הלכות תשובה - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תשובה - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כב-ז) 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לְמַעַן יִיטַב לָךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ [א] לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ. וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ הוּא הַמֵּת [ב] שֶׁאֵינוֹ חַי לָעוֹלָם אֶלָּא נִכְרַת בְּרִשְׁעוֹ וְאָבֵד כִּבְהֵמָה. וְזֶהוּ כָּרֵת הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לא) 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הִכָּרֵת בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפֵּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרֶתֶת:

פירוש ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו וכו'. מי שרואה דבר זה לבו נוקפו כי יסבור שאין פורענות אחרת לרשעים. וז''ל הרמב''ן בשער הגמול כיון שנתפרש מדברי רבותינו ז''ל שסוף העונש בגהינם צריכים אנו לפרש מהו גיהנם ומהו הדבר שנדון בו ואיך נדון בו, וא''ת שהעונש מגיע לגוף האדם אחר מיתתו יקשה והלא גופו של אדם הוא אבן דומם ואיך יהיה גוף זה הרשע בגיהנם וגוף הצדיק בגן עדן הלא הם קבורים לפניך בקבר אחד או גנוזים בבית הארון ואם תשרפנו לסיד לא ירגיש אלא ודאי אין עונש אלא לנפש. ומהו העונש המשיגה והלא הנפש אינה גוף וגויה ואינה נתפשת בשום מקום ואין אש שורף אלא בעלי גוף ודברים ממשיים. וגם אין לומר שאין לה עונש אלא שתאבד ותכרת דבר זה אינו לא כפי התורה ולא כדברי רבותינו ז''ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש, ועוד לדעת זו עשית העובר על כרת אחד והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו שוין בדיניהם שהרי שניהם אבודים ואין להם צער ויסורים אחר מיתה, וזה דעת הכופרים וכן נאמר ביצר הרע כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, וגם רבותינו הם הזכירו הענין ודרשו [מנחות צ''ט:] ואף הסיתך מפי צר מגיהנם שפיה צר ושמא תאמר כולה צרה ת''ל העמיק הרחיב שמא תאמר אין בה עצים ת''ל מדורתה אש ועצים. וכן מדדו הגיהנם אורך ורוחב כדאשכחן בר' יהושע בן לוי וכן סיימו לו פתחים (עירובין י"ט.) שלשה פתחים יש לו כו' וכן אמרו [שם] שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן ביניהם וכן מונה בברייתא שבעה מקומות זה למטה מזה וכן גיהנם ושערי מות וצלמות וטיט היון ובאר שחת אבדון ושאול, ולמטה מכולן ארקא, ומלאכי חבלה מעמידין שם רשעים תחת נהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד שנאמר הנה סערת ה' חימה יצאה על ראש רשעים יחול וגו', וכן בפרקי דר''א אמר בשני ברא הקב''ה את הרקיע והמלאכים ואש בשר ודם ואש גיהנם והרקיע שעל ראשי החיות ואמרינן כמו כן לענין אסור הטמנה בחמי טבריא תולדות אור הוא דחלפא אפיתחא דגיהנם. ואלו הדברים אין לתלותן במשל וחידה שהרי הזכירו מקומו ומדדו ארכו ורחבו ודנו לענין איסור והיתר. אלא כך היא קבלת רבותינו ז''ל הקב''ה ברא נפשות צדיקים והן בלי ספק רוח זכה ודקה ביותר שאינה גוף נגבלת ונגדרת בשום מקום ולא נתפסת כשאר רוחות הנתפסים בצורות אלא מכת המלאכים ונעלמת ביותר עד שאין מקום לפרש כל המושג ממנה, והכתוב מעיד בו ויפח באפיו נשמת חיים יאמר כי מנשמת אל נתנה ולא מהשתלשל הסבות, והוא יתברך ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינו גוף נתפש והוא תופש הדברים הדקים ומכלם, ושם כח האש הנזכר במקום הנכבד כאשר שם המלאכים וכתותיהם והגלגלים ברקיע, והבדילו חכמים בין אש שלנו ובין האש ההוא ודקותו עד שאמרו [פסחים נ''ד.] אור דידן במוצאי שבת איברי ואור דגיהנם בשני איברי וכדי לעשותה דקה מאד אמרו שנברא ביום שני שבו נבראו המלאכים כי הנברא ביום ראשון קרוב לסבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנברא ביום שני וכן השני מן השלישי וכן מוכיח פשט הפסוק וכן קצת מרבותינו שהעלו דקותו עד כסא הכבוד שהוא פנימי ודק מכולם כמו שאמרו לעיל שהוא נהר של אש היוצא מתחתיו וכן בפסוק נאמר בזה האש נשמת ה' כנחל גפרית בוערה כמו שנאמר בנפש ויפח באפיו וגו'. ובבראשית רבה אמרו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים מקדם זהו מקודם לג''ע נבראו שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל ואדע כי כרובים המה ואת להט החרב משרתיו אש לוהט המתהפכת שהם מתהפכים פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים ד''א מקדם קודם לג''ע נברא גיהנם ואת להט על שם ולהט אותם היום הבא וכו'. וכל אלו הדברים רומזים עיקר גדול ומחברים דקות האש עם המלאכים וכסא, וידוע בלי ספק כי האש הזו שבעולם אינה שורפת הנפש כי אפילו האור העולמי אינה נתפסת בו ולא שורפתו אלא כשם שברא הנפשות הזכות הטהורות ית' שמו כן יש ביכולתו לברוא אש דקה לכלותה כמו שביארנו שהאש דקה מן הדקה לא כאש הבאה משלהבת ולא כמו האש היסודית אשר בגלגל האש אע''פ שהוא גוף דק מאד ומתחברת עם שלשת היסודות אלא דקה מהם כדפרישית. וא''ת איך נגבלת הנפש במקום הנקרא גיהנם יש לומר כמו שאנו יודעים שנפש כל אדם שוכנת בו ומחוברת בגופו כדברי קצת חוקרים שאומרים כי נקשרה הבריה הזאת הדקה הרוחנית המאירה באור החיים ויש אצלה נפש אחרת באדם ונצמדו שתי הנפשות הדקה הקיימת בגסה ממנה בעלת התנועה הנסמכת בחום הטבעי בדם והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם השמן הדק דקות בינוני בין שניהם, ומי שהצמיד בינה ובין הגוף וחברה בחומר זה הוא יכול להבדיל אותה במקום ההוא ע''י הצמד בינה ובין האש הדקה שבמקום ההוא כדפרישית, וכבר אמרו קצת משכיליהם אין אדם יכול להשיג השגה שלימה כיצד יהיה הנפש סבה למציאות בעל חומר או למציאות כח מכחותיו או פעולה מפעולותיו כו' כן נלאו חוקריהם. ויצאנו לאיסור בחקירה זאת מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוכן מעשיו הנפלאים והם לא ידעו ענין גופם במחקריהם אף כי נפשם.

ועכשיו נפרש העונש הגדול שהוא הכרת והוא באמת אבדון הנפש כמו שנאמר והאבדתי את הנפש ההיא. האבדון הזה אינו בלא עונש יסורין וצער שתאבד נפש הרשע ותתבטל לגמרי כי א''א שתתבטל מאליה כמו שא''א למלאך או אחד מהגופים הנפרדים אם גלגל או זולתו ולא כנפש הבהמה כי נפש הבהמה תשוב ליסודה הוא האויר והיסודות כשאר דברים הגופניים השבים ליסודם ועפרם בין דקים ובין גסים ולא אבד דבר מיום שנברא העולם עד עכשיו רק בענין זה כ''ש שזו הנפש היא עליונה אי אפשר שתתבטל ולא תשוב לארבעת היסודות כי אינה ממינם ואם תשוב ליסודה כשאר הנבראים השבים ליסודם א''כ אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד. אך הענין הוא כמו שפירשתי לעיל שמחוייבי עונש נדונים בגיהנם י''ב חדש כל אחד כפי הראוי לו ואחר י''ב חדש נשמתן נשרפת ונעשית אפר כלומר שתתבטל צורתה ממה שהיתה כדבר הנשרף ורוח הקב''ה יתברך הוא רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן ואין להם עוד עונש וצער כבתחילה ולא עונג כצדיקים, ואותם המצפצפים ועולים שהזכרנו לעיל עולים במדרגה שיש בה עונג ומנוחה ולא כעונג הצדיקים. והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורים רוצה הקב''ה ומקיים נפשם ודן אותם בצער שאינו מכלה הנפש החוטאת כדכתיב כי תולעתם לא תמות וגו', וכן במדת הגוף נוח לו לאדם המתיסר ביסורים למות מיד משיאריך ימים ביסורים רעים. ועונש זה של גיהנם הוא בא מיד אחר מיתה כי תיכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש ומשם נצמדת לנהר של האש היוצא מתחת כסא הכבוד שהוא יסוד הגלגל וכח כל האשות והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת שם וזה דומה לגלגולי הסבות החוזרות להויתן ככל הנבראים. והנפש הזו החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכת בדעתה להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר דברים השבים ליסודם וגסות ועובי העונות שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת לאש גיהנם ומחשבה זו שהיא נמנעת מבוראה היא יסורים גדולים וצער גדול לאין חקר ותכלית מלבד צערי גיהנם וזהו מענין כרת כלומר שנכרתה מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו וזהו שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה בכף הקלע והענין כדפרישית. והכרת הזה שפירשתי באבדון הנפש אין זה כרת האמור שצריך האוכל כזית חלב או דם וכה''ג שיאבד ויכרת מג''ע לעולם הבא כי כך הענין מי שזכיותיו מרובין מעונותיו ויש בעונותיו מחייבי כריתות העונש מגיע לו בגופו בחייו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו חכמים מת בן חמשים זו היא מיתת כרת לכך נאמר ונכרת האיש ההוא מעמיו וכשמת זה שרובו זכיות זוכה לחלקו בג''ע הראוי לו כדפרישית לעיל. ומי שעונותיו מרובין ויש בכלל עונותיו מחייבי כרת אותו כרת מגיע לנפשו אחר מותו יש הנדונים י''ב חדש ויש הנדונים לעולם כדפרישית לעיל בפ''ג ובזה רמז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא והכרתי הנפש ההיא. ועוד יש במחוייבי כריתות שגופו נכרת מחיי העולם הזה ומחיי העוה''ב והם המורדים בה' והאפיקורוסים וכו' כל הנמנין בפ' חלק ולעיל בפ''ג שנאמר בהם הכרת תכרת כמו שדרשו חכמים ואעפ''כ יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העולם הזה ואין זו קשיא כי יש בדרכי בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעולם אפילו עשאו לשם עבודת כוכבים וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו כל שכן שכבר רמזנו (בגליון לעיל פ"ג) סוד נעלם שיש בו תקון כל השאלות שהדין נותן לתלות אפילו לעובדי עבודת כוכבים. ואחרי אשר ביארנו זה צריכין אנו לפרש דברי הרב הגדול רבינו משה אשר פירש וכתב לעיל ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו כו' וכן כתב לקמן הנקמה הגדולה שאין למעלה הימנה שתכרת הנפש כו' ודאי אין דעת הרב הנזכר שלא יהיה שום עונש אחר וצער לרשע וח''ו לא עלה זה על דעתו אלא דברי הרב ז''ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורים גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לה מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד כמלאכים או למעלה מהם והוא זכות הצדיקים ומעלתן כמו שפירש הרב ז''ל וכ''כ לעיל בפרק ג' כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותן כפי חטאם ויש להם חלק לעוה''ב ואלו הן שאין להם חלק לעוה''ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו' הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנדון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חלוק יש אלא ודאי דעתו כדפירשתי. וענין גן עדן נפרש לקמן. עכ''ל רבינו משה בר נחמן וקצרתיו:

כסף משנה מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ''ק דקידושין (דף ל"ט: מ'. ובסוף חולין קמ"ב.) מימרא דר' יעקב: ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ''ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז''ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב''ן ז''ל שח''ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז''ל אלא דבריו ז''ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ''ל: מפי השמועה למדו הכרת בעוה''ז וכו'. בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס"ד:):

לחם משנה הטובה הצפונה לצדיקים וכו'. רבינו סובר דעוה''ב ותחיית המתים תרי מילי נינהו ועוה''ב הוא אחר המות ותחיית המתים אח''כ שיחיו המתים. והרמב''ן ז''ל ואחרים חלקו עליו ואמרו דתחיית המתים הוא עוה''ב והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפ' חלק (דף צ'.) על מתני' דהאומר אין תחיית המתים מן התורה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק לעוה''ב. וכמ''ש הרב בעל עקרים במאמר רביעי פ' ל''א והוא ז''ל תירץ שם דיש שני מיני עוה''ב אחד אחר המות קודם תחיית המתים ואחד אחר תחיית המתים ולשני אלו קראו עוה''ב. ובזה תירץ קושיא זאת כמו שמבואר שם. ועדיין קשה לי קושיא אחרת על רבינו דא''כ דמוקי האי קרא לעולם שכלו טוב ולעולם שכולו ארוך בעוה''ב. ובגמ' סוף חולין (דף קמ"ב.) אמרינן תניא דבי ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו' בשילוח הקן וכו' הרי שאמר לו אביו וכו' היכן אריכת ימיו וכו' אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, ע''כ. ובשלמא לשאר המפרשים שפירשו דהאי קרא בתחיית המתים ועוה''ב חדא מילתא נינהו י''ל דה''ק ודאי דמהאי קרא תוכל ללמוד שיש תחיית המתים דאל''כ איך אמר והארכת ימים והלא לא שייך אלא באדם החי ולא שייך לו אריכות ימים אחר המות לכך ודאי הוי הן בעודו חי והיכן הוא אריכות ימיו אלא ודאי שעתיד לחיות, אבל רבינו שפירש האי קרא בעוה''ב א''כ איך קאמר ר' יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש תחיית המתים דלמא תחיית המתים ליכא והאי קרא לא הוי אלא לעוה''ב שהוא הבא לאדם אחר המות. וכבר אפשר לומר דרבינו מוקי קרא דלעולם שכלו טוב לעוה''ב וקרא דכולו ארוך לעולם התחייה דשם שייך אריכות ימים ומשם נלמוד התחייה. אבל הלשון שכתב כאן למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב וזהו העוה''ב וכן לקמן בפ''ט משמע דס''ל דוהארכת ימים נמי איירי בעוה''ב ולכך צ''ע:

ב * הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ גְּוִיּוֹת אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגּוּפוֹת בְּנֵי אָדָם צְרִיכִין לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא יֶאֱרַע דָּבָר בּוֹ מִן הַדְּבָרִים שֶׁמְּאָרְעִין לַגּוּפוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה. כְּגוֹן יְשִׁיבָה וַעֲמִידָה וְשֵׁנָה וּמִיתָה וְעֶצֶב וּשְׂחוֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (גמרא ברכות יז-א) 'הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה' וְלֹא תַּשְׁמִישׁ (גמרא ברכות יז-א) 'אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה'. הֲרֵי נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁאֵין שָׁם גּוּף לְפִי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין דֶּרֶךְ חִידָה אָמְרוּ. כְּלוֹמַר הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן כְּלוֹמַר דַּעַת שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְצוּיָה עִמָּהֶן וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ג-יא) 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ישעיה לה-י) 'וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם' וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ. כָּךְ עֲטָרָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן הִיא הַיְדִיעָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל:

ההראב"ד העוה''ב אין בו גוף. א''א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז''ל על זה שהרי אמרו כתובות (קי"א:) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק''ו מחטה וכו' וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי"ד.) אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה. וכן אמרו (סנהדרין צ"ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם. וכן אמרו (שם צ"א:) במומם עומדין ומתרפאין. וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים. אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל:

כסף משנה העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב הראב''ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ''ל: ול''נ שאין חילוק בין רבינו להראב''ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה''ב וכמ''ש בסוף פרק זה ז''ל זה שקראו אותו חכמים עוה''ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח''כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה''ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ''ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב''ד הם לעולם התחיה והראב''ד ז''ל קורא לעולם התחייה עוה''ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים: כך אמרו חכמים הראשונים העוה''ב וכו'. מימרא דרב סוף פרק היה קורא (ברכות י"ז.):

לחם משנה העולם הבא אין בו גוף וגויה וכו'. בברכות (דף י"ז.) אמרו מרגלא בפומיה דרב העוה''ב אין בו לא אכילה ולא שתייה וכו'. ורבינו אזיל לטעמיה דסובר דעוה''ב ותחיית המתים תרי מילי נינהו ולכך כתב דבעוה''ב אין בו גוף כלל כי אינו אלא לנפשות שהוא העולם הבא לאדם אחר המות ולכן אמר רב דאין בו לא אכילה ולא שתייה אבל לעולם התחייה ודאי שיש גוף שהתחייה גם כן היא לגופות ויש שם אכילה ושתייה: והראב''ד ז''ל נדמה לו שרבינו סובר דעוה''ב היינו תחיית המתים ולכך תפס עליו דברי האיש הזה קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות מפני שהוא סובר דעוה''ב הוא עולם התחייה ולכך פירש דמאי דקאמר רב אין בו לא אכילה ולא שתייה אינו ר''ל שלא יהיה שם גוף אלא יהיה שם גוף אבל יהיה כגוף של מעלה שהוא זך שלא יהיה צריך אכילה ושתייה. וכבר נתבאר דעת רבינו ז''ל:

ג כָּל נֶפֶשׁ הָאֲמוּרָה בְּעִנְיָן זֶה אֵינָהּ הַנְּשָׁמָה הַצְּרִיכָה לַגּוּף אֶלָּא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִשִּׂיגָה מֵהַבּוֹרֵא כְּפִי כֹּחָהּ וְהֶשֵּׂגָהּ הַדֵּעוֹת הַנִּפְרָדוֹת וּשְׁאָר הַמַּעֲשִׂים וְהִיא הַצּוּרָה שֶׁבֵּאַרְנוּ עִנְיָנָהּ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה הִיא הַנִּקְרֵאת נֶפֶשׁ בְּעִנְיָן זֶה. חַיִּים אֵלּוּ לְפִי שֶׁאֵין עִמָּהֶם מָוֶת שֶׁאֵין הַמָּוֶת אֶלָּא מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּף וְאֵין שָׁם גּוּף נִקְרְאוּ צְרוֹר הַחַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה-כט) 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים'. וְזֶהוּ הַשָּׂכָר שֶׁאֵין שָׂכָר לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ טוֹבָה וְהִיא שֶׁהִתְאַוּוּ לָהּ כָּל הַנְּבִיאִים:

ד וְכַמָּה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ דֶּרֶךְ מָשָׁל. הַר ה'. וּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ. וְחַצְרוֹת ה'. וְנֹעַם ה'. וְאֹהֶל ה'. וְהֵיכַל ה'. וּבֵית ה'. וְשַׁעַר ה'. * וַחֲכָמִים קָרְאוּ לָהּ דֶּרֶךְ מָשָׁל לְטוֹבָה זוֹ הַמְזֻמֶּנֶת לַצַּדִּיקִים סְעֻדָּה. וְקוֹרִין לָהּ בְּכָל מָקוֹם הָעוֹלָם הַבָּא:

ההראב"ד וחכמים קראו לה בדרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה. א''א ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה. וטובה היתה לו השתיקה:

כסף משנה וחכמים קראו לה וכו': כתב הראב''ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ט:) שלעתיד לבא סעודה שהקב''ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור דהיינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב''ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה''ב אין בו לא אכילה וכו':

ה [ג] הַנְּקָמָה שֶׁאֵין נְקָמָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה שֶׁתִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ וְלֹא תִּזְכֶּה לְאוֹתָן הַחַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לא) 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ'. וְזֶה הָאֲבַדּוֹן הוּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ הַנְּבִיאִים דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּאֵר שַׁחַת וַאֲבַדּוֹן וְתָפְתֶּה וַעֲלוּקָה וְכָל לְשׁוֹן כְּלָיָה וְהַשְׁחָתָה קוֹרְאִין לוֹ לְפִי שֶׁהִיא הַכְּלָיָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ תְּקוּמָה וְהַהֶפְסֵד שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לְעוֹלָם:

לחם משנה הנקמה שאין נקמה גדולה הימנה וכו'. כבר תירץ הרמב''ן ז''ל מה שהקשה על רבינו ז''ל כאן בשער הגמול ונסתלקה לפי דבריו התפיסה שתפסו עליו הכל:

ו שֶׁמָּא תֵּקַל בְּעֵינֶיךָ טוֹבָה זוֹ וּתְדַמֶּה שֶׁאֵין שְׂכַר הַמִּצְוֹת וֶהֱיוֹת הָאָדָם שָׁלֵם בְּדַרְכֵי הָאֱמֶת אֶלָּא לִהְיוֹתוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַאֲכָלוֹת טוֹבוֹת וּבוֹעֵל צוּרוֹת נָאוֹת וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וְרִקְמָה וְשׁוֹכֵן בְּאָהֳלֵי שֵׁן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב וּדְבָרִים הַדּוֹמִים לְאֵלּוּ כְּמוֹ שֶׁמְּדַמִּין אֵלּוּ הָעַרְבִיִּים הַטִּפְּשִׁים הָאֱוִילִים הַשְּׁטוּפִים בְּזִמָּה. אֲבָל הַחֲכָמִים וּבַעֲלֵי דֵּעָה יֵדְעוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ דִּבְרֵי הֲבַאי וְהֶבֶל הֵם וְאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְאֵינָהּ טוֹבָה גְּדוֹלָה אֶצְלֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בַּעֲלֵי גּוּף וּגְוִיָּה, וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ צָרְכֵי הַגּוּף הֵם וְאֵין הַנֶּפֶשׁ מִתְאַוָּה לָהֶם וּמְחַמְּדָתָן אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַגּוּף, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא חֶפְצוֹ וְיַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם גּוּף נִמְצְאוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּטֵלִים. הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהַשִּׂיגָהּ וְלֵידַע אוֹתָהּ. שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא טוֹבַת הַגּוּף וְלָהּ אָנוּ מִתְאַוִּין. אֲבָל אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ בְּטוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא דֶּרֶךְ מָשָׁל. אֲבָל בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁנַּעֲרֹךְ טוֹבַת הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא בְּטוֹבוֹת הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה אֵינוֹ כֵן. אֶלָּא אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן. הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים לא-כ) 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ' וְגוֹ':

פירוש הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש וכו'. ז''ל רמב''ן בשער הגמול ומה שכר ועונש יש לנפשות הצדיקים בג''ע דבר זה עיקרו בתורה ופירושו מדברי סופרים שג''ע מצוי הוא במקום ממקומות הארץ שד' נהרות יוצאין משם כמו שנאמר בבראשית ואנשי המדות עצמם אומרים שג''ע הוא תחת קו ההשויה שלא יוסיף היום ולא יחסר כו' אבל סוד הענין כן שהדברים כפולים כי ג''ע וד' נהרותיו ועץ החיים והדעת וכרובים ולהט החרב כולם כפשוטם ומשמעם כי הם כציורי דבר להבין סוד הענין העמוק במשל כמו שאנו שונין דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא שבהן מראה ההדיוטות כזה ראיתם או כזה ראיתם, כי כן מלאכת הקודש במשכן בשלשה מקומות חצר ואהל ולפנים מן הפרוכת ובמקדש העזרה והיכל ודביר וכל אשר בכל מקום ומקום מן הכלים וציורי הכרובים כולם להבין סודות מעשה עולם העליון והאמצעי והשפל ורמזי ההויות כל המרכבה שם וכן הנבראים ביצירתן בדמות נבראו כמו שאמרו בספר יצירה סימן לדבר ועדים נאמנים עולם שנה נפש. ואדם הראשון מעשה ידיו של הקב''ה מבחר בני אדם היה בתבונה ובדעת והשכינו הקב''ה במבחר המקומות להנאת הגוף וצייר במקום ההוא הנכבד כל מעשה עולם העליון הוא עולם הנשמות בציור גשמי להבין משם יסודי כל נברא גופיי ונפשיי ומלאכיי וכל מה שיש בהשגת כל נברא להשיג מן הבורא יתברך, גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות עולם השפל מפני המוצק אשר על ראשו מן העולם האמצעי והעליון ולכן יראו בו מראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ כמו שידענו מארץ ישראל וירושלים שהם מקומות נכבדים ומיוחדים לנבואה מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ה' וכענין זה שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגו' הרי תלה נבואתו הבאה עליו מבלי הקדמת כונה במעלת המקום. על כן שוכני ג''ע שהוא מבחר המקומות למדין סודות העליונים בציורי הדברים ורואים מראות אלהים בחברת כבוד העליונים מן המקום ההוא ומשיגין כל מה שיכול הנברא להשיג כלמוד משה רבינו בסיני שנאמר אשר אתה מראה בהר. וכל ההגדות ופרקי דר' אליעזר מוכיחות שג''ע הוא גן ממש בארץ כדאמרינן ברבי אבהו דעייליה אליהו ז''ל לג''ע ומלייה לגלימיה טרפי דאילני וכן מוכח מכמה מקומות. ומה נעמו דברי אבן עזרא שכתב סוד טעם בעץ הדעת. וא''ת כיון שכן הוא ומה שכר יש לנשמה בדבר גשמי, ויש לומר שכבר פירשתי שהענין כפול וזה הגן והעדן התחתונים הם ציורים לסודות העליונים והדברים העליונים הרמוזים באלו ג''כ נקראים גן ועדן שאלו התחתונים מהם תופשים השם הזה, כיצד יש בעליונים השגה הנקראת ברמז גן והשגה למעלה הימנה הנקראת עדן והוא צרור החיים כדאמרינן נפשות הצדיקים גנוזים תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. וכן יש במסכת חגיגה ערבות שבו צדק ומשפט וגנזי חיים ושלום וברכה ונשמותיהם של צדיקים ונשמות העתידין להבראות ואופנים וחיות הקודש ושרפים ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך רם ונשא שוכן עליהם ואמרינן בסוכה ראיתי בני עליה והם מועטים ומפרשים הא דמסתכלי באיספקלריא המאירה. והבן ההסתכלות הזה כענין שאמרו משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וכו' הזכירו לשון ראייה בהסתכלות השכל ועילוי ההבנה. וכן הענין לפי שאמר עד י''ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י''ב חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת, וכן הפירוש כל י''ב חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות ואע''פ שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר, לאחר י''ב חדש נתעלית מדעות גשמיות ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרת עוה''ב, ואין ר''ל במה שאמר גופו קיים שיהא גופו קיים ממש כי יש הנשרף לסיד מיד ויש החנוט אשר גופו קיים ימים רבים אלא כמו שפירשתי כן הוא, ובאותן י''ב חדש חלק הנשמה היא בג''ע ומתענגת בעונג העולם העליון בענין נוטה לגשמיות, ואין כוונת רבותינו שיתעדנו הנשמות בפירות הגן ובנהרותיו אלא הכוונה מפני שהוא שער שמים לאור באור החיים כאשר תאמר על העומד בירושלים שנתלבשה נפשו ברוח הקדש ונבואה בחפץ עליון יותר מן העומד בארץ טמאה. ומן ההשגה ההיא אל הנפש במקום ההוא מתעלית לדבקות העולם העליון והשגת העונג הרוחני וזה שאמרו חכז''ל בצדיקים דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא העלייה ההיא היא השגת הנפש ודבקותה בעליונים והירידה היא השגת מה שישיגו התחתונים כגון הנביאים בחייהם. אבל היות הנפש היא נגדרת במקום אם יתקשה למתחכמים על תורת השם נשיב להם בזה האפשרות ששמנו לפניהם בחוטאי גיהנם וכל דברי רבותינו בענין ג''ע אמת ואמונה ולא דברי הבאי או משל ומליצה אלא דבר אמת חיצון ופנימי מעלה ומעלה מן המעלה וזוכה בו כל צדיק כפי מעלתו כמו שדרשו רבותינו ונחל עדניך תשקם מלמד שכל צדיק יש לו עדן בפני עצמו כפי הראוי לו. ובאמת כי גן עדן שהזכיר משמש עוד בגמול גשמי לזמן התחייה והוא מה שאמרו חכמים עתיד הקב''ה לעשות סעודה לצדיקים בג''ע וכו' וכן אמרו עתיד הקב''ה לעשות מחול לצדיקים בג''ע והוא יושב וכל אחד מראה עליו באצבעו שנאמר הנה אלהינו זה. ושכר עונג זה עתיד להיות בזמן התחיה. והראות השכינה באצבע מתוך המחול הוא השגת המעלה ועונג התיחדות מתוך שמחה גופיית כלומר שיגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבינו שנתעלה נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאילו ראייתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד לא במצוע העין הגופיי כאשר יעשו שאר הנביאים בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו שיאצל עליה הרוח ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל וגבריאל והיא ראייה האמיתית ושמיעה הנכונה. וכן מה שאמרו חכמים שהנשמות מספרות זו עם זו אין ר''ל סיפור וחיתוך לשון אך שיש הודעה והשגה לנפשות זו מזו עכ''ל מענין גן עדן. ולקמן יתבאר מה שהזכיר מענין העולם הבא:

ז וְכַמָּה כָּמַהּ דָּוִד וְהִתְאַוָּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כז-יג) 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים'. כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטּוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ עַל בֻּרְיָהּ וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעַצְמָהּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ. וְשֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּתְנַבְּאִים בָּהֶם הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל אֵינָן אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁבַּגּוּף שֶּׁנֶּהֱנִין בָּהֶן יִשְׂרָאֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ בִּזְמַן שֶׁתָּשׁוּב הַמֶּמְשָׁלָה לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן וְלֹא דִּמּוּהָ הַנְּבִיאִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ אוֹתָהּ בַּדִּמְיוֹן. הוּא שֶׁיְּשַׁעְיָהוּ אָמַר (ישעיה סד-ג) 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ'. כְּלוֹמַר הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתָהּ עֵין נָבִיא וְלֹא רָאָה אוֹתָהּ אֶלָּא אֱלֹהִים, עָשָׂה אוֹתָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם שֶׁמְּחַכֶּה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִבְּאוּ אֶלָּא [ד] לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ:

כסף משנה אמרו חכמים כל הנביאים וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס"ג.) ודע דמשמע התם דהא דרבי חייא בר אבא פליגא אדשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ורבינו כתב כאן הא דרבי חייא בר אבא בפרק שאחר זה וגם בפרק י''ב מהלכות מלכים כתב לדשמואל וצ''ע:

לחם משנה אמרו חכמים כל הנביאים כולן וכו'. יש כאן תימה דפרק חלק (דף צ"ט.) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל עוה''ב עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד וכן הובא זה בברכות פרק אין עומדין (דף ל"ד:) ועוד בפרק חלק (דף צ"א:) אמרו רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכו' וכתיב והיה אור וכו' לא קשיא כאן לעולם הזה כאן לימות המשיח x ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו' מאי איכא למימר אידי ואידי וכו' וכן הובא זה בפסחים פרק אלו דברים (דף ס"ח.) אם כן משמע ודאי מכל האי דפליגי מאן דאמר כל הנביאים לא נבאו וכו' למ''ד אין בין העולם הזה וכו' דלמ''ד אין בין העולם הזה וכו' משמע שסובר דהנביאים נתנבאו לעולם הבא וא''כ איך פסק רבינו כתרתי כאן פסק כמ''ד כל הנביאים וכו' ובסוף פרק תשיעי כתב וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העוה''ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד כו' וכן בהלכות מלכים בסופו בפרק י''ב אל יעלה על לב שבימות המשיח וכו' ואמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ועוד קשה דבשבת פרק במה אשה אמרו (בדף ס"ג.) במשנה לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת וכו' ואם יצא חייב חטאת ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו וחכ''א אינו אלא לגנאי שנאמר וכתתו חרבותם וכו'. ובגמרא אמרו שם לר' אליעזר דאמר דתכשיטין הן למה הן בטילין לימות המשיח ואמרו בגמרא דהיינו דלא כשמואל דאמר אין בין העוה''ז לימות המשיח וכו' והוא כמאן דאמר כל הנביאים לא נתנבאו וכו' ואיכא דאמר שם דר' אליעזר אתי כשמואל אבל רבנן דאמרי בטלין על כרחין אתו דלא כשמואל וא''כ רבינו שפסק בהלכות שבת פרק י''ט כחכמים איך פסק כשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. ונראה דרבינו ודאי פסק דלא כשמואל מטעמא דפרישית דאתי דלא כרבנן אלא שהוא מפרש שמי שאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו' סובר שכל הדברים המחודשים שיהיו בעולם כלומר שאין בהם הפך מנהג העולם כמו ביטול החרבות והרמחים שאין זה הפך הטבע אבל שאר הנבואות הדומות לזה הם לימות המשיח, אבל שמואל סובר שאין שום חדוש כלל הפך מנהג העולם ולא במנהג העולם ואפילו עניות ועשירות דהוי מנהג העולם דהא שמואל מקרא דלא יחדל אביון מייתי ראיה משמע דאית ליה דבימות המשיח איכא עניות ואע''ג דאם לא היה עניות אין זה הפך הטבע אלא מפני שהוא שלא כמנהג ובימות המשיח אין שום חידוש כלל כי אם שעבוד מלכיות בלבד. ואמר רבינו ז''ל שהפרשה שנאמרה בישעיה וגר זאב עם כבש וגו' הכל הוא דרך משל והביא ראיה לדבר זה בהלכות מלכים תדע לך שמוכרח אתה לומר כן שאם לא תאמר אלא שיהיה כפשטה אם כן תקשה לך למ''ד אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד לא מצי מכחיש דהאי פרשה לא איירי במשיח דהא בהדיא קאמר קרא ויצא חוטר מגזע ישי וכו' ואפילו שאומר שכל שאר הנבואות לעוה''ב זו ודאי אינו יכול להכחיש שיהיה במשיח ואם מפרש כפשטה איך קאמר אין בין העוה''ז אלא שעבוד מלכיות בלבד הא איכא כל הני האמורות שם בפרשה אלא ודאי שהיה משל ושמואל דריש לענין שעבוד מלכיות כמו שפירשה רבינו ז''ל שר''ל זאב אלו עכו''ם וכבש הוא ישראל וכו'. ולהכי קאמר אין בין העוה''ז וכו' וא''כ כיון שמוכרח אתה לומר לדעת שמואל דאין פרשה זו כפשטה גם למ''ד כל הנביאים לא נתנבאו וכו' אין פרשה זו כפשטה דע''כ לא פליגי אלא שיחודשו דברים שהוא כמנהג העולם אבל הפך מנהג העולם לא וזו היתה כוונתו ג''כ בפ''ט אלא ששם בהלכות מלכים ביאר יותר, זה נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל שלא הביא דברי שמואל אלא כדמות ראיה אבל לא דס''ל כוותיה. אבל מ''מ קשה לזה סוגיא דפ' חלק דפריך על הא דאור הלבנה כאור החמה וגו' ולשמואל דאמר וכו' משמע דלר' חייא בר אבא ניחא ואי כדברי רבינו אפילו לדברי ר' חייא בר אבא נמי קשה דלא ישתנה דבר מטבעו ולהיות אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים אין לך שינוי טבע גדול מזה. ובספר כסף משנה בסוף הלכות מלכים כתב הרב''י לתרץ השגת הראב''ד ז''ל על ההיא דבן כוזיבא הרגוהו וכו' דרבינו אזיל לטעמיה דפסק כשמואל דאמר אין בין העוה''ז וכו' גם זה קשה למה שכתבתי דפסק כר' חייא בר אבא דאין מקום לתירוץ ההשגה ההיא וצ''ע: סליקו להו הלכות תשובה בס''ד

ח * זֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים הָעוֹלָם הַבָּא לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה וְזֶה הָעוֹלָם אוֹבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא אוֹתוֹ הָעוֹלָם. אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא הֲרֵי הוּא מָצוּי וְעוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לא-כ) 'אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ' וְגוֹ'. וְלֹא קְרָאוּהוּ עוֹלָם הַבָּא אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחַיִּים בָּאִין לוֹ לָאָדָם אַחַר חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאָנוּ קַיָּמִים בּוֹ בְּגוּף וְנֶפֶשׁ וְזֶהוּ הַנִּמְצָא לְכָל אָדָם בָּרִאשׁוֹנָה:

ההראב"ד זה שקראו וכו'. א''א נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו והקב''ה מחדש עולמו ואמרו שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ונמצא שהוא עולם חדש:

כסף משנה זה שקראו אותם חכמים העולם הבא וכו': כתב הראב''ד נראה כמכחיש וכו' וחד חרוב נמצא שהוא עולם חדש, עכ''ל. וכבר כתבתי שדעת רבינו שעוה''ב הוא עוה''ב אחר המות והקבלה שהקב''ה יחריב את עולמו בסוף שיתא אלפי שנים כמוזכר בפרק חלק גם רבינו לא יכחיש זה ואינו ענין למ''ש רבינו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן