הנתיב העשרים ושנים - נתיב ההרחקה - אור לנתיבתי

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר אור לנתיבתי הנתיב העשרים ושנים - נתיב ההרחקה - אור לנתיבתי
תוכן עניינים

--------

סעיפי היצר להחטיא את האדם הינם רבים ומגוונים ביותר, ובאמתחתו אוצרות של אופנים היאך להחטיא את האדם.

בנתיב זה נמנה כמה מאופני היצר, לסבב לאדם רפיון שיביאהו למכשול, שאם לא יזהר מהם ''הלוחם'', לא ירגיש ברשת שטומן לו היצר ללוכדו, כי בדברים דלהלן הרואה יראה שלכאורה אין להם קשר ישיר המוביל לחטא חילול הקדושה, אולם מסוכנים הם יותר מפיתויים המובילים באופן ישיר לחילול הקדושה, כי מהם ידע האדם ליזהר. אולם מהדרכים המובילים לחטא בדרך עקיפה פחות חכם האדם ליזהר, ובזה סכנתו גדולה יותר.

א. ליצנות

''שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה'' (אבות)

גילו לנו חז''ל שבאם אין יראת ה' על האדם, ומסלק הוא מורא שמים מעליו, בכך בא לידי שחוק וקלות ראש ליצנות ובדחנות, ומשחוק וקלות ראש בנקל יבוא להיות קל בעיניו לחטוא בעיניו, ומהעינים לחטאים אחרים חמורים, שהרי לשמור את העינים נדרש מורא שמים, שלא להסיח דעת מהשכר ועונש, ומאימת ה' הרואה ומביט וצופה וכיוצא, ואילו הלץ אין שכינה לנגדו, שהרי היאך יתלוצץ אם לא בסלקו מעליו מורא ה'.

ב. חבר רע

בשום אופן לא תצליח להחזיק מעמד לעמוד בנסיון שמירת העינים כשהינך בחברת קלי דעת המזלזלים בערך חיוב השמירה. גם ככה קשה מאד להתמודד, מצד החשק והרצון העצמי, על אחת כמה וכמה כשיתוספו לך לחצים אחרים להפקר העינים מצד לעג חברים שילעגו לך, או אפילו מצד הבושה - שתהא בוש להיות פנאטי וקיצוני ולא תמצא את מקומך בחברתם; מצד אחד להחשב כאחד מהם, ומצד שני להיות שומר עינים. וללא ספק, ברור שבחברתם יצונן אצלך חומר השמירה, וכידוע מהגאון מוילנא שהיצר החברתי קשה הוא מהיצר הפרטי, ולכן התנאי הראשון - לברוח מחברים קלי דעת.

ומאידך, גם אם קשה עליך עדיין ההתמודדות - בהתחברך עם חברים חזקים ויראי שמים, תקל מעל עצמך את העבודה בהרבה, הן מצד שיעודדוך ויחזקו אותך, והן מכך שבמו עיניך תראה ותיקח דוגמא מגיבורי מלחמה שזכו לנצח, ובכך תאזור אומץ וגבורה להאמין ביכולתך, ואז יחפוץ לבך להיות כאחד מהם.

ג. זהירות מקטנות

ידוע הוא כי אין יצר הרע בא על ''גדולות'' תחילה, אלא היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך עד שאומר לו וכו'.

וזה בעצם התחכום המוצלח ביותר של כח הרע: מה יש בכך לשמוע קצת רדיו..., מה בכך לעלעל ברפרוף בדפי העיתון..., מה נורא לטייל ולהציץ קצת ברחוב כשר וצנוע כרחוב ''רבי עקיבא'' בבני ברק, או בשכונת ''גאולה'' בירושלים... או שחולפת מחשבה: וכי אין זו קיצוניות לילך עם עינים מורדות, או לא לשבת עם בני המשפחה, הלא זו הדודה... וזו הגיסה... וזו השכנה..., וכדומה. עלינו לדעת שמ''קטנות'' כאלו, מובלים אנו להתגולל ולהתנפל עלינו ולקחת מאתנו את כל קדושתנו, ולהשאר לבסוף ערטילאין מכל תורה ועבודה. שהרי ארס הרחוב נפלט מכל משפט מהם, רחמנא ליצלן. אפילו ''חדשות'' הנאמרים ברדיו מלאים בכפירה ועריות, וכן כל מיני ארועים היום - בעוונותינו מעוררים לעברה ולניאוף. כי זהו כל שיחם ושיגם של אותם פורקי עול, והדברים מטפטפים טיף אחר טיף עד שלבסוף מתמלא הראש מהם.

וביותר קשה, שבימינו מסתובבים בינינו לא מעטים בעלי ''לבוש חרדי'', וכל חרדיותם היא בחיצוניותם, ואילו פנימיותם ריקה מכל תוכן רוחני, ומזלזלים בכל מילי דקדושה, לראות בכל הנהגת קודש כקיצונית ופנטית, והמה מצנני האמונה והקדושה מליבות הסובבים אותם, ומכאלה צריכים לברוח כמאש, כמה החריבו והרסו כאלה בכרם ה'... ואין כאן מקום להאריך.

ד. שלא שינו לבושם

חז''ל ציינו לשבח את בני ישראל היוצאים ממצרים בכך שלא שינו את לבושם וכו', ותלו בכך את יציבותם בגלות הקשה הזו שלא להתבולל עם מצרים.

כשאדם לבוש בלבוש חיצוני המצהיר כי שייך הוא לעובדי ה', ואין לו שום שייכות עם פורקי עול, זוהי שמירה! ואף שאין הדבר אלא בחיצוניותו, שומרת חיצונית זו על פנימיותו.

שהרי הגע בעצמך, אם יפשוט אדם מעליו מלבושי הצניעות הישיבתיים, וילבוש מלבושי ''רחוב'', וכי לא מיד תחול בו תחושת קרירות בעצמו, הלא בוודאי מיד כמין רוח טומאה תעבור עליו להתדמות לאנשי הרחוב.

וכמובן ככל שיהדר אדם את חיצוניותו באופן קיצוני יותר כך ישמר יותר. וכגון בגידול זקן ופאות, ולהקפיד שלא לצאת לרחוב ללא כובע וחליפה וכיוצא.

וכמה כואב לצערנו לראות היום בחורים שזכו להיות מחובשי בית המדרש, ויוצאים לרחוב ללא כובע וחליפה, עם בלורית, ועם בגדים ומנעלים המינימלים שהישיבה עוד מתפשרת עליהם בדיעבד, הלא בזה מגרים יצר הרע בעצמם.

ה. שמירת העינים

מובא ב''טהרת הקודש'':

והנה, ראשית שמירת הקדושה מתחילה בעינים, כדכתיב (איוב לא) ''ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה'', כי איוב כרת ברית לעיניו לא להסתכל על שום אשה, ואמרו (טור אורח חיים סימן א), עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים, ועוד אמרו (סוטה ח), אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות.

והנה, עיקר שמירת העינים - שלא להיות בהול ונרדף לידע חדשות ולשמוע ולראות ענינים, רק לקיים (איוב כב) ''ושח עינים יושיע'', וכתיב (משלי ד) ''עיניך לנוכח יביטו'', שירגיל ויכריח עצמו שלא להסתכל לכאן ולכאן, כי על פי רוב, כשהיצר מפתהו להסתכל באיזה מקום, מזמין לו שם ראיית איזו אשה או חצופה, כאשר בדוק ומנוסה, כי מובא בספרי חכמה, שיש רוח זנונים, רחמנא ליצלן, והראש שלהם נקרא פתו''ת, רחמנא ליצלן מהם, והמה מלאים כל האוירין, כי המה קליפות דקות, ותולדותיהם וחיותם מפגם המחשבה ופגם הראיה, לכן יש בכוחם להתלבש במחשבת האדם, ותכף אשר האדם מגביה עיניו להסתכל במקום האסור והמזוהם, או אפילו מחשב במחשבותיו סתם בלי ראיה והסתכלות, שמחשב בענין עברה או ענין המביא לידי קישוי איבר, אז תכף בזה הרגע מתלבשים [אלו הרוחות] בכח נפש הבהמית שלו, וברגע בא לקישוי האבר, ושורין עליו ומטמאין אותו בכל מיני טומאות, רחמנא ליצלן.

וכל שכן בזמן כזה שהדור הוא בחציפות, רחמנא ליצלן, אשר עוד לא היתה כזה מימות אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בודאי מלאים אלו הזוהמות הנקראות פתו''ת ורוח זנונים בכל העולם כולו, וכל חצופה שהולכת בשוק, מלווין אותה כמה אלפים מחנות מאלו הכתות רוח זנונים כי המה מלאים הרחוב והשוק, ומי שפגם בברית שורין עליו, ועל כל שערות ראשו וזקנו ופאותיו שורין למאות ואלפים, כמובא בספר הקדוש ''אוצר החיים'' (מהגהות הקדוש מקאמארנא פרשת אחרי דף קלט ע''ב) שזכי הראות יכולים לראות אותם.

ולכן, הרוצה להיות משומרי הקדושה, ראשית - שמירת העינים. כי שמירת העינים, הגם שהיא ענף אחד מענפי שמירת הברית, עוד יש לה מעלה הגדולה ונפלאה לעצמה, כי הלא מי שאינו עובר עברה - הוא כמקיים מצוה, כאמרם ז''ל (קדושים לט) ישב ולא עבר עברה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. ואוקמינן כגון שבאה עברה לידו, והסתכלות עינים הוא לאו מן התורה, כמובא ברמב''ם ז''ל בספר המצוות הגדול וביתר המפרשים מהלאו ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', שאמרו רבותינו זכרום לברכה (ברכות יג:) ''ואחרי עיניכם'' - זה הרהור עברה. ואם כן, מי שבאה לפניו עברת הסתכלות ושומר עצמו - מלבד מה שמקיים הלא תעשה, מקיים גם כן מצות עשה, שישב ולא עבר עברה.

וכבר כתבתי בחיבורי ''שומר אמונים'' (מאמר הבטחון פרק ו), שעיקר שמירת העינים תלויה במידת הבטחון, שבאם הולך בשווקים והיצר מפתהו שצריך להסתכל בכאן ובכאן, אז יענה וישיב ליצרו: מה שצריך לי לראות, הקדוש ברוך הוא ממילא יזמין לפני בעל כרחי, כדכתיב (תהלים לג) ''הנה עין ה' אל יראיו'', כידוע שיש עיינין עילאין קדישין דמשגיחין ומפקחין על עלמא, ואלו, השומרים את עיניהם גורמין להאי עיינין עילאין שיסתכלון באשגחותא דרחמא על עלמא, ממילא השומר עיניו, שהוא הגורם לעורר השגחה עליונה במידת הרחמים, יש עליו השגחה יתרה יותר משאר בני אדם, והקדוש ברוך הוא משגיח על איש ששומר עיניו בכל פרט ופרט שלו, ומה שצריך לראות, יראה ממילא, ואין צריך לו להסתכל בכאן ובכאן.

ואמרו (ויקרא רבה פרשה ב''ג), כל מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו בזה, זוכה להקביל פני השכינה, שהוא ביתר שאת משאר מצוות, מפני שגרם הנחת רוח לה' בעינים - יזכה מידה כנגד מידה לזון עיניו מזיו השכינה, ואמרו ''ואינו זן עיני ממנו'' - דהיינו שאם ראה פתאום, תיכף מסלק הראיה וההנאה שלא יהנה, חס ושלום. ואם נהנה על רגע, יצטער על זה, ויתחרט ויתודה לפני ה', ויבקש מה' שלא יזיק לנפשו, כי מובא בספר חסידים (קעז), שזה שנזדמן לאדם ירא שמים ראיית דבר ערוה הוא מסיבת איזה עוון שגרם לו זאת, ויבקש רחמים מה' על הראיה ועל העוון שגרם לו, ובכלל יבקש אדם תמיד רחמים מה' שלא יפגום העינים והמחשבה.

ומי שהולך או עומד במקום השרוצות וחצופות והוא עוצם עיניו מראות ברע, וכל שכן אם אלו החצופות הרשעות מתכוונות בהליכתן להחטיא את רואיהן בהסתכלות, והוא מתגבר על יצרו ועוצם ראייתו, בפרט מי שהוא מחומם בטבעו, אז הוא ענף מענין הנסיון של יוסף הצדיק השייך בכל דור, והוא התיקון נפש העיקרי בבחינת סור מרע, והוא תשובה על פגם היסוד אשר עיקרה נצמח מבחינת פגם עינים.

ו. שמירת האוזן

והפרט השני בשמירת הברית, הוא שמירת האוזן. שדרשו רבותינו ז''ל (כתובות ה) על הכתוב (דברים כג) ''ויתד תהיה לך על אזנך'' - שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו. ולכאורה במאי קא עסקינן? אם בא אדם לומר לך דבר שאינו הגון, הלא יכול לומר לו: איני רוצה לשמוע דבריך, ואם שעומד בחבורה שמדברים לשון הרע וניבול פה וכדומה, אז ילך ויברח משם, ואם שכבר שמע הדיבור, מה יועיל בסותמו אזניו - הלא כבר שמע? אלא הכוונה, אם אדם עומד לפעמים בין רשעים שאין לו ברירה לברוח, ומדברים דברי נבלות, רחמנא לצלן, או שדר במקום שיש בשכונתו שרוצות המזמרות, שאמרו רבותינו ז''ל (ברכות כד) קול באשה ערוה, אז יתן אצבעו באזניו, כי הזמירות של אשה יכולות, חס ושלום, לפעול בעצם הנפש טומאה וזוהמה גדולה.

ז. שמירת החוטם

דרשו רבותינו ז''ל (מכילתא דרשב''י, ובספר חרדים במל''ת התלוי בחטם בשם רישב''ץ) מהכתוב ''לא תנאף'' - לא תהנה אף. דהיינו, שאם מריח ריח של ערוה מהנשים שמבשמות עצמן בבורית או בשמים, אם נהנה מזה הוא בכלל לא תנאף''. ועיקר - שלא יתרצה בהנאת הריח, כמו שאמרו רבותינו ז''ל (ברכות נג:), היה מהלך בשוק של עבודה זרה, נתרצה להריח - הרי זה חוטא. ואם הריח בעל כרחו ואינו ברצונו, אינו מזיק לו, חס ושלום [והרי הוא בכלל אי אפשר ולא קא מכוון, עיין פסחים דף כה:]. ואם מעביר מעצמו זו ההנאה, מקיים ענף מהלאו לא תנאף. וזה גם כן מכלל שמירת היסוד, ובכלל זה גם הריח של זכרים השקוצים המבשמים עצמם, שגם כן כוונתם לריח עבירה, רחמנא ליצלן, כמו דעת המשוקצות הללו - זה גם כן אסור להריח, מפני שהריח - הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, ונעשה על ידו רושם פגם בנשמתו.

ח. שמירת הפה

הנה, מלבד הדברים המביאים לפגם היסוד שמנו רבותינו, כמו לשון הרע, שקר וכעס וכדומה, שהמה דיבורים המביאים לפגם היסוד, ואכילות ושתיות יתרות ואסורות, וכן תאוות רבות גם בהיתר - אבל עצם פגם היסוד שבפה הוא שלושה דברים

אחד - נשיקת עברה, חס ושלום, ומרשעים כאלו אין אנחנו מדברים כעת.

והשני - מה שמובא בזוהר הקדוש (בראשית ח, א) על הכתוב (קהלת ה) ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'', שלא ידבר דברים כאלו המביאים להרהור בעברה, אפילו עם בני ביתו, וכן יזהר שלא ידבר דברים כאלו ליד בחורים או אברכים שיכולים לבוא על ידי זה להרהור, ויהא, חס ושלום, בכלל מחטיא רבים, ולא רק דברי חול, אלא גם בדברי מצוה שיכול לצמוח מזה הרהור עברה או קישוי אבר, חס ושלום (כמובא בראשית חכמה שער הקדושה פרק יא).

וכן שלא להרבות שיחה עם נשים. וכשמוכרח לדבר עם אשה, יסתכל לצד אחר (כמובא בספר הקדוש ''דרך פקודיך''). ואמר הקדוש רבי פנחס מקאריץ, שמה שאומרים על חטא שחטאנו בועידת זנות, הפירוש והכוונה מזה, מי שמדבר עם אשה בדברי רעות ובלשון חביבות, וכל שכן, חס ושלום, המרמזים להם או שוחקים עמהם הוא ממש בגדר אביזרייהו דגילוי עריות, רחמנא ליצלן. וירא שמים הרוצה להיות בכלל שומר היסוד, ישמור לנפשו עד כמה שיוכל, וכל מה שבכוחו - ויותר מכוחו.

ופוק חזי מגדולי התנאים (ערובין נג:), התנא הקדוש רבי יוסי הגלילי, שפגע בברוריה, אשת רבי מאיר, ושאל אותה איזו דרך נלך ללוד, ורגזה וכעסה עליו שהיה לו לקצר בדיבורו ולומר רק איזו ללוד, ולא איזו דרך. והלא זה התנא הקדוש והנורא שהיה מופשט מכל גשמיות, ורגזה עליו בשביל דיבור יתר, וכל שכן אנן, שפלים שבשפלים, ובזמן שפלות שלא היה כמוהו, בודאי צריך ליזהר כל מה שבכוחו. ומפני שנעשה הדבר כהתר גמור, באתי לעורר בזה יראי השם וחושבי שמו.

והשלישי - העיקר שבעיקרים שבפגם היסוד התלוי בפה, הוא ניבול פה, חס ושלום. שאמרו רבותינו ז''ל (שבת לג), כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, ועוד (שם), כל המנבל פיו -אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה - הופכין עליו לרעה, ואפילו עוברין שבמעי אימן מקללין אותו, ועוד הרבה אזהרות בדברי רבותינו ז''ל על ניבול פה.

ואמר מורי ז''ל, שאביו הקדוש ז''ל היה כל כך קדוש בקדושת הדיבור, שלא הוציא מפיו אפילו שם שרץ טמא או כל דבר טמא, רק בדרך רמז.

ואמרו רבותינו ז''ל (פסחים ג:) באיזה תלמיד שסיפר שהגיע לו מלחם הפנים כזנב הלטאה, ובדקו אחריו מצאו בו שמץ פסול במשפחתו, ולא עשה דבר עברה - רק שנתן סימן על לחם הפנים בשם שרץ טמא, ואמרו (קידושין ע), כל הפוסל פסול וכו' - במומו פוסל, ואמרו (שם ע:), דרגיל דקרי אינשי עבדא קרי עליה עבדא וכו' ומצאו שהוא ממשפחת עבדים, כי היה רגיל לקרות לאנשים - עבדים.

וכתבו הקדמונים, שאם רואים אחד שמגנה בני אדם באיזה שם גנאי או דברי גנאי, בלתי ספק שהוא בעצמו יש בו מזה הפגם.

ונהגו היראים שלא להזכיר שם צואה או שתן וכדומה, שום דבר משוקץ שלא לנבל פיו, וכל שכן, חס ושלום, איזה דבר ניבול פה שנוגע לדבר עריות, חס מלהזכיר, שאז הוא תכף בנידוי, וכל מלאכי שמירה הסובבים בעולם לשמור על בני ישראל וכל היכלות שלמעלה קוראין לפניו: טמא, טמא, בזוי ומשוקץ.

ולפעמים מצוי גם באיש ירא שמים שלא בכוונתו יצא איזה דבר ניבול פה מפיו, אז יחרד וילפת לנפשו, כי הוא תכף בנידוי, ויכול להיות קטרוג עליו, ואפילו על דורות הבאים, כמו שאמר צדיק אחד, שלפעמים מחמת איזה דבר מגונה יכולים לסבול כמה דורות, חס ושלום, ואם שומר פיו, הקדוש ברוך הוא ישכין שכינתו על פיו ולשונו, ותורתו ותפילתו יהיו מקובלים בעיני ה'. מה שאין כן להפך, חס ושלום - תורתו ותפילתו נמאסות בעיני ה'. ודע וזכור, אחי, אלו הכללים. ומי שמרגיל עצמו בקדושה, אינו דבר קשה אצלו כלל, כי ההרגל על כל דבר נעשה טבע שני.

איתא בספר תומר דבורה (מהרב המקובל רבי משה קורדוברו) צריך האדם להזהר מאד מדיבור המביא לידי הרהור, ואיננו צריכים לומר שלא ידבר דברי נבלה, אלא אפילו דיבור טהור - אם מביא לידי הרהור - צריך להזהר ממנו.

ומה נואלו אלו מבני הנערים שאין מעצור לפיהם ומדברים ביניהם לפעמים דברים האסורים ומגרים יצר הרע בנפשם, ואינם יודעים עד כמה חמור ענשם, כדאיתא בגמרא שבת, שהמנבל פיו, אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים לו לרעה. ואל יחשבו, ומה בכך אם מדברים, כי הדיבור - לרוב מעלתו שהוא מותר האדם מן הבהמה - הפוגם בו גורם הרס גדול לנפשו ורוחו משני העולמות.

ומדיבור יכול לבוא לידי מעשים נוראים, ובפרט בזמננו היום, שמסתובבים אינשי דלא מעלי, ובשפת חלקות הם צדים נערים וילדים, וחוב על כל מלמד ומורה ומשגיח להתריע לתלמידיו, ואב לבניו, שיזהרו מלדבר עם אנשים סתם ברחוב, וידוע על הרבה מכשולים בזה, שהשם יתברך ישמרנו מכל זה.

שלמה המלך אומר (קהלת ה') ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'', כידוע דגם הלשון נקרא ברית, ואי אפשר לשמור ברית המעור מבלי לשמור ברית הלשון. והפוגם לשונו בלשון הרע ובדברים אסורים בא לידי פגם ברית קודש כמובא הרבה בספרים הקדושים.

אם כן העצה המחוייבת לשמירת ברית קודש הוא לשמור פיו ולשונו, ולכן יש ללמוד הלכות לשון הרע בכל יום ולהתחזק בענין שמירת הלשון כי הוא תנאי הכרחי שמבלעדיו לשוא שקד שומר.

ט. שמירת הצואר

אמרו רבותינו ז''ל (ברכות מג) המהלך בקומה זקופה אפילו ד' אמות כאילו דוחק רגלי השכינה, כי המהלך בקומה זקופה הוא מורה על גסותא דרוחא, והמתגאה נחשב כאילו בא על כל העריות (סוטה ד:), ולכן מכשילין אותו בעל כרחו בראיות והסתכלויות רעות, מה שאין כן אם מקיים (איוב כב) ''ושח עינים יושיע'' - יש לו ישועה ושמירה עליונה, וזו הכנה וגדר לשמירת עינים שלא לילך בקומה זקופה, רק עיניו למטה בדרך שחוח.

ובודאי לא, חס ושלום, כמעשה משוגעים אשר חצי גופם ישוח על הארץ, כי ''דרכיה דרכי נועם'' כתיב (משלי ג). רק ישחה קצת ראשו לגבי הארץ, ושיהא עיניו למטה שלא יכשל בהסתכלויות רעות, ולא ילך, חס ושלום, בקומה זקופה, שדוחק רגלי השכינה.

ויקיים הכתוב (ישעיה נא) ''אמרו לנפשך שחי ונעבורה'', דהיינו, אם מקיים שחי- אז ונעבורה - עובר על כל המכשולים לשלום, כי אין היצר שולט אלא במה שעיניו רואות, ואם מקיים זה, אז נתקיים בו הכתוב (שם ס) ''והלכו אליך שחוח בני מעניך'', דהינו, כמו שהוא שחה עצמו בשביל יראת כבוד יוצרו, שלא יעבור על מצוותי, ככה כייף כל סטרין בישין, שמוכרחין בעל כרחם להיות כפוף תחתיו, והמה נקראו בני מעניך, כי קשה המחטיאו יותר מההורגו.

ועוד יש שמירת הברית בצואר, כמו שהיה מעשה אצל רבנו הבעל שם טוב זי''ע שבא לעיר אחת, והיה שם בית הכנסת שהיה שכיח בו שדים הנקראים לצים, והיו מזיקים את הבריות [כמו שהיה שכיח בדורות הקודמים, רחמנא לצלן], ושאלו להבעל שם טוב מאיזה כח נבראו, והשיב להם, כי היה לכם כאן חזן שהיה לו קול משורר, ובשעה שהיה מזמר, היה מכוון לישא חן בקולו בעיני הנשים, ועל ידי זה נצמח הרהורי עברה משני הצדדים, ומזה נבראו אלו הלצים שיש להם כח גדול להזיק, רחמנא לצלן.

וככה מי שיש לו קול נגינה ומנגן במקום ששכיחות הנשים, יכול, חס ושלום, היצר לפתותו או לבלבלו שישמעו הנשים, ואז נעשה מזה יחוד של היכלות הטומאה, חס ושלום, והוא נזק גדול גם להשומעים. לכן, איש פשוט שמנגן על חתונה וכדומה, יזהר מאד לכשישמיע קולו ושירותיו שלא יגרום נזק גדול לנפשו, והיצר יכול להתגנב גם אצל איש ירא שמים או בדחן, כי הוא ערום בכל מיני ערמות ותחבולות, ואז יגרום, חס ושלום, הזק לכל השומעים.

י. שמירת הבטן

חימום איבר היסוד מתחיל מטבור ולמטה, שהוא הבטן. לכן אמרו חכמינו ז''ל (נדה יג:) ישב לו קוץ בכרסו וכו', מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת. דהיינו, שלא יטלו ביד, כי יכול לבוא לידי חימום, ויש בזה הרבה פרטים. אפשר לפעמים שאדם מחכך עצמו שם ויכול לבוא לידי חימום וקישוי, חס ושלום, או מניח ידו על בטנו, או משים לפעמים דברים חמים על בטנו מחמת בריאותו, או שוכב על בטנו ומתקשה, חס ושלום.

ועיקר שבעיקרים - על ידי מילוי בטנו בתוספות אכילה בא לידי קישוי וזימה, חס ושלום, כדכתיב (הושע יג) ''כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני'', ואמרו רבותינו ז''ל (ברכות לב.), מלי כריסא זני בישי. ועוד אמרו (קדושין ב:) דדרך אכילה יתרה להביא לידי זיבה. לכן, מי שרודף אחר מילוי כרסו בתענוגים, יבאהו, בלי ספק, למחשבות מזוהמות ולכל מיני תאוות ופגמים. לכן, ירא שמים הרוצה לשמור בריתו, אל יהא בהול אחר מותרות, ויקבל באהבה מה שיש לו, ואם מזמין לו הקדוש ברוך הוא מאכלים טובים, יודה לה' ויכנע לפניו.

ויראה שלא ימשמש בבטן, חס ושלום. ויש הרבה יראי שמים שנוהגים שלא לעשות כיסים בבתי רגלים [מכנסים], וכך מובא בצוואת זקני הרבי הצדיק רבי ישראל חיים ז''ל על יוצאי חלציו בשביל שלא למשמש הבטן, וזה ענין גדול ונכון מאד ושמירה ליסוד. ולא יחכך עצמו שם. ואם צריך לחכך עצמו בעל כרחו בשביל איזה יסורים וכדומה, אז יחכך עצמו בעץ קשה וחד, ויבקש מה' שלא יבוא, חס ושלום, לידי חימום [ובפרט מי שחלש בגופו ואינו יכול להעמיד עצמו, ודי לחכימא].

ומי שצריך ליתן דברים חמים על בטנו מחמת בריאות, ישגיח ויעשה בדעת שלא יאבד עולמו, חס ושלום, כי הלא אמרו רבותינו ז''ל מוטב שתבקע כריסו, דהיינו מסירת נפש ממש, מלהיות רשע, שיבוא לידי חשש של הוצאת זרע לבטלה, כי בהוצאת הקוץ מבטנו אינו בטוח כל כך שיבוא לידי חימום, רק מחמת ספק צריך למסור נפשו, ולא יסתכל בבטנו, ולא יתגאה במילוי כרסו, שאז בטח יבוא לפגם היסוד, חס ושלום. והנה, שמירת הבטן היא מעיקר גדול שבעיקרין לשמירת היסוד, וה' יזכנו להיות מנוטרי בריתו ועדותיו אמן.

יא. שמירת הידים

הנה אמרו רבותינו ז''ל (שבת קיח), שאלו לרבי מאי טעמא קראו לו רבנו הקדוש, ומסיק, בשביל שלא הכניס ידו תחת אבנטו, ופרש רש''י, שלא הכניס ידו מן האבנט ולמטה. ולכאורה קשה זה הענין, וכי אפשר שלא חלץ מנעליו או בפשיטת בגדיו, וזה אי אפשר בלי הורדת הידים למטה מן האבנט? רק, כפי הנראה, הפשט, שלא הניח ידו על הבטן או הירכים מעולם. והגם שהיו גם צדיקים אחרים שנהגו כך, אבל לרבנו הקדוש היתה לו שמירה עליונה שלא הניח אפילו בשוגג ידו לשם. כך נראה לי לפרש הדברים שיובנו בשכלנו הדל.

ויזהר מלחכך עצמו על הבטן או על הירכים או סביב איבר היסוד, וכשיש לו שם איזה מכה או חיכוך קשה שאי אפשר לו להתאפק מגודל נסיון היסורים, אז ימשח שם באיזו משחה ויקח בגד קשה או עץ קשה וימשח על ידי זה.

וכל שכן שלא ירחץ, חס ושלום, ביד שם אותן מקומות, שאז נקרא פוגם הברית ממש, כי אפילו ליטול קוץ אמרו רבותינו ז''ל למסור נפש, וכל שכן ברחיצה, חס ושלום, שם, כמו שנוהגים, בעוונותינו הרבים, אפילו שופרא דשופרא [רוחצים ביד ובבורית]. אוי לעינים שכך רואות.

וכן אם מוכרח לסרוק שערותיו שם לפעמים, אז יקח מסרק קשה ויסרוק באימה ובנחת, ויבקש מה' שלא יבוא, חס ושלום, לידי קישוי וחימום. וכל זה אם מוכרח [וכבר הבאתי למעלה במאמר תשובת המשקל פרק י''ד, שלפעמים נדבקים באדם מיני כינים על בשרו, שהמה עגולים ונכנסים בבשר, אשר מבואר בפוסקים על זה שהוא חציצה לטבילה, ויש במרקחת רפואה ידועה לזה, שאם מושחים שתים או שלוש פעמים, בטלים ומתים אלו הכינים, והיות שזה גורם חיכוך גדול, ויש חשש שלא יבוא לידי קישוי וחימום, חס ושלום, על כן יקח זו המשחה וימשח, כמו שאמרנו].

יב. שמירת הירכים

[כלול במה שכתבתי בשמירת היסוד בבטן, דהיינו הך, רק הבטן הוא יותר מסוכן בנגיעתו לבוא לידי קישוי, חס ושלום].

וצריך ליזהר הרוצה להיות משומרי ברית שלא להניח ידו על ירכו, רק כמו שכתבתי לעיל, וגם לא להניח ירך על ירך [רק לפעמים מחמת חולשה שאין לו בררה על איזו שעה קטנה], כי זה גם כן מכלל שמירת הברית, כידוע.

וגם צריך להשגיח שהאבר לא יגע בירך, בפרט בשעת תורה ותפילה שאסור על פי הלכה, כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן עד סעיף ה). ומי שמברך ברכה והאבר נוגע בירך או ברגל בלי הפסק בגד, אז ברכתו ברכה לבטלה, וכן תורתו ותפילתו, וזה על פי הלכה ברורה. ורוב העולם אינם יודעים מזה, לכן באתי להודיע ולהזהיר.

יג. שמירת הרגלים

כתיב (משלי יט) ''ואץ ברגלים חוטא'', והנה זה דרשו רבותינו ז''ל (ערובין ק) בקדושת ישראל בשעת תשמיש, אבל קאי על כל ענין שמירת יסוד ברגלים, וכמאמר דוד המלך ע''ה (תהלים א) ''אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד''. ואמר שלמה מלכנו (משלי ה) ''הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה'', שהוא אזהרה שלא לעמוד ושלא להלך במקום רשעים והפקרים, ולהתרחק ממעמד רשעים וחצופות שמטמאים, חס ושלום, בלבושיהם ובמשחותיהם המזוהמות ובכל תנועותיהם.

ואמרו רבותינו ז''ל (בבא בתרא נז), אם יש לו דרך אחרת להלך בה, והוא הולך בדרך שיש בה פריצות - רשע הוא. ופרש רש''י, אף על פי שעוצם עיניו כו', דקיימא לן הרחק מן הכיעור.

ואמרו רבותינו ז''ל (ברכות סא), לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו אשתו נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדין. ואמרו (שם), המהלך אחרי אשתו איקרי עם הארץ. ועוד אמרו (שם), ההולך אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא. ועונש זה לא נאמר - רק על עברות מיוחדות בתורה. ואמר לה רב לרבי יהודה: דל כרעיך מקמי גיהנם (קדושין פא.). והלא זה התנא הקדוש שהיה מופרש בכל מיני קדושה, והיה מתפחד, ואמר שיברח מלילך אחרי אשה כמו מפני גיהנם. ויש הרבה מאמרים בזה בש''ס ובמדרשים ובפוסקים.

לכן אחי, חביבי, בכל פסיעה ופסיעה שתוכל למנוע עצמך מלילך במקום שתוכל להכשל בראיות ובהסתכלויות או לבוא להרהורים, זו המניעה לכבוד הבורא איקרי שמירת הברית גדול, ומנוי וספור ושקול בשמים הכל לפי ערך הנסיון, ואשרי לך.

מובא בספר חסידים (סימן שצג), שאסור לילך גם לחתונה אם יודע שיבוא, חס ושלום, להרהורים, ומכל שכן במקום שנפרץ מנהג רע וזר בשירת נשים וריקודים במקומות שסמוך למקום האנשים. ובעוונותינו הרבים, אין בכח בדורנו זה למחות על שום דבר, כי ירא שמים לשחוק וללעג נחשב, כמו שאמרו רבותינו ז''ל (סנהדרין צז.) וסר מרע משתולל, ואין למי לדבר ואין אזנים לשמוע, בפרט בדבר התלוי בהנשים המושלות כעת בכיפה, וגזרתן אין להעביר, בעוונותינו הרבים, כמו שאמר הנביא (ישעיה ג) ''עמי נוגשיו מעולל נשים משלו בו''. וכל ירא שמים על כל פנים יזהר בנפשו ויעשה כל מה שבכוחו.

והנה במה שאמרו רבותינו ז''ל שאסור להלוך אחרי אשה, יש בזה פלוגתת הפוסקים אם דוקא בתוך ד' אמות או גם חוץ לד' אמות אסור, ולא באתי בזה להכריע, כי כל ירא שמים יעשה לפי המקום והזמן וערך מחשבותיו, וצריך ליזהר שלא לעשות מעשה בהלה ושגעון, כי דרכיה דרכי נועם כתיב (משלי ג).

ומובא בספרי יראים, שכשהולך ברחוב צריך לילך בצידי דרכים, למען לא יצטרך לילך בין שתי נשים, שזה גורם טומאה וזוהמא לאדם, כמבוא ב''ראשית חכמה'', וכן ההולך בין שני דברים טמאים בעלמא, ממשיך זוהמא לאדם. וכן אם ילך בצידי דרכים, לא יפגוש כל כך בנשים. וה' ישמרנו מכל רע.

יד. שמירת השיער ותואר הפנים

כתיב אצל יוסף (בראשית לט) ''ויהי יוסף יפה תואר'', ומובא על זה בבראשית רבה (פרק פז), אמר הקדוש ברוך הוא, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך?! אני מגרה בך את הדוב. מיד - ''ותשא אשת אדוניו'' וגו' וכו'.

ומובא בספר הקדוש ''זרע קודש'', וזה לשונו: יוסף היה מסלסל בשערו ואוכל ושותה. אמר הקב''ה: אביך מתאבל עליך ואתה מסלסל בשערך?! אני מגרה בך את הדוב. מיד - ''ותשא אשת אדוניו'', היא היתה מרכבה ללילית, כדאיתא בזוהר (פקודי דף רסו), והנה, עיקר הפיתוי שמפתים לבני אדם הוא ליפות את עצמם ולסלסל בשערם, ככתוב כל זה בזוהר הנ''ל, ועין שם. ועתה הביטו וראו העונש הגדול למסלסל בשערו, אשר כל רואיו תרדנה עיניהם דמעה ועפעפם יזלו מים, וכל השומע תצילינה שתי אזניו, שמתוך כך בא לידי הרהורים רעים, ומגרה על עצמו הלילית ואותן הממונים וכו', לכן מי גדול מיוסף וכו', עד כאן לשונו.

הרי תראה מה שגורם על ידי סלסול בשערו וליפות ולהדר עצמו ולמצוא חן בעיני הנשים, וזה יביאהו בלי ספק לפגום ביסוד, חס ושלום. ומובא בזוהר הקדוש (פקודי רסז), וזה לשונו: ''העזה פניה ותאמר לו'' (משלי ז) - בגין דבהאי היכלא קיימא כל קטגורין וכל שליחאן בישין דמשתכחי לגבי דבר נש ועבדי ליה דיתקן בתקונוי ויסלסל בשעריה ויתסחי ויתתקן בגין דיסתכלון ביה, הכא קיימא רוחא חדא דאקרי סקטופ''ה, ודא הוא ממונא על כל תיקונא וסלסולא דבני נשא, לגו דהאי היכלא קיימא חד ממונא אחרא, דהאי ממונא אחרא איהו אתער ליה לבר נש לבתר לאתערא לון דהא דאיהו מתקן גרמיה ומסלסל בשעריה, דיטול בידיה חד מראה לאסתכלא ביה ושוי ליה בידיה ואסתכל ביה וחמי דיוקניה בההוא חיזו, ובהאי אתער לההוא רוחא חילא אחראי דאיקרי עסירט''א, ומהכא נפקי כל אינון דאחזי כדיבין לבני נשא בחלמייהו, וכל אינון דאחזין מילין ולא מתקיימי בהו אלא לערבבא לון, ולבתר כד אינון בני נשא אתמשכאן בההוא חיזו דאיקרי עסירט''א, איהו אתער לחד רוחא ממונא דאיהו תחות ידיה ועאל בנוקבא דלתתא דכל נוקבין וסליק מתמן חד רוחא אחרא דאיהו ממונא עם ההוא רוחא דאיקרי אסכר''א כדקאמרן, ודא איהו לילי''ת אמא דשדין, וכד ההוא בר נש אתער להאי רוחא אחרא דאיקרי עסיטר''א כדין אתחבר עמיה דההוא בר נש ואתקשר עמיה תדיר, עד כאן.

הרי תסמרנה שערות אנוש מדברי הזוהר הקדוש מה שגורם אדם בסלסול שערו ובתיקון תארו בגין דיסתכלון ביה, ולראות את עצמו במראה, שהוא מעורר רוחות רעות ולילית אמא דשדין לטמאות אותו, רחמנא ליצלן. וכבר אמרנו, שאין הכוונה בכל דברינו לעשות מעשה שגעון ובהלה, חס ושלום, כי דרכיה דרכי נועם כתיב, וצריך כל אחד להיות מסודר בבגדיו ובכליו, ובפרט תלמיד חכם ולומדי תורה שהוא בכלל כבוד שמים, הכל הולך אחר הכוונה והלב. וה' ישים חלקנו מאלו העובדים אותו באמת ובלב תמים אמן.

וזה אשר פרטתי קצת משמירת האברים מה שנוגע לענין יסוד אשר כולל כל האברים וכל הבשר, שלכן נקרא אבר סתם, וגם נקרא היסוד בשר סתם, כדכתיב (קהלת ה) ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'', וכמובא לעיל (ריש פרק ה) בשם הזוהר, וכן (קהלת יא) ''והעבר רעה מבשרך'', ועוד כמה פסוקים. ואם נזהר בזה, נתקיים בו (יחזקאל יא) ''והסירותי את לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר'', כי עיקר לב האבן וסתימת הדעת נולד מסיבת פגם היסוד, ופתיחת הדעת נולד מתיקון היסוד, לכן הלב תלוי בבשר, דהיינו בשר הנ''ל, ולכן תראה כי ל''ב אב''ן הוא כמספר פ''ה שהוא מספר מילה, שזה תלוי בזה, ואם הוא ל''ב בש''ר עולה עם האותיות כמספר יסו''ד יוס''ף אב''ר מיל''ה עם האותיות.

טו. שמירת היחוד

ועכשיו נדבר קצת מאיסור יחוד המקושר בשמירת היסוד, ויש הרבה אנשים שמקילין בזה, והוא אביזרייהו דגילוי עריות.

דע, אחי, כי איסור יחוד הוא על פי הלכה ברורה (עיין ברמב''ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה י), ומתחיל בתינוקת בת שלוש שנים, אשר כבר שייך בה כל איסור יחוד, וההיתר של בעלה בעיר הוא רק כשהיא בביתה, אבל ביתו של אדם אחר אין שייך זה ההיתר, וגם היתר זה לא שייך רק באשה זרה, מה שאין כן באשה קרובה, או שכנה, או שפחתו שלבו גס בה - אסור אפילו בעלה בעיר, וכן צריך ליזהר כשיש לו אחות חורגת, וגם עם אחותו לא הותרה - רק יחוד לפי שעה.

ורבותינו ז''ל (קדושין פא:) אסרו על עצמם גם יחוד עם בהמה, הגם שישראל לא נחשדו על זה, אבל מה נאמר עכשיו דפקרו עלמא כל כך, וכל שכן לישון שני בחורים ביחד, שאסרו זאת רבותינו ז''ל, שאמרו ולא יישנו שני רווקים בטלית אחד (שם פרק ב.), והוא קרוב לבוא לידי עברה, ובפרט בדור הפרוץ, רחמנא ליצלן. ויזהר אב כשר שלא ישכיב שני בנים זה אצל זה הגם שהם אחים, ויזהר מאד בזה בפרט בדור הזה.

ואם יזדמן לו איסור יחוד - אל יבוש לצאת ולברוח מלעבור, חס ושלום, על דבר אשר אסרו משה ובית דינו ודוד ובית דינו, אשר חמור יותר מאיסור תורה, והוא אביזרייהו דגילוי עריות (רמב''ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה ג).

והיה מעשה אצל הצדיק הקדוש ר' משה מסאווראן זצ''ל, שפעם אחת נכנסה איזו אשה לביתו ולא היה שם שום איש אחר, תכף ברח מהחדר בפחד גדול ורץ מבית לבית, והטמין עצמו באיזה חדר רחוק ומסוגר, ושאלו אותו, הלא רבנו הוא קדוש ופרוש כל כך בכל מיני קדושה, ומה זה גודל הפחד האיום שהצטרך לברוח ולהטמין עצמו חדר בתוך חדר, והשיב להם: ''דעו, בני, כי אני איני מפחד משום תאוה שבעולם, כי כבר שברתי וביטלתי כל התאוות, רק כשנכנסה זו לחדרי, נזכרתי דברי רבותינו ז''ל על איסור יחוד, ונפל פחד ואימה עלי מדבריהם הגדולים, עד שלא מצאתי לי מקום מגודל פחד ואימה, ומדברי רבותינו ז''ל הקדושים פחדתי, ולא מאיזו תאוה והרהור, חס ושלום''. פוק חזי, אחי, גודל ועוצם קדושתם של צדיקי קדמאי, ולא יבוש במקום שיש איסור גדול ונורא, אשר ידוע כי כל אביזרייהו דגילוי עריות הוא ביהרג ואל יעבור (כמובא בשולחן ערוך יורה דעה סימן קנז), והוא ראיה מדבריהם ז''ל (סנהדרין עה:), ''שאמרו ז''ל, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר'', ועיין גם בספר חסידים (סימן קעה).

כתב בספר חכמת אדם כלל קכ''ו סימן י''ד: במדינות שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתיחד עם הזכר, ודוקא יחוד בעלמא, אבל לשכב יחד יש להתרחק בכל מקום. וכל שכן שני רווקים אסורים לשכב יחד, ויש למחות ביד העושין כן.

ועיין באוצר הפוסקים סימן כ''ד שהביא, שבארץ ישראל וסביבותיה, שהאקלים הוא חם, אסור מדינא.

ונודע שהאדמו''ר מבעלזא זי''ע הקפיד מאד שלא יישנו שני בחורים בחדר אחד לבדם, ויש שהנהיגו מנהג טוב וקדוש שלא לתת בפנימיה לשני בחורים לשבת יחד על מיטה אחת.

טז. שמירת בריתו

סעיפים מקונטרס ''ואתה את בריתי תשמור'':

אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, דהיינו, שמהרהר הרהורים רעים, ועל ידי זה בא לחימום וקישוי האבר ועובר על לאו של ונשמרת מכל דבר רע, שאמרו חז''ל, שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

וזאת רצוני להודיע, שצריך להזהר שלא לדאוג מזה יותר מדאי, ומי שמתקשה מאליו בלי מחשבה, אל ישים לב לכך, ויעבור מעצמו כשיסיח דעתו לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן, ואהבת התורה מסירה הרהורים רעים.

אסור לאדם לישון על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט על צידו. וזה על פי הטבע, שאם לא ישמור בכך עלול לבוא לידי קישוי. וכן לא יישן על בטנו ופניו למעלה, אלא יטה עצמו לצדדים.

אסור לרכב על בהמה בלי אוכף, ואסור ללבוש מכנסים הדחוקים על בשרו, שלא יבוא לידי חימום, ולכן יזהר שלא ללבוש בגדים תחתונים צרים ודחוקים שבזה יוכל לבוא בקל לידי איסור, וכן יש להזהר מאד בבגדי ים הצרים.

יש להזהר שלא לחכך אות ברית קודש ברגלו, והוא עוון פלילי כמו המנאפים ביד, ויכול בגלל רגע קט לירד לבאר שחת הרבה מאד.

קורה לפעמים שיש גרוי במקום ההוא מחמת זעה וכדומה, וצריך לזכור חומר האיסור הנורא לחכך שם, וישאל ולא יבוש מהמשגיח או אדם גדול כיצד להסיר הגרוי.

כתב בספר ישועות חכמה (בעל מסגרת השולחן על הקצור) סימן קנ''א: יש להזהר במרחץ מלרחוץ אחד את חברו, כי יכול להגיע מזה להרהור ולדברים האסורים, דלא כהטועין שבמרחץ הותרה הרצועה, חס ושלום. אבל באמת, מצוות אלו הם חיוב תמידי על האדם, לא יפסקו ממנו אפילו רגע אחד כל ימי חייו להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, ושלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים.

יז. מקומות של פורענות

המקומות העלולים לבוא בהם לידי מכשול הם בעיקר בים או שאר מקומות הרחצה, כגון: בבריכות, בפנימיות ובבית המרחץ, ושם צריכים שמירה יתרה. ובפרט שישנם אנשים מושחתים, שכל מגמתם הטמאה היא להכשיל ולקלקל נערי ישראל, והם אורבים לנער במקומות אלו, ושמענו מהרבה נערי ישראל שהעיקר שגרם להם לזלזל בשמירת הברית נבע ממקומות אלו. וכתב ה''בית שמואל'' בשולחן ערוך ''אבן העזר'', שלאחר שטועמים טעם העבירה, קשה להגמל ולפרוש מזה.

רחיצת שניים במקלחות ובפרט כשהדלת נעולה, יש חשש איסור מצד הדין, וראוי להעמיד משגיח במקומות אלו, ולעושת גדר שלא ידברו ביניהם בשעת הרחיצה, ולא להסתכל איך שהשני מתרחץ.

גם במקוה, שנועד לטהרה וקדושה, צריך להזהר שלא יצא מגושם יותר ממה שנכנס, כי לפעמים בתוך המים נמצאים אנשים מושחתים שצריך להזהר מהם, ושומר נפשו יעשה בדעת - שיזהר לטבול ולצאת מיד.

רע המנהג שהורים שולחים את ילדיהם הקטנים למקוה לבד, ובפרט בדורנו שלכל משפחה יש אמבטיא בבית. וצריך האב להשגיח על ילדיו מאד.

מקום נוסף שצריכים להזהר בו והמכשולים בו מצויים הוא בשרותים. כי קורה לפעמים, שמרוב שעמום הוא מתבונן במילתו או שחושב מחשבות רעות, ואז עלול, חס ושלום, לבוא לידי מכשול בנגיעה וכדומה. ולכן צריך לדעת, שמצד הדין מותר אפילו לחשוב בדברי תורה באם רואה שיצרו מתגבר עליו. ומצד הדין צריכים להקפיד שיהיה מכוסה סביביו בצניעות גדולה ולא יגלה אלא המוכרח ולא מה שאין צריך, ויפחד ממי שמלוא כל הארץ כבודו הרואה גם מה שבחדרי חדרים, ולא ישתהה שם רגע מיותר כי אינו טוב לגוף ולנפש, רק יזרז עצמו, ובאם רואה שיצרו מתגבר עליו - יצא מיד, ולא יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

בחדרי הפנימיות רבו המכשולים, ויש לראות לישון רק עם בחורים אשר הנהגתם היא בצניעות, ולהקפיד להתלבש ולהתפשט בצניעות כפי ההלכה, ושלא יראו קורות ביתו אמרי חלוקו, ושלא להכניס שום עתונים חילוניים אפילו רק לשם עטיפת חפצים, כי יוכל, חס ושלום, לבוא לידי קריאת דברי נבלה שבהם.

כתבו הספרים הקדושים, שמכלל הנהגת האדם שצריך להקפיד ביותר במקום שרבו המכשולים, ולצערנו, כיום הרחובות והאוטובוסים מלאים דברי תועבה לשמצה. לכן, מה מאד נכון לכל מי שיראת שמים נוגעת ללבו, שיחזור משניות או גמרא בעל פה בלכתו בדרך, ויקיים בזה מצות ''ובלכתך בדרך'', ובפרט בנסיעות שיקח עמו ספר ויסתכל ויהגה בו, ועל ידי זה ימנע עצמו מהרבה מכשולים.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן