הלכות תרומות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תרומות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א הָעֻבָּר וְהַיָּבָם וְהָאֵרוּסִין וְהַחֵרֵשׁ וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין:

ב הָעֻבָּר כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְעֻבֶּרֶת מִכֹּהֵן לֹא תֹּאכַל בִּשְׁבִיל הָעֻבָּר. וּבַת כֹּהֵן הַמְעֻבֶּרֶת מִיִּשְׂרָאֵל אֲסוּרָה לֶאֱכל מִפְּנֵי הָעֻבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יג) 'וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ' פְּרָט לִמְעֻבֶּרֶת:

כסף משנה (א-ב) העובר והיבם וכו' עד פרט למעוברת. משנה וגמרא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו):

ג בַּת כֹּהֵן שֶׁבָּא עָלֶיהָ יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְעַבְּרָה אֶלָּא טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת לָעֶרֶב. הָיְתָה נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֵת בַּעְלָהּ טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב עַד אַרְבָּעִים יוֹם. וְאִם הֻכַּר עֻבָּרָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻלְקֶלֶת לְמַפְרֵעַ עַד אַרְבָּעִים יוֹם. שֶׁכָּל הָאַרְבָּעִים יוֹם אֵינוֹ עֻבָּר אֶלָּא מַיִם בָּעוֹלָם הוּא חָשׁוּב:

כסף משנה בת כהן שבא עליה ישראל וכו' עד מים בעולם הוא חשוב. משנה וגמרא שם:

ד * בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וּמֵת וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בִּתְרוּמָה בִּשְׁבִיל הָעֻבָּר. שֶׁהַיְלוּד הוּא שֶׁמַּאֲכִיל שֶׁאֵינוֹ יְלוּד אֵינוֹ מַאֲכִיל. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הָעֻבָּר חָלָל אֵינוֹ פּוֹסֵל הָעֲבָדִים אֶלָּא אוֹכְלִין בִּגְלַל אֶחָיו הַכְּשֵׁרִים עַד שֶׁיִּוָּלֵד זֶה הֶחָלָל וְיֵאָסְרוּ הָעֲבָדִים מִלֶּאֱכֹל:

ההראב"ד בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד ויאסרו העבדים מלאכול. א''א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ''ה פוסל דקי''ל עובר אית ליה זכייה ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכל שכן בירושה הבאה מאיליה הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל:

כסף משנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכ''ג (דף ס"ז) בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי וכתב הרי''ף דקסבר ר' יוסי עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קניה ולפיכך פוסל בעבדיה מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו של עובר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי פרק יוצא דופן (דף מ"ג:) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלים בשביל הבנים הכשרים עד שיהיה בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנייה בגווייהו וכן הלכתא עכ''ל: והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א מאי לפיכך וכו'. וכתב הרא''ש בפסקיו בפרק הנזכר שגם על הרי''ף הקשה הראב''ד וכתב כיון דקי''ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בפרק מי שמת והתם אמרינן דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר ואם במזכה אמרינן דקני כ''ש בירושה הבאה מאליה וא''כ היכי נדחי למילתיה דר''י דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכייה הא קי''ל דעובר אית ליה זכייה עכ''ל והשיב עליו הרמב''ן לקיים דברי הרי''ף דלית הלכתא כרבי יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ואפילו שמואל דס''ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלים בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגיא דהתם מוכח דל''ש מתנה ל''ש ירושה והביא ראיות לדבריו והרא''ש דחה ראיותיו והעלה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל: ודברי רבינו תמוהים שמתחלת דבריו שכתב לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר נראה שהוא פוסק כרבי יוסי דאמר הכי וממ''ש בסוף דבריו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים נראה שהוא פוסק דלא כרבי יוסי. וע''ק דבגמ' אמרינן מ''ט דרבי יוסי רבה אמר משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא רב יוסף אמר משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ואסיקנא לרב יוסף בקשיא וכיון שכן למה פסק רבינו כדבריו. ונ''ל שרבינו סובר דלא איפליגו רבה ורב יוסף אלא אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לד''ה הוי טעמא משום דשאינו ילוד אינו מאכיל וסובר עוד רבינו דע''כ לא איפליגו רבנן ורבי יוסי אלא בשהניח בנים אחרים שרבי יוסי סובר שמפני חלקו של עובר פסולים העבדים מלאכול דעובר במעי זרה זר הוא ופוסל מלאכול ורבנן סברי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד אבל אם לא הניחו בנים זולת העובר מודו רבנן שאין העבדים אוכלים משום דשאינו ילוד אינו מאכיל והיינו דקתני בסיפא דמתני' אמרו לו מאחר שהעדת על בת ישראל לכהן אף על בת כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כלומר אם לא הניח בנים אלא העובר אע''פ שהוא במעי כהנת לא יאכלו משום דשאינו ילוד אינו מאכיל ולישנא דרבינו דייקא שסובר כן דברישא דלישניה משמע שאין שם בנים זולת העובר ובסיפא דלישניה משמע שיש שם בנים זולת העובר ונמצא שדעת רבינו לענין הלכה כדעת הרא''ש x. ומה שהקשה הראב''ד מהא דקי''ל עובר אית ליה זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ''ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה היא ואין לה כלום במקום בנים ואת''ל זכר הוא שמא תפיל וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות וה''ל רובא וזכרים הנולדים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מדרבי יוסי וזהו שכתב רבינו אלא אוכלים בשביל אחיו דדוקא ביש לו אחים מיירי:

ה הַיָּבָם כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל הַזְּקוּקָה לְיָבָם כֹּהֵן לֹא תֹּאכַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יא) 'וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ' וְזֶה עֲדַיִן לֹא קְנָאָהּ. וּבַת כֹּהֵן הַזְּקוּקָה לְיִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִפְּנֵי יְבָמָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יג) 'וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ' פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם:

כסף משנה היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ס"ז:):

ו יָבָם כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ וְלֹא גָּמַר אַף עַל פִּי שֶׁקְּנָאָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יִבּוּם אֵינוֹ מַאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּבְעל בְּעִילָה גְּמוּרָה בְּרָצוֹן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין. אֲבָל מִן הַנִּשּׂוּאִין הוֹאִיל וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת תֹּאכַל בְּבִיאָה זוֹ:

כסף משנה יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'. שם (דף נ"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש''י והרי''ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב''ן:

ז הָאֵרוּסִין כֵּיצַד. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּתְאָרְסָה לְיִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה לֶאֱכל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ בָּהּ קִנְיָן. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן לֹא תֹּאכַל עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל לִבְנֵי בֵּית אָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ח יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְכֹהֶנֶת הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה כָּל הַשְּׁלֹשִׁים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְאָרְסָה. וְאִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל מִיָּד וְכֵן שְׁאָר הַתְּנָאִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ט הַחֵרֵשׁ כֵּיצַד. כֹּהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל חֵרֵשׁ לֹא תֹּאכַל שֶׁהֲרֵי קוֹנֶה בְּתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ נִשּׂוּאִין. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן חֵרֵשׁ לֹא תֹּאכַל שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת:

כסף משנה (ז-ט) האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל וכו'. משנה וגמ' פרק אלמנה לכ''ג (סז:): ישראל שאמר לכהנת וכו'. נלמד ממתני' דקידושין ר''פ האומר: החרש כיצד כהנת שנשאת לישראל חרש וכו' עד שאינו בן דעת. בפרק אלמנה לכ''ג (דף ס"ט):

י נִתְאָרְסָה לְכֹהֵן פִּקֵּחַ וְלֹא הִסְפִּיק לְכָנְסָהּ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. מֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ וְיִבְּמָהּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת. מֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ וְיִבְּמָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת הוֹאִיל וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּחִלָּה. וְאֵשֶׁת חֵרֵשׁ שֶׁיָּלְדָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ:

כסף משנה נתארסה לכהן פקח וכו'. ברייתא בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ו) ומתרצין לה ללישנא בתרא אליבא דרב כדתריץ לה שמואל ללישנא קמא: ואשת חרש שילדה ממנו וכו'. ברייתא שם עלה נ''ו:

יא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כֵּיצַד. מִי שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָסוּר לָהּ וְהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הוֹאִיל וּבִיאָתוֹ בִּיאָה נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וַאֲסוּרָה מִלֶּאֱכל בִּתְרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲפִלּוּ הָיָה שָׁחוּף. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁבִּיאָתוֹ בִּיאָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל הַקָּטָן לְפִי שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה עַד שֶׁיַּגְדִּיל. סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ. נִשֵּׂאת לְבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק שֶׁלֹּא הֵבִיא. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל:

כסף משנה בן ט' שנים ויום אחד כיצד וכו'. בפ' אלמנה לכ''ג: ומ''ש אפי' היה שחוף. נתבאר בפ''ו. ומ''ש ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד וכו' עד ה''ז אסורה לאכול. משנה שם:

יב כָּל אֵלּוּ כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַאֲכִילִין בִּתְרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה כָּךְ אֵין מַאֲכִילִין בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַאֲכִילוּ בְּשֶׁל תּוֹרָה:

כסף משנה כל אלו כשם שאין מאכילין וכו'. ריש פרק חרש (דף קי"ג) הקשו חרש בפקחת נמי תיכול בתרומה דרבנן ומשני שמא יאכיל בתרומה דאורייתא:

יג וְאֵלּוּ לֹא פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין. הָאוֹנֵס. וְהַמְפַתֶּה. וְהַשּׁוֹטֶה שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֲסוּרָה לָהֶן שֶׁהֵן פּוֹסְלִין אוֹתָהּ בְּבִיאָתָם מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית זוֹנָה וַחֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה ואלו לא פוסלים ולא מאכילים וכו'. משנה בפ' אלמנה לכ''ג (ד' ס"ט):

יד מִי שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שׁוֹטֶה אוֹ שֶׁאָנַס אוֹתָהּ אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ כֹּהֵן וְיָלְדָה אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הוֹאִיל וּבְלֹא קִדּוּשִׁין הִיא שֶׁמָּא מֵאַחֵר נִתְעַבְּרָה הֲרֵי הַוָּלָד בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא עָלֶיהָ קוֹל עִם אַחֵר אֶלָּא הַכּל מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ בְּזֶה הַכֹּהֵן. וְכֵן כֹּהֶנֶת שֶׁבָּא עָלֶיהָ יִשְׂרָאֵל שׁוֹטֶה אוֹ שֶׁאֲנָסָהּ אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ וְנִתְעַבְּרָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי הָעֻבָּר. נִתְחַתֵּךְ הָעֻבָּר הֲרֵי זוֹ תֹּאכַל:

כסף משנה מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה וכו'. משנה שם. ומ''ש והוא שלא יצא עליה קול עם אחר וכו'. שם בגמרא איכא תרי לישני ופסק כלישנא קמא לחומרא וכ''כ גם בפרק ט''ו מהלכות אישות: וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה וכו' עד ה''ז תאכל. משנה שם:

טו אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ עֵדֵי קִנּוּי וְעֵדֵי סְתִירָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה מֵי הַמָּרִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק זוֹנָה. מֵת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה. אוֹ שֶׁהָיְתָה מִן הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה לְעוֹלָם. וְכָל אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה:

כסף משנה אשת איש שבאו עליה עידי קינוי וכו'. משנה פרקא קמא דסוטה (דף ו'): ומ''ש וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני וכו'. בסוף נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין ופסק כרבא דבתרא הוא. ומ''ש וכל, כלומר אפי' אשה שלא קדם לה קינוי וסתירה:

טז קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָבִיהָ בֵּין בִּפְנֵי אָבִיהָ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. שֶׁאִם מִחָה תֵּעָשֶׂה זָרָה לְמַפְרֵעַ. וְזֶה שֶׁרוֹאֶה וְשׁוֹתֵק כּוֹעֵס הוּא לְפִי שֶׁנִּשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ:

כסף משנה קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. פרק האיש מקדש (דף מ"ה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה''י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכו' נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת וכו' ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת וכו' נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת וכו' אמר עולא נראים דברי x (רב ירמיה) בהא ופסק רבינו במחלוקת הראשון כרב אסי כיון דחש ליה רב ובמחלוקת השני פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמחלוקת השלישי פסק כעולא דאמר נראין דברי רב ירמיה ואע''ג דרבא מפרש התם טעמיה דרב הונא סובר רבינו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא ליהוי טועה בדבר פשוט:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן