הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה [א] מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָכִין לוֹ בַּיִת שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ לִתְפִלָּה בִּכָל עֵת תִּפִלָּה וּמָקוֹם זֵה נִקִרָא בֵּית הַכִּנֵסֵת. וְכוֹפִין בְּנֵי הָעִיר [ב] זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים:

כסף משנה וכופין בני העיר וכו'. תוספתא כתבה הרי''ף פ''ק דבתרא:

לחם משנה כל מקום שיש עשרה וכו'. תוספתא כתובה בהלכות פרקא קמא דבבא בתרא:

ב כְּשֶׁבּוֹנִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָהּ אֶלָּא [ג] בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א-כא) 'בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא'. וּמַגְבִּיהִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתְּהֵא גְּבוֹהָה מִכָּל חַצְרוֹת הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט-ט) 'וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ'. וְאֵין פּוֹתְחִין פִּתְחֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא [ד] בַּמִּזְרָח שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג-לח) 'וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה'. וּבוֹנִין בּוֹ הֵיכָל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה. וּבוֹנִין הֵיכָל זֶה בָּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כְּנֶגְדּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵיהֶם אֶל מוּל הַהֵיכָל כְּשֶׁיַּעַמְדוּ לִתְפִלָּה:

כסף משנה כשבונין בית הכנסת וכו'. [תוספתא מגילה פ''ג]: ומגביהין בית הכנסת וכו'. פ''ק דשבת (דף י"א.) מימרא דרבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: ואין פותחין פתחי הכנסת וכו'. תוספתא כתבה הרי''ף פרק הקורא עומד: ובונין בו היכל וכו'. בתוספתא דמגילה פרק ג':

לחם משנה כשבונין וכו'. בתוספתא דמגילה פרק ג': ומגביהין אותה. בפרק קמא דשבת (דף י"א): ואין פותחין וכו'. תוספתא הובאה בהלכות פרק קמא דמגילה ואמרו שם שכן מצינו בהיכל שפתחו למזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה:

ג וּמַעֲמִידִין בִּימָה בְּאֶמְצַע הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ מִי אֲשֶׁר אוֹמֵר לָעָם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּם. וּכְשֶׁמַּעֲמִידִין הַתֵּבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סֵפֶר תּוֹרָה מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בָּאֶמְצַע וַאֲחוֹרֵי הַתֵּבָה כְּלַפֵּי הַהֵיכָל וּפָנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעָם:

לחם משנה ומעמידין בימה וכו'. עיין בב''י ז''ל בא''ח סי' ק''ג ותראה מ''ש כאן הר''י ן' חביב:

ד כֵּיצַד הָעָם יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. הַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין וּפְנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הַהֵיכָל. וְכָל הָעָם יוֹשְׁבִין שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה וּפְנֵי הַשּׁוּרָה לַאֲחוֹרֵי הַשּׁוּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵי כָּל הָעָם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וּכְלַפֵּי הַזְּקֵנִים וּכְלַפֵּי הַתֵּבָה. וּבְעֵת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד לִתְפִלָּה עוֹמֵד בָּאָרֶץ לִפְנֵי הַתֵּבָה וּפָנָיו לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ כִּשְׁאָר הָעָם:

כסף משנה (ג-ד) ומעמידין בימה וכו' וכשמעמידין התיבה וכו' עד וכלפי התיבה. תוספתא כתבה הרי''ף פרק הקורא עומד כיצד זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכשמניחין התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש. ודברי רבינו במקום הזה צריכין יישוב שהוא מזכיר כאן שני מיני תיבות האחת קראה בימה והיא שעולה עליה הקורא או הדורש, ועוד תיבה שנית שיש בה ס''ת ומשמע מלשונו ששתיהן מעמידין באמצע הבית ויש לחקור היאך מעמידין זו כנגד זו או באי זה אופן. ועוד שהתיבה השניה שיש בה ס''ת אם כוונתו לומר שהוא הארון שבו הספרים לעולם א''א שהוא כתב בסמוך שבהיכל הם וההיכל בנוי בכותל הבית כמבואר בלשונו והתיבה השניה הזאת כתב שמעמידין אותה באמצע הבית. ואם הכונה בתיבה השניה התיבה שמעמידין עליה הס''ת בשעת קריאת התורה הרי בבימה היו קורין בתורה כמו שכתב כדי שיעלה עליה הקורא בתורה וקשה שמנהג כל ישראל להיות פני הקורא כלפי הקדש והרי תוספתא זו צווחת וחולקת עליה דליהוו אחוריהם אל הקודש ופניהם אל העם והר''ן ז''ל היה גורס וכשמעמידין התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואזקנים דמדכר לעיל קאי וה''ק כשמוציאין את התיבה ומניחין אותה ברחוב פניהם של זקנים שהיו יושבים שם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואין כן גירסת רבינו ולא פירושו כמבואר בדבריו. ולכך נ''ל שתיבה הוא בימת עץ קטנה שעליה מעמידין הס''ת בעת קריאת התורה וקאמר שמניחין אותה באמצע הבימה ודייק נמי דגבי בימה כתב רבינו ומעמידין בימה באמצע הבית וגבי תיבה כתב מעמידין אותה באמצע כלומר באמצע הבימה ופני התיבה לא לגבי הקורא קאמר אלא פני התיבה קרוי הצד שבו קורין בתורה שהכתב מיושר ואחורי התיבה קורא הצד שכנגדו שהכתב מהופך והשתא הוי מנהג כל ישראל בקריאת התורה על הדין ועל האמת פניה של תיבה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בה''כ ולא באמצע וכן התיבות שעליהם מניחים התורה שהם בסוף הבימות לא באמצע כי העמדה באמצע אינו מהחיוב אך הכל לפי המקום והזמן שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע ואף ע''פ שעכשיו אין מעמידין הס''ת באמצע הבימה אפשר שנהגו כן לכבוד הזקנים וכבר כתבתי שלא הקפידה הברייתא על כך אלא הכל כפי המקומות, אך כשהתיבה אחוריה כלפי הקודש ופניה כלפי העם הביא הפסוק לראיה מותקהל העדה אל פתח אהל מועד כלומר ומשם היה משה מדבר עמהם ומסתכל כנגדם ונמצא פניו כלפי העם ואחוריו כלפי הקודש אלמא צריך לחלוק כבוד לעם וכבוד העם הוא שיהא פני התיבה כלפי העם כנ''ל. ומ''ש עד שיהיו פני כל העם וכו', למדה ממה שאמרו בתוספתא שכתבתי שהזקנים פניהם כלפי העם וא''כ אין ראוי שיהיו אחורי העם לזקנים כיון שהזקנים הופכים פניהם לעם מפני כבודם:

ה בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת נוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד וּמְכַבְּדִים אוֹתָן וּמַרְבִּיצִין אוֹתָן. וְנוֹהֲגִין כָּל יִשְׂרָאֵל בִּסְפָרַד וּבַמַּעֲרָב בְּשִׁנְעָר וּבְאֶרֶץ הַצְּבִי לְהַדְלִיק עֲשָׁשִׁיּוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְהַצִּיעַ בְּקַרְקָעָן מַחְצְלָאוֹת כְּדֵי לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם. וּבְעָרֵי אֱדוֹם יוֹשְׁבִין בָּהּ עַל הַכִּסְאוֹת:

כסף משנה בתי כנסיות וכו' ומכבדין אותם ומרביצין אותן. ברייתא פרק בני העיר (מגילה כ"ח):

לחם משנה בתי כנסיות וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף כ"ח:):

ו בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ כְּגוֹן שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה. [ה] וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן וְאֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן וְאֵין מְטַיְּלִין בָּהֶן וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִין [ו] לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדֹּחַק:

כסף משנה בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' עד מפני הגשמים. ברייתא שם כלשון הזה. ואין נאותין פירש''י אין מתקשטין בתוכו ואין מטיילין שאם היה לאדם קוצר רוח לא ילך לבית הכנסת להרחיב לבו ולטייל שאין נכנסים שם אלא או להתפלל או לקרות בתורה: וחכמים ותלמידיהם וכו'. שם אמאי דתני ואין נאותין בהן אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים דאמר ריב''ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן כלומר בית המדרש היו קוראין בי רבנן וכיון דבבית המדרש שרי כל שכן בבית הכנסת. ובתר הכי אמרינן דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושיילי שאלתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילו לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעי צילותא ופירש''י לאו משום מיטרא שיגן עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקים בשמעתא שצריכה דעת צלולה ומיושבת לא היינו נכנסין והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרין והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא לא הוו עיילי אלא ודאי כי קאמר דמותרים היינו בשעת הדחק ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות בהם אבל שלא בשעת הדחק אפילו חכמים ותלמידיהם אסורים וכעובדא דזילחא דמיטרא דאי לאו שמעתא לא הוו עיילי שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים שהרבה בני אדם הולכים בשוק בעת הגשמים אבל אם היה מקום דחוק לתלמידים ואין להם מקום לאכול ולשתות ולישן מותר, כן נראה לי:

לחם משנה וחכמים ותלמידיהם וכו'. עיין בב''י בסי' ק''ג בא''ח: היה לבית הכנסת וכו'. משנה פרק בני העיר (דף כ"ה):

ז וְאֵין מְחַשְּׁבִין בָּהֶן חֶשְׁבּוֹנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֶן אֶלָּא הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים כְּגוֹן שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הֶסְפֵּד גְּדוֹלֵי חַכְמֵי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁכָּל הָעָם מִתְקַבְּצִין וּבָאִין בִּגְלָלָן:

כסף משנה ואין מחשבין בהם חשבונות וכו'. שם אמר רב אסי בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויים כלומר על מנת שישתמשו בהם ואף ע''פ כן אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות, ומפרש רבינו דהיינו דוקא חשבון של רשות ודבר פשוט הוא: ואין מספידין בהם וכו'. ברייתא שם:

ח הָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שְׁנֵי פְּתָחִין לֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּפֶתַח זֶה וְיֵצֵא בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְקָרֵב הַדֶּרֶךְ. שֶׁאָסוּר לִכָּנֵס בָּהֶן אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה:

כסף משנה היה לבית הכנסת או לבית המדרש וכו'. משנה שם (דף כ"ח.) ואין עושין אותו קפנדריא ובגמרא מאי קפנדריא כשמה כמאן דאמר אדמקיפנא אדרי איעול בהא. ופירש''י בעוד שאקיף שורות של בתים הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי. ואמרינן תו התם (דף כ"ט.) אמר ר' אבהו אם היה שביל מעיקרו מותר אמר רנב''י הנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשותו קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה דהא התם ליכא מאן דפליג עלייהו. ואפשר שאף על פי שמותר אין ראוי לעשות כן מדאמר רבי אלעזר בן שמוע מגילה (דף כ"ז:) מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ומשמע דהיינו בהני גווני דשרי דאי לאו הכי מאי רבותיה וכ''כ בפסקי התוספות, ואף ע''פ כן כתב רבינו דין מי שנכנס להתפלל וכו' משום דהתם מייתינן לה בגמרא מקרא דהכי הוו עבדי בבית המקדש דכתיב ובבא העם וכו' וגירסת רבינו כגירסת הרי''ף דגריס מותר לעשותו קפנדריא ולא גרסינן מצוה:

ט מִי שֶׁצָּרִיךְ לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִקְרוֹת תִּינוֹק אוֹ חֲבֵרוֹ יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר שְׁמוּעָה וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּשְׁבִיל חֲפָצָיו בִּלְבַד. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ יֹאמַר לְתִינוֹק מִן הַתִּינוֹקוֹת קְרָא לִי הַפָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ. אוֹ יִשְׁהֶה מְעַט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא. שֶׁהַיְשִׁיבָה שָׁם מֵעִסְקֵי הַמִּצְוֹת הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פד-ה) 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' וְגוֹ':

לחם משנה מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרוא תינוק או חבירו יכנס ויקרא מעט וכו'. בפ' בני העיר (דף כ"ח:) אמרו אי איצטריך ליה לאינש למיקרי גברא מבי כנשתא מאי ומשני אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא וכו'. וסובר רבינו ז''ל שבתחילה יקרא הפסוק או השמועה ואח''כ יקרא חבירו, והטעם שאם יקרא חבירו קודם ואח''כ יקרא הפסוק נראה דעיקר הכניסה היה לקרות חבירו והקריאה של פסוק היה טפל לכך כתב דקריאת הפסוק קודם וטעם נכון הוא:

י מִי שֶׁנִּכְנַס לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לִקְרוֹת מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי לְקָרֵב אֶת הַדֶּרֶךְ. וּמֻתָּר לָאָדָם לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמַקְלוֹ בְּמִנְעָלוֹ וּבַאֲפֻנְדָּתוֹ וּבָאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. וְאִם הָיָה צָרִיךְ לָרֹק יָרֹק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת:

כסף משנה מי שנכנס להתפלל וכו'. שם (דף כ"ט.) מימרא דרבי חלבו אמר רב הונא, וצ''ע למה איחר רבינו דין זה ולא כתבו אצל היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים וכו': ומותר לאדם ליכנס וכו'. (ברכות ס"ג.) אמר רבה בה''כ כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי מנעל ורקיקה לא קפדי אינשי אף בה''כ קפנדריא אסור מנעל ורקיקה שרי. ורקיקה חמורה מכל הני שכתב רבינו דהא תנן לא יכנס אדם להר הבית במקלו ולא במנעלו ולא באפונדתו ולא באבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק''ו וכיון דרקיקה שרי בבה''כ כ''ש כל הני: כתב ה''ר מנוח ההיא דירושלמי דאסור לרוק בבה''כ לא פליג אגמרא דידן דהתם בשעת תפלה דוקא:

יא בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁחָרְבוּ בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו-לא) 'וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם' אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִין. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד בְּיִשּׁוּבָן כָּךְ נוֹהֲגִין בָּהֶן בְּחֻרְבָּנָם חוּץ מִכִּבּוּד וְרִבּוּץ שֶׁאֵין מְכַבְּדִין אוֹתָן וְאֵין מַרְבִּיצִין אוֹתָן. עָלוּ בָּהֶן עֲשָׂבִים תּוֹלְשִׁין אוֹתָם וּמַנִּיחִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָן הָעָם וְתֵעוֹר רוּחָם וְיִבְנוּם:

כסף משנה בתי כנסיות וכו'. לשון המשנה בפרק בני העיר (מגילה כ"ח): ומ''ש חוץ מכיבוד וריבוץ. ברייתא שם ומכבדין אותן ומרביצין אותן אמר רבי יהודה אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחים אותם ועולים בהם עשבים מפני עגמת נפש: עלו בהם עשבים וכו'. משנה שם עלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ובגמרא (דף כ"ט) והתניא אינו תולש ואוכל אבל תולש ומניח כי תנן מתניתין נמי תולש ומאכיל תנן ומפרש רבינו מפני עגמת נפש כדי שיהיה להם עגמת נפש ותעור רוחם ויבנום:

לחם משנה בתי כנסיות וכו'. וכשם שנוהגים בהם כבוד וכו'. שם פ' בני העיר (דף כ"ח) מבואר כל זה בברייתא דתנו רבנן אין נוהגים וכו':

יב אֵין סוֹתְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לִבְנוֹת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל בּוֹנִין אַחֵר וְאַחַר כָּךְ סוֹתְרִין זֶה. שֶׁמָּא יֶאֱרַע לָהֶם אֹנֶס וְלֹא יִבְנוּ. אֲפִלּוּ כֹּתֶל אֶחָד מִמֶּנּוּ בּוֹנֶה הֶחָדָשׁ בְּצַד הַיָּשָׁן וְאַחַר כָּךְ סוֹתֵר הַיָּשָׁן:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁלֹּא נָטוּ כְּתָלָיו לִפּל. אֲבָל אִם חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁנָּטוּ כְּתָלָיו לִפּל סוֹתְרִין אוֹתוֹ מִיָּד וּמַתְחִילִין לִבְנוֹת בִּמְהֵרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁמָּא תִּדְחֹק הַשָּׁעָה וְיִשָּׁאֵר חָרֵב:

כסף משנה (יב-יג) אין סותרים בה''כ וכו'. שם (דף כ"ו) אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ואיתא נמי בריש בתרא (דף ג'.) ואמרינן עלה התם אמר רבי משום פשיעותא כלומר דילמא מתרמי אונס ופשעו ולא בנו אחריתי איכא דאמרי משום צלויי כלומר שאין להם בית להתפלל בו כל זמן הבנין מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי. ופוסק רבינו דטעמא משום פשיעותא וכן כתב הרי''ף ז''ל וטעמם ז''ל מדאמרינן התם בסמוך א''ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי א''ל דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו ואפילו קנויים הלבנים איכא למיחש דילמא מתרמי להו פדיון שבויים זבני יהבי להו והאי בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא, וכן במגילה (דף כ"ו) גרסינן רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא בי כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתרה ולאיתויי לבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי התם משום פשיעותא כה''ג מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה לקמיה דרב הונא ואסר ליה והא ודאי מוכח דהו''ל בי כנישתא אחריתי לצלויי דאי לאו הכי ליחוש לא''ד משום צלויי ואיהו לא הוה מיבעיא ליה אלא משום פשיעותא ואפילו הכי אסרו ליה אלמא ס''ל דטעמא הוי משום פשיעותא. והא דאמרינן בריש בתרא (דף ג') מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא אינהו ס''ל כמאן דאמר משום צלויי ולא קיי''ל כוותייהו כיון דכל הני רבנן בתראי סברי דטעמא משום פשיעותא. ואמרינן בריש בתרא אמימרא דרב חסדא ולא אמרן אלא דלא חזא ביה תיוהא כלומר שנוטה לנפול אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני כי הא דרב אשי חזא ביה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפורייה התם ולא אפקה עד דתקין ליה שפכי כלומר שהכניס שם מטתו כדי שלא יתעצל בבניינו שהחמה והגשמים מצערים אותו ולא הוציאה משם עד שהשלים כל בניינו אפילו תיקון המרזבים, וזהו שכתב ומתחילין לבנות מהרה ביום ובלילה. ומה שכתב אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש וכו':

לחם משנה (יב-יג) אין סותרין וכו'. בפ' בני העיר (כ"ו) ובר''פ השותפין (ג':):

יד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אֲבָל [ז] בֵּית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת. שֶׁקְּדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ יְתֵרָה עַל קְדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְכֵן בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמָיו תֵּבָה. מָכְרוּ תֵּבָה יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמֶיהָ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִּיק לְסֵפֶר תּוֹרָה. מָכְרוּ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִּיק לוֹקְחִים בְּדָמָיו חֻמָּשִׁים. מָכְרוּ חֻמָּשִׁין לוֹקְחִין בְּדָמָיו סֵפֶר תּוֹרָה. אֲבָל אִם מָכְרוּ סֵפֶר תּוֹרָה אֵין לוֹקְחִין בְּדָמָיו אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר שֶׁאֵין שָׁם קְדֻשָּׁה לְמַעְלָה מִקְּדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה. וְכֵן בְּמוֹתָרֶיהָ:

כסף משנה מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש וכו'. מגילה (כ"ו כ"ז) מימרא דרב פפא משמיה דרבא: וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו'. שם (ר"פ דף כ"ה כ"ו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בה''כ לוקחים תיבה תיבה לוקחים מטפחות מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן. ובגמרא אמרו דהא דתנן דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שכשמתענין על הגשמים מוציאים התיבה לרחובה של עיר להתפלל יחידאה היא אבל חכמים אומרים כיון דעראי הוא אין בה קדושה וכמבואר בסוף פרק זה וסובר דרישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעלוייה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא''א לעלוייה יקחו בדמיו ספר תורה אחר אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע נקט הכי בכולהו ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתניתין:

לחם משנה מותר לעשות כו'. בפ' בני העיר (דף כ"ז): [ וכן בני העיר וכו'. משנה ר''פ בני העיר (דף כ"ו)]: וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו'. הקשה הרב מוהרי''ק ז''ל בסימן קנ''ג דבפרק א' מהל' מתנ''ע כתב רבינו ז''ל אנשי העיר שגבו מעות לבנין בהכ''נ לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים דהא משמע כאן דמוכרין בהכ''נ לקנות תיבה. ונראה לי לתרץ דהתם איירי כשאין להם בהכ''נ אחר אז ודאי אין מוכרים אלא לפדיון שבויים אבל הכא איירי כשיש להם בהכ''נ אחר:

טו וְכֵן אִם גָּבוּ הָעָם מָעוֹת לִבְנוֹת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לִקְנוֹת תֵּבָה אוֹ מִטְפָּחוֹת וְתִיק אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וְרָצוּ לְשַׁנּוֹת כָּל מַה שֶּׁגָּבוּ. אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן אֶלָּא מִקְּדֻשָּׁה קַלָּה לִקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם עֲשׂוּ מַה שֶּׁגָּבוּ לַעֲשׂוֹת וְהוֹתִירוּ מְשַׁנִּין הַמּוֹתָר לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ. וְכָל כְּלֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּבֵית הַכְּנֶסֶת. פָּרֹכֶת שֶׁעַל הָאָרוֹן שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הַסְּפָרִים כְּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים. וְאִם הִתְנוּ עֲלֵיהֶם הֲרֵי הֵן כְּפִי הַתְּנַאי:

כסף משנה וכן אם גבו העם מעות. גם זה שם (כ"ז.) אפסיקא דוכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר. ופירש''י אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ספר תורה וקנאוהו ונותר בידם מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה: כתב הרמ''ך תימה אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למאן דאסר ואפילו בלבנים אמרינן בתחילת הפרק דלית בהו שום קדושה כל שכן שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בע''א או שנאמר דלאו הילכתא היא וצ''ע עכ''ל: וכל כלי בה''כ וכו'. בירושלמי דמגילה אמרינן הבימה שעומד עליה האוחז ספר תורה והלוחין שכותבים עליהם להתלמד אין בהם משום קדושת ארון אבל יש להם קדושת בית הכנסת. ובירושלמי כתבו הר''ן פרק בני העיר כל כלי בה''כ כבה''כ: פרוכת שעל הארון וכו'. פרק בני העיר (דף כ"ו:) אמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עלויה אי נמי פרסי ליה אסיפרא אמינא תשמיש קדושה הוא. ופירש הר''ן ז''ל דהיינו יריעה שפורסין על התיבה דאמרינן בסוטה (דף ל"ט:) אסור להפשיט התיבה בציבור וגרסינן בירושלמי כליא דעל ארונא כארונא עכ''ל ורבינו אפשר שהוא מפרש כן וקורא ארון לתיבה שמניחין עליה ס''ת בשעת קריאה וטעה רבא שהיה סובר שהוא תשמיש שהיו מניחין על הפרוכת הזאת מטפחת הספר תורה ועל המטפחת מניחין הספר תורה ובתר הכי חזא שהרבה פעמים מניחין ספר תורה על הפרוכת הזה בלא פריסת מטפחת. אי נמי שרבינו מפרש דהיינו פרוכת שלפני ההיכל וקורא להיכל ארון שבו מניחין הספרים כלומר בתוכו והוה סבר רבא שההיכל תשמיש הספר תורה והפרוכת תשמיש ההיכל וכיון דחזא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עליה כלומר הרבה פעמים בקביעות אמר תשמיש ממש הוא: ואם התנו וכו'. ירושלמי כתבו הר''ן פרק בני העיר רבי ירמיה אזל לגולבא חמתון יהבין מקושא גו ארונא אתא שאיל לר''מ אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מתחלה:

לחם משנה פרוכת שעל הארון וכו'. בפרק בני העיר (דף כ"ו:) אמרו אמר רבא מריש הוי אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספרא וכו' ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוספות ז''ל שפורסים אותה סביב הארון וצ''ל דכורסיא לאו היינו תיבה שאמרו פרק בני העיר [כ''ה.] וכן מה שהזכיר רבינו ז''ל יש להם ליקח בדמיהן דהא כורסיא אמרו שם כיון דחזינא דמותבי עלויה ספר תורה הוי תשמיש ובהא דפרוכת נמי אמרו שם דהוא תשמיש כיון דחזו דעייפי ומנחי עליה ספר תורה ואם כן למה כתב רבינו ז''ל שהוא כמטפחות הספרים דמשמע דמוכרין תיבה ליקח מטפחות והא שוין הם כדמשמע בגמרא אלא יש לפרש דכורסיא היינו כסא שמניחים בו הס''ת ולאו היינו תיבה דתיבה קילא מיניה ואותו הכסא כיון שמניחין בו הס''ת הוי כפרוכת לפני הארון וכן פירש ביורה דעה הלכות ספר תורה על מה שאמר רבינו ז''ל לקמן:

טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּפָרִים שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת בְּנֵי הַכְּפָר לְבַדָּם שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ שֶׁאִם רָצוּ כֻּלָּם לְמָכְרוֹ מֻתָּרִין. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּרַכִּין הוֹאִיל וְעַל דַּעַת כָּל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם נַעֲשָׂה שֶׁיָּבוֹא וְיִתְפַּלֵּל בּוֹ כָּל הַבָּא אֶל הַמְּדִינָה נַעֲשָׂה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְעוֹלָם:

כסף משנה במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת. (מגילה כ"ו.) אמתניתין דבני העיר שמכרו בה''כ אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בה''כ של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה דהו''ל דרבים כלומר אין בני העיר לבדם בעלים אלא כל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים. ודעת רבינו כדעת הרא''ש ז''ל שאפילו בידוע שבני הכרך בנו אותו ולא סייע להם אדם מחוץ לעיר בהוצאת בניינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתו לה בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם, ואף ע''פ שהתוספות והר''ן הזכירו ג''כ פירוש אחר פירוש זה נראה לרבינו עיקר:

יז בְּנֵי הַכְּפָר שֶׁרָצוּ לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ לִבְנוֹת בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ לִקְנוֹת בְּדָמָיו תֵּבָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לֹא מֶרְחָץ וְלֹא בֻּרְסְקִי. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּעַבְּדִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת. וְלֹא בֵּית הַטְּבִילָה וְלֹא בֵּית הַמַּיִם. וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁיְּהֵא הַלּוֹקֵחַ מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל אֵלּוּ מֻתָּר:

כסף משנה בני הכפר וכו'. משנה שם (דף כ"ז:) ופסק כחכמים. ובית המים היינו בית הכביסה, וטעמא דבכל הני איכא זלזול לבית הכנסת: ואם התנו שבעה טובי העיר וכו'. שם (דף כ"ז.) אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי ש''ד, כך היא גירסת רבינו ולפי גירסא זו טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין לתת רשות ללוקח להשתמש בבית הכנסת בדברים שלא היה רשאי לעשות מן הסתם וממילא דה''ה שיכולים להתנות לעשות מרחץ ובורסקי וטבילה ובית המים: וכתב הראב''ד אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ד' דברים אלו ואם אמרו שיכולים להתנות עליה לזורעה והוא תל חרב לא אמרי לחלל הבית שהיה לתפלה להיות בורסקי וכיוצא בו עכ''ל. נראה שהוא ז''ל אינו גורס ולמשטח ביה פירי אלא ולמשתי ביה שיכרא ש''ד ומפרש ז''ל דהיינו לשתות בדמיו שיכרא ש''ד אבל לענין לאשתמש בבית לא איירי הכא כלל. ומ''ש והוא היה תל וכו' הוא לפי שסבור שרבינו לא למד דין זה אלא מדאמרינן התם [כ''ו:] רבינא הוה ליה ההוא תלא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי א''ל זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה וזרעה ולכך כתב דשאני התם שהיה תל חרב אבל לא אמרו לחלל הבית וכו'. וכבר כתבתי גירסת רבינו והאיך למד משם דין זה ועוד אוכיח ואכריע דעתו בסמוך. ודע שמ''ש רבינו לעיל ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי אינו דומה לתנאי הנזכר כאן שהתנאי ההוא אינו להוציאו לחולין אלא להשתמש בו תשמיש גרוע מתשמיש המיוחד לו וכמבואר בירושלמי שכתבתי שם:

יח וְכֵן אִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר עַל מוֹתַר הַדָּמִים שֶׁיִּהְיוּ חֻלִּין הֲרֵי הֵן חֻלִּין. וּכְשֶׁלּוֹקְחִין הַדָּמִים וּבוֹנִין מֵהֶן בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ שֶׁיִּקְנוּ מֵהֶם תֵּבָה אוֹ מִטְפָּחוֹת וְתִיק אוֹ חֻמָּשִׁין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה הַשְּׁאָר יְהֵא חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ וְיַעֲשׂוּ בָּהֶן מַה שֶּׁיִּרְצוּ:

כסף משנה וכן אם התנו שבעה טובי העיר וכו'. שם (דף כ"ז.) אהא דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו' לא יקחו בדמיו בה''כ וכו' וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה במה דברים אמורים שלא התנו אבל התנו אפי' לדכסוסיא מותר פירוש דכסוסיא פרשא דמתא ה''ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא לעולם שמכרו והותירו וה''ק בד''א שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדכסוסיא מותר. וכתב רבינו וכן כלומר לא תימא תנאי מהני לחלל הבית לפי שחל קדושת הבית על הדמים אבל הדמים לא יצאו לחולין אפילו פרוטה מהם דעל כל פרוטה ופרוטה חלה קדושת הבית הכנסת קמ''ל דהוא הדין אם התנו על מותר הדמים וכו' ומשמע דדוקא למותר מהני תנאי אבל לכל הדמים לא דאם כן על מה נתחללה קדושת הבית. ורש''י והרא''ש חולקים וסוברים דלכל הדמים נמי מהני תנאי וכן דעת התוספות. ומכאן הכרע למ''ש רבינו לעיל בסמוך שהרי רבא הוא האומר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ש''ד ואם כדברי הראב''ד דהיינו להוציא דמים לחולין היכי הדר קאמר דלמכרו והותירו מהני תנאי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דמשמע דוקא למותר הוא דמהני אבל לא לכל הדמים. ועוד מה שכתב דכי אמר רבא ההיא דלמשתי ביה שיכרא ש''ד ליכא מאן דפליג עליה וכי קאמר דמהני תנאי למותריהן אותביה אביי. ועוד שלדברי הראב''ד אין ענין לההיא דרבינא הו''ל תלא דבי כנישתא בההוא מימרא דרבא אבל לדברי רבינו שייכין אהדדי:

יט וְכֵן אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ רֻבָּם אָדָם אֶחָד. כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְהוּא מוֹכֵר וְנוֹתֵן לְבַדּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה וְיַתְנֶה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה:

כסף משנה וכן אם קבלו עליהם וכו'. שם (דף כ"ו.) גבי הא דמפלגינן בין בה''כ של כרכים לשל כפרים אמר רב אשי והאי בה''כ דמתא מחסיא אף ע''ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מצינא לזבונה כלומר אף ע''פ שכל ישראל בעלי הבה''כ הזה כיון שהבונים אותו כשהקדישוהו לכל העולם אדעתא דידי הקדישוהו גם הנהו דאתו מעלמא בדעתא דידי תלו. ונראה מדברי רבינו שמפרש מצינא לזבונה אפילו בלא הסכמת בני העיר אבל הר''ן פירש דמצינא לזבונה בהדי ציבורא קאמר ולאפוקי מדפרשינן דציבורא לא מצו מזבני לה: ויש לדקדק בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דין זה לעיל גבי בה''כ של כרכים וממה שכתבו כאן נראה דבבית הכנסת של כפרים מיירי. וכתב כן מדאמרינן בירושלמי שלשה מבה''כ כבה''כ במה אנן קיימין אי בשקבלו אפילו אחד. וההיא דאמר רב אשי לא חש רבינו לכותבה מפני שהוא נלמד מדין זה:

כ כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לָהֶם לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת כָּךְ נוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה. שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶם לַצִּבּוּר הֲנָיָה בְּמַתָּנָה זוֹ לֹא נְתָנוּהוּ. אֲבָל לֹא מַשְׂכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. וְכֵן כְּשֶׁסּוֹתְרִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לִבְנוֹתָן מֻתָּרִין לִמְכֹּר וּלְהַחֲלִיף וְלָתֵת בְּמַתָּנָה הַלְּבֵנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר שֶׁלָּהֶן. אֲבָל לְהַלְווֹתָן אָסוּר שֶׁאֵין הַקְּדֻשָּׁה עוֹלָה מֵהֶן אֶלָּא בְּדָמִים אוֹ בַּהֲנָיָה שֶׁהִיא כְּדָמִים:

כא רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מִתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַקִּבּוּץ רַב וְאֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מְכִילִין אוֹתָן אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עַרְאַי וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה. וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת שֶׁהָעָם מִתְקַבְּצִין בָּהֶם לִתְפִלָּה אֵין בָּהֶם קְדֻשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָבְעוּ אוֹתָם לִתְפִלָּה בִּלְבַד אֶלָּא עַרְאַי מִתְפַּלְּלִים בָּהֶן כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

כסף משנה (כ-כא) כשם שמותר וכו'. שם (דף כ"ו:) פלוגתא דרב אחא ורבינא והא קי''ל דהלכתא כמאן דמיקל וכן פסק הרי''ף ז''ל: אבל לא משכירין אותו וכו' עד או בהנייה שהיא כדמים. הכל מימרא דרבא שם. רחובה של עיר וכו'. כבר נתבאר בפרק זה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן