הלכות תרומות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תרומות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א כֹּהֵן טָמֵא אָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ד) 'אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳדָשִׁים לֹא יֹאכַל'. אֵי זֶהוּ קֹדֶשׁ שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ כָּל זֶרַע אַהֲרֹן זְכָרִים וּנְקֵבוֹת הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּרוּמָה. אֶלָּא שֶׁכָּל טָמֵא הָאוֹכֵל תְּרוּמָה טְהוֹרָה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ט) 'וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא'. וְטָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּלָאו אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קֹדֶשׁ:

כסף משנה כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. בר''פ הערל (דף ע') שנינו כל הטמאים לא יאכלו בתרומה: ומ''ש שנאמר איש איש וכו' הוי אומר זו תרומה. שם בגמרא (עלה ע"ד): ומ''ש אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג): ומ''ש ולפיכך לוקה שנאמר ושמרו את משמרתי וכו': ומ''ש וטמא שאכל תרומה טמאה אע''פ שהוא בלאו אינו לוקה וכו'. בס''פ הנשרפין מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא:

ב אֵין הַטְּמֵאִים אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁן וְיֵצְאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר' עַד שֶׁיִּטְהַר הָרָקִיעַ מִן הָאוֹר (ויקרא כב-ז) 'וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים':

כסף משנה אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'. בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ''ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה:

ג כֹּהֵן טָהוֹר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳדָשִׁים' מִדָּבָר שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ הוּא שֶׁיֹּאכַל כְּשֶׁיִּטְהַר אֲבָל דָּבָר טָמֵא לֹא יֹאכַל אַף עַל פִּי שֶׁיִּטְהַר וְלָאו הַבָּא מִכְּלָל עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא:

כסף משנה כהן טהור שאכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הערל (עלה ע"ג): ומ''ש אינו לוקה מפני שהוא בעשה. ה''ק מפני שאין בו לאו אלא עשה:

ד מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה:

כסף משנה מי שהיה אוכל בתרומה וכו'. משנה פרק יוצא דופן (דף מ'):

ה הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה מַטְבִּילִין אוֹתָן וּמַאֲכִילִין אוֹתָן תְּרוּמָה אַחַר שֶׁהֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ אַחַר הַטְּבִילָה שֶׁאִם יִישְׁנוּ טְמֵאִים. אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם כִּיס שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁמָּא יִרְאוּ קֶרִי:

כסף משנה החרש והשוטה וכו' עד שמא יראו קרי. בפרק כל היד (דף י"ג) פסק רבינו כמו שאמרו משום רבי אליעזר דכיון דאביי מפרש מילתיה משמע דסבר כוותיה:

ו רוֹכְבֵי גְּמַלִּים אֲסוּרִין לֶאֱכל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ וְיַעֲרִיב שִׁמְשָׁן שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי הַחִמּוּם שֶׁהָרְכִיבָה עַל עוֹר הַגָּמָל מוֹצִיא טִפָּה שֶׁל שִׁכְבַת זֶרַע:

כסף משנה רוכבי גמלים וכו'. שם (דף י"ד):

ז * הַמְשַׁמֶּשֶׁת מִטָּתָהּ אִם לֹא נִתְהַפְּכָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב. וְאִם נִתְהַפְּכָה בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּפְלֹט וְתִהְיֶה טְמֵאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

ההראב"ד המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת לערב. א''א והוא שהטבילוה במטה אבל אזלא איהי בכרעה חוששין שמא נשתייר ממנו ופלטה ואם נתהפכה אפילו הטבילוה במטה אי אפשר שלא תפלוט (ואי אזלא איהי וטבלה חוששין שמא נשתייר):

כסף משנה המשמשת מטתה וכו'. פרק יוצא דופן (עלה מ"א ע"ב): כתב הראב''ד טובלת ואוכלת לערב א''א והוא שהטבילוה במטה וכו'. מה שכתב הראב''ד כך מבואר שם בגמרא ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא כך היה גורס א''ה חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה אלא ל''ק כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת דלפי גירסא זו השתא הדר ביה ממאי דאוקי בשהטבילוה במטה אלא הכל תלוי במתהפכת ואינה מתהפכת והשתא הדר ביה ממאי דאמר דאי אזלא בכרעה דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתיה דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש ליכא למיחש להכי כנ''ל לדעת רבינו. והר''י קורקוס ז''ל נדחק לפרש גירסת ספרים דידן לדעת רבינו: ומ''ש כמו שיתבאר במקומו. הוא בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאות. ולפי מה שכתב שם רבינו מ''ש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים לאו ג' ימים שלמים אלא עד היום השלישי כר' אלעזר בן עזריה:

ח * תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ הוֹאִיל וְעִקָּרָהּ מִדִּבְרֵיהֶן אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא לְכֹהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ. וְהֵן בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִין וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְכֻלָּן שֶׁטָּבְלוּ מֻתָּרִין לַאֲכִילָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. אֲבָל טְמֵאֵי מַגַּע טֻמְאוֹת בֵּין שֶׁנָּגַע בְּמֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ הַיּוֹם לִטַּהֵר מִמֶּנּוּ בֵּין שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְבּל לִתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ:

ההראב"ד תרומת חו''ל וכו' אע''פ שלא העריבו שמשן. א''א אין זה מחוור שהרי אמרו בגמ' אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן אבל איהי עצמה אחר טבילה לא והטעם דגזרינן בגדול משום זיבה אי נמי אחר טבילה אטו קודם טבילה ומשו''ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע''י טבילה וכן כתב הרב ז''ל בהלכותיו:

כסף משנה תרומת חוצה לארץ וכו'. בפרק ד' דבכורות (דף כ"ז) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו ופרש''י טומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: ומ''ש וכולן שטבלו מותרים באכילה וכו'. בפרק בתרא דחלה (מ"ח) גבי חלת ח''ל תנן טבול יום אוכלה: כתב הראב''ד אמר אברהם אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא וכו'. והדין בפ' עד כמה דאמר שמואל אין תרומת ח''ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו וה''מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה [לה] חלה ואכיל לה כהן קטן וסובר הראב''ד דדוקא קטן שעדיין לא ראה קרי אבל מי שראה קרי אינו יכול לאכול אפילו טבל ומפני כך כתב אבל איהי עצמה אחר טבילה לא וכו' ואין דבריו מוכרחים ורבינו מפרש דאיהי לא אכלה אם לא טבלה אבל אם טבלה אה''נ דמציא אכלה וכן פירש''י והתוס' שם וכן הכריע הרא''ש בפרק אלו עוברין וכן פירש רבינו שמשון בסוף חלה. ומ''ש הראב''ד וכך כתב הרב בהלכותיו טעמו ממה שכתב בפרק אלו עוברין גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו''ט חלת ח''ל דמדרבנן הוא קורא לה שם ואפיא לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח''ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה ואשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר''א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפקא יו''ט שרפינן לה וכן הלכתא עכ''ל. ומשמע מדבריו דליכא תקנתא למיכל לה אלא כהן קטן דאל''כ הל''ל ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ומכל מקום אין זה מוכרח בדבריו שהרי כתב שם הר''ן והשיבו על הרי''ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו ולאו קושיא הוא דהשתא מיהא לא חזיא ליה וכ''ת מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסרי מעשה כדמוכח בפ' שני שעירי עכ''ל. הרי שגם הרי''ף סובר דכהן גדול שטבל לקריו אוכל. ומ''ש הראב''ד ע''פ דרכו והטעם משום דגזרינן בגדול משום זיבה נראה מדבריו שהוא ז''ל סובר דהא דתנן בסוף מסכת חלה על חלת ח''ל אסורה לזבים אפילו בשטבלו הוא ויש לתמוה למה החמירו בזבים שלא תעלה להם טבילה ולא די זאת החומרא אלא שהחמירו לגזור כן בבעל קרי ומלבד שהם חומרות גדולות ה''ל גזירה לגזירה ועוד שהרי אמרו בירושלמי על המתניתין דואסורה לזבים לרבי יוסי נצרכה והכריחו התוספות והרא''ש פרק כל הבשר דאסורה לזבים בלא טבילה קאמר דאילו בטבילה לכ''ע שרי ומ''ש עוד הראב''ד א''נ [גזירה] אחר טבילה אטו קודם טבילה ג''ז דבר תימה הוא דאין טעם לגזור אחר טבילה אטו קודם טבילה דא''כ ביטלת תורת טבילה. ומ''ש ומש''ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע''י טבילה נראה שהרגיש בחולשות הנזכרות ולפיכך חזר לומר דלא אמר דלא אכיל גדול אפילו בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל היכא דליכא קטן יהבינן לה לגדול שטבל וג''ז תימה מניין לו לחלק בכך ודברי רבינו מחוורים ומוסכמים מהפוסקים. ומה שכתב אבל טמאי טומאת מגע וכו'. בפ' ד' דבכורות (דף כ"ז) אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ אוכל בתרומת ח''ל ולית הלכתא כוותיה כלומר לית הלכתא כוותיה בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ואתי כשמואל:

ט לְפִיכָךְ כֹּהֵן קָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי וּקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה דַּם נִדָּה אוֹכְלִין אוֹתָהּ תָּמִיד בְּלֹא בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁלֹּא יָצְאָה טֻמְאָה עֲדַיִן עֲלֵיהֶם. וְהַמְצֹרָע הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ וְהוּא שֶׁיְּטַמֵּא אוֹתוֹ כֹּהֵן מְיֻחָס אֲבָל קֹדֶם שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן טָהוֹר הוּא:

כסף משנה ומ''ש לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וכו'. זהו פירוש מה שאמרו שם גבי חלת ח''ל אכיל לה כהן קטן. ומ''ש והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו בפסחים בפ' אלו דברים משוה ליה לזבים. ומ''ש והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו':

י כֹּהֵן עָרֵל אָסוּר לֶאֱכל בִּתְרוּמָה מִדִּין תּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא כב-י) 'תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר' בִּתְרוּמָה וְנֶאֱמַר תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר בְּפֶסַח. מָה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר הָאָמוּר בְּפֶסַח עָרֵל אָסוּר בּוֹ אַף תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר הָאָמוּר בִּתְרוּמָה עָרֵל אָסוּר בּוֹ. וְאִם אָכַל לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. מָשׁוּךְ מֻתָּר לֶאֱכל בִּתְרוּמָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה כְּעָרֵל וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיָּמוּל פַּעַם שְׁנִיָּה עַד שֶׁיֵּרָאֶה מָהוּל:

יא הַנּוֹלָד מָהוּל אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ אוֹכֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק עָרֵל. וְאַנְדְּרוֹגִינוּס מָל וְאוֹכֵל:

כסף משנה (י-יא) כהן ערל אסור לאכול בתרומה וכו'. משנה וגמרא ר''פ הערל (דף ע' ע"ב): ומ''ש משוך מותר לאכול בתרומה וכו' עד ואנדרוגינוס מל ואוכל. שם וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא:

יב הֶעָרֵל וְכָל הַטְּמֵאִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲסוּרִין לֶאֱכל בִּתְרוּמָה נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵיהֶן אוֹכְלִין:

יג פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה הֵם וְעַבְדֵיהֶן אוֹכְלִין. וּנְשֵׁיהֶן לֹא יֹאכְלוּ. וְאִם לֹא יָדַע אֶת אִשְׁתּוֹ מִשֶּׁנַּעֲשָׂה פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ. וְכֵן אִם נָשָׂא בַּת גֵּרִים הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת:

כסף משנה (יב-יג) הערל וכל הטמאים וכו' עד הרי אלו יאכלו. במשנה שם (דף ע') אהא דתנן פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ובגמרא (דף ע"ה) מאן תנא משמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר''א במחלוקת שנויה ורבי אליעזר ור''ש היא רבי יוחנן אמר אפילו תימא ר''מ שאני הכא שכבר אכלה ור''א שכבר אכלה לא אמרינן ופרש''י מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע''ג דמצפה ומשתמרת לביאתו, במחלוקת שנויה בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר''א ור''ש מכשירין. הא קמן דלר''י אליבא דכ''ע אכלה אם לא ידעה והלכה כוותיה לגבי ר''א ועוד דאוקימתא דידיה עדיפא דמוקי לסתם מתניתין ככ''ע וז''ש רבינו ואם לא ידע את אשתו משנעשה וכו' משמע שהיתה אשתו קודם שנעשה פצוע דכא והיתה אוכלת ולכך אפילו שהיא משתמרת לביאה פסולה אוכלת אבל אם נשאה והוא פצוע דכא אפילו לא ידעה אינה אוכלת מאחר שהיא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא: וכן אם נשא אשה בת גרים הרי זו אוכלת. בפרק הבא על יבמתו בעיא ופשטו דבין לר' יוסי בין לראב''י אכלה:
א כֹּהֵן טָמֵא אָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ד) 'אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳדָשִׁים לֹא יֹאכַל'. אֵי זֶהוּ קֹדֶשׁ שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ כָּל זֶרַע אַהֲרֹן זְכָרִים וּנְקֵבוֹת הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּרוּמָה. אֶלָּא שֶׁכָּל טָמֵא הָאוֹכֵל תְּרוּמָה טְהוֹרָה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ט) 'וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא'. וְטָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּלָאו אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קֹדֶשׁ:

כסף משנה כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. בר''פ הערל (דף ע') שנינו כל הטמאים לא יאכלו בתרומה: ומ''ש שנאמר איש איש וכו' הוי אומר זו תרומה. שם בגמרא (עלה ע"ד): ומ''ש אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג): ומ''ש ולפיכך לוקה שנאמר ושמרו את משמרתי וכו': ומ''ש וטמא שאכל תרומה טמאה אע''פ שהוא בלאו אינו לוקה וכו'. בס''פ הנשרפין מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא:

ב אֵין הַטְּמֵאִים אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁן וְיֵצְאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר' עַד שֶׁיִּטְהַר הָרָקִיעַ מִן הָאוֹר (ויקרא כב-ז) 'וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים':

כסף משנה אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'. בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ''ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה:

ג כֹּהֵן טָהוֹר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳדָשִׁים' מִדָּבָר שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ הוּא שֶׁיֹּאכַל כְּשֶׁיִּטְהַר אֲבָל דָּבָר טָמֵא לֹא יֹאכַל אַף עַל פִּי שֶׁיִּטְהַר וְלָאו הַבָּא מִכְּלָל עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא:

כסף משנה כהן טהור שאכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הערל (עלה ע"ג): ומ''ש אינו לוקה מפני שהוא בעשה. ה''ק מפני שאין בו לאו אלא עשה:

ד מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה:

כסף משנה מי שהיה אוכל בתרומה וכו'. משנה פרק יוצא דופן (דף מ'):

ה הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה מַטְבִּילִין אוֹתָן וּמַאֲכִילִין אוֹתָן תְּרוּמָה אַחַר שֶׁהֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ אַחַר הַטְּבִילָה שֶׁאִם יִישְׁנוּ טְמֵאִים. אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם כִּיס שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁמָּא יִרְאוּ קֶרִי:

כסף משנה החרש והשוטה וכו' עד שמא יראו קרי. בפרק כל היד (דף י"ג) פסק רבינו כמו שאמרו משום רבי אליעזר דכיון דאביי מפרש מילתיה משמע דסבר כוותיה:

ו רוֹכְבֵי גְּמַלִּים אֲסוּרִין לֶאֱכל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ וְיַעֲרִיב שִׁמְשָׁן שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי הַחִמּוּם שֶׁהָרְכִיבָה עַל עוֹר הַגָּמָל מוֹצִיא טִפָּה שֶׁל שִׁכְבַת זֶרַע:

כסף משנה רוכבי גמלים וכו'. שם (דף י"ד):

ז * הַמְשַׁמֶּשֶׁת מִטָּתָהּ אִם לֹא נִתְהַפְּכָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב. וְאִם נִתְהַפְּכָה בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּפְלֹט וְתִהְיֶה טְמֵאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

ההראב"ד המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת לערב. א''א והוא שהטבילוה במטה אבל אזלא איהי בכרעה חוששין שמא נשתייר ממנו ופלטה ואם נתהפכה אפילו הטבילוה במטה אי אפשר שלא תפלוט (ואי אזלא איהי וטבלה חוששין שמא נשתייר):

כסף משנה המשמשת מטתה וכו'. פרק יוצא דופן (עלה מ"א ע"ב): כתב הראב''ד טובלת ואוכלת לערב א''א והוא שהטבילוה במטה וכו'. מה שכתב הראב''ד כך מבואר שם בגמרא ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא כך היה גורס א''ה חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה אלא ל''ק כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת דלפי גירסא זו השתא הדר ביה ממאי דאוקי בשהטבילוה במטה אלא הכל תלוי במתהפכת ואינה מתהפכת והשתא הדר ביה ממאי דאמר דאי אזלא בכרעה דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתיה דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש ליכא למיחש להכי כנ''ל לדעת רבינו. והר''י קורקוס ז''ל נדחק לפרש גירסת ספרים דידן לדעת רבינו: ומ''ש כמו שיתבאר במקומו. הוא בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאות. ולפי מה שכתב שם רבינו מ''ש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים לאו ג' ימים שלמים אלא עד היום השלישי כר' אלעזר בן עזריה:

ח * תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ הוֹאִיל וְעִקָּרָהּ מִדִּבְרֵיהֶן אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא לְכֹהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ. וְהֵן בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִין וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְכֻלָּן שֶׁטָּבְלוּ מֻתָּרִין לַאֲכִילָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. אֲבָל טְמֵאֵי מַגַּע טֻמְאוֹת בֵּין שֶׁנָּגַע בְּמֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ הַיּוֹם לִטַּהֵר מִמֶּנּוּ בֵּין שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְבּל לִתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ:

ההראב"ד תרומת חו''ל וכו' אע''פ שלא העריבו שמשן. א''א אין זה מחוור שהרי אמרו בגמ' אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן אבל איהי עצמה אחר טבילה לא והטעם דגזרינן בגדול משום זיבה אי נמי אחר טבילה אטו קודם טבילה ומשו''ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע''י טבילה וכן כתב הרב ז''ל בהלכותיו:

כסף משנה תרומת חוצה לארץ וכו'. בפרק ד' דבכורות (דף כ"ז) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו ופרש''י טומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: ומ''ש וכולן שטבלו מותרים באכילה וכו'. בפרק בתרא דחלה (מ"ח) גבי חלת ח''ל תנן טבול יום אוכלה: כתב הראב''ד אמר אברהם אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא וכו'. והדין בפ' עד כמה דאמר שמואל אין תרומת ח''ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו וה''מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה [לה] חלה ואכיל לה כהן קטן וסובר הראב''ד דדוקא קטן שעדיין לא ראה קרי אבל מי שראה קרי אינו יכול לאכול אפילו טבל ומפני כך כתב אבל איהי עצמה אחר טבילה לא וכו' ואין דבריו מוכרחים ורבינו מפרש דאיהי לא אכלה אם לא טבלה אבל אם טבלה אה''נ דמציא אכלה וכן פירש''י והתוס' שם וכן הכריע הרא''ש בפרק אלו עוברין וכן פירש רבינו שמשון בסוף חלה. ומ''ש הראב''ד וכך כתב הרב בהלכותיו טעמו ממה שכתב בפרק אלו עוברין גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו''ט חלת ח''ל דמדרבנן הוא קורא לה שם ואפיא לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח''ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה ואשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר''א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפקא יו''ט שרפינן לה וכן הלכתא עכ''ל. ומשמע מדבריו דליכא תקנתא למיכל לה אלא כהן קטן דאל''כ הל''ל ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ומכל מקום אין זה מוכרח בדבריו שהרי כתב שם הר''ן והשיבו על הרי''ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו ולאו קושיא הוא דהשתא מיהא לא חזיא ליה וכ''ת מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסרי מעשה כדמוכח בפ' שני שעירי עכ''ל. הרי שגם הרי''ף סובר דכהן גדול שטבל לקריו אוכל. ומ''ש הראב''ד ע''פ דרכו והטעם משום דגזרינן בגדול משום זיבה נראה מדבריו שהוא ז''ל סובר דהא דתנן בסוף מסכת חלה על חלת ח''ל אסורה לזבים אפילו בשטבלו הוא ויש לתמוה למה החמירו בזבים שלא תעלה להם טבילה ולא די זאת החומרא אלא שהחמירו לגזור כן בבעל קרי ומלבד שהם חומרות גדולות ה''ל גזירה לגזירה ועוד שהרי אמרו בירושלמי על המתניתין דואסורה לזבים לרבי יוסי נצרכה והכריחו התוספות והרא''ש פרק כל הבשר דאסורה לזבים בלא טבילה קאמר דאילו בטבילה לכ''ע שרי ומ''ש עוד הראב''ד א''נ [גזירה] אחר טבילה אטו קודם טבילה ג''ז דבר תימה הוא דאין טעם לגזור אחר טבילה אטו קודם טבילה דא''כ ביטלת תורת טבילה. ומ''ש ומש''ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע''י טבילה נראה שהרגיש בחולשות הנזכרות ולפיכך חזר לומר דלא אמר דלא אכיל גדול אפילו בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל היכא דליכא קטן יהבינן לה לגדול שטבל וג''ז תימה מניין לו לחלק בכך ודברי רבינו מחוורים ומוסכמים מהפוסקים. ומה שכתב אבל טמאי טומאת מגע וכו'. בפ' ד' דבכורות (דף כ"ז) אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ אוכל בתרומת ח''ל ולית הלכתא כוותיה כלומר לית הלכתא כוותיה בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ואתי כשמואל:

ט לְפִיכָךְ כֹּהֵן קָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי וּקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה דַּם נִדָּה אוֹכְלִין אוֹתָהּ תָּמִיד בְּלֹא בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁלֹּא יָצְאָה טֻמְאָה עֲדַיִן עֲלֵיהֶם. וְהַמְצֹרָע הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ וְהוּא שֶׁיְּטַמֵּא אוֹתוֹ כֹּהֵן מְיֻחָס אֲבָל קֹדֶם שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן טָהוֹר הוּא:

כסף משנה ומ''ש לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וכו'. זהו פירוש מה שאמרו שם גבי חלת ח''ל אכיל לה כהן קטן. ומ''ש והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו בפסחים בפ' אלו דברים משוה ליה לזבים. ומ''ש והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן