידיו את הסידור. החלטתי להכין לו 'סטנדר', כדי להקל עליו. הכנתי את הסטנדר והבאתיו עמי לתפילת מנחה בבית-המדרש. הגנבתי אותו פנימה בחשאי והמתנתי לכניסת הרבי. ברגע שהגיע למקומו ניגשתי והנחתי לפניו את ה'סטנדר'. הוא הניח עליו את סידורו ובכך נקבע חידוש בגור. לו הקדמתי להניחו בכמה שניות, הוא היה מסולק מיד על-ידי הגבאים. בחזרת הש"ץ הניח הרבי את ידו על ה'סטנדר' ונתן בי מבט חודר. היה ברור שהרבי מבקש להודות לי בכך.

"כמה ימים לאחר מכן נכנסתי אל הרבי. בטרם פציתי את פי שאל: 'כמה מגיע לך עבור ה"סטנדר"?'. – 'אני מבקש ברכה', עניתי. ואז אמר לי בערך כך: 'אתה אמן בנשמתך. קח אדם נאמן שינהל את ענייני הכספים בנגרייה, והקדש עצמך ליצירה עצמה'. הוא איחל לי הצלחה. שעיתי לעצתו, וברוך השם גם הצלחה אני רואה".