הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א שִׁשָּׁה דְּבָרִים מוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. הַלָּשׁוֹן. וְהַמּוּמִין. וִהָעֲבֵרָה. וְהַשָּׁנִים. וְהַיַּיִן. וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם. הַלָּשׁוֹן כֵּיצַד. הָעִלְּגִים שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין לַאֲלֵפִי''ן עַיְנִי''ן וּלְעַיְנִי''ן אֲלֵפִי''ן אוֹ לְשִׁבּלֶת סִבּלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן. וְכֵן כְּבֵדֵי פֶּה וּכְבֵדֵי לָשׁוֹן שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם נִכָּרִים לַכּל אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן:

כסף משנה הלשון כיצד וכו'. (מגילה דף כ"ד:) אמר רב חיפני ובישני כלומר אנשי חיפא ובית שאן שקורין לעייני''ן אלפי''ן ולאלפי''ן עייני''ן לא ישא את כפיו. וסובר רבינו שה''ה לכבדי פה וכבדי לשון וקורין לשבולת סבולת:

ב הַמּוּמִין כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ מוּמִין בְּפָנָיו אוֹ בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת אוֹ עֲקֻּשּׁוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לְפִי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. מִי שֶׁהָיָה רִירוֹ יוֹרֵד עַל זְקָנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר וְכֵן הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה דַּשׁ בְּעִירוֹ וְהַכּל הָיוּ רְגִילִים בְּזֶה הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו אוֹ בְּזֶה שֶׁרִירוֹ זָב מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:

כסף משנה המומין כיצד וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ובגמרא תנא מומין שאמרנו בפניו ידיו ורגליו אריב''ל ידיו בהקניות לא ישא את כפיו תנא ידיו בהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו. ופירש''י בהקניות לינטי''ש בלעז. עקומות כפופות. עקושות לצידיהן. ומספקא לי מילתא בזמן הזה שנוהגים לכסות פניהם וידיהם בטלית בעת נשיאת כפים כיון דליכא למיחש להעם המסתכלים בו אם נאמר דמומין שבפניו וידיו לא מעכבי או נימא דלא פלוג רבנן בין מגולים למכוסים דבכל גווני מעכבי: מי שהיה רירו וכו'. שם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופרש רבינו דהיינו רירו יורד על זקנו: וכן הסומא וכו'. מימרא דרבי יוחנן וברייתא שם: ואם היה דש בעירו וכו'. ברייתות שם: וכן מי שהיו וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ובגמרא תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר ומשמע דת''ק לא פליג ארבי יהודה אלא דת''ק אמר מומין ור''י אמר ידיו צבועות ועוד דבגמרא אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו' אלמא כוותיה קיימא לן:

לחם משנה מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכו' ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים וכו'. מדכתב רבינו ז''ל בזה הסומא באחת מעיניו או בזה שרירו זב משמע דלא מהני הך דדש בעירו אלא בהני אבל לא באצבעותיו עקומות ועקושות וכו' וטעמו שלא הוזכר בגמ' גבי הך דסומא מאחת מעיניו ומי שהיה רירו זב וטעמא משם דהך דידיו בהקניות הוי שינוי טפי ואע''ג דדש בעירו מסתכלין בו:

ג הָעֲבֵרָה כֵּיצַד. כֹּהֵן [א] שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א-טו) 'יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ' וּכְתִיב (ישעיה א-טו) 'וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם' וְגוֹ'. וְכֹהֵן שֶׁעָבַד כּוֹכָבִים בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג-ט) 'אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת' וְגוֹ'. וּבְרָכָה כַּעֲבוֹדָה הִיא שֶׁנֶּאֱמַר [ב] (דברים י-ח) 'לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ'. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ''ם [ג] אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם. וּשְׁאָר הָעֲבֵרוֹת אֵין מוֹנְעִין:

כסף משנה כהן שהרג את הנפש וכו'. פרק אין עומדין (ברכות ל"ב): וכהן שעבד עכו''ם וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ט) תנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צריך לומר דבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלים. ופירש רש''י ואין צריך לומר דבר אחר אם שמשו לעכו''ם לא ישמשו עוד בירושלים. וכתבו התוספות שבספר הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא את כפיו וזהו דעת רבינו וכיון שכן אפילו שב בתשובה לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וגו' כששבו בתשובה נמי מיירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חוניו אפילו שבו בתשובה משמע. ויש חולקים ואומרים שאם שב בתשובה נושא את כפיו. ומ''ש בין באונס, צ''ע מנ''ל הא דכהני הבמות וכהנים ששמשו בבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים. ומ''ש וכן כהן שהמיר לעכו''ם, כלומר ולא עבדה דאי עבדה מאי איריא המיר אפילו לא המיר נמי ולישניה דייק הכי דגבי עבד עכו''ם שהיה מעשה כתב אע''פ שעשה תשובה וגבי המרה כתב אף ע''פ שחזר בו, ומכל מקום צ''ע מנ''ל:

לחם משנה כהן שעבד עכו''ם בין באונס בין בשגגה וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ט) אמרו שגג בזריקה ר''נ אמר קרבנו ריח ניחוח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח. עוד שם הזיד בשחיטה ר''נ אמר קרבנו ריח ניחוח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח. עוד השתחוה לעכו''ם ר''נ אמר קרבנו ריח ניחוח וכו' רב ששת וכו' הודה לעכו''ם ר''נ אמר וכו' רב ששת אמר וכו' וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא וכו' ומשמע מדברי רבינו ז''ל דסתם כהן שעבד עכו''ם אפי' בשגגה משמע דבהודה והשתחוה הוי אפי' שגג בהן ועל דא קאמר רב ששת אין קרבנו ריח ניחוח ולהכי כתב דכשעבד עכו''ם בשוגג דלא ישא את כפיו וכן כתב בפירוש בהלכות ביאת מקדש פ''ט. ותימה כיון דבשחיטה דוקא הזיד ולא שגג ובכל השאר הוי אפילו שוגג א''כ למה ליה בגמרא למעבד צריכותא ולומר ואי אשמועינן שחיטה משום דעבד עבודה אחת אבל השתחוה וכו' לימא דשחיטה דוקא הזיד אבל בהשתחויה אשמועינן רב ששת דאפי' בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח. ועוד דכיון דבגמרא הוה משמע לן דהוה אסרינן טפי בשחיטה מבהשתחואה א''כ היכי קאמר הרב דלפי האמת השתחואה חמירא משחיטה מסתייה דלימא דלפי האמת הם שוין ולא נאמר סברות הפוכות. וע''ק כיון דבשחיטה בשוגג לא נאסר למה סתם כך רבינו ז''ל כאן שעבד עכו''ם דמשמע אפי' בשחיטה דהא שחיטה אחת מהעבודות היא והיה לו לפרש דבשחיטה בשוגג לא נאסר. מיהו לזה י''ל דכיון דכתב רבינו ז''ל דאיתקש ברכה לעבודה סמך על מ''ש שם בהלכות עבודה מיהו לקושיא קמאי צ''ע. וא''ת אפי' לפירוש רש''י ז''ל למה הוצרכו בגמרא לעשות צריכותא מזריקה להשתחויה הא איצריכו למפלג בהשתחוה לאשמועינן ר''נ דאפילו הזיד אינו אוסר דלא שמעינן מקמייתא דקמייתא לא קאמר אלא שוגג בזריקה אבל הזיד אסור. וי''ל דאין ה''נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דבעי לאשכח צריכותא אליבא דרב ששת אבל מה שהקשיתי לדעת רבינו ז''ל צ''ע דאליבא דרב ששת ג''כ הוי צריכותא: וכן כהן שהמיר וכו'. משמע אע''פ שלא עבד דהיינו כהודה לעבודת כוכבים דאסור כדכתיבנא:

ד הַשָּׁנִים כֵּיצַד. כֹּהֵן נַעַר לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד [ד] שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ. וְהַיַּיִן כֵּיצַד. מִי שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן בְּבַת אַחַת אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר אֶת יֵינוֹ מֵעָלָיו לְפִי שֶׁהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לַעֲבוֹדָה. שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם מֻתָּר. וְאִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מָזוּג אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁתָאוֹ בְּכַמָּה פְּעָמִים לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר אֶת יֵינוֹ מֵעָלָיו. וְכַמָּה הִיא רְבִיעִית אֶצְבָּעִים עַל אֶצְבָּעִים בְּרוּם אֶצְבָּעִים וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחֹמֶשׁ אֶצְבַּע כְּגוּדָל. וְזֶה הָאֶצְבַּע שֶׁמּוֹשְׁחִין בּוֹ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הוּא הַגּוּדָל וְהוּא הַנִּקְרָא בֹּהֶן יָד:

כסף משנה כהן נער וכו'. סוף פרק קמא דחולין (דף כ"ד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו. וכתבו התוספות דאע''ג דאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ"ב) דקטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות התם היינו שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם הקול אבל בפני עצמו כל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו: והיין כיצד. ריש פרק בתרא דתענית (דף כ"ו:) אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים. ומ''ש דברביעית לחוד אסור לישא את כפיו. כבר ביאר שהטעם משום דאיתקש ברכה לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה עבודה ברביעית אף נשיאות כפים ברביעית. ומ''ש שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר. הוא מדאסיקנא בפ''ג דכריתות (דף (פ"ה) [י''ג:]) דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב: ומ''ש ואם שתה יותר מרביעית אע''פ שהוא מזוג ואע''פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו. הוא מדאסיקנא התם דהא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור דוקא ברביעית אבל אם שתה יותר מרביעית אע''פ שנתן לתוכו מים חייב ומשמע לרבינו דה''ה למאי דאמרינן אם הפסיק בו דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית חייב: וכמה היא רביעית וכו'. בפרק ע''פ (פסחים ק"ט):

לחם משנה השנים כיצד כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו. נראה דהוציא זה רבינו ז''ל ממה שאמרו בפרקא קמא דחולין (דף כ"ד ע"ב) נתמלא זקנו וכו' ראוי לישא את כפיו ובתו' הקשו מההיא דקטן היודע לישא את כפיו ותירצו דיש חילוק בין כשהוא עם גדולים להיכא שהוא לבדו דכשהוא לבדו צריך מילוי זקן ובדברי רבינו ז''ל לא הוזכר חילוק זה. ונראה דרבינו לא מתרץ הכי אלא שלעולם צריך מילוי זקן ומ''ש קטן היודע לישא את כפיו ר''ל שכיון שהגיע לכלל דעת שיודע לעשות כך חולקין לו תרומה אבל לא דישא את כפיו קודם מילוי זקן, וא''ת מכל מקום תיקשי ממתניתין דפרק הקורא עומד ויושב דאמר שם דקטן אינו נושא את כפיו דמשמע דאם הביא שתי שערות נושא דהכי קא דייק רבינו ז''ל גבי פריסת קריאת שמע בפרק שמיני אבל פורס הוא על שמע משיביא ב' שערות ונראה ודאי דדייק ליה מהא מתני', וי''ל דגבי פריסת קריאת שמע דלא אשכח רבינו ז''ל גילוי במקום אחר בהיפך דייק הכי אבל גבי נשיאות כפים דמשכחת במקום אחר דבעינן נתמלא זקנו כדאמר פירקא קמא דחולין לא דייקינן הכי ומאי דנקט קטן משום אחרינא נקטיה אבל גבי נשיאת כפים אפילו גדול אינו נושא את כפיו כל זמן שלא נתמלא הזקן. והשתא יש לומר דגבי שליח צבור אפילו שלא יהיה בדרך קבע בעינן מילוי זקן ולא כמו שחילקו התוספות דכיון דאשכחן גבי שליח צבור דצריך מילוי זקן לא דייקינן ממתני' להכי ומה שכתב משהביא שתי שערות הוא לענין פריסת קריאת שמע לבדה: והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו וכו'. בפרק ג' דכריתות (דף (פ"ה) [י''ג]:) תנו רבנן יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת''ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר כדי רביעית יין בן ארבעים יום א''כ מה ת''ל יין לומר לך מה יין מוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרין עליו מגתו רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין תלמוד לומר ושכר אם כן מה ת''ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה רבי אליעזר אומר יין אל תשת ושכר [אל תשת] אל תשתהו (אלא) כדרך שכרותו הא אם הפסיק או נתן לתוכו מים כל שהוא פטור וכו' ע''כ ואמרו שם דהלכה כרבי אליעזר ולכך פסק רבינו הכי כאן גבי נשיאת כפים דאיתקש ברכה לעבודה. עוד שם כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כרבי יהודה. ומכאן תימה על דברי רבינו ז''ל דהוא פסק כאן כרבי אליעזר ובפרק ראשון מהלכות ביאת מקדש פסק כרבי יהודה דאמר ואם נכנס ועבד והוא שיכור משאר משקין המשכרין אפילו מן החלב או מן הדבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה והיינו כרבי יהודה דהכי אוקמה בגמרא כדכתיבנא. ועוד קשה דשם פסק כרבי אליעזר עצמו שכתב או שתה רביעית והפסיק בה או מזגה במים או שתה יין מגיתו תוך ארבעים יום וכו' וע''ק דפסק גם כן כרבנן דאמר יין בן ארבעים יום. ונראה לפרש דהוא סבר דרבי אליעזר מוסיף אכל הני דלעיל וטעמא דבגמרא אמרו ורבי אליעזר סבר כל מידי דמשכר ואם כן רבי אליעזר מוסיף אתנא קמא ורבי יהודה ומה שאמרו בגמרא כמאן כרבי יהודה לאו למימרא דלא אתיא כרבי אליעזר אלא כלומר דלא כרבנן ומה שהזכיר רבי יהודה הוא משום דרבי יהודה אמר בפירוש זאת הסברא והוא הדין דרבי אליעזר מודה בה כדכתיבנא: שהוקשה ברכה לעבודה. ואם תאמר הא בפרק בשלשה פרקים (דף כ"ו:) לא אמרו אלא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר וכו' ונראה דמסמיכות הפרשיות מפקי לה, וי''ל דסובר רבינו ז''ל כדמשני שם דבגמרא אמר קרא לשרתו ולברך בשמו כולה דרשה מפקינן מיניה וסמיכות הפרשה לא אתי אלא לבעל מום כדאמר שם וא''ת כיון דמקשינן לנזיר לענין דבעל מום משום דהוי לקולא כדאמרו שם דכיון דהוי דבר דרבנן מקשינן לקולא א''כ כהן מומר נמי אקיש לנזיר לקולא ואמאי אקיש לעבודה אדרבה אית לך לאקושי לנזיר ולומר מה נזיר אפילו שהמיר וחזר אף כהן נמי. וי''ל דסברא הוי לאקושי ליה למשרת להא מילתא משום דלא גרע מכהן שהרג את הנפש שאמרו שלא ישא את כפיו אעפ''י שעשה תשובה כדנפקיה מקרא דובפרשכם כפיכם וא''כ נראה דה''נ דלא גרע הא: סליקו להו הלכות תפלה בס''ד

ה טֻמְאַת הַיָּדַיִם כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל אֶת יָדָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו אֶלָּא נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד הַפֶּרֶק כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדְּשִׁין לַעֲבוֹדָה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלד-ב) 'שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרַכוּ אֶת יְיָ''. וְהֶחָלָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּכִהוּנוֹ:

כסף משנה טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו וכו'. מימרא דריב''ל פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) ופירש''י שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן כלומר ואע''פ שנטל שחרית וכן הסכימו התוספות. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק טהרת הידים מיבעי ליה שהרי אינם טמאות אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן ועוד דאם איתא הו''ל לכתוב אעפ''י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא עד שיטול כמו שכתב בפ''י מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה וכ''כ בא''ח וז''ל כתב ה''ר אברהם בן הרמב''ם הלכה למעשה לפני אבא מארי ז''ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נט''י לק''ש ולתפלה עכ''ל: והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו. פשוט בטעמו:

ו כֹּהֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק [ה] בְּמִצְוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּצֶדֶק הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְאֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל כֹּהֵן וְכֹהֵן שֶׁרָאוּי לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם וְאֵין אוֹמְרִים לְאָדָם רָשָׁע הוֹסֵף רֶשַׁע וְהִמָּנַע מִן הַמִּצְוֹת:

כסף משנה כהן שלא היה לו וכו'. דאמרינן בירושלמי דהניזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים הוא ת''ל ואני אברכם ומפרש רבינו דהיינו שאינו מדקדק במצות או שהעם מרננים אחריו אבל לא נודע דאילו הרג בודאי הא אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו:

ז וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר וּמַה תּוֹעִיל בִּרְכַּת הֶדְיוֹט זֶה. שֶׁאֵין קִבּוּל הַבְּרָכָה תָּלוּי בַּכֹּהֲנִים אֶלָּא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-כז) 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם'. הַכֹּהֲנִים עוֹשִׂים מִצְוָתָן שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְרַחֲמָיו מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּחֶפְצוֹ:

ח עַם שֶׁהֵם אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָם בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְהָעוֹמְדִים מִצִּדֵּיהֶן הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה מְחִצָּה בֵּין הַכֹּהֲנִים וּבֵין הַמִּתְבָּרְכִים אֲפִלּוּ הִיא חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל הוֹאִיל וּפְנֵיהֶם מוּל פְּנֵי הַכֹּהֲנִים הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה:

כסף משנה עם שהם אחורי הכהנים. פרק אלו נאמרים (סוטה ל"ח:) תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה: והעומדים מצדיהן וכו'. שם (ל"ח ל"ט) איבעיא להו צדדים מאי ת''ש להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה כלומר דכוונה בעינן, לפניו והזה על הצדדים שבפניו הזאתו כשרה כלומר צדדים שיש ממנו ולהלן ולא צדדים שיש ממנו ולאחור וה''נ שלאחר הכהנים אע''פ שאינו אחריהם ממש כלאחריו דמי כלומר העם שאחורי הכהנים ואין מכוונין כנגד אחוריהם אלא משוכין לצדדים אינן בכלל ברכה. ורבינו סתם ולא חילק משום דמשמע ליה דכל כה''ג פשיטא דבכלל עם שאחורי הכהנים נינהו ולא איצטריך למעטינהו: ואם היתה מחיצה וכו'. מימרא דריב''ל פרק אלו נאמרים (שם ל"ח). ומ''ש הואיל ופניהם מול פני הכהנים לא למעט עם שכנגד צדדים שלפניהם דהנהו כלפניהם דמו אלא לומר דלא תימא הואיל ומחיצה אינה מפסקת עם שאחורי כהנים שאין ביניהם מחיצה הו''ל למיהוי בכלל ברכה לכך כתב ופניהם מול פני הכהנים:

ט נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּעֲשָׂרָה וְכֹהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכֻּלָּן כֹּהֲנִים כֻּלָּם נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. וּלְמִי הֵם מְבָרְכִים לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּצָּפוֹן וְלַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּדָּרוֹם. וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן הַנָּשִׁים וְהַטַּף. וְאִם נִשְׁאֲרוּ שָׁם עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים יוֹתֵר עַל אֵלּוּ שֶׁעָלוּ לַדּוּכָן הָעֲשָׂרָה עוֹנִין אָמֵן וְהַשְּׁאָר מְבָרְכִין:

כסף משנה נשיאת כפים בעשרה. משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ"ג:) אין נושאין כפיהם בפחות מעשרה: ומ''ש וכהנים מן המנין: בה''כ שכולה כהנים וכו'. פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ח:) אמר רב אידי אמר רבי שמלאי בה''כ שכולה כהנים כולן עולים לדוכן למי מברכין אמר רבי זירא לאחיהם שבשדות והתני רב שימי בה''כ שכולה כהנים מקצתן עולין לדוכן ומקצתן עונין אמן ל''ק הא דאשתיור בי עשרה הא דלא אשתיור בי עשרה. ופירש''י אשתיור בי עשרה מקצתן עולין לדוכן ועשרה הנשארין עונין אמן לא אשתיור בי עשרה לא חשיב ברכה לחודייהו והילכך כולם עולים ומברכין לאחיהם שבשדות. ולפיכך צ''ל שמ''ש רבינו ואם נשארו שם עשרה כהנים וכו' דה''ה אם יש שם יותר מעשרה כהנים עשרה מהם אינן עולין לדוכן והשאר עולין ואלו העשרה עונין אחריהם אמן ואף ע''ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לענות אמן אלא אם כן העונים הם עשרה. ומה שהחליף רבינו וכתב שבצפון ושבדרום ומי עונה אחריהם הנשים והטף. ירושלמי פ' אין עומדין:

י צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן כֹּהֵן אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיְתָה הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ [ו] רַשַּׁאי. וְאִם אֵין לָהֶם כֹּהֵן כְּלָל כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְשִׂים שָׁלוֹם אוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ [ז] וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדְּךָ הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁךָ כָּאָמוּר (במדבר ו-כד) 'יְבָרֶכְךָ יְיָ' וְיִשְׁמְרֶךָ' (במדבר ו-כה) 'יָאֵר יְיָ' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ' (במדבר ו-כו) 'יִשָּׂא יְיָ' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' (במדבר ו-כז) 'וְשָׂמוּ [ח] אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם'. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר שִׂים שָׁלוֹם:

כסף משנה צבור שלא היה בהם כהן וכו' עד רשאי. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל"ד): ואם אין להם כהן וכו' עד שים שלום: ומ''ש ואין העם עונין אמן כלומר אחר כל פסוק ופסוק שאין עונין אמן אלא כשהכהנים מברכים כנ''ל וכן כתב בכלבו, וי''מ דה''פ ואין עונין אמן אחר ושמו את שמי ולא נהירא:

יא כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אֶת כַּפָּיו בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין וְלֹא הִגִּיעוּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים נוֹשֵׂא יָדָיו לָהֶן וּמְבָרְכָן. וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם. כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָקַר רַגְלָיו מִמְּקוֹמוֹ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר רְצֵה שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. אֲבָל אִם עָקַר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַדּוּכָן אֶלָּא אַחַר עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה עוֹלֶה וּמְבָרֵךְ:

כסף משנה כהן שנשא כפיו וכו'. כך פשוט בר''ה פרק ראוהו בית דין (דף כ"ח): כהן שלא עקר רגליו וכו'. פרק אלו נאמרים מימרא דריב''ל (סוטה ל"ח:): אבל אם עקר רגליו וכו'. שם תני רבי אושעיא:

יב כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן [ט] אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר עַל שָׁלֹשׁ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-כג) 'כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר ו-כג) 'אָמוֹר לָהֶם' (במדבר ו-כז) 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי'. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ וְכָל כֹּהֵן הַמְבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב-ג) 'וַאֲבָרַכָה מְבָרְכֶיךָ':

כסף משנה כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'. שם אריב''ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה וסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי זה כעובר משום דליכא לשון צווי אלא כה תברכו: כל כהן שאין מברך וכו' וכל כהן המברך וכו'. שם מימרא דריב''ל: סליק הלכות תפלה

סְלִיקוּ הִלְכוֹת תְּפִלָה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן