הלכות תעניות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תעניות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א הֲרֵי שֶׁלֹּא יָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים כָּל עִקָּר מִתְּחִלַּת יְמוֹת הַגְּשָׁמִים. אִם הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים מַתְחִילִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּלְבַד לְהִתְעַנּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וְכָל הַתַּלְמִידִים רְאוּיִין לְכָךְ:

מגיד משנה הרי שלא ירדו גשמים כל עיקר וכו'. משנה פ''ק (תענית י') הגיע י''ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין אוכלין ושותין משחשכה ומותרין במלאכה ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל בתשמיש המטה ובגמרא מאן יחידים רבנן א''ר הונא יחידים מתענין שלש תעניות שני וחמישי ושני ופירשו שם דדוקא כסדר הזה. עוד שם ומפסיקין בר''ח. ורבינו לא הזכיר זה ולא מה שאמרו אוכלין ושותין משחשכה לפי שאלו הן כתענית יחיד לדברים אלו וכבר נתבארו דינין אלו פרק ראשון. עוד בגמרא (דף י':) ת''ר לא יאמר אדם תלמיד אני אין אני ראוי לכך אלא כל התלמידים ראויין לכך:

לחם משנה אם הגיע י''ז במרחשון וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י':) ת''ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה [והתלמידים עושים עצמם] דברי ר''מ ר' יוסי אומר עושה וזכור לטוב וכו' כך גירסת הרי''ף ז''ל. ולפ''ז אליבא דר''י כל אדם אפילו אינו ת''ח יכול להחזיק עצמו ת''ח לכך. ומפני כן כתב הרב הב''י בסימן תקע''ה דאין גירסת הטור ז''ל כן דא''כ היה לו לפסוק כר''י ולמה כתב דשאר העם אינן יכולין להחזיק עצמן תלמידים לכך כיון דהלכה כר''י לגבי דר''מ וכתב שגירסתו כגירסת רש''י ז''ל וגרסינן בלשון שני דה''ק לא כל אדם יכול לעשות עצמו יחיד וכן לא לעשות עצמו תלמיד ופליג ר''י ארישא וקאמר דיכול לעשות עצמו יחיד וקשה על זה דפשטה דברייתא משמע א''כ דר''י אפילו אשאר העם קאמר דיכול לעשות עצמו יחיד דר''מ בשאר העם קאמר דאינו יכול לעשות עצמו לא יחיד ולא תלמיד ועל דא קאמר ר''י דיכול לעשות יחיד ודוחק לומר דר' יוסי אתלמיד דוקא קאי כדכתב שם הרב''י דר''מ בכל אדם הם ועלייהו קאי מילתיה דר''י דיותר נכון בעיני לומר דגריס כגירסת הרי''ף ז''ל. ומ''מ פסק כר''מ משום דסתמא דברייתא כוותיה דאמר אלא כל התלמידים יחידים משמע אבל לא שאר העם וכן דברי רבינו הם כדברי הטור ולפ''ז אתי שפיר דאזיל בשיטת הרי''ף רביה וגם הרא''ש ז''ל נראה דגריס כגירסת הרי''ף ז''ל בפסקיו ואזיל הטור לפי זה בשיטת אביו הרא''ש ז''ל. ולהכי הביא ה''ה ז''ל הברייתא לרמוז דטעם רבינו ז''ל זהו דמשום הכי פסק כר''מ כדכתיבנא:

ב הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וּמֻתָּרִין בָּהֶן לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה. וְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר אֵין מִתְעַנִּין עִמָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן עֲסוּקִין בַּעֲבוֹדָה. וְכָל הָעָם נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִתְפַּלְּלִין וְזוֹעֲקִין וּמִתְחַנְּנִין כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל הַתַּעֲנִיּוֹת:

מגיד משנה הגיע ר''ח כסליו וכו'. . ואנשי משמר וכו'. משנה פרק שני (דף ט"ו:) גבי אנשי משמר וחכ''א תעניות הראשונות לא היו מתענין פי' אנשי משמר הכהנים שהיתה משמרתן באותה שבת:

לחם משנה ומותרין בהן לאכול ולשתות בלילה וכו'. אמרינן בגמ' בברייתא (דף י"ב) עד מתי אוכלים ושותים עד שיעלה ע''ה. וכבר כתבו רבינו ז''ל בפרק ראשון שכתב וכל תענית שאוכלים בה בלילה בין צבור בין יחיד וכו' והרב''י בסי' תקס''ד כתב דין זה בשם רבינו ז''ל ואין צורך דברייתא היא כדכתיבנא:

ג עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וּבְשָׁלֹשׁ אֵלּוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בְּצוֹם כִּפּוּר. וְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין מִקְצָת הַיּוֹם וְלֹא מַשְׁלִימִין. וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב וְהֵם הָעוֹסְקִין בַּעֲבוֹדָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא יִהְיוּ מִתְעַנִּים כָּל עִקָּר. וְכָל תַּעֲנִית שֶׁאוֹכְלִין בָּהּ מִבְּעוֹד יוֹם אִם אָכַל וּפָסַק וְגָמַר שֶׁלֹּא לֶאֱכל אֵינוֹ חוֹזֵר [א] וְאוֹכֵל אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם:

מגיד משנה עברו אלו ולא נענו וכו'. פ''ק במשנה (דף י"ב:) ודין אנשי משמר פ''ב (דף ט"ו:) סברת חכמים במשנה ופירוש הכהנים היו חלוקים למשמרות בכל שבת ושבת והמשמרת היתה חלוקה לבתי אבות לימי שבוע ואם תכבד העבודה על אנשי בית אב בני משמרתן היו מסייעין להן: וכל תענית שאוכלין וכו'. זו סברת ההלכות שכתבו פ''ק ולענין תענית שפוסק בה מבע''י חזינן לגאון דקאמר הכי אע''פ שפוסק חוזר ואוכל מבע''י עד שיבא השמש ואנן מסתברא לן דה''מ היכא דלא קבלה עליה לתענית אבל היכא דקבלה עליה לתענית א''כ איתסר ליה למיכל ולמשתי דהא אמרינן לענין זמן וכו' ולענין משתי מיא היכא דלית ליה למיכל לית ליה למשתי והכי נמי כתב רב האי גאון ז''ל עכ''ל. ולזה כתב רבינו אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול וכו' לפי שאינו אסור אלא בשגמר שלא לאכול אבל אם לא גמר שלא לאכול ודאי אינו אסור והגמר הזה הוא קבלת התענית שהזכירו בהלכות ויש מן האחרונים ז''ל שחלקו בזה ואמרו שאפילו פסק על דעת שלא לאכול חוזר ואוכל כל היום והביאו ראיה לזה מן המדרש הנזכר באיכה רבתי דרבי יהודה בן בתירא אחר שאכל ופסק ערב יום הכפורים חזר ואכל הרבה לכבוד אדם אחד שזימנו. ואני אומר שאם כונת ההלכות ורבינו היא בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו שלא יאכל עוד היום וקבל עליו תענית אין מן המדרש הזה תשובה עליה מ''מ כתב הרמב''ן ז''ל שאין קבלה אוסרת אלא ביום הכפורים שיש לו תוספת דכיון שהוא מקבלו מבעוד יום אפילו קודם זמן התוספת הרי זה אסור אבל שאר תעניות שאין להם תוספת כלל אין קבלה אוסרת בהן ואע''פ שמדברי רבינו נראה שיש לתעניות אלו תוספת שהרי כתב למעלה בסמוך כמו שעושין בצום כפור דברי הרמב''ן ז''ל נראין עיקר לא יהיו חמורין אלו מתשעה באב שיתבאר בפ''ה שאין לו תוספת כמו שאבאר שם:

לחם משנה וכל תענית שאוכלים בה מבע''י וכו'. בפ''ד דתעניות (דף ל') תניא כל שהוא מחמת ט' באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ וכו' ר' ישמעאל בר''י אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול וכו'. וכפי מה שמפרש הרמב''ן ז''ל ברייתא זו כדכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו לרבנן אית להו דאכל סעודה שמפסיק בה בט' באב אסור לרחוץ משם ואילך אבל מותר לאכול ולשתות עד בה''ש ור' ישמעאל בר''י אית ליה דלרחוץ נמי מותר וכפי פי' הראב''ד ז''ל דהביא שם בפסקיו נפקא לן דבט' באב אחר שהפסיק אינו יכול לאכול בין לת''ק בין לר''י בר ר''י והרמב''ן ז''ל תמה על הרי''ף ז''ל איך לא הביאה בהלכותיו וגם על רבינו ז''ל ודאי דיש לתמוה כן שלא ראינו שחילק בין ט''ב לשאר תעניות אלא הך כללא דכייל הכא הוה לכל התעניות והשתא קשה אי מפ' ההיא ברייתא כפי' הראב''ד ז''ל דין זה ליתיה בט''ב אלא משאכל סעודה שהפסיק בה אסור לאכול ואיהו כייל הכא כללא דמותר ולא ראינו בדיני ט''ב שחילק שם שיהא אסור לאכול משמע דאית ליה דט''ב שוה לכל שאר התעניות דמותר לאכול אחר שהפסיק אא''כ קבלו בפירוש ואי מפ' כפי' הרמב''ן ז''ל מ''מ היה לו להזכיר בדיני ט' באב דאסור לרחוץ אחר שהפסיק כת''ק. וראיתי להרא''ש ז''ל שכתב בפסקיו על דברי הרמב''ן ז''ל ולא כן עמא דבר ודבר תימה הוא שיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך. ואיכא למידק עליה מה שמקשה להרמב''ן ז''ל הא ע''כ ת''ק סבר הכי דע''כ א''א שיפרש הוא הברייתא אלא כפירוש הרמב''ן ז''ל דלהראב''ד ז''ל נפקא דאסור לאכול אחר הפסקה ואיהו ז''ל סבר בהפך אם כן ודאי דאית ליה פירוש הרמב''ן ז''ל בברייתא וכיון שכן ת''ק ע''כ אית ליה הכי ומה שפסק כן הרמב''ן ז''ל הוא משום דר' ישמעאל בר ר' יוסי יחידאה הוא כדכתב הוא ז''ל וא''כ מה תמה עליו כיון דדברי ת''ק הכי הוי, ואפשר דהשיג עליו דאע''ג דדברי ת''ק הם מ''מ לא היה לו לפסוק אלא כר' ישמעאל דמסתבר טעמיה דדברי ת''ק הם דברי תימה דאיך אפשר שיהא מותר לאכול ולשתות ואסור לרחוץ ועם זה יצא לנו תירוץ להרי''ף ז''ל ולרבינו ז''ל דמשום הכי פסקו כר' יוסי. ולפ''ז אין חילוק בין תשעה באב לשאר תעניות דבכולהו אחר שהפסיק מותר לאכול ולרחוץ ולסוך ולכך לא הוצרכו לבאר כלל בתשעה באב. ועוד יש לתת טעם מפני דר' ישמעאל בר ר' יוסי משם אביו אמרו וקיימא לן דר' יוסי נמוקו עמו ולכך פסקו כוותיה:

ד בְּשָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ כָּל הָעָם אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בַּיּוֹם וּמֻתָּרִין בַּלַּיְלָה. וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצַת כָּל הַגּוּף בְּחַמִּין אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מֻתָּר. לְפִיכָךְ נוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת. וַאֲסוּרִין בְּסִיכָה. וְאִם לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָה מֻתָּר. וַאֲסוּרִין בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל בָּעִיר אֲבָל בַּדֶּרֶךְ מֻתָּר לִנְעל. וּמִתְפַּלְּלִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וְזוֹעֲקִין וּמִתְחַנְּנִין כִּשְׁאָר תַּעֲנִיּוֹת:

מגיד משנה בשלש תעניות אלו וכו'. כל אלו הפרטיין שהזכיר רבינו מבוארים שם משנה (י"ב) וגמרא (י"ג) חוץ ממ''ש בסיכה שאם להעביר את הזוהמא מותר ולמד זה רבינו מק''ו מאבל הנזכר שם (דף י"ג:) היתר זה ודבר ברור הוא. ודין התפלה ר''ל שאין בהם התוספת וסדר הנזכר באחרונות ברייתא שם פרק שני (דף ט"ו:):

לחם משנה בשלש תעניות אלו וכו'. כתב ה''ה ודין התפלה ר''ל שאין בהם התוספת והסדר הנזכר באחרונות ברייתא שם פ''ב. הברייתא היא דאמרו שם בריש פ''ב (דף ט"ו:) ג' תעניות ראשונות ושניות נכנסים לבה''כ ומתפללין כדרך שמתפללין בכל השנה כולה ע''כ. ומפרש כדרך שמתפללין וכו' היינו שאין מוסיפין על הסדר דאי למעוטי דאין מוציאין התיבה לרחובה של עיר הרי כבר אמרו ונכנסין לבה''כ. וקשה על זה דאם פשט הברייתא כן ללישנא קמא דפ''ב דאית ליה דאומרים כ''ד באמצעיתא קשה מהך ברייתא ולל''ב דהתם דאית ליה דלא מצלינן כ''ד באמצעיתא אמאי לא מייתי סייעתא מהך ברייתא וכבר הקשו התוס' קושיא זו בפ''ב ותירצו דלא אתא הברייתא אלא שאין מוציאין התיבה לרחובה של עיר אבל לה''ה ז''ל דסובר דאין פשט הברייתא כן קשה. וי''ל דה''ה ז''ל לא פי' כן הברייתא אלא אחר דאית לן הלכתא כל''ב דפ''ב דאית ליה דלא מצלינן באמצעיות דכן ראוי לפסוק כל''ב והשתא מפרש הברייתא בכה''ג ומ''מ אין הברייתא הכרח כל כך דיש לדחות כתירוץ התוס' ז''ל ומ''מ ק''ק דהכרח גמור הוא משום דרבינו ז''ל פסק כלישנא בתרא דבפרק שני והיה לו לה''ה להזכיר דמה שהזכיר אינו מבואר יפה אם לא נודעה לנו הסוגיא דפרקא קמא:

ה עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שֶׁבַע תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וּבְאֵלּוּ הַשֶּׁבַע בִּלְבַד עֵבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת אֲבָל בִּשְׁאָר הַתַּעֲנִיּוֹת אֵין עֵבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מִתְעַנּוֹת אֵין מְעַנְּגוֹת עַצְמָן בְּתַפְנוּקִים אֶלָּא אוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת [ב] כְּדֵי קִיּוּם הַוָּלָד:

מגיד משנה עברו אלו ולא נענו וכו'. במשנה שם (דף י"ג:): ובאלו השבע בלבד וכו'. שם (דף י"ד) תני חדא דעוברות ומניקות מתענות בראשונות ואין מתענות באחרונות ותניא אידך מתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות ותניא אידך אין מתענות לא באחרונות ולא בראשונות אמר רב ששת נקוט מציעתא בידך זו עיקר הנוסחא שם. ופירושה לדעת רבינו שהברייתות האלו חולקות זו על זו ורב ששת פסק כברייתא מציעתא ופירוש אחרונות הן שבע אלו שאין אחריהן תענית. וראשונות הן שש תעניות ראשונות ולזה פסק רבינו כברייתא אמצעית. אבל יש גירסא אחרת נקוט מציעתא דמתרצא לכולהו. ואף לגירסא ראשונה פירש רש''י ז''ל שכל הברייתות מסכימות שבשלש אמצעיות הן מתענות בלבד ולא בראשונות שהרי אינם חמורים כל כך ולא בשבע אחרונות לפי שהן מרובין ולא תוכלנה להתענות בהן וברייתא ראשונה קוראה האמצעיות ראשונות [לא] ראשונות ממש ואחרונות אחרונות ממש וברייתא שניה קוראה ראשונות ג' ראשונות ואחרונות הן האמצעיות וברייתא שלישית קוראה ראשונות ראשונות ממש ואחרונות אחרונות ממש ולא דברה באמצעיות אבל ממילא שמתענות בהן כיון שלא אמרה אין מתענות באחד מהן זהו פירושו ז''ל ואף כן פי' הראב''ד ז''ל ואף בהלכה כתוב בפירוש שהן מתענות באמצעיות בלבד וכ''כ בס' העתים. ובירושלמי מפורש ג''כ שאין מתענות בשבע אחרונות ורבינו תפס לו המתחוור לפי לשון הגמרא כי ברור הוא שהלשון יותר נאות לפירושו ממה שהוא לפי השיטה האחרת: ומ''ש ואע''פ שאין מתענות אין מענגות עצמן וכו'. דבר מבואר הוא בירושלמי באותן שאין מתענין:

לחם משנה עברו אלו ולא נענו וכו' ובאלו השבע בלבד עוברות וכו'. רבינו ז''ל מפרש דהברייתות פליגי כדכתב ה''ה ז''ל וקרי בגמרא ראשונות לשש ראשונות והברייתא דאמרה מתענות בראשונות ולא באחרונות הוא משום דהראשונות שש והאחרונות הם ז' ואע''פ שיכולות להתענות שש שבע אין יכולות א''נ השש ראשונות יש הפסק דגוזרים שני וחמישי ושני ואח''כ מפסיקים החמישי וגוזרין השני הבא והחמישי דכבר איפסיקא הלכתא כרבי יוסי לעיל כדכתב רבינו ז''ל בפרקא קמא דאפילו התעניות שניות לא יגזרו בתחלה אלא בשני אבל הז' הם שני וחמישי ושני וה' וב' וה' וב' בלי הפסק ובכולי האי אין כח בהן לעמוד: כתב ה''ה ובירושלמי מפורש ג''כ שאין מתענות בז' אחרונות קשה דהרב''י ז''ל כתב בסימן תקע''ה וז''ל ובירושלמי אמרו שמתענות בראשונות ובאמצעיות ולא באחרונות ולד''ה חולק על גמרא דידן ולא קיימא לן כוותיה ע''כ וכיון דלא קיימא לן כוותיה מה ראיה מביא מהירושלמי. וי''ל דמכל מקום הוי קצת סייעתא לדידהו דמתענות באמצעיות ולא באחרונות אף על גב דבראשונות פליגי אבל לרבינו ז''ל באחרונות דקאמרה גמרא דמתענות קאמר התם דאין מתענות ובראשונות נמי פליגי דהתם קאמר דמתענות והגמרא דידן סוברת דאין מתענות כדקאמר נקוט מציעתא בידך:

ו וּבְשֶׁבַע תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין. וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין מִקְצָת הַיּוֹם וְלֹא מַשְׁלִימִין. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר בְּשָׁלֹשׁ אֶמְצָעִיּוֹת אָסוּר בְּאֵלּוּ הַשֶּׁבַע הָאַחֲרוֹנוֹת:

מגיד משנה ובשבע תעניות אלו וכו'. פרק שני (דף ט"ו:) דברי חכמים במשנה: וכל דבר שהוא אסור וכו'. מבואר שם פירקא קמא (דף י"ג י"ד):

ז וִיתֵרוֹת אֵלּוּ. שֶׁבָּהֶן בִּלְבַד מַתְרִיעִין וּמִתְפַּלְּלִין בִּרְחוֹב הָעִיר. וּמוֹרִידִין זָקֵן לְהוֹכִיחַ לָעָם כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם. וּמוֹסִיפִין שֵׁשׁ בְּרָכוֹת בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּבִתְפִלַּת מִנְחָה וְנִמְצְאוּ מִתְפַּלְּלִין כ''ד בְּרָכוֹת. וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנֻיּוֹת. וּבַשֵּׁנִי מַטִּין לְעֵת עֶרֶב וּפוֹתְחִין אֶת הַחֲנֻיּוֹת. אֲבָל בַּחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְאִם יֵשׁ לַחֲנוּת שְׁנֵי פְּתָחִים פּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד וְאִם יֵשׁ לַחֲנוּת אִצְטַבָּה פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ בַּחֲמִישִׁי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

מגיד משנה ויתרות אלו שבהן בלבד וכו'. שם במשנה (דף י"ב:) מה אלו יתרות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות בשני מטין עם חשכה ובה' מותרין מפני כבוד השבת ובגמ' (דף י"ד:) תנא בשני מטין לעת ערב ובחמישי פותחין מפני כבוד השבת. יש לו ב' פתחים פותח אחד ונועל אחד ואם יש לו אצטבא לפניה פותח כדרכו ואינו חושש. ופרק שני (דף ט"ו) בשבע אחרונות מוציאין את התיבה ברחובה של עיר וכו' והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין וכו' עמדו בתפלה וכו' ואומר לפניהם כ''ד ברכות י''ח שבכל יום ויום ומוסיף עוד שש ברכות. וכתב רבינו שבשחרית ומנחה היו מוסיפין אותן אע''פ שלא נתבאר בגמרא כיון שהזכירו סתם משמע שבכל התפלות מוסיפין אותן ולא בשחרית בלבד שאל''כ היה להם לפרש וכ''כ הרמב''ן ז''ל:

כסף משנה ונועלים את החנויות ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנויות. כך היא הנוסחא האמיתית ובקצת ספרים כתובה בטעות:

לחם משנה ואם יש לחנות אצטבא וכו'. בגמ' (דף י"ד:) תניא מטין בשני עד הערב ובחמישי פותחין כל היום כולו מפני כבוד שבת היו לו שני פתחים פותח א' ונועל א' היה לו אצטבא כנגד פתחו פותח ונועל כדרכו ואינו חושש ע''כ. ונראה דרבינו ז''ל מפרש כך. אע''פ שאמרו בחמישי דפותחין כל היום כולו מפני כבוד השבת מ''מ אם היה לחנות שני פתחים הרי יכול לנעול אחד ולפתוח אחד ודיו. ואמר עוד דאע''פ דיש לחנות ב' פתחים אם יש לה אצטבא פותח ונועל כדרכו כלומר השני פתחים ואין צריך לפתוח א' ולנעול א' וכולה סיפא בחמישי הוי ולא בשני וכן נראה מדברי הרב ב''י ז''ל בסימן תקמ''ה:

ח עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ. מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה כְּגוֹן צִיּוּר וְכִיּוּר. וּבִנְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה כְּגוֹן מִינֵי הֲדַס וּמִינֵי אֲהָלִים. וּמְמַעֲטִין בְּאֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא אִם כֵּן לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְכָל מִי שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אָסוּר לוֹ לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. וּמְמַעֲטִין בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. ותַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא יִשְׁאֲלוּ שָׁלוֹם אֶלָּא כִּנְזוּפִין וּכִמְנֻדִּין לַמָּקוֹם. וְעַם הָאָרֶץ שֶׁנָּתַן לָהֶם שָׁלוֹם מַחְזִירִין לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ:

מגיד משנה עברו אלו ולא וכו'. פ''ק (י"ב:) משנה עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובבנין ובנטיעה ובאירוסין ובנשואין ובשאלת וכו' תנא בנין בנין של שמחה נטיעה נטיעה של שמחה איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו אי זו היא נטיעה של שמחה זה הנוטע אבורנקי של מלכים. ובהלכות ירושלמי הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו ע''כ. ומכאן למד רבינו דלאו חתנות ממש ולאו דוקא אבורנקי ממש אלא כיוצא בהן דהיינו ציור וכיור ונטיעות העשויות להריח ולהתענג: וממעטין באירוסין וכו'. כתב רבינו אא''כ לא קיים מצות פריה ורביה. דבר ברור הוא שאינו מבטל מצוה גמורה. ובגמרא (דף י"א) אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון תנא חשוכי בנים משמשין מטתן בשני רעבון: וממעטין בשאלת שלום בין אדם וכו'. במשנה שם (דף י"ב. ודף י"ד:) בשאלת שלום שבין אדם לחבירו כבני אדם הנזופים למקום וכו'. ובגמ' ת''ר חברים אין ביניהם שאלת שלום ועם הארץ ששאל מחזירין לו בשפה רפה ובכובד ראש:

לחם משנה ממעטין במשא ומתן וכו'. בתשעה באב תניא פ' החולץ (דף מ"ג) ברייתא כי האי גוונא הביאה הטור ז''ל בסימן תקנ''א, קודם לזמן הזה פירוש מר''ח עד התענית העם ממעטים בעסקים מלישא וליתן מלבנות ולנטוע ומארסין (אבל לא) כונסין וכו'. וקשה דרבינו ז''ל בדיני תשעה באב לא כתב אלא משנכנס אב ממעטין בשמחה ולא הזכיר כלל מדינים אלו. ושמא י''ל דרבינו ז''ל מפרש דמשא ומתן דאוסר כאן ברייתא זו הוי של שמחה דומיא דבנין ונטיעה של שמחה כסברא דדחו שם התוס' ז''ל בפרק החולץ. וכיון שכן כיון שכתב ממעטים בשמחה לא הוצרך להזכיר כל אלו כיון דהם ענייני שמחה ודאי דנכנס בכלל מ''ש ממעטים בשמחה אבל אי הך משא ומתן הוי כל משא ומתן אפילו אינו של שמחה היה לו לרבינו להזכיר בדיני ט' באב משנכנס אב ממעטין במשא ומתן אפילו אינו של שמחה דאין זה נכנס בכלל ממעטין בשמחה: ובנטיעה של שמחה וכו'. ה''ה ז''ל הביא הירושלמי דקאמר אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו וכתב עליו דמשם למד רבינו דלאו חתנות ממש ול''ד אבורנקי ממש וכ''כ הר''ן ז''ל בסוף פ''ק דתעניות דמשמע כן מהך ירושלמי. וטעמא דאל''כ אמאי קאמר בירושלמי כותלו גוהה אפילו אין כותלו גוהה כיון דלא הוי של חתנות מותר דמשום הך טעמא מוקי לה הטור והרא''ש אביו ז''ל הך דכותלו גוהה דאיירי אפילו בבית חתנות. אבל רבינו ז''ל סבר דלהכי נקט כותלו גוהה לומר דכל דלא הוי דומיא דכותלו גוהה כיון שיש לו דירה לדור בו ועושה זאת להרוחה בעלמא אינו עושה אלא דבר שהוא מוכרח לו כגון אם נפל כותל ביתו או אם אין לו מקום לדור יעשה אבל מילתא דעביד להרוחה לא. והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי להרב ב''י ז''ל שכתב על ה''ה ז''ל ואיני יודע היאך למד כן לא מהירושלמי ולא מהגמ' דידן ובסי' תקנ''א הביא דברי הר''ן ז''ל שהם כדברי ה''ה ז''ל ולא תמה עליהם. ובסימן תקע''ה תמה ונדמה לו דבר חדש ועם מה שביארתי הוא פשוט בעיני: וממעטין באירוסין. התוס' כתבו בפ''ק דמגילה (דף ה'. בד"ה ממעטין) דהך דממעטין באירוסין הוי דלא יארסו כלל וחמירי מתשעה באב שמארסין בו ע''כ. וכ''נ דברי רבינו ז''ל שכתב אא''כ לא קיים פ''ו משמע דאי לאו אסור ובתשעה באב תניא בההיא ברייתא דהחולץ שהבאתי שמארסין וכ''כ הטור ז''ל בסימן תקנ''א וכ''כ רבינו ז''ל בפ' עשירי מהל' אישות מותר לארס בכל יום חול אפילו בט' באב וכו' וא''כ ק''ק על ה''ה ז''ל שכתב לעיל בראש פרק זה דברי הרמב''ן ז''ל נראין עיקר לא יהו אלו חמורים מט' באב שיתבאר בפרק חמישי שאין לו תוספת ע''כ. משמע דאין ראוי להיות חמורים יותר מתשעה באב וכאן נראה דחמורין יותר כדכתיבנא. ואם כן נתבטל ק''ו דידיה וצ''ע:

ט תַּלְמִידֵי חֲכָמִים חוֹזְרִין לְבַדָּם וּמִתְעַנִּים שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן שֶׁל תְּקוּפָה אֲבָל לֹא הַצִּבּוּר. שֶׁאֵין גּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר בִּשְׁבִיל גְּשָׁמִים שֶׁלֹּא יָרְדוּ יֶתֶר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ. וּכְשֶׁמִּתְעַנִּין הַיְחִידִים עַד שֶׁיָּצָא נִיסָן מֻתָּרִין לֶאֱכל בַּלַּיְלָה וּמֻתָּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּנְעִילַת הַסַּנְדָּל כִּשְׁאָר כָּל הַתַּעֲנִיּוֹת. וּמַפְסִיקִין לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּפוּרִים. יָצָא נִיסָן שֶׁל תְּקוּפָה וְהוּא כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשֶּׁמֶשׁ לִתְחִלַּת מַזַּל שׁוֹר אֵין מִתְעַנִּים. שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא סִימַן קְלָלָה הוֹאִיל וְלֹא יָרְדוּ כָּל עִקָּר מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה:

מגיד משנה תלמידי חכמים חוזרין וכו'. במשנה (דף י"ב:) היחידים חוזרין ומתענים עד שיצא ניסן ומפרש ניסן ניסן של תקופה. וכתב רבינו אבל לא על הצבור מפורש פ''ק (דף י"ד) ר''י נשיאה גזר י''ג תעניתא ולא איעני סבר למגזר טפי א''ל ר' אמי הרי אמרו אין מטריחין על הצבור יותר מדאי אר''י ל''ש אלא גשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו: וכשמתענין היחידים וכו'. זה ברור שם (דף י') שכל תענית שהוא של צבור יחידים מותרין בכל אלו ומפסיקין בר''ח וחנוכה ופורים: יצא ניסן של וכו'. במשנה (דף י"ב:) יצא ניסן ולא ירדו גשמים הגשמים סימן קללה:

לחם משנה יצא ניסן של תקופה וכו' אין מתענין וכו'. בסוף פ''ק דתעניות (דף י"ב:) אמרו יצא ניסן וירדו גשמים (הגשמים) סימן קללה. ובירושלמי אמרו על זה ובלבד ניסן של תקופה ע''כ. והטור ז''ל כתב בסי' תקע''ה יצא תקופת ניסן. ובאמת שאין הלשון מורה כפירושו דא''כ תקופה של ניסן מבעי ליה מאי ניסן של תקופה הדברים הפוכים. לכך נראה ודאי כפי' רבינו ז''ל שמיום תקופת ניסן מונים (מעלה מטה x) ל' יום עד שנכנס השמש בתחלת מזל שור דהתקופה של ניסן כתב רבינו ז''ל פ''ט מהל' קדוש החדש היא השעה והחלק שנכנס השמש בראש מזל טלה ובהליכת מזל שור עוברין ל' יום יותר מעט ואז נכנס למזל שור וזה הנקרא ניסן של תקופה כלומר דמנינן ניסן מיום התקופה דומה למ''ש בפ''ק דר''ה שבט דתקופה דמנינן שבט מיום התקופה של טבת הכא נמי כיוצא בזה והוא עיקר הפירוש דכשיעברו אלו הימים אחר תקופה של ניסן לא יתפללו עוד: אבל לא הצבור. כתב ה''ה ז''ל מפורש פ''ק ר''י נשיאה כשגזר תעניתא וכו'. נראה דסובר דהא דר' יהודה נשיאה (דף י"ד) בתענית המטר איירי ודבריו לקוחים מדברי הרי''ף ז''ל בהלכות וכבר תמה הר''ן ז''ל על זה דאין נראה כן מדברי הגמ' דאמרו שם רבי אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד אלא הכי א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן לא שנו וכו', ואולי י''ל ולתרץ זה דהני דהתעניות היו בשביל הגשמים אבל ממה שתלה ר' אמי הטעם מפני שאין מטריחין ולא תלה מפני שיצא זמן של רביעה משמע דאית ליה דאפילו בשאר פורעניות כן ועל זה תפס עליו רבי אבא דאינו כן אלא לעצמו דרש שלא רצה להתענות בשאר פורעניות ולכך נתן טעם זה אבל אינו כן דאינו אלא בגשמים אבל לא בשאר פורעניות ועם זה נסתלקה תמיהת הר''ן ז''ל ועל זה הדרך הלך ה''ה ז''ל:

י * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכָל הַדּוֹמֶה לָהּ. אֲבָל מְקוֹמוֹת שֶׁעוֹנַת הַגְּשָׁמִים שֶׁלָּהֶן קֹדֶם י''ז בְּמַרְחֶשְׁוָן אוֹ אַחַר זְמַן זֶה כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים יְחִידִים מִתְעַנִּים שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וּמַפְסִיקִין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים. וְשׁוֹהִין אַחֲרֵי כֵן כְּמוֹ שִׁבְעָה יָמִים. אִם לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּית דִּין גּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ:

ההראב"ד בד''א בא''י וכו'. א''א על ההקדמה איני מודה לו שאע''פ שיש מקומות שמקדימים וזורעים אין להם הפסד באיחור הגשמים עד הזמן הנזכר במשנה, עכ''ל:

מגיד משנה בד''א בא''י וכו'. זה ברור ומבואר בירוש' וגם נראה מן הגמ' שלנו (י"ד:). ובהשגות א''א על ההקדמה איני מודה לו וכו'. ודעת רבינו שכיון שאין הזמנים שוין מה לי להקדים מה לי לאחר:

כסף משנה בד''א בא''י וכל הדומה לה אבל מקומות שעונת גשמים שלהם קודם י''ז במרחשון וכו' ושוהין אח''כ כמו ז' ימים. טעמו שכך שוהין בא''י שהרי כשהגיע י''ז במרחשון ולא ירדו גשמים היחידים מתענין ב' וה' וב' נמצאו נגמרים בכ''ה לחשון ואם הגיע ר''ח כסליו ולא ירדו גשמים ב''ד גוזרים ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשון ויום ר''ח כסלו הרי ו' ימים ובשביעי שהוא מחרת ר''ח כסלו מתחילים להתענות אם הוא יום ב' ואם לא יהיה יום שני ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצאו שוהים יותר מז' ימים. ואפשר שמפני כך כתב שוהין כמו ז' ימים מפני שלפעמים שוהים יותר משבעה אבל קשה שלא ה''ל לכתוב אלא שוהים כמו ו' ימים שהרי ה' ימים מסוף חדש חשון ויום ר''ח כסלו ו' ימים ולא ז'. ואפשר שרבינו כתב כמו ו' ימים והיה כתוב ו' וטעה הסופר בין ו' לז'. ויותר נכון לומר כי מפני שכשר''ח כסלו אינו אלא יום אחד הם ששה ימים וכשר''ח כסלו ב' ימים הם ז' ימים לפיכך כתב כמו ז' ימים. והר''ן כתב שלא נתבארו לו יפה דברי רבינו:

לחם משנה בד''א בא''י וכו'. בפ''ק דתעניות (דף ו') איפליגו ר''מ ור' יוסי ור' יהודה בזמן ג' רביעיות ר''מ אית ליה ראשונה בג' במרחשון בינונית בשבעה בו אפילה בי''ז בו ר' יהודה אומר בשבעה ובשבעה עשר ובשלשה ועשרים ר' יוסי אומר בשבעה עשר ובעשרים ושלשה ובר''ח כסליו וכן היה ר' יוסי אומר אין היחידים מתענין עד שיגיע ר''ח כסליו ואמרו שם אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי אמימר מתני לה להאי דרב חסדא בהא לישנא בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים ר''ג אומר בשבעה בו אמר רב חסדא הלכה כר''ג כמאן אזלא הא דתניא רשב''ג אומר גשמים וכו' כמאן כר' יוסי אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי. עוד אמרו שם בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי א''ר זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירבו גשמים עד שתרד רביעה שניה וכו'. ובאמת קשה בלישנא בתרא דכיון דפסק ר''ח כר''ג דשואלים בז' בו א''כ איך פסק אח''כ כר' יוסי דאי הלכה כר' יוסי אין שואלים אלא בי''ז דהכי אמרו שם רביעה ראשונה לשאול ולכך שנה רש''י ז''ל הגירסא שם ואמר נראה דגרסינן אמר רב חסדא הלכה כר' יהודה דאית ליה ראשונה בז' והשתא אתי כמאן דפסק הלכה כר''ג דהוי בז' ולא היה רש''י ז''ל אפשר לו לגרוס הלכה כר' מאיר דלמאי פסק הלכה כר' מאיר ברביעה ראשונה אם לא לשאול כדאמר שם ראשונה לשאול ואיהו פסק כר''ג דהוי בשבעה לכך הוכרח רש''י ז''ל לומר דגרסינן הלכה כר' יהודה ולפ''ז היחידים מתחילין להתענות מכ''ג בו דהוי זמן רביעה שלישית לר' יהודה דהא אמרו שם שלישית להתענות והיינו יחידים. ורבינו ז''ל דפסק דמשהגיע י''ז במרחשון מתחילין להתענות הוי כר' מאיר וכסתם מתניתין דאתי כוותיה כדכתב שם רש''י ז''ל ואע''ג דפסק דשואלין בז' בכ''ג הוי משום עולי רגלים כדיהיב ר''ג טעמא במתני' ואע''ג דהשתא ליכא עולי רגלים כבר הוקשה זה בעיני הר''ן ז''ל בפ''ק דתעניות ויישב זה יעויין שם. ולפי זה צ''ל דמה שאמר רבינו ז''ל כאן מקומות שעונת גשמים קודם י''ז או אחר י''ז היינו ברביעה שלישית שהיא האפילה דאז מתחילין להתענות היחידים ומשערינן ג' רביעיות באומד כדכתב הר''ן ז''ל בפ''ק דתעניות גבי ס' יום אחר התקופה ה''נ אמרינן הכי דאחר דמשערים הג' רביעיות באומד הדעת והוי רביעה אפילה שהיא השלישית קודם י''ז או אחר י''ז אז מתחילין להתענות היחידים דאי לאו הכי הרי אמרו שלישית להתענות ומ''ש ושוהין אחרי כן כמו ה' ימים כבר נתן הטעם הרב''י ז''ל. ובכן נראין הדברים. וקשיא טובא חדא דאיך פסק כר''מ דבלישנא קמא בגמ' שהבאתי אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ובלישנא בתרא ע''כ גרסינן הלכה כר' יהודה וכיון שכן כיון דר' חסדא אמר הלכה כר' יוסי או כר' יהודה לא הוה ליה למפסק כר''מ אע''ג דסתם מתניתין כותיה דאיך יש לו כח לרבינו ז''ל לחלוק על גמרא ערוכה. ותו קשיא טובא דגבי נדרים הנודר מן הגשמים פסק כר' יוסי דברביעה שניה הוי מכ''ג מרחשון ואילך וכו' והיינו כלישנא קמא דאמר הלכה כר' יוסי ודבריו כחומץ לשנים וכעשן לעינים דא''כ לא היו היחידים מתחילין אלא מר''ח כסליו כדקאמר התם בגמרא בהדיא והוא פסק כאן בהפך כי באמת דעתו נראה כר''מ כדכתיבנא והולך לשון הר''ן ז''ל בפי' ההלכות מסכים לדברי כתב שם על מתני' דהגיע י''ז במרחשון וכו' וסתמא דהך מתניתין כר''מ דזמנה של רביעה ראשונה x בז' וכו' אבל ר''י פליג עליה וכו' ולר''י אין היחידים מתענים עד ר''ח כסליו ואמרינן לעיל בגמ' א''ר חסדא הלכה כר''י אמימר מתני להא שמעתא דר''ח אהא דבג' בחשון שואלין את הגשמים ר''ג אומר בז' בו ואר''ח הלכה כר''ג. ולפ''ז צ''ע אי קי''ל כסתם משנה מדאמר ר''ח הלכה כר''י אע''ג דבתר הכי אמרינן דאמימר מתני לה וכו' אפ''ה כיון דלישנא קמא הוי לישנא דגמרא ולישנא בתרא הוי מילתיה דאמימר משמע דאלישנא קמא סמכינן שבענין זה כתב הרב וכו' ובסוף דבריו כתב אבל הרב אלפסי ז''ל והרמב''ם ז''ל סמכו על סתם מתני' הרי מבואר בלשונו זה דמתני' כר''מ אבל לר' יהודה שואלין בז' ובכ''ג מתחילין היחידים להתענות בשלישית ולר''י היחידים מתחילין מר''ח כסליו ולר''מ בי''ז במרחשון כמתני' א''כ כיון דכאן פסק כר''מ איך בהל' נדרים פ''י כתב רבינו ז''ל האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו' ואם אמר עד הגשמים ה''ז אסור עד שירדו גשמים והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהיא בא''י ובמקומות הסמוכים לה מכ''ג במרחשון ואילך אם אמר עד שיפסקו הגשמים וכו' הרי מבואר שם דבג' במרחשון רביעה שניה כר''י וכאן פסק כר''מ. גם יש לתמוה על הטור ז''ל דכאן בטא''ח הלכות תעניות פסק כסתם מתניתין דהיינו כר''מ כדכתיבנא ובטיו''ד סימן ר''כ פסק כר' יהודה דכ''כ שם עד שתרד רביעה שניה שהיא בא''י י''ז במרחשון וכו' וכן בטח''מ בסי' רמ''ד בהל' זכיה מההפקר כתב הולכים בשבילים שעל פני השדות עד י''ז במרחשון שהוא זמן רביעה שניה ע''כ הרי דפסק כר' יהודה והוא סותר למ''ש בהלכות תעניות. אבל מה שהקשה עליו הרב''י ז''ל סי' ר''כ ועל הרא''ש ז''ל דלמה פסקו כר''י לגבי דר' יוסי אין זו קושיא דיש לתרץ דהוא גורס כגי' רש''י ז''ל שכתב למעלה דגריס כלישנא בתרא א''ר חסדא הלכה כר''י ופסק כלישנא בתרא. אבל מה שהקשיתי אני ודאי קושיא היא. ועוד תימה על רבינו ז''ל דפסק כאן כר''מ ושם פסק כר''י בהל' נדרים ובהל' מתנות עניים לא פסק לא כזה ולא כזה דשם כתב בפ''א מאימתי מותרים כל אדם בשכחה של זיתים בא''י ה''ז מותר בה מר''ח כסליו שהיא זמן רביעה שניה בשנה אפילה ע''כ. ואי פסק כר''י הוי זמן רביעה שניה בכ''ג בחשון וכדכתב בהלכות נדרים וכבר עמד על זה שם הרב בעל כ''מ ותירץ דמדכתב רבינו ז''ל בשנה אפילה דמשמע דבשאר השנים אינו כן משמע דמפרש דר' יוסי ארביעה שניה קאי וה''ק רביעה שניה בשנה בכירה בי''ז ובשנה בינונית היא בכ''ג ובשנה אפילה בר''ח כסליו וכו' ואע''ג דבנוסחאות דידן כתוב בדברי ר''מ איזו היא רביעה ראשונה הבכירה כ''ג וכו'. ולפי זה הפי' לשון הבכירה והבינונית וכו' מתפרש דעל השנים קאמר שנה בכירה ושנה בינונית ושנה אפילה ועל דא קאי ר' יהודה וכן ר''י וא''כ משמע דבראשונה פליגי. ואפשר דלא גרסינן ראשונה דבפ' קונם יין (דף ס"ב:) כשהביאו ברייתא זו לא אמרו שם אלא איזו היא רביעה ולא הזכירו ראשונה, ואפשר דרבינו ז''ל מפרשה השניה, ובאמת פי' זה מוכיח ממ''ש רבינו ז''ל בפי' המשנה דפ''ח מפיאה ובפ''ט משביעית דשם כתב בהדיא כדברים האלו שכתב הרב''י ז''ל. אבל קשה לענ''ד דאיך יישב כל הסוגיא דאמרו שם כמאן אזלא הא דתניא רשב''ג אומר גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה אתה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה בשלישית כמאן כר' יוסי. עוד אמרו שם בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שנייה למאי וכו' דמכל הני מוכרח לומר דר' יוסי מאי דקאמר בי''ז וכו' איירי בזמן הרביעיות שלשתן ולא ברביעה שניה לבד ובשניה חלוקות דלפי זה לא יתיישב מ''ש כמאן כר' ולא מה שקשה בשלמא וכו'. על כן הדברים נראים קשים בעיני ולא ירדתי לסוף דעת רבינו, ומ''מ לתרץ מה שהקשיתי על הטור ז''ל דאע''ג דאמרו בגמ' שלישית להתענות אין זה מוכרח דאע''ג דקי''ל כר' יהודה דשלישית בכ''ג מ''מ מתחילין התעניות בי''ז שהיא רביעה שניה דכיון דעברה הראשונה איכא צערא ולא אמרו כן בגמ' שלישית להתענות אלא על דברי ר''י שכ''כ במס' נדרים כשהביאו סוגיא זו אמרו ואמרינן עלה בשלמא רביעה ראשונה וכו' כלומר לר''י דאמר דשלישית להתענות שכן אמר אין היחידים מתענים עד שיגיע ר''ח כסליו וכו' משמע דס''ל שלישית להתענות ניחא ליה שלישית וניחא ליה ראשונה אבל שנייה למאי אבל אנן דקי''ל כר' יהודה משום דר''ח כלישנא בתרא קאמר הכי כדפרישית ולא אמרינן דמתני' דהגיע י''ח במרחשון דהיחידים מתענין דהוי דלא כר' יהודה דהוי הלכתא כותיה דאדרבה ראוי ליישב סתם משנה אליבא דהלכתא ונאמר דס''ל למתני' דשניה להתענות דכיון דעברה ראשונה איכא צערא ומתענין אבל מה שקשה בעיני על רבינו ז''ל קשה עד מאד אצלי וצ''ע. ומ''מ עיקר החילוק שחילק רבינו ז''ל בין א''י לשאר המקומות כתבו בפירוש המשנה ונ''ל סעד לדבריו מגמ' דידן דבפרקא קמא הביאו ברייתא גבי נינוה א''ר יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרוים על אדמתם אבל בזמן הזה הכל לפי השנים הכל לפי המקומות הכל לפי הזמן ואע''ג דר' פליג על הא ברייתא וקי''ל כותיה דאמרינן התם היינו לענין דאומרו בשומע תפלה אבל לענין התענית ודאי דקי''ל כברייתא דיעשה כל אחד בזמנו דאין סברא שישאל שום אדם דבר בלא זמנו וכדהכריח רבינו ז''ל בפירוש המשנה ע''ש ואפשר דלראיה זאת רמז ה''ה ז''ל שאומר וגם נראה מן הגמ' שלנו:

יא כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁגּוֹזְרִין הַצִּבּוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ אוֹכְלִים בָּהֶם בַּלַּיְלָה וְדִינֵיהֶם כְּדִין שְׁאָר הַתַּעֲנִיּוֹת. שֶׁאֵין גּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר תַּעֲנִית כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִגְלַל הַמָּטָר. וּבְאוֹתָן עֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ אֶמְצָעִיּוֹת וְשֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת:

מגיד משנה כל תענית שגוזרין הצבור בחוצה לארץ וכו'. פירקא קמא (דף י"ג:) אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. וכתב הרמב''ן ז''ל שהטעם מפני שאין נשיא בחוצה לארץ וגזרתן גזרת הדיוטות והרי הן כיחידים ואין יכולת בידם להשוות תעניותיהן לתענית צבור אלא הרי הן כיחידין ואינן מפסיקין בהן מבעוד יום ואינן אסורין אלא באכילה ושתיה ביום בלבד ומתוך הטעם הזה כתב שבחוצה לארץ כל יחיד ויחיד צריך קבלה בערבי תעניות אלו ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב פ''א. וכתב רבינו בארץ ישראל בלבד ובגלל המטר לומר שבשאר הצרות אפילו בארץ ישראל אין להם חומר זה והטעם לדבריו שלא ראינו שהזכירו בהן בגמרא חומרות אלו ולפיכך מן הסתם הן מותרין וכ''נ מדברי רש''י ז''ל אבל הרמב''ן ז''ל חלוק בזה ואומר שבשאר צרות יש בהן חומרות אלו. ומנהגנו כדברי רבינו:

לחם משנה כל תעניות שגוזרין הצבור בח''ל וכו'. כתב ה''ה ז''ל וכתב הרמב''ן ז''ל שהטעם וכו'. נראה מדברי ה''ה ז''ל דסובר רבינו ז''ל כטעמו של הרמב''ן ז''ל מפני שאין נשיא בח''ל אבל לענין הקבלה שכתב שבח''ל כל יחיד ויחיד צריך לקבלו בזה לא סבר כותיה וכדכתב הרב בית יוסף בסי' תקפ''ה בתירוץ בתרא על דברי הטור ז''ל יעויין שם. ומכל מקום נראה שדעת הרמב''ן ז''ל דאף על גב דהן כתעניות יחיד מתריעין ומוסיפין שש ברכות דהא הרב בית יוסף ז''ל בסי' תקע''ה הביא תשובה להרשב''א ז''ל שאמר לו השואל משמו של הרמב''ן ז''ל דהיכא דשנו חכמים מתריעין ומוסיפין שש ברכות באחרונות ומשמע דבח''ל היא. וקצת קשה כיון דכתעניות יחיד ממש דיינינן ליה דהא בעי קבלה לכל חד וחד אמאי מוסיפין שש ברכות כתענית צבור:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן