תפריט
הרה"ג אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש'
24/01/2013
נאמר בפרשת המן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ וגו'. (שמות טז' ד'). ולאחמ"כ כתוב: בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (שם יב').

רבינו בחיי עה"פ 'ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם' כתב: שתברכו את שמי על המזון. כענין שכתוב: (דברים ח' י') "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", ומכאן אמרו רז"ל: (ברכות מח' ב') משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, ומזה אמרו ברכת המזון דאורייתא, אבל ברכת המוציא דרבנן, מקל וחומר ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב על אחת כמה וכמה.

איתא במדרש רבה (בשלח כה'): ראה מה עשה (הקב"ה) לישראל בעוה"ז שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב (דברים ח'): זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, מהו 'דבר'? כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אלולי היה לי פטמא אחת לאכול מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, 'דבר' היו אומרים והקדוש ב"ה עושה רצונם, אמר ר' אבא אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה, תדע לך שהוא כן שכן אמר יחזקאל (יחזקאל טז'): ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, כתוב א' אומר: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכתוב א': אומר וטעמו כצפיחת בדבש, ואומר (במדבר יא' ח'): והיה טעמו כטעם לשד השמן, כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן.

אחר שאכלו בנ"י את המן ברכו ברכה אחרונה כמבוא' בגמ' (שהבאינו לעיל): אמר רב נחמן משה תיקן להם ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.

בהלכה נפסק, שג' ברכות ראשונות של ברכת המזון הם מדאורייתא וברכה רביעית היא מדרבנן. ולכן אנו אומרים בסוף ברכה שלישית 'אמן' בכדי להפריד בין ברכות דאורייתא לדרבנן. אע"פ שאנו סוברים שאין אדם עונה אחר ברכות עצמו 'אמן', הכא שאני, בשביל להפריד בין הברכות דאורייתא לברכת הטוב שהיא מדרבנן. (עי' שו"ע סי' קפח' סעי' א' ורמ"א סי' רטו' סעי' א').

נחזור לענינינו, כתוב בגמ' שמשה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן. והקשה בספר 'גליוני הש"ס', הרי המן לא היה מ-ה' מיני דגן ומדוע ברכו עליו ברכת המזון, ואפי' אם היה בו טעם לחם, הרי על טעם בלבד אין חיוב ברכת המזון?

ותירץ דהנה בספר במדבר כתוב במתאוננים (במדבר יא' ה'): זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: שואלת הגמ' ביומא (עה' ע"א), מדוע הם התלוננו דוקא על חמשת סוגי המאכל הללו, ועוד שהרי יכלו היו לטעום במן כל טעם שרצו. הגמ' מביאה שם מחלוקת בביאור הדבר, רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין טעמו במן [אך] טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו [ומבאר רש"י מדוע הם לא טעמו את ה-ה' מינין הללו במן, לפי שהם מזיקין לנשים מעוברות ומיניקות] וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן [המן היה נהפך בפה למה שרצו לטעום] והללו [ה' המינין הללו טעמו רק את] טעמן ולא ממשן [שהטעם בלי ממשות אינו מזיק למעוברות ומיניקות – מהרש"א]. עכ"פ מבואר מכאן שלחד מ"ד טעמו כל המינין במן טעמן וממשן וא"כ היה ממש לחם. וא"כ רב נחמן סובר כמ"ד הזה ולכן ברכו על זה ברכת המזון.

בספר תורה שלמה (בשלח – מילואים יד') כתב שמצא בילקוט תימני (כ"י): מנין שמברכין על המן ברכת המזון, שנאמר (תהלים פרק עח') וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ. ונאמר (במדבר פרק יח') כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וגו'. דגן מדגן בגזירה שוה. מבוא' שס"ל שהיה חיוב ברכת המזון על המן מדאורייתא משום שהיה לו דין דגן, עכ"ד.

בספרים ישנו נידון רחב, מה ברכו בני ישראל על המן קודם שאכלוהו, דהרי ברכת המוציא לחם מן הארץ לא שייך כאן, מפני הקב"ה הוריד להם את הלחם מן השמים. וכך בנשמת אדם (כלל קנב'), שכתב לבאר, לענין לולב שגדל בעציץ שאינו נקוב אם כשר לד' מינים. וכן לענין תבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב, מסתפק בירושלמי (כלאים פ"ז ה"ו) אם מברך עליה המוציא, אע"פ שמבוא' בברכות (מ"ז ע"ב) שמברך עליה ברכת המזון. ומביא ראיה מהא שמשה תקן ברכת הזן על המן אף על פי שבודאי לא ברכו לפניו 'המוציא לחם מן הארץ', מפני שאינו גדל בארץ.

ואי אפשר לומר שלא ברכו לפניו כלל וכמו שאמרנו לעיל, והוא מדברי הגמ' בברכות (לה' ע"א), ומה כשהוא שבע וכו'. סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל. מאי תקנתיה - ילך אצל חכם. - ילך אצל חכם - מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא! - אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: (תהלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: (תהלים קט"ו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם! לא קשיא, כאן - קודם ברכה, ע"ש עוד. וממילא אם משה תקן להם ברכת הזן לאחר אכילת המן כשהם שבעים ק"ו שבירכו קודם גם.

הספורנו (שמות טז' כז') כותב, שבלקיטת המן בשבת היה איסור משום עוקר דבר מגידולו, דהיינו תולש. א"כ לפי"ד המן נגמר להיות מאכל אדם אחר שהותו על הארץ זמן מה, ע"ש. א"כ אפש"ל שלדעת הספורנו ברכו 'המוציא לחם מן הארץ'. ולפי דברי הספורנו גם לא קשה קושית ה'גליוני הש"ס, מפני שנתהוה המן להיות מאכל אדם אחר שהותו על הארץ זמן מה וממילא נחשב כחמשת מיני דגן ומברכים עליו ברכת המזון. (עי' בהגה"ה לספר פסקי תשובה סי' רפ').

השדי חמד (מערכת כ' כלל ק') העיר על דברי הנשמת אדם שכתב שלא ברכו על המן המוציא לחם מן הארץ מפני שאינו גדל בארץ. מדברי הירושלמי ברכות (פ"ו ה"א) תני, כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו 'המוציא לחם מן הארץ', א"כ לפי"ד איך ברכו על המן ברכת המזון כשלא ברכו לפניו 'המוציא'? וכתב ליישב, דבירושלמי כתוב, כל שמברך אחריו ג' ברכות אומר לפניו 'המוציא לחם מן הארץ' כלומר אחר שתקנו כל הג' ברכות (משה – הזן. יהושע – על הארץ. דוד ושלמה – בונה ירושלים) אז תקנו לברך לפניו 'המוציא', אבל בירידת המן תקן להם משה רק ברכת הזן דהיינו ברכה אחת בלבד, אז לא היה התקנה שתהיה הברכה שלפניו 'המוציא'. ולכך לא ברכו לפני המן המוציא לחם מן הארץ אף שברכו אח"כ ברכת הזן.

בהמשך פרשת המן (שמות טז' לג') כתוב: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: כתב הרמ"ע מפאנו (מאמרי שבתות ה' ח"ו): מסתברא שאדם הראשון יהיה בעל הבית באותה סעודה ( לעתיד לבוא בסעודת לויתן דמסתמא הסעודה תהיה בפת) והוא יברך לכל המסובין על המן אשר בצנצנת, 'ברוך המוציא לחם מן השמים', ע"ש.

אך בספר בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג' - ברכת שבת) כתב שאכלו את המן בלא שבירכו בתחילה עליו, וז"ל: והנה דכירנא כשהייתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל נפל מילתא בפומיה לחקור האיך היה ברכת המן, ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ"ע דלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים, ונפל ויכוח בדבר בין החברים, נענה אחד מן החברים הלא הוא הרב המקובל מו"ה ישראל דוב זלה"ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר כיון שהוא לחם אבירים נבלע באיברים (כדאיתא ביומא עה: דאמרינן שם, שכתוב על המן בספר תהלים (עח' כה' – לחם אבירים אכל איש וגו') לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו וכו', אלא מה הפירוש 'לחם אבירים'? לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים, דהיינו ש'אבירים' מלשון אברים וכך היה נקרא המן שנבלע כולו באברים של הגוף, ע"ש) שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היה פסולת, ונהניתי מאד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת, והייתי מתמיה לפי זה על הקדוש מהרמ"ע שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד לבוא. ע"ש עוד. ובסוף הדברים כתב: ולפי"ז יש לפרש ג"כ (בדרך אפשר) הגם שלא היו מברכין על המן במדבר בימות החול, אבל בשבת להיות דהאכילה היא בקדש וכו', הוצרכו לברכה, זה הכונה לפי"ז ויקדש אותו קדשו בברכה, (זהו בדרך אפשר), ע"ש.

בספר ברכת אהרן (ברכות, מאמר פה') הביא ראיה לדבריו שלא ברכו קודם אכילת המן, מלשון הגמ' בברכות (שם) אסור לו לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. משמע מלשון הגמ' דהחיוב ברכה לא שייך רק בנהנה מן העולם הזה והמן לא היה מהעולם הזה אלא מהעולם הבא כדאיתא במהרש"א במס' חגיגה (יב' ע"ב). ולפי"ז לא היה בו חיוב ברכה.

ולפי"ז מבאר את הפסוק (שמות פרק טז') וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה: הכוונה ששאלו מה הוא כדי לדעת איזה ברכה יש לברך עליו, כיון שהיו מרגישים בו טעמים שונים ולא ידעו איזה ברכה תצדק עליו, והשיב להם משה, הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, היינו כי זה הלחם אשר השפיע לכם ה' ממעון קדשו ואין עליו חיוב ברכה כלל, וכאמור.

וכן בספר נפש חיה (או"ח סי' רד' יג') כתב: ובכתבי אגדה שלי מילדותי הטעמתי עוד, (מדוע א"צ לברך לפני אכילת המן) כי בכל דבר שבא בהשתדלות ויגיעת האדם שיכול הטועה לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי כל זה, התקינו ברכה עליה להודיע כי הכל מאתו יתברך, לא כן במה שהיא למעלה מהטבע (כהמן), שאכילתה היא הלולה.

החזו"א (או"ח סי' כה' ס"ק ד') הקשה, איך ברכו על המן ברכת המזון הרי הוא נבלע באיברים והו"ל כנתעכל מיד (ולאחר זמן העיכול אינו יכול לברך ברהמ"ז). וראיתי שהגר"ח קנייבסקי בסרו 'טעמא דקרא' יישב, שבאמת היה לו למן כל תכונת לחם ולא נבלע מיד באיברים עד שעור עיכול ואז נבלע באיברים ולכן יכלו לברך עליו ברכת המזון.

בשו"ת תורה לשמה סימן סג' (באה"ד) כתב, ומה ששאלתם כיצד היתה הברכה של המן הנה נמצא כתוב להרמ"ע ז"ל במאמרי השבתות שלעתיד בסעודת לויתן יוציאו את צנצנת המן ויאכלו ויברכו המוציא לחם מן השמים ע"ש ונראה לי דישראל היו מברכים על המן 'הממטיר לחם מן השמים' כמו לישנא דקרא דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וברוך היודע, ע"ש.

בספר ויצבר יוסף (סי' יט' אות ב') כתב, שהיות ובמן היו טועמים כל אחד מה שהוא רוצה לאכול, לא היה לו ברכה קבועה, רק כפי המזון שהיה רוצה לאכול היה מברך.

רבי חיים פלאג'י בספרו נפש חיים (מע' מ' אות קו') כתב, שמעתי מפה קדוש אחד מחכמי אשכנז הרב כמוה"ר מרדכי הלוי נר"ו, אשר אשר שאל לי לידע מה היו מברכים ישראל שבאותו הדור כשהיו אוכלים המן במדבר, ולדעתו נראה בעיניו לומר שהיו מברכים 'המוציא לחם מן השמים', והאמת דקרא מסייע לזה דכתיב 'הנני ממטיר לחם מן השמים וגו' ועוד.

והאריך עוד בזה הענין ולבסוף כתב רח"פ, איברא דעדיין שואל אנכי, דקרא כתיב בסדר וישלח 'וטעמו כצפיחית בדבש' ופי' רש"י כצפיחית, בצק שמטגנין אותו בדבש וכו'. וכן בפרשת בהעלותך כתיב 'והיה טעמו כטעם לשד השמן' וזה כעוגה וברכתו מזונות ולאחמ"כ על המחיה, אלא היות ולישראל לא היה לחם אחר במדבר א"כ קבעו עליו סעודה וברכתו המוציא וברהמ"ז (כדין קביעת סעודה על עוגה).

ועוד כתב רבי חיים פלאג'י, ודע ששמעתי מוהר"מ הלוי הנ"ל, דאמר דבארץ אונגראריאה יע"ו יורד בכל יום טל כמין גרעינין קטנים כען קטניות קטנים והם קשים הרבה מאוד ודוכים וטוחנין אותן ועושין מהם תבשיל, ונראה דהוא כמ"ש רשב"ם בפ' בשלח עה"פ 'והוא כזרע גד' וז"ל: גד כמין קטניות הוא עגול כזרע גד לבן הבדולח וכו', ע"ש.

בספר גן רוה (פרשת וישלח) כתב מאמר בענין 'ברכו במן' והאריך בזה הענין. ונביא בעז"ה תמצית דבריו. וכך כתב, הנני נתתי את לבי לדרוש ולתור בענין המן בעת שאכלו בנ"י מה ברכו עליו, והביא לבאר עפ"י הזוה"ק, שעיקר החיוני של הנשמה באכילה היא הברכה וזה חלקה מן דבר מאכל. וא"כ במן אפי' שנשתנה לכל הטעמים, מ"מ לא היו יכולים לעשות שום ברכה רק מה שהיו רואים בעיניהם, וזהו שאמרו המתאוננים 'וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ'. נפשינו יבשה ואין בה לחלוחית מצות ברכה, הרי שמבוא' שלא ברכו על המן שום ברכה.

ופלפל בדבר באריכות וכתב, והנה לכאורה מה כל הרעש הזה אם ברכו על המן ואיזה ברכה ברכו, הרי כתוב בתורה וטעמו 'כצפיחית בדבש' ופירושו, כבצק שמטגנין אותו בדבש, א"כ היו צריכים לברך עליו 'מזונות'.

ואח"כ כתב, דהא קי"ל על כולם אם אמר 'שהכל' יצא ואפי' על היין ועל הפת. א"כ לפי"ז י"ל שברכו שהכל, וגם בזה האריך ולבסוף כתב, דברכו המוציא לחם מן השמים מכיון שכתוב בפסוק 'לחם' ולא משנה איזה טעם יהא ממה שחשב, מ"מ אוכל הוא לחם כמש"כ בפסוק.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות