המחמיר בכשרויות

תוכן עניינים

--------

כח. המחמיר שלא לאכול סוגי כשרויות מסויימות, ובשל זאת נמנע מלהתארח אצל אנשים האוכלים כשרויות אלו, בעת שהזמינוהו להתארח עמהם אסור לו לפגוע בהם, ולכן יתחמק מן האירוח מסיבות אחרות המצויות לרוב. ואם מוכרח להתארח בביתם, אסור לו להחמיר את חומרתו, ויאכל מפתם וישתה מיינם ושאר אוכלים, כדי שלא לעורר מדנים ואיבה, ואז יצא שכרו בהפסדו.

{(((במקום שדבר החסידות יכול להוליד מחלוקת)))

כח. א. כל שיש צד שחסידותו תוליד מחלוקת, הרי שעדיף לוותר על חסידותו, והוא דבר הפשוט מסברא, כי קודם שעושה חסידות, יש לו לעשות את עיקר הדין, ולא לבא לידי מחלוקת. [וק"ו בן בנו של ק"ו בדין המאריך בתפילתו הנזכ"ל (סעיף קודם) שמצער את חבירו בידים, דבודאי איסורא קא עביד.]

(((המחמיר בכשרויות)))

דהנה כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן נח) להשיג על רבנים שהנהיגו בקהלתם שכל בשר שיבא ממקום אחר הרי הוא כבשר טריפה ושיש לאסור הכלים שנתבשלו בתוכו, וזאת תקנו לפי התקלות שנודעו על שוחטים ממקומות אחרים. וכתב להשיגם מדברי ר' יוסי בחגיגה (דף כב) דחייש לאיבה, וכן נפסק בטא"ח (סי' קצט) ועע"ש. ועל כן כתב כי לחשוד את הקהילות האחרות שיאכילתו טריפות, שהוא איסור חמור מאוד, חיישינן לאיבה, ואפי' באיסור קל מאוד חיישינן לאיבה, כמבואר בי"ד בב"י (סי' קיב) לענין פת עכו"ם הנ"ל, והלא אמרו ח"זל דעד א' נאמן באיסורין, ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ורוב בהמה בחזקת כשרות. ואף שגם הוא יודע ברוב התקלות שישנם בשחיטה, וכאשר האריך שם לתקן במקומו תקנות שהשוחטים יהיו מומחים ע"ש, אבל לאסור בשר של מקום אחר, ולאסור אפילו כליהם, זה בודאי איבה גדולה היא, כאילו אינם בכלל היהודים. וכן הביא עדויות על רבנים גדולים המקלים בזה. ושכ"כ בעין יעקב (חגיגה שם) על דברי ר' יוסי ו"זל, למדתי מכאן לדור הזה שאנחנו בתוכו תשובה בעדינו על מה שאנו מקילין בדברים רבים הדומין לאלו, לסלק ממנו איבה ושנאה. עכ"ל. עכת"ד השבות יעקב. ועוד ראה בשד"ח (ח"ו עמ' 160) בענין המחמיר שלא לאכול בבתי אחרים משום חסידותו מפי סופרים ומפי ספרים אם נכון או לא, משום זילזול באנשי העיר וחכמיה. וציין לשו"ת קול אליהו (ח"א חיו"ד סי' א) ולשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן ח"ו הנ"ל) דלאו שפיר דמי, ואיכא משום איבה, ויוכל לבא לידי כמה תקלות. וכתב על כך הרב שד"ח, די"ל דלא כתב כן הרב שבות יעקב אלא על מה שנשאל שהיו מכריזים ברבים שבשר הבא מחוץ למדינה הוא טריפה, והכלים אסורים. דכל כי הא ודאי איכא למיחש לאיבה. משא"כ יחיד המחמיר על עצמו ואינו מונע לאחרים, ואינו מחזיקם כאוכלי טריפות חלילה, אפשר דבכה"ג ליכא למיחש למידי. [וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רצו) שכתב שהיה להם למצא תואנה שלא להתארח, ויובאו דבריו להלן בסמוך. וכן מבואר בב"י (יו"ד ס"ס קיב) משו"ת מהרי"ל (סי' לה) בשם רבינו שמחה, שחילק בין פת עכו"ם שמיד ירגישו שאינו אוכל משום פרישתו, ועל כן יאכל משום איבה, לבין חמאת גוים שיש רבים שאינם אוהבים חמאה, ויובאו דבריו להלן] והוכיח דרשאי לשנות מפני השלום, ושפשוט ששלום נשמתו אהוב וחביב משלום הגוף, ושכן ראוי לעשות בעת הצורך. ע"ש. ועוד ציין לשו"ת ישרי לב (דף טז ע"ג אות יד) שדיבר בזה. עכת"ד הרב שד"ח.

(((הסובר שהדבר אסור ואין איסורו מבורר, כדי שלא יעורר מחלוקת יאכל)))

ב. וגדולה מכך חזינן, שאפי' אם החכם סובר שיש איסור בדבר, אלא שאין האיסור מבורר כל כך היות ויש מתירים, הרי שאפי' יאכל מכליהם של האוכלים, ולא יחמיר מפני המחלוקת. וכדפסק בשו"ת הרדב"ז (חלק ד סימן רצו) גבי מקום שהיו אנשים שאינם סומכים על שחיטת שוחטי הקהל מפני שאינם נזהרים, ומפני שיצאה טריפות תחת ידיהם, ולכן הזקיקו להגעיל את כליהם של מארחיהם. וכתב עליהם ו"זל, ועוד יש לומר בזה משום לא ישנה אדם מפני המחלוקת, וכתב הריטב"א "זל בשם רבותיו "זל כי בדבר שאין האיסור מבורר ולא מוכרע, לא ישנה מפני המחלוקת. ויותר טוב היה לאלו המחמירים שלא ילכו לשום בית שיזמנו אותם, וישימו להם תואנה, ממה שיגעילו את כליהם ולשוויינהו ככותאי או כאחד מעמי הארץ. ולא אדבר בזה פן דברי יזיקו ולא יועילו. אבל מכל מקום לגבי דינא כיון שיש בה כל הקולות אשר זכרנו, לא היה להם לחוש לגיעולי כליהם אפילו לכתחלה, דהא איכא כמה ספיקי בדבר שאיסורו מדרבנן. ספק שחט אותו הפסול. ואת"ל שחט הפסול, שמא בפעם הזאת שחט יפה. ואת"ל לא שחט יפה, שמא הכלים לא היו בני יומן. ואת"ל בני יומן, שמא נתבטל בששים. שמא לא נתבטל ואיסורו מדרבנן, דאין כאן אלא טעמו ולא ממשו. הילכך לא היה להם לחוש כלל. וכך אני עושה, כי אני מחמיר על עצמי שלא לאכול הביד"ינגאן [הוא חציל, וכן הוא בספר הנהגת הבריאות להרמב"ם מוסד הרב קוק ריש עמ' 40] משום ודאי ערלה, לפי שכן הוא כפי מה ששאלתי את פי הגננין. וכן נמצא כתוב בספר כפתור ופרח. ואפילו הכי איני נמנע מלאכול אצל בעלי בתים, אעפ"י שאני יודע בודאי שאוכלין הביד"ינגאן. וגם לא אסרתי אותם עליהם, לפי שאין איסורו כל כך מבורר. כי רבינו האיי גאון "זל קורא אותו פרי האדמה ומברך עליו בורא פרי האדמה. אבל אני העלתי בתשובה אחרת בראיות שהרמב"ם "זל חולק עליו. וכתבתי לך זה כדי שתבין שהדברים שאדם מחמיר על עצמו, ואחרים נהגו בו היתר, ואין איסורו מבורר, אין עלינו לשנות מנהגם. וכל שכן שלא להגעיל כליהם ולעשות אותם כעמי הארצות. אלא [אם] עכ"פ ירצה להחמיר על עצמו אפי' בכיוצא בזה, יכבד וישב בביתו, שגורם למחלוקת גדולה, ולשנאת חנם, ולחילול השם בר מינן. והאל הטוב יכפר בעד. אמן. והנלע"ד כתבתי. עכ"ל הרדב"ז. וציין אליו גם בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן נח הנ"ל) להוכיח את דבריו שם.

(((פת עכו"ם)))

ג. וכיוצא בזה איתא בב"י (יו"ד ס"ס קיב) דכתב ו"זל, מצאתי כתוב בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לה) בשם רבינו שמחה דמותר לאכול פת של גוי לנזהר עם שאינם נזהרים משום איבה. וראייתו מירושלמי דדמאי (פ"ד ה"ב) דהתיר דמאי כהאי גוונא בשבת של פרוגטמא. פירוש, של אסיפה, כגון לסעודת מצוה. ע"כ. ומיהו כתוב באותה תשובה, דהיינו דוקא בפת שהוא עיקר הסעודה, ואם כולם אוכלים והוא אינו אוכל איכא איבה. אבל מי שנהג איסור בחמאה של גוים וכיוצא בה, אסור לו לאכלם עם מי שאינו נזהר ממנה, דכמה איכא בשוקא שאין נפשם תאבה לאכול חמאה עכ"ל הב"י. וחזינן שאם ניכר שאינו אוכל מפני שסבור שיש איסור בדבר, הרי שיש בזה משום איבה, ועל כן מותר לו לאכול ולהשען על המתירים אף שנפסק בש"ע (יו"ד ר"ס קיב) בדבר זה לאסור. וכ"כ הרמ"א שם בהגה ש"ע (יו"ד סי' קיב סעיף טו) ו"זל, י"א דמי שנזהר מפת של עכו"ם ואוכל עם אחרים שאינן נזהרין, מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה, הואיל ואם לא יאכל עמהם פת שהוא עיקר הסעודה, התירו לו משום איבה. ואין ללמוד מכאן לשאר איסורין. עכ"ל. וע"ע התם לעיל מינה (בש"ע סעיף יג) ובש"ך (ס"ק כא) ובש"ע או"ח (סימן קסח סעיף ז). וכן כתב להוכיח מדין זה לנידו"ד בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן נח הנ"ל).

(((בימנו כשרויות)))

ד. ומכאן תוכחה מגולה על מנהגם של רבים שעושים חסידות שלא לסמוך על כשרויות מסוימות, ומכח כן לא אוכלים כשנמצאים אצל שולחנם של ידידהם או קרוביהם, ובמקום להרבות באהבה ואחוה, גורמים לריחוק ושנאה. ואם דברי הרדב"ז והשבות יעקב באו לענין אכילת בשר שיש חשש ממשי של טרפויות ונבילות, אשר כמה גדול איסורם והוא איסור תורה, הלא קל וחומר בן בנו של ק"ו להכא. וגם במשלוחי מנות שכל תכליתם להרבות אהבה ואחוה, הרי שבגלל חסידויות כגון אלו העלו מצה ומריבה, וה' הטוב יכפר.}

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן