הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א תְּפִלַּת הַצִּבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל [א] בְּיָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִּבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רַע:

כסף משנה תפלת הצבור נשמעת וכו'. פ''ק דברכות (דף ז': ח'.) אמרינן שרב נחמן לא היה יכול לבא לבית הכנסת להתפלל וא''ל ר' יצחק דלימא לשליח צבור בעידנא דמצלי צבור ליתי ולודעיה למר א''ל מאי כולי האי א''ל דאר''י משום רשב''י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים ואמוראי טובא סוברים כן ומייתו לה מקראי אחריני. ותניא [שם ח'.] ר' נתן אומר מנין שאין הקב''ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ומכאן למדנו שאפילו שאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל וזהו שאמר רבינו ולא יתפלל יחיד וכו' x. ומה שכתב לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור. בפרק תפלת השחר (דף ל'.) לעולם לשתתף איניש בהדי ציבורא ואף ע''ג דהתם לענין שיאמר תפלת הדרך בלשון רבים איתמר הא נמי איכא למשמע מינה: ולעולם ישכים אדם וכו'. בריש ברכות (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה''כ כלומר שאפילו כשאין הצבור מתפללין יתפלל בבית הכנסת לפי שהוא מיוחד לתפלת צבור. וכתב רבינו אין תפלתו נשמעת בכל עת, כלומר שכבר אפשר שתשמע תפלתו חוץ לבה''כ אבל בכל עת אינה נשמעת אלא בבה''כ: וכל מי שיש לו בה''כ וכו'. שם (דף ח') מימרא דר''ל:

לחם משנה תפלת הצבור נשמעת תמיד וכו'. בפ''ק דברכות (דף ח') מניין שאין הקב''ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס: שאין תפלתו נשמעת וכו'. שם (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. וסובר רבינו שאע''פ שמתפלל ביחיד צריך שיכנס בבית הכנסת. והוסיף רבינו בכל עת משום דאין סברא שאם האדם מתפלל בביתו בכונה שלא תהיה נשמעת תפלתו לכך אמר בכל עת כלומר אע''פ שתהיה נשמעת בעת רצון כלומר בשעה שהצבור מתפללין מכל מקום כשיתפלל ביחיד בלא צבור לא ישמע תפלתו אלא כשיהיה בבית הכנסת: וכל מי שיש לו בית הכנסת וכו'. שם (דף ח') אמר ריש לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע:

ב וּמִצְוָה לָרוּץ [ב] לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו-ג) 'וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ''. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים [ג] וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי ח-לד) 'לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי':

כסף משנה ומצוה לרוץ לבה''כ וכו'. שם (דף ו':) א''ר חלבו א''ר הונא היוצא מבה''כ אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי ולא אמרן אלא בדנפיק אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה': וכשיכנס בבה''כ וכו'. שם (דף ח') מימרא דרב חסדא ופירש''י שיעור של שני פתחים רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בה''כ ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: וכתב ה''ר יונה ז''ל דאם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום שהדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. וי''מ שישהה שיעור שני פתחים:

לחם משנה ומצוה לרוץ לבהכ''נ וכו'. שם (דף ו' ע"ב) אמר רבי חלבו א''ר הונא היוצא מבהכ''נ אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה':

ג בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּעִירָם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הַרְבֵּה לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין שָׁם [ד] בַּתּוֹרָה וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת הַצִּבּוּר:

כסף משנה בית המדרש גדול וכו'. מפורש שם ואמרינן נמי התם רבי אמי ורבי אסי אע''ג דהוו להו י''ג בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי. ורבני צרפת מפרשים דטפי עדיף להתפלל בבית המדרש ביחיד מבבה''כ בעשרה וכתב הרמ''ך שכ''כ רבינו וכתב שנראים דבריו מההיא דפרק תפלת השחר [ל:] דמייתי ההיא דר' אמי ורבי אסי לסיוע שתפלת המוספין ישנה בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר ואין כן דעת רבינו. וא''ת א''כ מאי רבותא דבה''כ כתב ה''ר יונה ז''ל דהיינו רבותא דאע''ג דבבה''כ איכא אינשי טובא וברוב עם הדרת מלך מ''מ עדיף טפי להתפלל בבית המדרש בעשרה. ולי נראה דהיינו רבותא דכי היכי דבה''כ קודם להתפלל בו בעשרה לשאר מקומות בית המדרש נמי קודם להתפלל בו בעשרה לבה''כ: וכתב ה''ר יונה ז''ל דאפילו לדעת רבינו דבעי עשרה בבית המדרש ה''מ למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר שכיון שדרכו להתבטל מלמודו בשעה שהולך ללמוד יש לו להתפלל בעשרה אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו אין לו ללכת לבה''כ אם לא ימצא עשרה לפי שמתבטל מלימודו בשעת הליכה וטוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל כלל. אבל הרא''ש כתב טוב להתפלל עם הציבור כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כ''כ אומנותנו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלים נבטל תורתנו בשעת תפלה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא י''ח בתורה ובתפלה וגם אם אין ת''ח מתפלל עם הציבור ילמדו אחרים ק''ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו עכ''ל:

לחם משנה בית המדרש גדול וכו'. שם (דף ח'.) רבי אמי ורבי אסי אע''פ דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא [הוו] מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי ע''כ. ומפרש רבינו ז''ל שהיה תפלתם בצבור. ויש מפרשים שפירשו דאפילו ביחיד נמי הוו מצלו:

ד וְכֵיצַד הִיא תְּפִלַּת הַצִּבּוּר. יִהְיֶה אֶחָד מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְהַכּל שׁוֹמְעִים. וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים [ה] וּבְנֵי חוֹרִין. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֶחָד מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָתָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלְּלוּ וְיָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן מַשְׁלִימִין לָהֶם לַעֲשָׂרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב [ו] הָעֲשָׂרָה שֶׁלֹּא הִתְפַּלְּלוּ. וְכֵן אֵין אוֹמְרִים קְדֻשָּׁה וְלֹא קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְלֹא מַפְטִירִין בַּנְּבִיאִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה:

כסף משנה וכיצד היא תפלת הציבור. זה פירוש אין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה השנוי בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כ"ג:). ומ''ש שצריך שיהיו גדולים משום דסובר רבינו דכי איפסקא הלכתא כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו דדוקא בברכת זימון הוא ודלא כאומרים שמשלימים עשרה עם קטן אחד. ומ''ש ובני חורין מדאמרינן בפרק השולח [ל''ח:] שר''א (שר"ג) נכנס לבה''כ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו להשלים לעשרה. ומ''ש ואפילו ש''צ אחד מהם: ואפילו היו מקצתם וכו'. הר''ן ז''ל כתב בפרק הקורא את המגילה עומד דגרסינן כן במסכת סופרים וא''א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות וי''א בששה שברכו ששי הוא ע''כ. ומפרש רבינו בדברי תנא בתרא דהני שבעה וששה היינו שלא שמעו קדיש וברכו ולת''ק בעינן כולהו עשרה שלא שמעו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתנו ופסק רבינו כי''א משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו: וכן א''א קדושה וכו'. [מגילה כ''ג]:

לחם משנה וכיצד היא תפלת הצבור וכו'. פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (כ"ג:) משנה אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו': בפחות מעשרה וכו' ואפי' היו מקצתן שכבר התפללו וכו'. במס' סופרים רבותינו שבמערב אמרו בשבעה ונותנין טעם וכו' וי''א אפי' בששה ופסק רבינו כי''א: ולא קוראין בתורה וכו'. פרק הקורא את המגילה עומד שם:

ה * וְכֵן לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְבָרֵךְ בִּרְכַּת שְׁמַע וְהַכּל שׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פּוֹרֵס [ז] עַל שְׁמַע. וְאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים יְדֵיהֶם אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. שֶׁכָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֵם הַנִּקְרָאִים עֵדָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד-כז) 'עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת' וְגוֹ' וְהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב:

ההראב"ד וכן לא יהיה אחד מברך ברכת כו'. כתב הראב''ד ז''ל אינו אומר אלא יוצר בשביל קדושה שבה וזהו פורס כמו בפרוס הפסח מאי פרוס פלגא פלגא דהלכות הפסח וכן פורס על שמע והיא אחת מהשתים שלפניה עכ''ל:

כסף משנה וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע וכו'. [מגילה שם]: כתב הראב''ד אינו אומר אלא יוצר וכו' והיא אחת מהשתים שלפניה עכ''ל. נראה שהראב''ד היה מפרש דברי רבינו שעל שתי ברכות של קריאת שמע קאמר והוא ז''ל מפרש שעל ברכת יוצר לבדה אמרו פורס על שמע. ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד. ודין זה משנה פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"ג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ופירש''י אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר ולפי זה לשון פורסין הוא מלשון התחלה או מלשון הצעה והטעם דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה משום דבר שבקדושה שבהם. ולפי מ''ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ''ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח''ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק''ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק''ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח''כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת''י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה''ר יונה ז''ל בשם רבינו מאיר ז''ל. אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין. ומ''ש והכהנים מן המנין דהא אמרינן דעיר שכולה כהנים פורשים כפיהם ומברכין לאחיהם שבשדות אלמא הם לבדם מנין כ''ש שהם מן המנין. ומ''ש שכל עשרה מישראל הם נקראים עדה עד בתוך בני ישראל אמרו בגמרא (ברכות דף כ"א:) אהא מתני' מה''מ א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה כתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ובפ''ק דסנהדרין (דף ב'.) תנן דעדה היינו עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: וכתב הר''ן ז''ל דהאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו ואין נושאין כפיהן מדכתיב כה תברכו את בני ישראל ובני ישראל עשרה משמע מונקדשתי בתוך בני ישראל ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא נינהו דסדר תפלה דרבנן ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא דתקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בצבור. וכתב רבינו ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה דאילו בלא ברכה פשיטא דמותר לקרות ואין מפטירין בנביא נמי היינו בברכה:

לחם משנה וכן לא יהא אחד מברך וכו'. משנה שם אין פורסין על שמע וכו' ומפרש רבינו ז''ל דפורסין לשון פריסה והצעה ור''ל הברכות שהן מסדרין לפני ק''ש וקאמר שלא יהא א' מברך והשאר עונין אמן בפחות מעשרה אף על פי שבשאר ברכות אין הדין כן כבר נתן הר''ן ז''ל טעם לדבר. והראב''ד בהשגות ז''ל מפרש מלשון פרוסה כלומר הברכה אחת מברכות ק''ש מפני שיש בה קדושת האופנים וכו' אבל שאר הברכות ודאי שיכול לברך אחד והשאר יענו אמן והוא פירוש רש''י ז''ל: ואין אומרין קדיש וכו'. שם אמרו כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה: ואין הכהנים וכו'. שם במשנה:

ו וְכָל דְּבַר קְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא אֶלָּא בְּתוֹךְ הָעֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-לב) 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אִם הִתְחִילוּ בָּהֶם בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ מִקְצָתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רַשָּׁאִין [ח] יִגְמְרוּ הַשְּׁאָר:

כסף משנה וכל אלו הדברים וכו'. ירושלמי כתבו הרי''ף ז''ל בפרק הנזכר אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ועל היוצאים הוא אומר ועוזבי ה' יכלו וז''ש רבינו אע''פ שאינן רשאין. ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכיון שהתחיל האחד ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהו כחד גברא דמו אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה צריכין כולם לעלות ולזה האחרון דעתי נוטה:

לחם משנה וכל דבר שבקדושה וכו'. שם אתיא תוך תוך וכו' (עיין בכ"מ): וכל אלו הדברים וכו'. ירושלמי דמגילה פרק עומד ויושב:

ז וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלָּם בְּמָקוֹם אֶחָד [ט] וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד. חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְחָצֵר גְּדוֹלָה וְהָיוּ תִּשְׁעָה בַּגְּדוֹלָה וְיָחִיד בַּקְּטַנָּה מִצְטָרְפִין. תִּשְׁעָה בַּקְּטַנָּה וְיָחִיד בַּגְּדוֹלָה אֵין מִצְטָרְפִין. צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָּה יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. צִבּוּר בַּקְּטַנָּה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן שֶׁהֲרֵי הוּא מֻפְלָג מֵהֶם וְאֵינוֹ עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּגְּדוֹלָה פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי הִיא כְּמוֹ מֻפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָּה וְאֵין הַקְּטַנָּה מֻפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ:

לחם משנה חצר קטנה וכו'. כל זה נתבאר בעירובין פרק כל הגגות (דף צ"ג):

ח וְכֵן אִם הָיְתָה צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּקְּטַנָּה. הָיְתָה צוֹאָה בַּקְּטַנָּה מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּגְּדוֹלָה אִם לֹא הָיָה שָׁם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהִיא מֻפְלֶגֶת מִמֶּנָּה:

כסף משנה (ז-ח) חצר קטנה שנפרצה וכו'. כל דינין אלו עד מותר לקרות ק''ש בגדולה מימרא דרבא ורבי זירא ורבה בר חנין בעירובין (דף ל"ג:) פרק כל גגות וטעמן של דברים דשליח ציבור או יחיד בתר ציבור גרירי וכיון שהם בקטנה והקטנה נמשכת אחר הגדולה הרי אלו מצטרפין אבל כששליח ציבור או היחיד בגדולה אין לומר דצבור דיתבי בקטנה ליגריר בתרייהו דרובא בתר חד לא משתדו: וכתבו התוספות דה''ה לה' בגדולה וה' בקטנה דאין מצטרפין אלא דאיידי דנקט רישא ט' בגדולה נקט נמי סיפא ט' בקטנה מ''מ למדנו דלא אמרינן דקטנה מיגררא בתר גדולה אלא כשהרוב בגדולה הא לאו הכי לא וטעמא לפי שהקטנה לגבי דידה הרי נפרצה במילואה לגדולה והיא והגדולה חשובות כבית אחד ולגבי הגדולה לא נפרצה במילואה לפי שיש בגדולה פסים מכאן ומכאן כלומר שמה שהגדולה עודפת על הקטנה מצד זה ומצד זה קרוי פסים ולכן הרי היא כמופלגת מן הקטנה וכי איכא רוב בגדולה מהני לשנאמר כיון דקטנה נפרצה במילואה לגדולה הרי שתיהן כבית אחד. ולענן צואה כיון שהקטנה נפרצה במילואה ולגבי דידה הרי היא והגדולה כבית אחד אם צואה בגדולה אנו רואים אותה כאילו היא בקטנה וכיון דבגדולה איכא פסים ולגבי דידה לא חשיבא נפרצה במילואה אם צואה בקטנה לא חשבינן לה כאילו היא בגדולה. ומכל מקום יש לדקדק אם צואה בקטנה היאך מותר לקרות קריאת שמע בגדולה דע''כ כשאינה מכוסה עסקינן וכשהוא לפניו או כשאינו מרוחק ממנה ארבע אמות אם הוא לאחריו דאם לא כן מאי איריא שהוא בגדולה וצואה בקטנה תיפוק ליה דאפילו צואה עמו בבית ואם כן בשלמא כשהיא לאחריו בתוך ארבע אמותיו ניחא אלא כשהיא לפניו היכי שרי ולא מפליג הגמרא בין אם היא לפניו או לאחריו ומכאן משמע כדברי הרא''ש ז''ל שכתב בפרק מי שמתו דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ארבע אמות אם אין הריח מגיע אליו דרשות אחרת היא והו''ל כצואה בעששית דשרי. ומ''ש אם לא היה שם ריח רע אזדא לטעמיה שכתב פ''ג מהלכות ק''ש:

ט שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. כֵּיצַד. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וְהֵם שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הֲרֵי הֵן כְּמִתְפַּלְּלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל אֲבָל הַיּוֹדֵעַ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִּתְפִלַּת עַצְמוֹ:

כסף משנה שליח ציבור מוציא את הרבים י''ח. משנה סוף ר''ה (דף לד. לה:) כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר''ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים י''ח ותניא בגמרא אמר להם רבן גמליאל לחכמים לדבריכם למה שליח ציבור יורד א''ל כדי להוציא את שאינו בקי ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהוא שומע ועונה אמן אחר כל ברכה א''ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר''ה ויוה''כ מ''ט משום דאוושי בהו ברכות ופירש רש''י שהרי הן תשע ברכות ארוכות ומטעות ואין הכל בקיאין בהם עכ''ל. ולא משכחת תשע ברכות ביה''כ אלא ביוה''כ של יובל: ודע דאסיקנא בגמרא דלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה. וכתב הרי''ף ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בראש השנה ויום הכפורים שליח ציבור נמי מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין שליח ציבור מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליח ציבור מתחלה ועד סוף. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דלא פטר ר''ג אלא עם שבשדות לאו אתפלות דראש השנה ויום הכפורים איתמר אלא אתפלות שאר השנה הוא דאיתמר דיקא נמי דקתני דאניסי במלאכה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דלא מפלגי בין עם שבשדות לעם שבעיר כדין עשה שלא חילק בכך:

לחם משנה שליח צבור המוציא את הרבים ידי חובתן וכו'. סוף ראש השנה (דף ל"ד ע"ב) מחלוקת ר''ג ורבנן דר''ג סבר כשם שמוציא את הבקי כך מוציא את שאינו בקי ורבנן סברי דאינו מוציא אלא את שאינו בקי ואיפסקא שם בגמרא הלכתא כרבן גמליאל בראש השנה וביום הכפורים משום דאוושי ברכות וכרבנן בשאר ימות השנה. עוד אמרו שם (דף ל"ה.) אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא פוטר היה ר''ג אפי' עם שבשדות ולא מיבעיא הני דקיימי הכא והקשו אדרבא הני אניסי והני לא אניסי ותירצו אלא כי אתא רבין אמר לא פטר ר''ג אלא עם שבשדות מאי טעמא משום דאניסי במלאכה אבל בעיר לא. משמע מדברי התוספות (שם ל"ד:) דלפירוש רש''י פוטר עם שבשדות אעפ''י שאינם בבית הכנסת אבל בעיר אי איתנהו בבית הכנסת פוטרן אעפ''י שהם בקיאין ואם לאו אינו פוטרן והם מפרשים דלא פטר ר''ג אלא עם שבשדות דאניסי ואינם יכולים להסדיר תפלתם אבל בעיר אפי' שהם בבה''כ לא פוטרן ר''ג מפני שהם יכולים להסדיר תפלתם והשתא אי רבינו מפרש כפירוש התוספות קשה דאיך כתב סתם דפוטר שליח צבור בראש השנה ויום הכפורים הא לא פטר אלא עם שבשדות דוקא אבל עם שבעיר לא. ואי מפרש כפירוש רש''י ז''ל קשה גם כן היה לו לפרש דעם שבשדות הם פטורים אפילו שאינם בבית הכנסת ואיך לא הזכיר כלל מזה, וצ''ע:

י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַיּוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּרָכוֹת [י] אֲרֻכּוֹת וְאֵין רֹב הַיּוֹדְעִים אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן דַּעְתָּן כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַיּוֹדֵעַ לִסְמֹךְ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ עַל תְּפִלַּת שַׁ''ץ לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

יא אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָתוֹ [כ] וּבְמַעֲשָׂיו. וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שַׁ''ץ מִפְּנֵי כְּבוֹד צִבּוּר. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים:

כסף משנה אין ממנין ש''צ אלא גדול שבציבור. [עיין בלחם משנה]: ומשתדלין להיות ש''צ וכו'. הכי תניא בפ''ב דתענית (דף ט"ז.) לגבי תענית ציבור ולמד משם רבינו לכל יום: וכל מי שלא נתמלא זקנו וכו'. הכי תניא בספ''ק דחולין (דף כ"ד:) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור לירד לפני התיבה: וכתב הר''ן ז''ל דדוקא שליח ציבור קבוע הוא דבעינן נתמלא זקנו אבל דרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא גדול יורד כדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כ"ד.) וכך השיב רב נטרונאי ז''ל וכ''כ הרא''ש. ומדברי רבינו נראה שמיישב ההיא דמגילה לפרוס על שמע דקטן דוקא לא יפרוס וכיון שבא לכלל מצוה פורס ומיהו אינו נעשה שליח ציבור לירד לפני התיבה עד שיתמלא זקנו. ויותר נראה לומר דבכלל פורס על שמע הוי נמי עובר לפני התיבה אבל לא יהיה שליח ציבור קבוע עד שיתמלא זקנו וכדברי המפרשים ז''ל: אבל פורס הוא על שמע וכו'. משנה בפרק הקורא את המגילה עומד [שם כ''ד:] קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ופשיטא שכל שלא הביא שתי שערות אחר שלש עשרה עדיין קטן הוא. וכתב רבינו פורס על שמע וה''ה דעובר לפני התיבה:

לחם משנה אין ממנין שליח צבור וכו'. במשנה פרק עומד ויושב (דף כ"ד.) ואם היה קטן אביו או רבו עוברין וכו' קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע והקשו התוס' על מה שאמרו קטן אינו עובר לפני התיבה מאי איריא קטן אפי' גדול נמי אינו עובר אלא אם כן נתמלא זקנו כדתניא בספ''ק דחולין [דף כ''ב:] ותירצו דהתם מיירי להיות שליח צבור קבוע אבל באקראי בעלמא יכול להיות משיביא ב' שערות. ונראה שהיא דעתו של רבינו ז''ל שכתב אין ממנין וכו' ואם היה זקן וכו' ומי שלא נתמלא וכו' כלומר להיות שליח צבור קבוע אבל דרך עראי יכול להיות ושפיר דמי משהביא שתי שערות דהכי משמע דדוקא קטן שלא הביא אבל קטן שהביא עובר לפני התיבה. ואם תאמר מאי האי שכתב רבינו אבל פורס הוא על שמע וכו' דמאי קאמר פורס הא אפי' יורד לפני התיבה נמי יכול בדרך אקראי. וי''ל דאין הכי נמי ומאי דקאמר אבל פורס וכו' אפילו בדרך קבע קאמר דלא בעינן נתמלא זקנו להיות שליח צבור קבוע אלא להיות יורד לפני התיבה אבל להיות פורס על שמע ודאי דמשהביא שתי שערות יכול לפרוס אפילו בדרך קבע דדיוקא דמתניתין דקאמר קטן אינו פורס הכי משמע הא גדול פורס משהביא שתי שערות:

יב וְכֵן הָעִלֵּג כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאָלֶ''ף עַיִ''ן אוֹ לְעַיִ''ן אָלֶ''ף וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בְּצִבּוּר. הַסּוּמָא [ל] פּוֹרֵס [מ] עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵפָיו [נ] מְגֻלּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לִתְפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה עָטוּף:

כסף משנה וכן העלג וכו'. ברייתא פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ"ד:) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפי''ן עייני''ן ולעייני''ן אלפי''ן ולמד מכאן רבינו שה''ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן: והרב ממנה וכו'. כן כתב בארחות חיים בשם רב שרירא וטעמו שאע''פ שכתב למעלה שאין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו מ''מ הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור אע''פ שאין בו כל התנאים האמורים: הסומא פורס על שמע וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ"ד.) פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה סומא פורס את שמע ומתרגם. ופירש הרי''ף דפוחח היינו כתיפיו מגולות. ומ''ש אף על פי שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור להתפלל עד שיהיה עטוף. בפרק י''ג ממסכת סופרים:

לחם משנה וכן העלג וכו'. שם אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה: והרב ממנה אחד מתלמידיו כו'. כן יש לדקדק מן המשנה (מגילה כ"ד:) שאמרה היה קטן אביו או רבו פורסין על ידו משמע הא אם היה גדול הוא עובר לפני התיבה אף על פי שרבו ואביו עוברין לפניו: הסומא וכו'. שם במשנה: אבל מי שכתפיו מגולות אעפ''י שהוא פורס על שמע וכו'. זהו פירוש לפוחח:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן