הלכות תרומות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תרומות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נוֹהֲגוֹת אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרֹב יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין וְשָׁבִין שָׁם. וְהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת אַף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְבִיבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

כסף משנה התרומות והמעשרות אינן נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל. יתבאר בסמוך. ומ''ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. בסיפרי סוף פרשת קרח ובפרק ב' דבכורים (משנה ג'): ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אפילו בארץ שנער וכו'. בפ''ד דמסכת ידים (משנה ג'). ומ''ש והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב. גם זה שם:

ב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בְּאַרְצוֹת שֶׁכִּבְּשָׁן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ הַנִּקְרָא כִּבּוּשׁ רַבִּים. אֲבָל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָלְכוּ וְכָבְשׁוּ לְעַצְמָן מָקוֹם אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם אֵינוֹ נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ כָּל הַמִּצְוֹת. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּבּוּשׁ יָחִיד כְּשֶׁיַּעֲלֶה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְיִכְבּשׁ חֶלְקוֹ:

כסף משנה ארץ ישראל האמורה בכל מקום וכו'. בפרק קמא דע''ז איפליגו רבי מאיר ורבי יוסי כיבוש יחיד אי הוי כיבוש ופסק רבינו כרבי יוסי דאמר דלא הוי כיבוש ומפרש רבינו דכיבוש יחיד היינו כל שאינו מדעת רוב ישראל:

ג הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד חוּץ לְאֶרֶץ כְּנַעַן כְּגוֹן אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה וְאַחְלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וְעַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר וְלֹא כְּחוּצָה לָאָרֶץ לְכָל דָּבָר כְּגוֹן בָּבֶל וּמִצְרַיִם. אֶלָּא יָצְאוּ מִכְּלַל חוּצָה לָאָרֶץ וְלִהְיוֹתָן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִגִּיעוּ. וּמִפְּנֵי מָה יָרְדוּ מִמַּעֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָם קֹדֶם שֶׁיִּכְבּשׁ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא נִשְׁאַר בָּהּ מִשִּׁבְעָה עֲמָמִים. וְאִלּוּ תָּפַס כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבוּלוֹתֶיהָ וְאַחַר כָּךְ כָּבַשׁ אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת הָיָה כִּבּוּשׁוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. וְהָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד הֵן הַנִּקְרָאִין סוּרְיָא:

כסף משנה הארצות שכבש דוד וכו'. זו הוא סוריא שהוזכרה דינה בכמה מקומות בגמרא. ומ''ש ומפני מה ירדו ממעלת א''י וכו' בסיפרי סוף פרשת והיה עקב וירושלמי רפ''ב דחלה:

ד סוּרְיָא יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַקּוֹנֶה בָּהּ קַרְקַע כְּקוֹנֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית. וְהַכּל בְּסוּרְיָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

כסף משנה סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל וכו'. פ''ק דגיטין (דף ח'). ומ''ש והקונה בה קרקע כקונה בא''י הכי משמע במשנה ספ''ו דדמאי. ומ''ש והכל בסוריא מד''ס כלומר דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם. וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ''ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות ובשביעית משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הל''ל דאפי' למ''ד דמדאורייתא פטורה דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש לא אמרו חייבת אלא מד''ס ושמא יש לומר דה''מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתניתין אפי' תימא דחייבת מדאורייתא והר''י קורקוס ז''ל תירץ דטעמא משום דקתני בה חייבת בתרומה ומעשרות כא''י משמע דחייבת מן התורה כא''י קאמר ומש''ה הוצרך לאוקומה כמ''ד שמיה כיבוש:

ה כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ בָּטְלָה קְדֻשָּׁתָן. שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה לְפִי שֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי הַכִּבּוּשׁ בִּלְבַד קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם לִשְׁעָתָהּ וְלֶעָתִיד לָבוֹא. וְהִנִּיחוּ אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי בָּבֶל כְּשֶׁהָיוּ וְלֹא פְּטָרוּם מִן הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶם עֲנִיִּים בִּשְׁבִיעִית. * וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הִתִּיר בֵּית שְׁאָן מֵאוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי בָּבֶל. וְהוּא נִמְנָה עַל אַשְׁקְלוֹן וּפְטָרָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

ההראב"ד ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א''א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא''י:

כסף משנה כל שהחזיקו עולי מצרים וכו'. בסוף ערכין (דף ל"ב) איפליגו תנאי קדושה ראשונה אי קידשה לשעתה או לעתיד לבא ובפ''ק דחולין עלה ז' גבי רבי שהעידו לפניו על ר''מ שאכל עלה ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו ואמרי' עלה אמר ר''ש בן אליקים משום ר''א בן פדת משום ר''א בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא והניחוה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואיתא נמי בפ''ק דיבמות ובפ''ק דחגיגה וכיון דכל הני רברבתא אמרו הכי ורבי דבתרא הוא סבר הכי וגם עשה מעשה פסק רבינו כמותו. ומ''ש רבינו שרבי נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות בירושלמי פ''ו דשביעית שנמנו על אשקלון לפטרה מהמעשרות אבל לא הוזכר שם רבי ונראה שהיה בנוסחת רבינו כתוב שרבי נמנה עליה ופטרה. ובירושלמי פ''ב דדמאי (הלכה א') רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמת ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו: וכתב הראב''ד א''א לא התיר רבי וכו'. כן פירש''י וטעמו מדאמרינן שעל ידי שאכל רבי מאיר עלה ירק התיר רבי את בית שאן משמע דלא התיר אלא לענין ירק ודכוותה וכן נראה מדברי התוס' אבל רבינו לא משמע ליה הכי משום דמפשטא דלישנא דהתיר רבי את בית שאן ולא מפליג משמע שהכל התיר ועוד דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שבזמן הזה אף במקום שהחזיקו בו עולי בבל אפילו בימי עזרא אינה מן התורה כמ''ש בסוף פרק זה דהשתא אף דגן תירוש ויצהר אף בכיבוש עולי בבל אינם אלא מדרבנן ולא שאני לה בינם לירק ופירות. וז''ל הרשב''א בפ''ק דחולין הרמב''ם סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהם אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויים שם כ''כ והיו מקומות רחוקי' מעיקר מקומות היישוב של כיבוש והיינו מעשר דבית שאן שפטר לגמרי עכ''ל: ודע שכתב רבי' בספ''ו מהלכות בית הבחירה שהמקדש וירושלים קידשם שלמה לשעתה ולעתיד כדתנן בסוף עדיות ולא אמרו שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אלא בשאר א''י ונתן טעם לדבר:

ו נִמְצָא כָּל הָעוֹלָם לְעִנְיַן מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ נֶחְלֶקֶת לְשָׁלֹשׁ מַחֲלוֹקוֹת. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְסוּרְיָא. וְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶחְלֶקֶת לִשְׁנַיִם. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל חֵלֶק אֶחָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד חֵלֶק שֵׁנִי. וְחוּצָה לָאָרֶץ נֶחְלֶקֶת לִשְׁנַיִם. אֶרֶץ מִצְרַיִם וְשִׁנְעָר וְעַמּוֹן וּמוֹאָב הַמִּצְוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּנְבִיאִים. וּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת אֵין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶן:

כסף משנה נמצא כל העולם וכו'. מתבאר מתוך מה שקדם. ומ''ש ושאר ארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן. התוס' בפ''ק דחולין (דף ז' ע"ב בד"ה והתיר) כתבו דבקצת מקומות מוכח דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ובקצת מקומות מוכח דאינה נוהגת והאריכו בדבר ובסוף כתבו הא דאמרי' בירושלמי סוף חלה אמר ר''י רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומה ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלו אותם מאן אינון הרובים תרגמוניא ושעל זה סמכו שלא להפריש תרומה ומעשרות בח''ל:

ז אֵי זוֹ הִיא אֶרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם. מֵרֶקֶם שֶׁהוּא בְּמִזְרַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד הַיָּם הַגָּדוֹל. מֵאַשְׁקְלוֹן שֶׁהִיא לִדְרוֹם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד עַכּוֹ שֶׁהִיא בַּצָּפוֹן. הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב כָּל הָאָרֶץ שֶׁעַל יְמִינוֹ שֶׁהוּא מִזְרַח הַדֶּרֶךְ הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת חוּצָה לָאָרֶץ וּטְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּמִן הַשְּׁבִיעִית. עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הָאָרֶץ שֶׁעַל שְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא מַעֲרַב הַדֶּרֶךְ הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּטְהוֹרָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים וְחַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית. עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם חוּצָה לָאָרֶץ. וְכָל שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְלַחוּץ חוּצָה לָאָרֶץ. וְהַנִסִּים שֶׁבַּיָּם רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ חוּט מָתוּחַ עֲלֵיהֶם מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְעַד נַחַל מִצְרַיִם. מִן הַחוּט וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִן הַחוּט וְלַחוּץ חוּצָה לָאָרֶץ. וְזוֹ הִיא צוּרָתָהּ :

כסף משנה אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים וכו' עד מן החוט ולחוץ ח''ל. בפ''ק דגיטין (דף ח'). וכתב רבינו שמשון בפ''ו דשביעית דטורי אמנון היינו ראש אמנה דקרא כדאיתא בירושלמי והוא הר ההר והר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנון:

ח מֵהֵיכָן הֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל. מִכְּזִיב וְלִפְנִים כְּנֶגֶד הַמִּזְרָח. וּמִכְּזִיב וְלַחוּץ עַד אֲמָנָה וְהִיא אֲמָנוֹם וְעַד הַנָּהָר וְהוּא נַחַל מִצְרַיִם לֹא הֶחֱזִיקוּ בּוֹ. וּכְזִיב עַצְמָהּ לֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהּ:

כסף משנה מהיכן החזיקו עולי בבל וכו'. בפרק ששי דשביעית תנן ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו [בו] עולי בבל מא''י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו [בו] עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובירושלמי אמר רב הונא כיני מתניתין מכזיב ועד הנהר מכזיב ועד אמנה. וכתב רבינו שמשון כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב ובפ''ק דדמאי תנן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי תני כזיב בעצמה פטורה מן הדמאי:

ט אֵי זוֹ הִיא סוּרְיָא. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְמַטָּה כְּנֶגֶד אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה כָּל יַד פְּרָת עַד בָּבֶל כְּגוֹן דַּמֶּשֶׂק וְאַחְלָב וְחָרָן וּמִגְּבַת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַד שִׁנְעָר וְצֹהַר הֲרֵי הִיא כְּסוּרְיָא. אֲבָל עַכּוֹ חוּצָה לָאָרֶץ כְּאַשְׁקְלוֹן וְהֵם תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

כסף משנה אי זו היא סוריא מארץ ישראל וכו': אבל עכו חוצה לארץ וכו'. בפ''ק דגיטין (דף ב') ר''י אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון ופי' ר' שלמה יצחקי מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נידונת כמזרח העולם ולא כא''י וכן כולם. ואע''ג דבפרק שני דייני גזירות (דף קי"ב) ובפרק מי שאחזו (דף ע"ו) משמע דעכו א''י כבר אמרו בפרק ששי דשביעית עכו יש בה א''י ויש בה חוצה לארץ ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב כן ואפשר לומר דרבינו לא נחית הכא אלא לומר שמה שיש בעכו שאינו א''י אין לו דין סוריא אלא דין חוצה לארץ ועי''ל דבכלל מ''ש והם תחומי א''י יש מקומות במשמע שקצתם מא''י. ועל מ''ש דאשקלון ח''ל יש לתמוה דבספר יהושע ובספר שופטים משמע שהיא מא''י ועוד דבירושלמי מני בתחומי א''י שהחזיקו עולי בבל גניא דאשקלון וקאמר עלה אשקלון עצמה מן מה דתני גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ משמע שהיא חוץ לכיבוש עולי בבל והיא תוך כיבוש עולי מצרים ועוד דאמרינן התם שנמנו עליה לפטרה מהמעשרות וכתבו רבינו בסמוך אלמא מכיבוש עולי מצרים היא והיאך כתב כאן שהיא חוצה לארץ ואפשר לומר שיש בה א''י ויש בה ח''ל כמו שבארנו בעכו ומ''מ איני יודע למה תלה רבינו עכו באשקלון דמאי פשיטותא דאשקלון טפי מעכו:

י עַכּוּ''ם שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִפְקִיעוּהָ מִן הַמִּצְווֹת אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ אֵינָהּ כְּכִבּוּשׁ יָחִיד אֶלָּא מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּמֵבִיא בִּכּוּרִים. וְהַכּל מִן הַתּוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא נִמְכְּרָה לְעַכּוּ''ם מֵעוֹלָם וְיֵשׁ קִנְיָן לְעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה עכו''ם שקנה קרקע בא''י לא הפקיעוה וכו'. בסוף פרק השולח גיטין (דף מ"ז) איפליגו רבה ור''א במילתא ופסק כרבה דרב אשי דבתרא הוא מתרץ מתני' אליביה וסוגיא דפ''ק דבכורות (דף י"א) גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו''ם הכי סברה ובפרק הקומץ רבה (דף ל"א) גבי הא דאמר ר''ש שזורי נתערב לו טבל בחולין בחד לישנא הכי סבר וכך היא שנויה בפ''ה דדמאי כההוא לישנא. ואע''ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו''ם לא קי''ל כוותייהו אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך. ומ''ש ויש קנין לעכו''ם בסוריא וכו'. שם:

יא פֵּרוֹת הָעַכּוּ''ם שֶׁגָּדְלוּ בְּקַרְקַע שֶׁקָּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּם בְּיַד עַכּוּ''ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ''ם פְּטוּרִין מִכְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'דְּגָנְךָ' וְלֹא דְּגַן עַכּוּ''ם. וְאִם לְקָחָן יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן וּגְמָרָן יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל מִן הַתּוֹרָה. וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן הִיא שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לַלֵּוִי בְּמַעֲשֵׂר וְלַכֹּהֵן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר אֲנִי בָּאתִי מִכֹּחַ אִישׁ שֶׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לִטּל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ לֹא יִתֵּן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן כִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר (במדבר יח-כו) 'כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר' טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל אַתָּה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. אֲבָל טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ''ם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לַכֹּהֵן הַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן וְלוֹקֵחַ דָּמֶיהָ:

כסף משנה פירות העכו''ם שגדלו בקרקע וכו'. בספ''ק דבכורות (דף י"א) א''ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן העכו''ם מעשרן והם שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עכו''ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו''ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו''ם מעשרן דאין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מיד מעשר והן שלו דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו''ם היינו שלקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל וכן פירשו התוס'. ומ''ש חייבים בכל מן התורה משמע לרבינו דדרשא דגנך ולא דגן עכו''ם דרשא גמורה היא מן התורה אלמא כל שאינו דגן עכו''ם אלא דגן ישראל חייב מן התורה. ומ''ש ומפריש תרומה גדולה וכו' עד ולוקח דמיה. שם: כתוב באורחות חיים בסוף הלכות חלה בשם הראב''ד אפילו קנה מהעכו''ם דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ומעשרות ואם קנה מהעכו''ם שבלים לצורך מצות ומרחן עכו''ם בשביל ישראל מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר עכו''ם מרחו פטור עכ''ל. ואיני יודע מניין לו לרב ז''ל לחלק בין מוכר עצמו לעכו''ם אחר ואפשר דהוא הדין אם המוכר עכו''ם מרחו קודם שמכר לישראל פטור. ומ''ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם בו דהא אין שליחות לעכו''ם: ודע דבמנחות פרק רבי ישמעאל (דף ס"ו:) אמרינן מירוח העכו''ם אי פוטר תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו''ם על של עכו''ם ומשל כותיים על של כותיים ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרין תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו''ם על של כותיים ומשל כותיים על של עכו''ם אבל לא משל ישראל על של עכו''ם ושל כותיים ולא משל עכו''ם ושל כותיים על של ישראל (עוד שם דף ס"ז) בעי רבא גלגול העכו''ם מאי וכו' הדר אמר רבא מ''ד מירוח העכו''ם פוטר גלגול העכו''ם פוטר מ''ד מירוח העכו''ם אינו פוטר גלגול העכו''ם אינו פוטר. איתיביה רב פפא [לרבא] עכו''ם שהפריש פטר חמור וכו' ועוד איתיביה רבינא לרבא חלת העכו''ם בארץ וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו''ם אינו פוטר גלגול העכו''ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין. ופירש''י משל כל על של כל וכו' מאי זה שירצה תורם על של חבירו ואפי' משל עכו''ם וכותיים על של ישראל אלמא מירוח העכו''ם אינו פוטר והו''ל שניהם חייבים. אבל לא משל ישראל וכו' דקסבר מירוח העכו''ם פוטר והו''ל מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. מדרבנן כלומר לעולם הא דקתני לגבי חלה גלגול פוטר הנך תנאי היא דפטרי לעיל במירוח והא דקתני לעיל מדוקיא הא תרומתו אסורה מדרבנן הויא אסור מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים עשירים שלוקחים תבואה מחמרים ואי שרית ללוקח מן עכו''ם שלא יעשר דמירוח עכו''ם פוטר אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר. לישנא אחרינא משום בעלי כיסים שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעכו''ם וימרחהו עכו''ם ומפקע ליה ממעשר עכ''ל. ומשמע לרבינו דלענין הלכה אין לנו לחייב מירוח עכו''ם היכא שהיו של העכו''ם משום דרב פפא ורבינא פליגי עליה דרבא ולית להו גזירת בעלי כיסים והלכה כוותייהו דבתראי נינהו ובהכי אתי שפיר ההיא דפ''ק דבכורות דפטר אפי' מדרבנן ועוד דא''ל דרבא נמי לא גזר משום בעלי כיסים אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל וכלשון שני דרש''י אבל היכא שהיה מתחלתו של עכו''ם לא גזר. והראב''ד חולק ע''ז שעל מ''ש רבינו בספי''א מהלכות מעשרות דגנך ולא דגן עכו''ם כתב א''א חייב מדרבנן עכ''ל. ומצאתי שכתב ריב''א בתשובה ונטה לומר דהלכה כרבא דחייב משום גזירת בעלי כיסין אלא שבזה יש להסתפק אי גזירה דבעלי כיסין שייכא היכא שהיה מתחלתו של עכו''ם ומירחו עכו''ם דשמא לא נגזרה אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל ומכרו לעכו''ם ומרחו עכו''ם דומיא דבעלי כיסין אבל היכא שלא היה מתחלתו של ישראל פטור לגמרי ולפי המסקנא דפרק רבי ישמעאל דמוקי לה משום בעלי כיסין ההוא דחלת עכו''ם מיתוקמא כשהיה מתחלתו של ישראל ומכרו ומירחו ואין זה דוחק דהא ההיא דרבי יהודה מוקמינא בגדל שליש ביד ישראל כדפרישית לעיל וכל שכן דהשתא ניחא טפי דלא מוקי הא דר''ש שזורי כמ''ד אין קנין וס''ל דמירוח עכו''ם פוטר דא''כ היה פטור לגמרי דלא שייכא גזירה דבעלי כיסין דמסתמא כי אמר ליה לך וקח מן העכו''ם דגדל ברשות העכו''ם מיירי ולא סמך ע''ז שימצא מזומן שגדל ברשות ישראל ומכרו. ועוד דהו''ל לפרש אם בענין זה דבר והאריך מאד בדבר ובסוף דבריו כתב ולענין מירוח העכו''ם נראה בעיני דהלכה כרבי יוסי לגבי ר''מ ורבי יהודה דר''י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכל שכן לגבי ר''מ ואע''פ שאסרתי אפילו כשהיה מתחלתו של עכו''ם משום בעלי כיסין אם היה מנהג בא''י שלא להחמיר לא היה בידי לבטל המנהג כי מנהג אבותיהם בידיהם והייתי תולה הטעם שהראשונים היו סוברים כר''פ ורבינא ואע''פ שקשה לי ההיא דבכורות בהלכה רופפת הלך אחר המנהג ונדחק לפרש וכו' ובספר הרמב''ם מצאתי כשהיו מתחלתן ביד עכו''ם ומירחם העכו''ם ומפני שנסתפקתי ולא יכולתי לעמוד על בירור הדבר נראה בעיני להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות מתבואות העכו''ם אע''פ שגדלה שליש בידו ומירחה מפני שלאיסור באות כל ההלכות בפשיטות יותר אלא מפני הספק יש ליזהר שלא להפריש מתבואה שגדלה שליש ביד ישראל ומירחה העכו''ם על תבואה שגדלה שליש ביד עכו''ם ומירחה שלא יהא מן החיוב על הפטור ואם יש מנהג ראוי לעמוד על המנהג עכ''ל ריב''א. והמנהג הפשוט בכל א''י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו''ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו''ם וגם מירחן עכו''ם. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב''א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא''ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אח''כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח''ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו''ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע''פ רבינו:

יב מָכַר הָעַכּוּ''ם הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע. אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמְרוּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל וְנוֹתֵן הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים. וְאִם מְכָרָן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת מַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר וְנוֹתֵן מֵהֶן לַבְּעָלִים לְפִי חֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. לָקַח תְּבוּאָה זְרוּעָה מִן הָעַכּוּ''ם אַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְנִגְמְרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל. מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנוֹתֵן שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמַּעֲשֵׂר לַלֵּוִי וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן וּמוֹכֵר לוֹ הַשְּׁלִישׁ:

כסף משנה מכר העכו''ם הפירות שלו וכו'. בפ' בתרא דמעשרות (משנה ה') תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא x באו לעונת המעשרות חייב ומשבאו לעונת המעשרות פטור וכו' אמר ר''ש בן גמליאל בד''א בזמן שקנה קרקע אבל אם לא קנה קרקע xx אע''פ שלא בא לעונת המעשרות פטור רבי אומר אף לפי חשבון ומפרש בירושלמי דרבי ארישא דמתניתין קאי דת''ק פוטר כשבא לעונת המעשרות אף ע''פ שמוסיף ברשות ישראל ורבי סבר דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון ואם הביא שליש ביד עכו''ם ושני שלישים ביד ישראל חייב שני שלישים ופסק רבינו כרבי משום דאתי כחכמים דאיתא תו התם בירושלמי (שם הלכה ב') תניא שדה שהביאה שליש לפני עכו''ם ולקחה ממנו ישראל ר''ע אומר התוספת פטור וחכ''א התוספת חייב דע''כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא''י לכ''ע הכל לפי חשבון:

יג * יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר פֵּרוֹתָיו לְעַכּוּ''ם קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּגְמָרָן הָעַכּוּ''ם פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאִם אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁגְּמָרָן הָעַכּוּ''ם חַיָּב בַּכּל מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָעַכּוּ''ם שֶׁגָּמַר פֵּרוֹת יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְדִגּוּנָן בְּיַד עַכּוּ''ם אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן:

ההראב"ד ישראל שמכר פירותיו לעכו''ם וכו'. א''א לא ידעתי זה הגמר מהו אם רוצה לומר גמר הבישול וגמר המירוח ומשום מירוח קאמר אכתי אמאי פטור לגמרי והא אמרינן לעיל דאין קנין לעכו''ם בארץ להפקיע מיד מעשר ויהא חייב מדבריהם ולא מיתוקמא מילתיה אלא בסוריא:

כסף משנה ישראל שמכר וכו'. בפרק השולח (דף מ"ז) ישראל שלקח שדה מהעכו''ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא כלומר ותיקשי למאן דאמר אין קנין לעכו''ם להפקיע ותירצו בסוריא. וזהו שכתב הראב''ד א''א לא ידעתי זה הגמר מהו וכו'. וי''ל דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד או אם קנה הפירות ומירח אותן ומש''ה אוקמוה בסוריא וחייבת חיוב גמור: וכתב הר''י קורקוס אבל אם לא מירח ישראל אפילו בארץ אין שם חיוב מן התורה כלל דדרשינן דגנך ולא דיגון עכו''ם ומיהו אם הביא שליש ביד ישראל חייב מדבריהם דכיון שנתחייבו אין חוזרים ונפטרים אבל אם גם באו לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש ביד עכו''ם פטורים לגמרי כיון שהעכו''ם מירחן כההיא דבכורות שכתבתי בסמוך דמירוח עכו''ם פוטר לגמרי אפילו מדרבנן וכן משמע בהקומץ וה''ז דומה לדין שכתב רבינו לעיל פירות העכו''ם שגדלו בקרקע שקנו בא''י אם נגמרה מלאכתן ביד העכו''ם פטורים מכלום ואע''פ שכאן גדלו בקרקע ישראל כיון דקי''ל אין קנין לעכו''ם אין הפרש בין קרקע שביד עכו''ם לקרקע שביד ישראל ומיהו בהגיעו לעונת המעשרות שהיא מדרבנן חילקו בין הגיעו ביד עכו''ם ללא הגיעו דלא שייך בהא למיתי עלה מטעם אין קנין דכיון דמירחן עכו''ם בכל גוונא פטור מדרשא דדיגונך ולא דיגון עכו''ם אלא כיון שהביאו שליש ביד ישראל והיא שעת חיובם וירד להם תורת חיוב לא ראו לפטרם לגמרי ולכך חייבו אותו חכמים ומההיא דבכורות אין ללמוד שפטור לגמרי אלא בגדלו ברשות עכו''ם דבהכי איירי התם דקאמר הלוקח טבלים דהבאת שליש ביד עכו''ם לא חשיבא אפילו אין קנין ואין זה נקרא תורת חיוב דאין פירות העכו''ם עומדים ליתרם וכיון שהוא מירחם אין כאן חיוב אפילו מדרבנן כללא דמילתא דבמידי דאורייתא שייך למיתי מטעם אין קנין ואין לחלק בין עכו''ם לישראל אבל במילתא דרבנן שייך לחלק ולא אמרינן בה אין קנין ולדעת הראב''ד אפילו בחיובא דרבנן שייך למיתי מטעם אין קנין ואין חילוק בין הביאה ביד עכו''ם להביאה ביד ישראל. ודרך רש''י נראה כשיטת רבינו שכתב בההיא דהשולח שכתבתי בסמוך חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מאותן פירות ומירחן עכ''ל. וכן מפורש בירושלמי בפ''ה דדמאי (הלכה ח') רבי זעירא אמר קומי ר' אבוה בשם ר''א אע''ג דר''מ אמר אין קנין לעכו''ם בא''י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים א''ר בא לאכילת פירות פירוש דכי אמר ר''מ אין קנין היינו לענין אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא דלא תימא דהויא כי סוריא אם חזר ישראל ולקח מן העכו''ם הפירות קודם מירוח אבל אם העכו''ם זרעה וגם עשה מירוח לכ''ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני ויש לזה רמז עוד בירושלמי דשביעית פ''ז הלכה ד': וכן העכו''ם שגמר פירות וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון עכו''ם כולל אפילו מירח העכו''ם פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבינו אין חילוק וכל דיגון עכו''ם פטור אפילו שהוא דגנך ולכך כשמכר העכו''ם פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן עכו''ם פטורין לגמרי אע''פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שהעכו''ם מירחן פטורים מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים ואפשר ללמוד זה מאותה סוגיא דבכורות שהקשו אילימא דמרחינהו עכו''ם דגנך ולא דגן עכו''ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו''ם ואמאי לא משני לעולם דמרחינהו עכו''ם אחר שקנאה הישראל וחייבים מיהא מדרבנן אלא משמע דל''ש ובכל גוונא פטור לגמרי עכ''ל:

יד מָכַר עַכּוּ''ם לְיִשְׂרָאֵל פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּמֵרְחָן הָעַכּוּ''ם בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הוֹאִיל וּבָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּרְשׁוּת עַכּוּ''ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל:

טו הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְחַיֵּב מִן הַתּוֹרָה הַקּוֹנֶה בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַקּוֹנֶה פֵּרוֹת מִן הָעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא בֵּין תְּלוּשִׁין בֵּין מְחֻבָּרִים אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמֵרְחָן יִשְׂרָאֵל הוֹאִיל וְאֵינוֹ מִקַּרְקַע שֶׁלּוֹ פָּטוּר:

כסף משנה הקונה שדה בסוריא וכו'. בפ''ק דגיטין (דף ח') ובסוף חלה (משנה י"א) שנינו הקונה בסוריא כקונה x בפרווד בירושלים. ומ''ש אבל הקונה פירות מן העכו''ם בסוריא וכו' הכי משמע בספ''ו דדמאי במשנה (דף י"ח) ובירושלמי וכן משמע בסוף מעשרות (משנה ה') במשנה שכתבתי בסמוך הלוקח ירק בסוריא וכרשב''ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו ועוד דאמרינן בירושלמי דכשיטת ר''ג אמרה ובההיא הלכה כר''ג כמו שיתבאר בסמוך. ומ''ש קנה קרקע מן העכו''ם בסוריא וכו'. במשנה הנזכרת:

טז קָנָה קַרְקַע מִן הָעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא וּפֵרוֹת מְחֻבָּרִין בָּהּ אִם הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בְּיַד הָעַכּוּ''ם פְּטוּרִין. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָם עִם הַקַּרְקַע חַיָּב לְעַשֵּׂר:

יז יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אָרִיס לְעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא פֵּרוֹתָיו פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בְּגוּף הַקַּרְקַע כְּלוּם. וְיֵשׁ לְעַכּוּ''ם קִנְיָן בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַחוֹכֵר וְהַמְקַבֵּל וְהַשּׂוֹכֵר שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא פָּטוּר מִן הַתְּרוּמוֹת וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

כסף משנה ישראל שהיה אריס לעכו''ם וכו'. במשנה בסוף חלה (משנה ז') וכרבן גמליאל דמסיק במתניתין שנהגו כמותו: וכן החוכר והמקבל והשוכר וכו'. תוספתא פרק ב' דתרומות:

יח יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח בְּסוּרְיָא שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְחָזַר וּמְכָרָהּ לְעַכּוּ''ם מֵאַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי נִתְחַיְּבָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל:

כסף משנה ישראל שלקח בסוריא שדה וכו'. בס''פ השולח (דף מ"ז) שכתבתי בסמוך ישראל שלקח שדה מעכו''ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה ומקשה מינה למ''ד אין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מידי מעשר דטעמא דחייבת מפני שכבר נתחייבה הא לא נתחייבה לא ושני הב''ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכתב רבינו וחזר ולקחה ישראל פעם שניה מפני שאל''כ ה''ל דגן עכו''ם ופטור ויש לגמגם בזה מאחר שנתחייבה ביד ישראל אע''פ שהיא ביד עכו''ם לא ה''ל לפטור. וכ' הר''י קורקוס ז''ל אפשר לומר דלאו דוקא שחזר ולקח השדה דה''ה חזר ולקח ומירחן כדברי רש''י שכתבתי למעלה שכיון שבשעה שבאו לשעת המעשרו' היו בקרקע ואח''כ מירחן הוא והם שלו חייב וע''כ לא פטר רבינו למעלה כשקנה הפירות מחוברים אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אלא כשלא היה הקרקע של ישראל בשעת עונת המעשרות וזהו שסיים רבינו וכתב שהרי נתחייבה ביד הישראל דבהכי תליא מילתא ומ''מ יש מקום לבעל דין לחלוק ע''ז ולומר דלעולם בעינן שיחזור ויקנה גם הקרקע ובתשוב' כתב רבינו ז''ל חייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל נראה שהוא מצריך שיחזור ויקנה גם הקרקע עכ''ל:

יט יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא וְהוֹרִיד לָהּ אָרִיס וְשָׁלַח לוֹ הָאָרִיס פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִן הַשּׁוּק לְקָחָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשּׁוּק:

כסף משנה ישראל שהיה לו קרקע בסוריא וכו'. ירושלמי פרק ו' דדמאי ובנוסחא דילן כתוב שא''ל הרי אלו מעושרים ובנוסחת רבינו בירושלמי נראה שלא היה כתוב כן:

כ שֻׁתָּפוּת הָעַכּוּ''ם חַיֶּבֶת בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כֵּיצַד. יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת אֲפִלּוּ חִלְּקוּ שָׂדֶה בְּקָמָתָהּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חִלְּקוּ גָּדִישׁ הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין בְּכָל קֶלַח וְקֶלַח מֵחֶלְקוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁמֵרְחָן הָעַכּוּ''ם וְחִיּוּבָם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה שותפות העכו''ם וכו'. בפרק ראשית הגז (דף קל"ה:) שותפות עכו''ם בתרומה רבנן חיובי מחייבי דתני' ישראל ועכו''ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב''ג אומר של ישראל חייב ושל עכו''ם פטור ע''כ לא פליגי אלא דמ''ס יש ברירה ומ''ס אין ברירה אבל שותפות דעכו''ם דברי הכל חייבת וסבר רבינו בה כפירוש רש''י. ומ''ש אפילו חלקו שדה בקמתה. ירושלמי פ''ו דדמאי (הלכה ו') ובס''פ השולח מתיב מהאי ברייתא למ''ד אין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מיד מעשר דע''כ לא פליגי אלא דמ''ס יש ברירה וכו' אבל דכ''ע יש קנין לעכו''ם בא''י להפקיע ממעשר ומוקי לה בסוריא ופסק רבינו בארץ שהיא דאורייתא כמ''ד אין ברירה ובסוריא שהיא דרבנן כמ''ד יש ברירה דהכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אבל יש לתמוה שמאחר דלמ''ד אין קנין לעכו''ם וכו' אוקימנא האי ברייתא בסוריא דאילו בא''י הכל טבל ורבינו פסק כמ''ד אין קנין וכו' לא ה''ל לכתוב בא''י טבל וחולין מעורבים זה בזה אלא ה''ל לכתוב הכל טבל וי''ל דה''מ לשנויי דלא אמרינן אין קנין לעכו''ם אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד וכמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו והב''ע בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ולא העמידה בסוריא אלא שלא רצה להאריך או שרצה להשיב לו לפי שיטתו ולפי מ''ש רבינו בס''פ זה דהאידנא אין אנו חייבים במעשרות אלא מדרבנן גם בא''י יש ברירה והר''י קורקוס ז''ל תירץ דרבינו מיירי בשחלקו קודם מירוח ומירחן עכו''ם ודרשינן ולא דיגון עכו''ם אלא שכיון שהביאו שליש ביד ישראל הוא שחלקו של ישראל חייב בתרומה מדבריהם אפילו מירח העכו''ם ולכך כתב רבינו הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח של עכו''ם פירוש דאילו מה שלקח ישראל כיון שמירחו ישראל חייב דהא אין קנין לעכו''ם אלא חלק העכו''ם שנתמרח ע''י עכו''ם זהו שאנו באים לו מטעם ברירה וא''ת אמאי איצטריך גמרא לשנויי בסוריא ולא אוקמוה אפילו בא''י ופליגי במה שמירח העכו''ם דשייך ברירה אפילו למ''ד אין קנין לעכו''ם וי''ל דלפי ששם הקשו מברייתא אחרת ואוקמוה בסוריא לכך משני ה''נ בסוריא עכ''ל ועוד האריך בדבר:

כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּבְשֶׁל תּוֹרָה אֵין בְּרֵרָה אֲבָל אִם לָקְחוּ שָׂדֶה בְּסוּרְיָא הוֹאִיל וְהַמַּעַשְׂרוֹת שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם אֲפִלּוּ חִלְּקוּ הַגָּדִישׁ חֶלְקוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם פָּטוּר מִכְּלוּם:

כב * פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה וּמִן הַתְּרוּמוֹת וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יח) 'אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה'. שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין. וְאִם יָצְאוּ לְסוּרְיָא חַיָּבִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּחַלָּה שֶׁנֶּאֱמַר שָׁמָּה. שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בֵּין בְּפֵרוֹת הָאָרֶץ בֵּין בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר בְּיַד יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם:

ההראב"ד פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ וכו'. א''א ולי נראה שלא נחלקו ר''א ור' עקיבא בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה דר''א אזיל בתר גמר פרי ורבי עקיבא אזיל בתר [מקום] קביעות למעשר דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא אע''פ שיצאו ח''ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי [מפירות] שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה טועה:

כסף משנה פירות א''י וכו' וכן פירות ח''ל וכו'. משנה רפ''ב דחלה פירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ושיצאו מכאן לשם ר''א מחייב ור''ע פוטר ופסק כר''ע: וכתב הראב''ד ולי נראה שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בזה וכו'. ורבינו סובר שדין דתרומה ומעשרות כדין חלה לענין זה וגם סובר דאפילו מדרבנן מיפטר דאל''כ לא הוו שתקי מיניה במשנה ובתוספתא ובגמרא בבלי ובירושלמי. ומ''ש הראב''ד לחייבם מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים וכו' איכא למימר דשאני הכי דלא שכיחי. ומ''ש ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם איכא למימר דליכא למיחש להכי דיציאתם ח''ל מוכחת עליהם. ומ''ש רבינו שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה וכו'. שם בירושלמי. ומה שכתב ואם יצאו לסוריא. בפ''ו דדמאי (משנה י"א) המוכר פירות בסוריא ואמר משל א''י הם חייב לעשר. ומה שכתב ואם נקבעו למעשר וכו' לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח''ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות ארץ ישראל שיצאו לח''ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח''ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשרות וכל דכן הוא. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע''ג דקרא דשמה אהני לפטור פירות א''י שיצאו לח''ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח''ל שנכנסו לארץ משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה ובין בתרומות ומעשרות פטור מן התורה ולפיכך הוא ז''ל מפרש דמאי דמן פירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה אינו אלא מדבריהם וה''ה לתרומה ומעשרות דמדבריהם שכתב בסוף דבריו קאי גם לחלה ואפשר לומר בע''א דאה''נ בפירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מדאורייתא וה''ה לתרומה ומעשרות מיהו ה''מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשרות בח''ל ואחר כך נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח''ל פרח מהם חיוב תרומה ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבין מדבריהם ולפי זה שיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח''ל חייבין במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ:

כג עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ. בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת לָאָרֶץ הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ בּוֹ חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית כַּצּוֹמֵחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ:

כסף משנה עפר ח''ל וכו'. משנה פרק ב' דחלה (משנה ב') עפר ח''ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית א''ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע''ג דבפ''ק דגיטין (דף ז':) משמע דר' יהודה לחלוק אתא כבר תירצו שם התוס':

כד אִילָן שֶׁעוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לָאָרֶץ. אוֹ עוֹמֵד בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְחוּצָה לָאָרֶץ. הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. הָיוּ מִקְצָת שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ וּמִקְצָתָן חוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ הָיָה צְחִיחַ סֶלַע מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה:

כסף משנה אילן שעומד בח''ל וכו'. משנה ספ''ג דמעשרות (משנה י'): היו מקצת שרשיו וכו'. בספ''ב דגיטין (דף כ"ב) פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל ופסק כרבי:

כה עָצִיץ נָקוּב שֶׁהָיָה בּוֹ זֶרַע שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁ וְהָיָה עִקָּרוֹ בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ חוּצָה לָאָרֶץ הוֹלְכִים אַחַר הַנּוֹף:

כו * הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ב) 'כִּי תָבֹאוּ' בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:

ההראב"ד התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א''א לא כיון להלכה יפה דהא קי''ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא:

כסף משנה (כה-כו) עציץ נקוב וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא: התרומה בזמן הזה וכו'. כתב הראב''ד לא כיון להלכה יפה וכו'. וי''ל דלענין מה שכתב דהא קי''ל כר' יוחנן כתב הרב המגיד בפ' עשרים מהא''ב וז''ל מחלוקת ר' יוסי ורבנן ביבמות פרק הערל וכו' ושם בפרק הערל (דף פ"ב) נחלקו ר''ל ור''י דר''י ס''ל כרבי יוסי ודעת רבינו דאע''ג דר''ל ור''י הלכה כר''י ה''מ במאי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקי הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר''ל ס''ל כרבנן וקי''ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן ועוד דסוגיין [דאלו עוברין פסחים (דף מ"ד) משמע הכי דתרומה דרבנן וסוגיין נמי] דפרק האשה שנתארמלה [מכרעא לדעת רבינו] דתרומה דרבנן וכו' ודברי רבינו עיקר וכבר הכריע הרשב''א כן ביבמות עכ''ל. ואני אומר שי''ל עוד לדעת רבי' דהא דקאמר ר' יוחנן בפרק הערל ואנא דאמרי כרבי יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי דאנדרוגינוס דמתניתין קיימי וכן פירש''י וכן כתבו שם התוס' לחד תירוצא ועוד דרבי יוסי גופיה לא בריר לן אי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא דבפרק יוצא דופן (דף מ"ו:) משני קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן ומקשה והתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ואמר ר''י מאן תנא סדר עולם רבי יוסי תני לה ולא סבר לה: ודע דבפרק הערל א''ר יוחנן כי אותביה ממתני' דמשמע מינה דתרומה בזמן הזה דרבנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם ופירש''י ירושה ראשונה בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם כלומר לא בעו למהדר ומירתה דירושה ועומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה הארץ בגלות טיטוס עכ''ל. משמע דרבי יוחנן משמע ליה דרבי יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא משום דאמר דקדושה שניה קידשה לע''ל ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם היאך מביא רבי יוחנן ראיה דרבי יוסי סבר תרומה בזה''ז דאורייתא משום דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבא והלא כיון דלא באו כולם לא הוי דאורייתא ועוד קשה דמשמע דחכמים דפליגי ארבי יוסי ואמרי תרומה בזמן הזה דרבנן סברי דקדושה שניה נמי לא קידשה לע''ל ואני לא מצאתי מי שיסבור כן. ולכן נ''ל שרבינו מפרש כפירוש ר''ח דירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קידשה לעולם דהשתא מייתי שפיר ר''י ראיה דלרבי יוסי תרומה בזה''ז דאורייתא מדאמר דירושה שניה שהיא ירושת יהושע קידשה לע''ל דבאותה ירושה היתה ביאת כל ישראל ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ואמרי תרומה בזה''ז דרבנן סברי דקדושת יהושע לא היתה אלא לשעתה וקדושת עזרא שהיתה לע''ל לא היתה בביאת כולם ואע''פ שכתבו התוס' על פי' ר''ח ולא יתכן לפרש כן דבס''פ יוצא דופן מפליג ר' יוסי בין תרומה לחלה וא''כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק עכ''ל. י''ל דבפרק יוצא דופן לא אמרינן דמפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה לקושטא דמילתא אלא בדרך דחייה לומר דמההיא ברייתא דעיסה שנדמעה וכו' רבי יוסי ור''ש פוטרים מן החלה ליכא לאוכוחי דסבר ר' יוסי תרומה בזה''ז דרבנן דאע''ג דבההיא ברייתא משמע דר' יוסי סבר חלה דרבנן אפשר דמפליג בין חלה לתרומה ויסבור דתרומה דאורייתא ולההיא דחייה לא תיקשי מדתני רבי יוסי בסדר עולם ירושה ראשונה ושניה יש להם דאיכא למימר דלא דריש ההיא דרשא ויסבור דקדושת יהושע לא היתה לעתיד לבא וקדושת עזרא היתה לע''ל ולא קאמר ודילמא סבר רבי יוסי תרומה בזה''ז דאורייתא וחלה דרבנן אלא לדחויי מאי דאמר תני לה ולא סבר לה, ועי''ל דאפילו תימא דלההיא דחייה תני לה וסבר לה יפרש דירושה ראשונה היינו ירושת יהושע וירושה שנייה היינו ירושת עזרא: ומה שכתב עוד הראב''ד והוא עצמו נראה שכך כתב וכו' אם נתכוון למה שכתב שנוהגים אף שלא בפני הבית אין זו סתירה שאם היו כל יושביה עליה לא היו פטורים שלא בפני הבית ואם אין כל יושביה עליה אף בפני הבית פטורים ואם נתכוון למה שכתב בפרק זה כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולע''ל שנראה מדבריו אלה שע''י אותה קדושה נתקדשה מן התורה והדבר פשוט שאין זו סתירה שרבינו לא פטר כאן מטעם שבטלה הקדושה שהרי גם בימי עזרא פטר והא ודאי ע''י אותה חזקה שהחזיקו בימי עזרא נתקדשה לשעתה ולע''ל לשביעית מן התורה ולתרומה מדרבנן וכמו שביאר בסוף הפרק. ומ''ש עוד הראב''ד ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עכ''ל, טעמו משום דגרסינן בפ''ב דכתובות ובפרק יוצא דופן דרב הונא בריה דרב יהושע אמר אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ''ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפילו למ''ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק ורבינו פסק בפ''ה מבכורי' דחלה אפילו בימי עזרא דרבנן וכדמסיק רב הונא בריה דרב יהושע וסובר רבינו דילפינן תרומה מחלה דחלה נמי תרומה היא: כתב סמ''ג שנ''ל שראיית רבינו מדאמרי' בפסחי' ובנזיר גבי קופות הנח לתרומה בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן ור''ל בפרק הערל (דף פ"א) אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דס''ל שכן הלכה כדדייקי' בפרק אלו קשרים (שבת דף קי"ב) מדמתרץ לה אליבא דרבי יהודה הכי סבירא ליה ולרבי יוחנן הוי תרומה דרבנן לרבנן והוי הלכה כמותו לגבי ר''ל עכ''ל. וכתב רבינו ויראה לי שה''ה במעשרות וכו' כלומר אע''ג דמעשרות לאו תרומה נינהו כי היכי דנגמרו מחלה מכל מקום תרומה ומעשרות בחדא שיאטא שייטי וכל היכא דמיפטר מתרומה מיפטר נמי ממעשרות:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן