הלכות תשובה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תשובה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק. וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו רָשָׁע. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה אִם הָיוּ זְכֻיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת. וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ:

לחם משנה כל אחד ואחד מבני האדם וכו'. עיקר הדברים לפי מה שרבינו סבור הוא שבתחלה נדונים היחידים שבעיר כל אדם שנמצא שזכיותיו מרובין מעונותיו צדיק ומי שעונותיו מרובין מזכיותיו רשע. ואח''כ דנין המדינה כולה אם ראו שעונותיה מרובין מזכיותיה אז ודאי נחרבת והצדיקים ודאי יוצאים ממנה ונצולים כמו שעשו לסדום דהאף תספה צדיק עם רשע. ואם נמצאו זכיותיה מרובין מעונותיה היא צדקת ואין מחריבין אותה אלא שהקב''ה נפרע מהרשעים מכל אחד ואחד לבדה. ואחר שדנו כל מדינה ומדינה לבדה חוזרין ושוקלין עונות וזכיות כל המדינות שהוא כל העולם כולו אם נמצא עונותיהן מרובים מזכיותיהן אז נחרב כל העולם כולו ואפילו המדינה שזכיותיה מרובין מעונותיה ואינם ניצולין מהם אלא הצדיקים בלבד כמו שהיה בימי דור המבול שנצול נח ואם נמצאו זכיותיהן מרובים מעונותיהם אז נצול כל העולם כלו ואפי' המדינה שעונותיהם מרובים מזכיותיהן הם נצולים והקב''ה פורע מן הרשעים בלבד. וזה למד רבינו ז''ל ממה שאמר בקדושין (דף מ') צריך שיראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי וכו' ואת כל העולם וכו' עבר עבירה אחת כו' משמע ששוקלין את כל העולם כלו. ואם תאמר מאי אהני לן שיקול המדינות שיהיה אחת צדקת ואחת רשעת כיון שאחר כך דנין את כל העולם כלו ובתר כל העולם אזלינן. וי''ל דאהני לן כשיהיה כל העולם חציו זכאי וחציו חייב אז רואין כל מדינה ומדינה כפי מה שהיא אם היא רשעת היא נחרבת ואם היא צדקת היא נצולת והרשעים נאבדים. א''נ י''ל דאפי' העולם שרבו עונותיו מזכיותיו או זכיותיו מעונותיו בכל גוונא המדינה שעונותיה מרובין נחרבין ושזכיותיה מרובין היא נצלת. וא''ת א''כ מאי אהני לן שיקול כל העולם כלו. וי''ל דאהני לן למדינה שחציה זכאי וחציה חייב דלא אמרינן רב חסד מטה כלפי חסד כיון שכל העולם מרובין עונותיו מזכיותיו היא נחרבת ואם זכיותיו של עולם מרובים מעונותיו היא נצלת:

ב * אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל רֹב עֲוֹנֵךְ. וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרֻבִּין מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח-כ) 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' וְגוֹ'. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתֵיהֶן מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו-ה) 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם'. וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָּדְלָם. יֵשׁ זְכוּת שֶׁהִיא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יד-יג) 'יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב'. וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זְכֻיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט-יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה'. וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת:

ההראב"ד אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו. א''א לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים, ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו, ועיקר דבר זה ביבמות (נ'):

כסף משנה אדם שעונותיו מרובים וכו': כתב הראב''ד א''א לא כמו שהוא סובר וכו' ועיקר דבר זה ביבמות [דף נ'.] עכ''ל. וי''ל שטעם רבינו וראיתו מדאמרינן בסוף פ''ק דקידושין [מ':] וכתבו רבינו בסמוך לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן יראה לכל המדינה ולכל העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע לו ולכל העולם ולכל המדינה לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל המדינה וכל העולם לכף חובה ולמאי אמר אם הכריע עצמו ומדינתו וכל העולם לכף חובה אלא לומר שכיון שהוכרעו לכף חובה מיד הם אובדים וכמו שהביא רבינו ראיה מסדום ועמורה. ומה שהקש' הראב''ד כי יש רשעים חיים הרבה כבר תירץ זה רבינו במה שכתב ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה כענין שנאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב:

לחם משנה אדם שעונותיו מרובין וכו' מיד הוא מת וכו'. קשה לזה דהא כמה צדיקים ראינו שמתים וכמה רשעים שחיים. ועוד קשה דאמרינן בברייתא בסוף פ''ק דקדושין (דף ל"ט:) כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף את כל התורה כלה וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים את כל התורה כלה והעלו באותו סוגיא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא והרבה תירוצים נאמרו בקושיא זו. ונראה דכוונת רבינו במה שאמר כאן מת ברשעו רוצה לומר מיתת העוה''ב. ורבינו איירי כאן בשיקול העשוי בשעת מיתתו כמו שביאר לקמן ואמר כשם ששוקלין זכיות האדם בשעת מיתתו משמע דעד השתא בשיקול העשוי בשעת מיתה איירי. וכ''ת מ''מ הרי כתב לקמן בר''ה מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. יש לומר דצדיק דקאמר רוצה לומר צדיק באותו הדין ורשע דקאמר רשע באותו הדין כמו שתירץ הרמב''ן ז''ל ולכך לא כתב רבינו ז''ל לקמן מי שנמצא זכיותיו מרובין מעונותיו נחתם לחיים אלא כתב צדיק שאע''פ שיהיה רשע גמור ורוצה הקב''ה לפרוע לו שום שכר מצוה נותן לו חיים ומקרי צדיק בזה הדין: ובהשגות השיג הראב''ד ז''ל קושיא זו על רבינו מפני שסובר שהדין דהך מת ברשעו דקאמר היא מיתה ממש והוא תירץ דמיתה רוצה לומר שלא ימלאו ימיהם שהם שני הדור כדאמרינן בסוף פרק החולץ (דף מ"ט:) את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות, ופירש''י אלו שנים שפוסקים לאדם בשעת לידתו ע''כ. ואפילו נחתם למיתה רוצה לומר לרעתו שאם גזור עליו בשעת לידה שיחיה חמשים שנה לא יחיה אלא ארבעים: וכן מדינה שעונותיה וכו'. שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה. וא''ת א''כ כיון דסדום עונותיה מרובים מזכיותיה למה הקב''ה היה מוחל להם בשביל החמשים צדיקים כיון דהדין נותן שנאבדת. ויש לומר מפני תפלת אברהם היה מוחל אע''פ שאין הדין כך:

ג כָּל מִי שֶׁנִּחַם עַל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה וְתָהָה עַל הַזְּכֻיּוֹת וְאָמַר בְּלִבּוֹ וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּתָן הַלְוַאי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כֻּלָּן וְאֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג-יב) 'וְצִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ', אֵין זֶה אֶלָּא בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זְכֻיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיּוֹתָיו, בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם [א] לְחַיִּים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה:

כסף משנה כל מי שניחם וכו'. סוף פ''ק דקידושין (דף מ':) רשב''י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו ופריך ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כלומר ולמה איבד את הראשונות אמר ר''ל בתוהא על הראשונות: וכשם ששוקלים וכו'. פ''ק דראש השנה (דף ט"ז:) מימרא דרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן:

לחם משנה כל מי שניחם וכו'. סוף פ''ק דקדושין (דף מ') בברייתא דברי ר''ש בן יוחאי ופירשו בגמ' בתוהא על הראשונות: וכשם ששוקלין וכו'. רבינו סובר דשוקלין בשעת מיתתו של אדם וכן בראש השנה. ונראה שיצא לו ממה שאמרו בפ''ק דראש השנה (דף ט"ז:) ג' ספרים נפתחים בראש השנה וכו' הרי שקול של ראש השנה ועוד אמרו שם ג' כיתות ליום הדין וכו' וסובר רבינו שזה הוא ליום המיתה: הבינונים וכו'. פ''ק דר''ה (דף י"ז) אמרו שם בברייתא שלש כתות ליום הדין וכו' בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפין ועולין וכו' ב''ה אומרים ורב חסד וכו' פושעי ישראל בגופם יורדין לגיהנם ונדונין בה שנים עשר חדש וכו' אבל המינין והמסורות ואפיקורוסין שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור וכו' יורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות. וכן עוד שם אמר מר ב''ה אומרים ורב חסד וכו' והא כתיב והבאתי וכו' התם בפושעי ישראל בגופן והקשו והא אמרת לית להו תקנתא ותירצו כי לית להו תקנתא ברוב עונות הכא מחצה עונות וכו' ואית בהו נמי עון פושעי ישראל וכו' לא סגיא להו בלאו והבאתי וכו': עוד שם פושעי ישראל בגופן מאי ניהו א''ר קרקפתא דלא מנח תפילין ונתבארו דברי רבינו ז''ל מ''ש דדוקא פושעי ישראל בינונים יורדין לגיהנם אבל שאר בינונים רב חסד מטה כלפי חסד וכן נתבארו כל שאר הדברים. ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו לא מצאתי בגמרא: אם עשה תשובה נחתם וכו' ואם לאו נחתם למיתה. וא''ת כי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה הא מחצה על מחצה ורב חסד מטה כלפי חסד כבר תירצו בזה דהיכא דלא עשה תשובה הוי עון אחד נוסף על העונות משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה ואם לא עשה הרי עון אחד נוסף על העונות:

ד אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י-כה) 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם' זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:

כסף משנה לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עד זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ברייתא ספ''ק דקידושין (דף מ':.):

לחם משנה ומפני ענין זה. כלומר מפני שבשופר מזהירין בראש השנה לחפש במעשיו לכך באלו עשרה ימים צריך לעשות מצות ומעשים טובים:

ה * בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת אָדָם עִם זְכֻיּוֹתָיו אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו עָוֹן שֶׁחָטָא בּוֹ תְּחִלָּה וְלֹא שֵׁנִי אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ. אִם נִמְצְאוּ עֲוֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו אוֹתָם שְׁתֵּי עֲוֹנוֹת מִצְטָרְפִים וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכּל. וְאִם נִמְצְאוּ זְכֻיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲוֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָוֹן שְׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מַעֲבִירִים כָּל עֲוֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחְשָׁב רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם. וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי וְכֵן עַד סוֹפָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לג-כט) 'הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר'. אֲבָל הַצִּבּוּר תּוֹלִין לָהֶן עָוֹן רִאשׁוֹן שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב-ו) 'עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ'. וּכְשֶׁמְּחַשְּׁבִין לָהֶן עַל דֶּרֶךְ זֶה מְחַשְּׁבִין לָהֶן מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. הַבֵּינוֹנִים אִם הָיָה בִּכְלַל מֶחֱצָה עֲוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁלֹּא הֵנִיחַ [ב] תְּפִלִּין מֵעוֹלָם דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֶטְאוֹ וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעֲוֹנוֹתֵיהֶן מְרֻבִּים דָּנִין אוֹתָן כְּפִי חֲטָאֵיהֶם וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס-כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ'. אֶרֶץ זוֹ מָשָׁל כְּלוֹמַר אֶרֶץ הַחַיִּים וְהוּא הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן [ג] חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

ההראב"ד בשעה ששוקלין עונות אדם אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה. א''א זה מן הערבוב שמערבב הדברים זה בזה ומדמה בדעתו שהן אחדים והם זרים ונפרדים מאד. לפי שראה בראש השנה ורב חסד מטה כלפי חסד ותנא דבי ר''י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה. וראה ביומא רבי יוסי ברבי יהודה אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו סבר בדעתו שהן ענין אחד והן רחוקים מאד דההיא דרבי ישמעאל היא ליום הדין הגדול ולהציל הבינונים מגיהנם כדברי בית הלל ואין שם זכר למחילת עון אבל הא דרבי יוסי ברבי יהודה בעולם הזה ובתחלת מעשיו של אדם מימי עונשו ואילך שחטא הראשון והשני והשלישי שיזדמנו לידו אם עשה מהם תשובה אע''פ שהם מן החמורים שצריכין יסורין ויוה''כ למרק אלו הראשונים אינן צריכין שהם מחולין לגמרי. זו היא הצעת הדברים ועיקרן ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו:

כסף משנה בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ"ו:) תניא ר''י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי''ף והיא גירסת רבינו והראב''ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ''ק דר''ה ב''ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב''ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנא דבי ר''י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא''ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א''כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה''כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי''ל דלעיל מיירי בר''ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא''ת א''כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד''א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לגן עדן או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי''ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג''ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג''ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה''ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן: ומ''ש תולין עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב''ד וז''ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ''ל הראב''ד. ולדעת רבינו ההיא דר''י בר יהודה בשנדון אם ילך לגן עדן או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל: הבינונים אם היה בכלל מחצה וכו'. פ''ק דר''ה (דף י"ו.) אמרינן דבינונים דאמרי ב''ה רב חסד מטה כלפי חסד דוקא שאין בכלל עוונותיהם עון פושעי ישראל בגופן ומאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. וכתב הר''ן דה''ה לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם כגון שלא קרא ק''ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם. וכתב ר''ת ז''ל דדוקא כשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם אינו נמנע מלהניחם אלא מפני שהם צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהם אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן עכ''ל. ומפורש שם בגמרא דבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן מצפצפין ועולים ואם עונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עונותיו עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר וזכות הוא להם שהם תחת רגלי הצדיקים דעל כ''פ הצדיקים יבקשו עליהם רחמים. ומסיים בברייתא אבל האפיקורוסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים ופריש רב חסדא דשנתנו חתיתם בארץ החיים היינו פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. והשאר שכתב רבינו צ''ע היכא מייתי להו: ומ''ש וכן חסידי אומות העולם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור''י בפ' חלק (דף ק"ב:) ופסק כר''י. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהכי משמע מתני' דמני לבלעם בהדי ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא:

לחם משנה בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו כו'. בפרק קמא דראש השנה (דף י"ז.) אמרו תנא דבי רבי ישמעאל נושא עון ועובר על פשע מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. ובהלכות פירש בו ב' פירושים, האחד פי' הרי''ף ז''ל וז''ל פירוש אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדין לא בא חטא לידו מעודו אותו החטא אין הקב''ה כותבו אלא מעבירו וכך היא מדתו של הקב''ה שלא לחייבו מתחלה כדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר אמר רבא וכו' ע''כ. הרי שהרכיב ב' מאמרים המאמר במס' ר''ה מעביר ראשון ראשון וכו' עם המאמר הנאמר ביומא [פ''ו:] תניא ר' יוסי ב''ר יהודה אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושניה וכו' והכל איירי בראש השנה וה''ה בשעה ששוקלין בעת מיתתו שעושין כך לדעת רבינו שסובר ששוקלין נמי בעת ההיא. והפירוש של הרי''ף ז''ל ביארו שם הר''ן ז''ל דלדעת מאן דקאמר ועון עצמו אינו נמחק ר''ל שהעון ראשון ושני דאין מונין לו הם תלוים ועומדים ואי איכא רובא עונות חוץ מראשון ושני מגלגלין עליו את הכל ואי ליכא לא. ויש שם פירוש אחר שפירש שם הגאון דאין הכונה באומרו מעביר ראשון לענין חטא ראשון ושני דלא קא חשיבי. ולדעתו אין הפרש בין ראשון ושני כלל לכל שאר, וה''פ כשהקב''ה רואה לאדם שרובו זכאי מעביר ראשון כלומר כל העונות שעושה מעבירם ונחשב כאילו לא עשה עונות כלל וקאמר רבא אע''פ שמעבירם אינם נמחקים לגמרי אלא תלוים ועומדים שאם נמצאו רובם זכיות אותם העונות נמחקים אז לגמרי אבל אם רובן עונות אז ודאי כל אחד נחשב ואינו מעביר ראשון ראשון כלל. ונראה לכאורה דרבינו תפס לו דרך הרי''ף ז''ל רבו ומרכיב שני המאמרים ופירש מעביר ראשון ראשון ר''ל דחטא ראשון ושני לא קא חשיב כלל, אבל לשון ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו מעבירין כל עונותיו ראשון ראשון שכתב אח''כ נוטה קצת לפירוש הגאון דמשמע דפירוש מעביר ראשון ראשון ר''ל דמעביר כל אחד ואחד כאילו לא היו לו עונות לכך דברי רבינו הם סתומים. לכך נראה ודאי שהוא תופס דרכו של הרי''ף ז''ל כדכתב בשם הר''ן ז''ל והכי פירושו מעביר ראשון ראשון כלומר החטא הראשון ושני מעבירם וכך היא המדה כלומר מכאן ואילך ליתר העונות כמו שעשה בתחלה להעבירם כלם אחד אחד והיינו דוקא כשהעונות הם כנגד הזכיות אבל אם יותר מגלגלין עליו את הכל וכמו שפירש רבא ועון עצמו אינו נמחק. נמצא דבפירוש וכך היא המדה נשתנה פירושו מדברי הרי''ף ז''ל דלפירוש הרי''ף ר''ל וכך היא מדתו שלא לחשוב לו חטא ראשון ושני. והראב''ד ז''ל בהשגות לא מתחוור לו דרך זה של הרי''ף ז''ל והוא מפרש דשני המאמרים הם חלוקים דתנא דבי ר' ישמעאל איירי ביום ר''ה ולא הוזכר כאן כלל חטא ראשון ושני ופירש הוא שכששוקל העונות ומצאם כנגד הזכיות מחשבו הקב''ה לצדיק גמור ומעביר כל עונותיו ראשון ראשון וכמו שהוא לפירוש הגאון ולא איירי בחטא ראשון ושני כלל וזה לא איירי בר''ה אלא בחטא ראשון ושני שעושה האדם בתחלת ימיו שהקב''ה מוחלו בתשובה ולא בעינן יוה''כ ויסורים זהו דעתו ז''ל מבואר בהשגות: בד''א ביחיד שנאמר הן כל אלה וכו'. בפ' יוה''כ (דף פ"ו:) תניא ר' יוסי ב''ר יהודה אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וכו' ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר מאי ואומר וכ''ת ה''מ בצבור אבל ביחיד לא ת''ש הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש, זו היא נוסחתנו בגמרא וכך היה גורס הראב''ד ז''ל בעל ההשגות ומפני כן השיג על רבינו ז''ל שזה החילוק של ציבור ליחיד לא הוזכר בגמ' וכך הוא האמת לפי גירסא זו אבל רבינו גורס גירסת הרי''ף שהובא בהלכות וז''ל תניא ר' יוסי אומר וכו' (עיין בכ"מ) ונתבארו דברי רבינו ז''ל לפי גרסא זו:

ו [ד] וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הַמִּינִים. וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין. וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל. הַמּוֹרְדִים. וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר. וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים. וְהַמּוֹסְרִים. וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים. וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע. וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ:

ז חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִים [ה] מִינִים. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵן שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר. * וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֲבָל שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה. * וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ הָרִאשׁוֹן וְצוּר לַכּל. וְכֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָב אוֹ מַזָּל וְזוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ הוּא מִין:

ההראב"ד והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א''א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות: וכן האומר שאינו לבדו הראשון. א''א כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה אלא שמצא לו סמנים גדולים תהו ובהו חושך ומים ורוח ובהם עשה מה שעשה:

כסף משנה חמשה הם הנקראים מינים. בפרק אין מעמידין (דף כ"ו:) אמרינן דמין זה העובד כוכבים וסובר רבינו דכל הני מינים מיקרו: והאומר שיש שם רבון אחד וכו'. כתב הראב''ד ולמה קרא לזה מין וכו' המשבשות את הדיעות, עכ''ל. ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ''ב ממ''א וז''ל. א''א אע''פ שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ''ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר: וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל. כלומר האומר אמת שיש אלוה יחיד ואינו בעל גוף ותמונה אבל אינו לבדו ראשון שיש חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם אם כן אינו ראשון ויוצר הכל שהרי החומר לא בראו שהיה קדום: כתב הראב''ד וכן האומר שאינו לבדו ראשון א''א כאותו שאמר וכו' ובהם עשה מה שעשה, עכ''ל. כתב כן להבדיל בין זה לאותו שכתב תחלה האומר שאין שם אלוה:

לחם משנה חמשה הן (מישראל) הנקראים מינין כו'. י''ל בפירוש המינין וכל שאר הענינים שהזכיר רבינו טובא. חדא מה שפירש המינין הם חמשה מאי זה. הא בגמרא פרק אין מעמידין (דף כ"ו:) לא נמצא שם שום סברא כזו אלא חד אמר דמומר להכעיס מין וחד אמר איזהו מין זהו העובד כוכבים אבל אלו החמשה לא מצאנו. מיהו הא ל''ק דבכלל עובד כוכבים הוו הני חמשה דעובד כוכבים ר''ל שמקבל אלוה אחר זולת האל יתברך ומכחיש אלהותו וכן אלו החמשה מכחישי אלהותו הן. אבל קשה מה שפירש באפיקורוסים דבגמ' דסנהדרין בריש פ' חלק (דף צ'.) כשאמרו במשנה ואלו שאין להם חלק לעוה''ב והזכיר אפיקורוס אמרו בגמרא (דף צ"ט ע"ב) מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי תרוייהו זה המבזה ת''ח רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חבירו בפני ת''ח אבל ביאור זה שהזכיר רבינו באפיקורוס לא מצאתי בגמרא. וקשה עוד מזה דלקמן כתב רבינו ז''ל דמבזה ת''ח אין לו חלק לעוה''ב וזה על כרחין יצא לו מאפיקורוס שאמרו בפרק חלק וכרב ור' חנינא מאי שנא דשם מפרש אפיקורוס מבזה ת''ח וכאן פירש באופן אחר. עוד קשה מה שפירש במומרים ישראלים שהם ב' ומנה אחד מומר להכעיס וזה תימה דבפ' אין מעמידין [כ''ו:] פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתאבון מומר להכעיס מין וחד אמר אפילו להכעיס מומר הוי. ורבינו פסק בהלכות רוצח פרק ד' כמאן דאמר אפיקורוס הוי שכתב שם האפיקורוסים והם העושים עבירות להכעיס וכו' ה''ז אפיקורוס וא''כ לדברי זה אין למנות אפיקורוס ומומר להכעיס בתרתי דהא בפירוש אמרו בגמ' [שם] לדחות זה כשמנה שם בברייתא האפיקורוסים ומומרים ואמרו סמי מכאן מומר משום דקסבר דהוי אפיקורוס וא''כ הוי בכלל אפיקורוס וא''כ רבינו כיון שירד למנותו בכלל אפיקורוס היה לו למנותו. ובהל' עכו''ם בפ''י גבי מורידין ולא מעלין כתב רבינו אבל המוסרין והאפיקורוסים מישראל מצוה לאבדן כו' לא הזכיר שם מומרים ונראה דפסק כמ''ד אפיקורוס הוי ומסכים להל' רוצח וא''כ איך כתב כאן דמומר הוי. וע''ק דבהלכות עדות פי''א כתב המוסרין והאפיקורוסים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות וכו' שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדים הכופרים פחותים הם מעכו''ם שהעכו''ם לא מעלין ולא מורידין וכו' ואלו מורידין ולא מעלין. הרי שם שהזכיר גבי הורדה לבור מומרים וכמ''ד מומר הוי והוה הפך למה שכתב בהל' רוצח ובהלכות עכו''ם. וע''ק באפיקורוסין וכופרין היכן מנה בברייתא שמורידין ולא מעלין הרי לא הזכיר בברייתא אלא האפיקורוס והמומרים. וע''ק כשהקשו שם בגמרא בפ' אין מעמידין (דף כ"ו) א''ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות מומר ואת אמר מורידין אמאי א''ל סמי מכאן מומר לשני ליה אידי ואידי במומר לתיאבון כאן במומר לכל התורה כאן במומר לדבר אחד דלכל התורה כלה שכתב רבינו לתיאבון הוי שאמר שאינו רוצה להיות שפל כישראל אלא רוצה להיות כעכו''ם שהם במעלה וא''כ במומר להכעיס הוא אפיקורוס שפיר מצי לאוקמי במומר לכל התורה כולה. וע''ק שכתב בהלכות שחיטה פ''ו ואם היה מומר וכו' או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ואיך קאמר דאפיקורוס הוא הכופר בתורה הא הכא מנה אפיקורוס וכופר בתורה בתרתי. וכן קשה בהלכות רוצח פ''ד שכתב והאפיקורוסים והם הכופרים בתורה ובנבואה והא הכא מנה הכופר בתורה והאפיקורוס בתרתי ואיך כתב שם דהוא הוא. וע''ק מ''ש לקמן ויש עבירות קלות מאלו וכו' ולמה לא מנאם בכלל הראשונות ואמאי חלקם דחז''ל מנו כלם ביחד משמע דכלם שוים אפיקורוס ואומר אין תורה מן השמים דיחד מנאום בפ' חלק. וע''ק למה לא מנה כאן במומרים מומר לתיאבון דלכ''ע מומר הוי: ונראה לתרץ לכל זה דרבינו ודאי הוקשה לו למ''ד בפ' אין מעמידין [כ''ו:] סמי מכאן מומר דלדבריו איך מנו בברייתא בפ''ק דר''ה [י''ז:] מומרין ושם לא אמר בגמ' סמי מכאן מומר אלא ודאי דיש לתרץ ולומר דיש נקראים אפיקורוסים אע''פ שאינם באמת אפיקורוסים אלא מפני שהם מביאים לאפיקורסות והם מבוא לו. וכ''כ רבינו ז''ל בפ''ק דחולין [ט''ו:] בפירוש המשנה על משנה המתחלת השוחט במגל וכו' שצדוק ובייתוס הכופרים בתורה הם שקורין אותם אנשי דורינו אפיקורוסים במוחלט ואינן אפיקורוסים על האמת אבל דינם להיות כדין האפיקורוסים ר''ל שמותר להרגם היום בזמן הגלות מפני שהם מבוא לאפיקורסות, ועוד כתב שם רבינו ז''ל וחז''ל קראו אפיקורוסים לחולקים על הדת ועל הנביאים ומכזיבין הנביאים וכו' א''כ נראה לומר דחז''ל קראו לכלם אפיקורוסים לכופרים ומומרים מפני שהם מבוא לאפיקורסות האמיתי אבל אינם אפיקורוסים באמת שהאפיקורוסים באמת הם החמשה שהזכיר רבינו ז''ל. ובזה יתורץ הקושיא דלברייתא דר''ה [י''ז.] למ''ד מומר להכעיס אפיקורוס הוי דבר''ה לא הזכירו אלא האפיקורוסים שהם אפיקורוסים באמת וכן המומרים וכל השאר כלומר הה' שמם האמיתי שראוי לקרותם אע''פ שהחכמים בכל מקומותיהם קראו אפיקורוסים למומרים ומוסרים ומינין הוא בשם מושאל מפני שהוא מבוא לאפיקורסות ומחלוקת רב אחא ורבינא בפרק אין מעמידין [כ''ו:] הוא אם קראו חכמים למומר להכעיס בשם מושאל כמו שקראו כן למוסר ולכופר אע''פ שאין שמם האמיתי אפיקורוסים. ומה שהוצרך לומר מ''ד דלהכעיס הוי אפיקורוס סמי מכאן מומר הוא מפני שאי אתה יכול לפרש המין האמור בברייתא שר''ל האפיקורוס האמיתי ופרט מומר כלומר שמו האמיתי ולא רצתה הברייתא לקרות כאן בשם הכולל אלא רצה להודיע לנו שמו האמיתי כמו שאמרו בפ''ק דר''ה [י''ז.] האפיקורוסים והמומרים וכו' שהזכיר שמם האמיתי. זה א''א לומר דאם כוונת הברייתא היא כך היה לה להזכיר הכופרים והאפיקורוסים ונימא הכי הכופרים והאפיקורוסים המומרים מורידים ולא מעלים דודאי האפיקורוסים והכופרים לא עדיפי ממומרים וא''כ אמאי לא פרט אותם הברייתא בפירוש אלא מאי אית לך למימר דכללם בכלל האפיקורוסים א''כ כיון דשם אפיקורוס שם כולל ומושאל הוא א''כ מומר להכעיס נמי בכלל מינין בשם המושאל וא''כ על כרחך סמי מכאן מומר. ומה שלא תירצו אידי ואידי לתיאבון וכאן לכל התורה כולה כאן לדבר אחד נראה שהוא מפני דמומר לכל התורה כולה ודאי דיקרא מינאה בשם המושאל. וכמו שהשיגו הראב''ד ז''ל בהשגות דחוזר לדת העכו''ם מודה באלהיהם ונקרא מין וא''כ ודאי דלא מצי לאוקמי דברייתא דמומרים במומר לכל התורה כולה משום דהוי בכלל מין. והשתא יתורץ הכל מ''ש דמומר להכעיס הוי מומר מנה כאן השם האמיתי כמו שמנה הברייתא דר''ה [שם] ובהל' הרוצח שכתב הרי זה מין כלומר הרי זה שקראו אותו חז''ל מין בשם המושאל ובהל' ע''ז שלא הזכיר שם מומרין גבי הורדה סמך על מ''ש בהלכות עדות ששם הזכיר מינאין ואפיקורוסים וכופרים ומומרים כל אחד ואחד בשמו האמיתי כמו שקראן כאן בהלכות תשובה ובהלכות שחיטה (פ"ד) שכתב או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ר''ל שהוא השם המושאל שהחכמים קראו אפיקורוס בכ''מ בהשאלה. וכן בהלכות רוצח שקרא לכופר בתורה אפיקורוס בשם המושאל אבל לא השם האמיתי. ומ''ש רבינו פירוש זה באפיקורוס ולא פירוש שהוא מבזה ת''ח משום דהסברא דחקתו דכאן אמר יורדים ואינם עולים וא''כ אין סברא דבעבירות קלות כאלו יאמר כאן הברייתא יורדים ואינם עולים דמבזה ת''ח לא עדיף מא' מהעבירות החמורות שבתורה חייבי כריתות ומיתות וכן המתכבד בקלון חבירו והמבזה את המועדות וכל השאר שהזכיר רבינו ז''ל לקמן שהוזכרו בברייתא בפ' חלק על מתני' [צ''ט.] דאין תורה מן השמים סובר רבינו ז''ל שעל אלו העבירות הקלות לא היה אומר בברייתא שיורדים ואינם עולים א''ו חז''ל אמרו כן כלומר שהרגיל בהם אין להם חלק לעוה''ב כלומר כיון שהיא עבירה קלה די שנאמר פירוש דברי חכמים שאמרו אין להם חלק לעוה''ב שר''ל הרגיל בהם ואין אותה החומרא של אין להם חלק לעוה''ב כחומרא זאת שהזכירו כאן ולכך לא מנאם רבינו בכלל כל הני שהם חמורות. ומזה הטעם עצמו לא מנה כאן מפר ברית אע''פ שהוזכר בברייתא שם בפ' חלק אלא בסוף הלכות מילה כתבו והמפר בריתו של א''א וכו' אין לו חלק לעוה''ב כלומר ובודאי שאין עונש האמור שם כעונש האמור באלו החמורות שבאלו החמורות הם נכרתות הנפשות לעולם. ומזה הטעם עצמו לא מנה כאן רבינו ז''ל במומרים מומר לתיאבון משום דאין סברא לומר דלמומר לדבר אחד לתיאבון אין לו חלק לעוה''ב ואע''פ שקראו אותו חז''ל מומר בכ''מ סובר רבינו ז''ל שאין בכלל פירוש המומרים הנזכר בברייתא של ר''ה [שם] מומר לתיאבון. ומזה הטעם עצמו פירש באפיקורוס מ''ש מפני דשם אמר יורדים ואינן עולין ואין להחמיר כ''כ במבזה ת''ח ולכך פירש שהוא דומה לכופר בתורה שר''ל כופר בנבואה אבל אפיקורוס דמתני' דפ' חלק דשם לא אמרו יורדין ואינם עולים וכל אלו החומרות אלא אמר אין להם חלק לעוה''ב שהוא קל יותר פירש מבזה ת''ח. זה נ''ל ליישב דברי רבינו על נכון: והאומר שיש שם רבון וכו' אבל שהוא גוף. על זה תפס הראב''ד ז''ל בהשגות דאם טעה בעיונו מפני שראה בכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' אין ראוי לקרותו אפיקורוס. ורבינו סובר שאין לך אפיקורוס גדול מזה כמ''ש בפירוש העיקרים במשנה דבפ' חלק: וכן האומר שאינו לבדו האחד וצור לכל. כ' הראב''ד ז''ל בהשגות כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה וכו'. נראה ביאור דבריו מפני שלשון רבינו מורה שכוונתו שהאומר שאין הקב''ה ראשון אלא שקדם לו סבה שבשביל אותה סבה נהיה הוא הרי זה אפיקורוס לכך קאמר דאפילו לא קאמר כך אלא פחות מזה שאע''פ שלא נהיה האל מחמת סבה כלל אלא בריאת העולם לא ברא אלא יש מיש הרי זה אפיקורוס. וזה ודאי נראה כוונת רבינו ז''ל שכן כתב וצור לכל:

ח שְׁלֹשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִים [ו] אֶפִּיקוֹרְסִין. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם. וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ הֵן אֶפִּיקוֹרוֹסִים. שְׁלֹשָׁה הֵן הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם ה' אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת אִם אָמַר משֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה. וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ וְהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְהַמַּכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם ה' כְּגוֹן הָהַגְרִים. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה:

כסף משנה שלשה הם הנקראים אפיקורסין. מדתנן בפרק חלק (סנהדרין דף צ') האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס אלמא אפיקורוס לאו היינו האומר אין תורה מן השמים. ומכל מקום ק''ל דאמרינן התם [דף צ''ט:] מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן וריב''ל אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וצריך טעם למה השמיטם רבינו וכתב במקומם מה שכתב: האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד. בפרק חלק (צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא [צ''ט:] שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב''ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק''ו זה מג''ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק''ו וג''ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא וכל שכן האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית:

ט שְׁנַיִם הֵם הַמּוּמָרִים מִיִּשְׂרָאֵל. הַמּוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת וְהַמּוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת זֶה שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן וְהֻרְגָּל וְנִתְפַּרְסֵם בָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוֹ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה מוּמָר לְאוֹתוֹ דָּבָר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס. מוּמָר * לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּגוֹן הַחוֹזְרִים לְדָתֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין גְּזֵרָה וְיִדְבַּק בָּהֶם וְיֹאמַר מַה בֶּצַע לִי לְהִדַּבֵּק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים טוֹב לִי שֶׁאֶדַּבֵּק בְּאֵלּוּ שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה. הֲרֵי זֶה מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:

ההראב"ד לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים. א''א ומי שחוזר לדת העובדי כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם והרי הוא מין:

כסף משנה שנים הם המומרים וכו'. מבואר בכמה מקומות בתלמוד מהם פ''ק דחולין (דף ה'.): ומ''ש הוא שיעשה להכעיס. גם זה מבואר שם דמומר אוכל נבלות לתיאבון דינו כישראל. ובפ' אין מעמידין (דף כ"ו:) מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אבל איזהו אפיקורוס העובד עבודת כוכבים ובפלוגתא דרב אחא ורבינא ק''ל לקולא ולכך פסק רבינו דלהכעיס הוי מומר ולא אפיקורוס: המומר לכל התורה וכו'. כלומר אפילו שגזרו גזירה כיון שמעצמו הלך וחזר לדתם באומרו מה בצע לי להדבק בישראל וכו' וכ''ש אם לא היה שם גזרה וברצון נפשו הלך וחזר וכו': וכתב הראב''ד והמומר לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים א''א ומי שחוזר לדת עבודת כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם. טעמו להשיג על רבינו שה''ל לקרותו מין כיון שמודה בעבודת כוכבים והוא כתב למעלה שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין ועוד שהם אומרים שהם הרבה והוא כתב למעלה שהאומר שיש שם מנהיג אבל הם הרבה הוא מין והיאך קראו מומר. ואני אומר אילו לא היתה אומה אחרת בעולם אלא עובדי כוכבים היה לו להשיג כן אבל כיון שיש אמונות אחרות שאינן עובדים כוכבים היאך יקרא מין לחוזר לדתם. ועוד י''ל שהחוזר לדת ההיא שני שמות רעים נקראו לו מין ומומר. ועוד י''ל שמין נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה והחוזר לדת העובדי כוכבים אע''פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף ישראל מומר מיקרי אבל מין לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי אלהינו. ובפ''ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה:

י מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֶחְטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל כְּגוֹן יָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְאֶחָד שֶׁהֶחְטִיא בְּדָבָר קַל אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאֶחָד הָאוֹנֵס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחְטְאוּ כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם:

יא הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדָּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה:

לחם משנה וזהו הנקרא מגלה פנים וכו'. בפרק חלק (צ"ט.) אמר מבזה ת''ח זהו אפיקורוס ומגלה פנים כגון מנשה וכזה פסק רבינו ז''ל:

יב שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִין. הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּיַד עַכּוּ''ם לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ. וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד עַכּוּ''ם אוֹ בְּיַד אַנָּס שֶׁהוּא כְּעַכּוּ''ם. וּשְׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

יג מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵם יְרֵאִים וּמְפַחֲדִים מִמֶּנּוּ וְכַוָּנָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וְכָל חֲפָצָיו שֶׁלֹּא לִכְבוֹד שָׁמַיִם כְּגוֹן מַלְכֵי הָעַכּוּ''ם:

יד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִיִּשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (וּכְדֵי) [וּכְדַאי] הֵן לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן. הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵרוֹ. וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ. וְהַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְהַמְבַזֶּה רַבּוֹתָיו. וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז-יט) 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו'. כָּל הָרְשָׁעִים וְהַמּוּמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה בֵּין בְּגָלוּי בֵּין [ז] בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג-יד) 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים'. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר שָׁב וְלֹא בְּגָלוּי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה:

כסף משנה ויש עבירות שהם קלות וכו'. במסכת אבות פרק שלישי [משנה י''א] רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע''פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וק''ל למה לא מנה רבינו מפר בריתו של אברהם אבינו, ועוד מנ''ל שאלו קלות מהראשונות דמי חמיר בעל לשון הרע ממבזה מועדות. ואפשר לומר שמפר בריתו של אברהם היינו מושך בערלתו שמנה בהדי הנך דלעיל. אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה, וי''ל דבפרק חלק (סנהדרין דף צ"ט:) אמרינן דמגלה פנים בתורה היינו מבזה תלמיד חכם או מבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכבר מנה רבינו מבזה תלמיד חכם דפסק כרב ורבי חנינא דאמרי התם הכי ולא כר' יוחנן וריב''ל דאמרי דהיינו מבזה חבירו בפני תלמיד חכם דאע''ג דהלכה כר' יוחנן לגבי רב מכל מקום ר' חנינא אפשר דעדיף מר' יוחנן וריב''ל כיון דאיכא רב נמי בהדיה וכיון דהוא מידי דספיקא פסק לקולא: ומכנה שם רע לחבירו. תניא בפרק הזהב [ב''מ דף נ''ח:] דאין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם דאפילו דש ביה בשמיה ופירש''י כבר הורגל בכך שמכנים אותו בכך ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ''ל. נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע. ורבינו כתב דמכנה שם ולא כתב שם רע. ונ''ל שכתב כן לרבות הא דדש ביה בשמיה שכבר אין נראה בעיניו שם רע ואפ''ה אסור. ומה שמנה רבינו קורא לחבירו בכינוי ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלק לעולם הבא רק בפרק בני העיר (מגילה דף כ"ח.) אמרו שאמר רבי נחוניא בן הקנה אחד מהדברים שבשבילם האריך ימים בעבורם הוא שלא נתכבד בקלון חבירו ורבי זירא אמר מהדברים שבשבילם האריך ימים הוא שלא קרא לחבירו בכינויו. וי''ל לדעת רבינו היינו קורא לחבירו בכינויו היינו מכנה שם לחבירו כיון דאמרו דאפילו דש ביה בשמיה א''כ אינו המכנה הראשון. ואפשר שמשמעות מכנה היינו המכנה הראשון. וממה שאמרו אע''ג דדש ביה בשמיה למד רבינו לקורא לחבירו בכנוי בהוא הדין וצ''ע: במה דברים אמורים שכל אחד מאלו וכו'. כן כתב הרי''ף בפרק קמא דר''ה וכן כתבו התוס' וראיה מהא דתניא פרק קמא דקידושין [דף מ':] אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו: כל הרשעים וכו'. פרק לפני אידיהן (ע"ז דף ז'.) וכלן שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר''מ ר''י אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותם בפרהסיא מקבלין אותם. א''ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר''ש ור' יהושע בן קרחה אומרין בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק איש כפר עכו א''ר יוחנן הלכה כאותו הזוג. ומפרש רבינו דהאי וכלן קאי אכל רשעים ופושעים וכיוצא בהם. ונראה דקאי לכל הנך שכתב בפ' זה גם לאפיקורוסין ואע''פ שכתב בפרק ב' דעכו''ם שהאפיקורוסין אין מקבלין אותם בתשובה לעולם כבר כתב שם והאפיקורוסין הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון משמע דבהנך אפיקורסים דוקא הוא דקאמר שאין מקבלין אותם:

לחם משנה ויש עבירות וכו'. כל אלו הוזכרו שם בפרק חלק בברייתא וקצת מהם בשאר הפרק: כל הרשעים וכו'. בפרק קמא דעבודת כוכבים (דף ז'.) ת''ר וכלן שחזרו בהם וכו' (עיין בכ"מ). ופירש''י ז''ל דוכלן אגזלנים ועמי ארץ קאי והתוס' דחו פירושו ופירשו פי' אחר ורבינו גורס כגרסת הרי''ף ז''ל שגורס כל הפושעים שחזרו בהן כו' ונתבארו דברי רבינו לפי גרסא זו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן