הלכות תעניות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תעניות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י-ט) 'עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת'. כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ:

מגיד משנה מצות עשה מן התורה וכו'. זה מבואר בכתוב ומפורש בספרי. וראיתי לרבינו בספר המצות שלו שמנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות במצוה אחת ותמה אני למה שהרי שני פסוקים הם בכתוב. ונראה שדעתו ז''ל שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות ועוד צ''ע. ויתר הדברים שכתב רבינו כאן דברים ברורים וראויין אליו ומפורשים בספרא ובספרי:

לחם משנה (כתב המחבר ז"ל הלכות תעניות להרמב"ם ז"ל עיינתי בהם בכפר ליואדי ויען כי ספרי אין אתי וצריך אני לחפש בספרים בקצת ענינים כאשר נבא העיר בעזרת האל אציגם פה):

כגון בצורת ודבר וארבה וכו'. קשה דהא בפ''ג דמסכת תעניות (דף י"ט) אמרו במשנה על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה וכו' שמעון התימני אומר אף על הדבר ולא הודו לו חכמים ואמרו בגמרא (דף כ"ב:) איבעיא להו לא הודו לו חכמים בשבת אבל בחול הודו לו או דילמא לא הודו לו כלל ת''ש דתניא מתריעין על הדבר בשבת ואין צ''ל בחול רבי חנן בן פיטום תלמידו של ר''ע (משום ר"ע) אומר אין מתריעין על הדבר כל עיקר ע''כ. ופירש''י ז''ל אין מתריעין כל עיקר אפילו בחול דגזרה היא ע''כ. כלומר גזרו חול אטו שבת והא דלא גזרו בכל הני דמתני' כגון שדפון וחסיל ואינך דמתריעין בחול משום דדבר הוא רוע גדול ואתו לארועי בשבת אי שרו בחול משמע דלחכמים דקי''ל כוותייהו אין מריעין בחול. ורבינו ז''ל כתב כאן ולקמן בפ''ב דמתריעין על הדבר וכן בהלכות שבת פ''ב כתב דאין זועקין ומתחננים על הדבר בשבת משמע הא בחול מתריעין ולא כחכמים. וי''ל דבמתני' יש שלש מחלוקות דלחכמים אין מתריעין על הדבר אפילו בחול ולשמעון התימני מתריעין אפילו בשבת ולת''ק דלעיל מתריעין בחול שכן אמרו במשנה למעלה עיר שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות ר''ע אומר מתריעות ולא מתענות א''כ הרי רבנן אמרי בפירוש דמתריעין ורבינו ז''ל פסק כהך רבנן דהוי סתם משנה. ולפי זה האי לא הודו לו חכמים דמתניתין הוי סברא שלישית כדכתיבנא. אבל ראיתי לרבינו ז''ל שכתב בפי' המשנה וז''ל ר' יוסי אומר שאין תוקעין בשופר בשבת אלא כדי שיתקבצו העם להושיע אותה מדינה אבל לזעוק ולהתענות לא ואין הלכה כר' יוסי למנוע מהם הצעקה בשבת אלא שצועקין ומתענין להם בשבת ולא כשמעון התימני שאומר מתריעין על הדבר אבל הדין אצלנו אין מתריעין על הדבר כל עיקר אבל מתענים עליו בלבד ואותם שנפל בהם הדבר הם בלבד מתענים ומתריעין כמו שקדם ע''כ. נראה דהוא מפרש דשמעון התימני היה אומר דמתריעין על הדבר בשבת אפילו הסביבות של המדינות שאמרו במתני' דמתענות ולא מתריעות ועל דא קאמרה הגמרא דלא הודו לו חכמים דאין מתריעות הסביבות אפילו בחול אלא מתענות בלבד וכמו שקדם ולפי זה הוי הך ולא הודו לו חכמים סברת ת''ק דלעיל ופסק כת''ק. ולכולהו פירושי קשה דבגמרא אמר בברייתא דר''ע פליג אדשמעון התימני ולית ליה דאין מתריעין כל עיקר והא ר''ע גופיה אמר במתניתין דהסביבות מתריעות ולא מתענות והיא גופא מתענה ומתרעת וא''כ בין דאיירי מתניתין בסביבות כפירוש הרמב''ם ז''ל בין בהיא גופא כדפרישית קשיא דר''ע אדר''ע דמתניתין קאמר דאיכא התרעה ובברייתא קאמר דליכא. ואפשר לומר דתרי תנאי ואליבא דר''ע והך ברייתא הוי רבי חנן דאמר כן משמו ודמתניתין הוא אחר. או אפשר לומר דר''ע דמתניתין לא קאי אלא אמפולת ולא על דבר אבל בדבר אית ליה דלית ליה התרעה כלל לפירוש הרמב''ם ז''ל בסביבות ולפי מאי דפרישית אפילו בעיר עצמה לית ליה לר''ע התרעה וכל זה דוחק. וא''ת אי הרמב''ם ז''ל מפרש דלא הודו לו דקאמר מתניתין לא קאי אלא אסביבות מנ''ל דבהיא עצמה אין צועקין ואין מתחננין בשבת שכן כתב בפ''ב מהלכות שבת. וי''ל דפסק כמתני' דלא הזכירה התרעה בשבת בדבר כלל משמע דלית ליה התרעה בשבת בדבר אפילו בהיא עצמה:

ב וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה-כה) 'עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ' וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:

ג אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו-כז) 'וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי' (ויקרא כו-כח) 'וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי'. כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:

ד וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ זוֹעֲקִין בִּתְפִלּוֹת וּמִתְחַנְּנִים וּמְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּלְבַד. וְאִם הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָר. הַשּׁוֹפָר מְקַצֵּר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת. וְאֵין תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹפָר כְּאֶחָד אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צח-ו) 'בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'':

מגיד משנה ומדברי סופרים להתענות וכו'. זה ברור שאין כאן תענית מן התורה שלא נזכר ענוי בכתוב: ובימי תעניות אלו וכו'. מדברי רבינו נראה שאין תוקעין אלא בחצוצרות בגבולין ולא בשופר כלל. וכן נראה לכאורה מן הברייתא שבפרק ראוהו בית דין בראש השנה (דף כ"ז) שאמרו שם בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר. ופירש רש''י ז''ל וכן רוב המפרשים מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. והקשו לזה ממה שאמרו פירקא קמא דתענית (דף י"ד) אלא שופרות דכולי עלמא לא פליגי דקרי לה התרעה. ותירץ הראב''ד ז''ל בפירושיו שתקיעת החצוצרות היתה על סדר ברכות הנזכרות פרק רביעי אבל בשופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין. ולדברי רבינו שלא הזכיר שופר בגבולין כלל יש לי לומר דשופרות לאו דוקא אלא כלפי שאמרו התרעה בעננו שהיא בפה הזכירו שופרות הרגילין בכל מקום ולפי שיש במקדש שופרות ועל בית המקדש הזכירו שופרות אבל בגבולין אין שם לעולם אלא חצוצרות. ומכל מקום המחוור כדברי הרשב''א ז''ל דבמקדש איכא תרתי חצוצרות ושופר ובגבולין ליכא אלא חד מינייהו חצוצרות או שופר. וז''ש בדברי הגאונים תקיעה בשופר בתעניות לפי שבאי זה מהן שירצה רשאי ובלבד שלא יביא שניהם אלא במקדש עכ''ד: ואם היו במקדש וכו'. משנה וברייתא פרק ראוהו בית דין (ראש השנה כ"ו): ואין תוקעין וכו'. שם בגמרא:

לחם משנה ומריעין בחצוצרות בלבד. על מה שתירץ הראב''ד ז''ל ויישב הסוגיות דפ''ק דתעניות ודפרק ראוהו ב''ד שתקיעת החצוצרות היתה על סדר הברכות אבל בשופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין. ק''ק לישנא דגמרא דאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' דהיינו בבית המקדש בעינן חצוצרות ושופר אבל לא בגבולין דמשמע מריהוט הלשון דבגבולין ליכא שופר כלל כדברי רבינו ז''ל דאילו להראב''ד ז''ל צריך לדחוק דלא איירי קרא אלא לענין סדר הברכות ולא משמע כן מפשט הכתוב דבכל גונא משמע דאמר קרא דבגבולין ליכא שופר. אבל על מה שכתב הרשב''א ז''ל קשה דכיון דבר''ה קאמר קרא שופר אמרינן שופר דוקא ולא אמרינן שופר או חצוצרות א''כ בתעניות נמי דאמר קרא חצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות נימא חצוצרות דוקא וכדכתב הרמב''ם ז''ל בפירוש המשנה ומפני זה היא מצות יום התענית בחצוצרות לפי שהתענית אינו אלא על צרות הצבור וה' אמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם א''כ הול''ל דחצוצרות דוקא. ומדברי הר''ן ז''ל בפי' ההל' יש ללמוד תירוץ על קושיא זו שכתב שם וז''ל והיינו טעמא משום דכיון דאמר רחמנא דבשעת מלחמה מריעין ילפינן מינה נמי בכל צרה וצרה שלא תבא על הצבור דמריעין ומיהו כיון דבחצוצרות בכינופיא דכלהו ישראל הוא דאשכחן כדכתיב והיה לך למקרא העדה ולמסע את המחנות ותעניות דבגבולין לאו כנופיא דכל ישראל הוא ולהכי תוקעין ומריעין בשופר דר''ה ולא בחצוצרות ע''כ. ומכאן יצא לו להר''א ז''ל שופר משום דלאו כינופיא דכל ישראל הוי ומיהו אי בעי בחצוצרות תוקע בה כמ''ש בברייתא מקום שיש חצוצרות אין שופר כתב הר''ן ז''ל דלפי פירוש זה הוי שעת מלחמה ולא תעניות כדפירש''י ז''ל ורבינו ז''ל: ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות וכו'. קשה למה לא הזכיר כאן רבינו ז''ל דהשופר צריך שיהיה בשל פשוטין כדאמר רבי לוי בפ' ראוהו ב''ד (דף כ"ו:) דשל יובל ושל ר''ה הוי בכפופין ושל כל השנה בפשוטין ופירש''י ז''ל (של כל השנה) של תעניות דהוא פסק כר' לוי בהלכות שופר א''כ למה לא הזכיר כאן דצריך שיהיה בשל פשוטין כרבי לוי כמו שהזכיר שם בר''ה דבעי כפוף ולא עוד אלא דמשמע מדבריו בריש הלכות שופר כדכתב ה''ה ז''ל דר' לוי לעיכובא קאמר. ולפי זה הכא נמי לעיכובא וכיון דהוי עיכובא לא הוה ליה לרבינו ז''ל למשתק מינה. ונ''ל דרבינו ז''ל סובר דמתני' הזכירה גבי תענית כפופין וכן רבי לוי שהזכיר פשוטין אין הכונה לומר דדוקא הך בעי אלא משום דבר''ה ויובל קאמר דבעינן פשוטין אליבא דמתני' הוצרכה לומר דבתעניות בכפופין סגי ולא בעי דוקא בפשוטין אלא בכפופין סגי וכן ר' לוי דקאמר פשוטין ר''ל דלא בעינן כפופין אלא בפשוטין סגי ולא כמו ר''ה דבעינן דווקא כפופין אלא בכל ענין סגי. וטעמא כמו שכתב רש''י ז''ל דבתעניות כיון דהוי לכנופיא לא איכפת לן כלל. שכיון שכן מסתבר דלא איכפת לן כלל ולכך לא הזכיר רבינו ז''ל כאן כלל דבכל גוונא כשר. ודייק לישניה דכתב בריש הלכות שופר שכתב ושופר שתוקעין בו בין בר''ה בין ביובל וכו' משמע דוקא להני קפדינן שיהא כפוף אבל לא במקום אחר. ומ''מ קשה למה לא הזכיר רבינו ז''ל שם שיהא מצופה זהב ולא כאן שיהיה מצופה כסף כדאמרינן במשנה בפ' ראוהו ב''ד: כתב ה''ה ז''ל הזכירו שופרות הרגילים בכ''מ וכו'. פירוש דבריו דשופר הוא בר''ה וביובל משא''כ בחצוצרות והוקשה לו מ''מ אע''פ שהוא רגיל בכ''מ כיון דהדין הוא בחצוצרות לא הוה ליה למשבק דינא דהוי בחצוצרות ולמנקט שופר דלא הוי דינא הכי. לזה תירץ דהא במקדש איתיה וכיון דבכ''מ הוא רגיל ובדין זה איתיה במקדש מש''ה נקטיה:

ה תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁגּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת אֵינָן יוֹם אַחַר יוֹם. שֶׁאֵין רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּדָבָר זֶה. וְאֵין גּוֹזְרִין בַּתְּחִלָּה תַּעֲנִית אֶלָּא [א] בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וּבַחֲמִישִׁי שֶׁלְּאַחֲרָיו וּבְשֵׁנִי שֶׁלְּאַחֲרָיו וְכֵן עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ:

מגיד משנה תעניות אלו שגוזרין וכו'. גם זה פשוט ומבואר בכמה מקומות במסכתא: ואין גוזרין תחלה תענית אלא בשני וכו'. משנה פ' סדר תעניות כיצד (תענית ט"ו:) אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי שלא להפקיע שערים אלא ג' תעניות הראשונות שני וחמישי ושני ושלש שניות חמישי ושני וחמישי ר' יוסי אומר כשם שאין הראשונות בחמישי כך לא שניות בחמישי ולא אחרונות. ופסק רבינו כר' יוסי דנמוקו עמו. ופירוש שלא להפקיע שערים פי' רש''י ז''ל כשרואים בעלי חנויות שקונין למוצאי יום התענית ב' סעודות גדולות אחת ליום ואחד לשבת תמהים והם סבורים שבא רעב לעולם ומייקרין השער אבל כשהתחילו בשני יודעין שאין זה אלא מפני התענית עכ''ל. ורבינו לא הזכיר הטעם לפי שאפילו במקום שאין לחוש לו כגון עיר שרובה עכו''ם הדין כן וכ''כ קצת הגאונים ז''ל שבשום מקום אין גוזרין תענית לכתחלה אלא בשני וכן נהגו ועיקר:

לחם משנה ואין גוזרין בתחילה תענית אלא בשני בשבת וכו'. מדכתב רבינו ז''ל וכן על הסדר הזה שני וחמישי ושני ולא קאמר חמישי ושני וחמישי כת''ק משמע דפסק כר' יוסי. ומ''ש ה''ה ז''ל דפסק כר' יוסי דנימוקו עמו. קשה דאי משום דר' יוסי נימוקו עמו ולהכי פסק כוותיה א''כ בדין דלקמיה דקאמר על עיר שהקיפוה עכו''ם וכו' דמריעין ופליג ר''י ואמר לעזרה אבל לא לצעקה היה לו לפסוק כר' יוסי משום דנימוקו עמו ולא פסק וכמ''ש ה''ה ז''ל בפ''ב מהלכות שבת אע''ג דאין נראה כן מדברי הטור ז''ל בסי' תקע''ו וכמ''ש שם הרב''י ע''ש. וגם מ''ש שרבינו ז''ל לא הזכיר לפי שאפילו במקום שאין לחוש וכו'. קשה וכי רבינו ז''ל דרכו להזכיר בכל הדינים טעמן שהוקשה לו דאמאי לא הזכיר כאן הטעם:

ו אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר לֹא [ב] בְּשַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים. וְכֵן אֵין תּוֹקְעִין בָּהֶן לֹא בְּשׁוֹפָר וְלֹא בַּחֲצוֹצְרוֹת וְלֹא זוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים בָּהֶם בַּתְּפִלָּה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ עַכּוּ''ם אוֹ נָהָר אוֹ סְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם. אֲפִלּוּ יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי עַכּוּ''ם מִפְּנֵי לִסְטִים וּמִפְּנֵי רוּחַ רָעָה ( מִתְעַנִּין עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת וְ) זוֹעֲקִין וּמִתְחַנְּנִים עֲלֵיהֶם בַּתְּפִלָּה. אֲבָל אֵין תּוֹקְעִין אֶלָּא אִם כֵּן תָּקְעוּ לְקַבֵּץ אֶת הָעָם לַעֲזֹר אוֹתָם וּלְהַצִּילָן:

מגיד משנה אין גוזרין תענית על הצבור וכו'. זהו מבואר ויתבאר מהדין הנזכר בסמוך ופשוט הוא בכמה מקומות: וכן אין תוקעין וכו'. משנה פ' סדר תעניות האלו האמור (דף י"ט) ועל אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה עכו''ם או נהר ועל ספינה המטורפת בים. ובגמ' (דף כ"ב) ויחיד הנרדף מפני עכו''ם מפני רוח רעה ומפני הליסטים מתריעין עליהם בשבת. על כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית ר' יוסי אומר אינו רשאי וכו' ובפ''ק (דף י"ד) אמרינן מאי התרעה אילימא בשופרות שופרות בשבת מי איכא אלא לאו בעננו. ולפי מה שמצאתי בספרי רבינו שכתוב בהן מתענין עליהן בשבת וזועקין ומתחננין בתפלות נראה שהוא מפרש בעננו תפלת תעניות שהיא עננו מתפללין אותה לפי שמתענין. ומכאן למד רבינו שמתענין על דברים אלו בשבת ולא ראיתי כן לאחד מן המפרשים ז''ל. והרבה ראיתי שהם מפרשים דהך התרעה דעננו רוצה לומר מי שענה ולא עננו ממש דתפלת תענית ואדרבה יש שפירשו שאפילו בחול אין גוזרין תענית על הצבור מחמת דברים אלו, וז''ש שהיחיד רשאי לסגף עצמו כלומר על הצבור אין גוזרין תענית אבל היחיד רשאי לסגף עצמו. ולפי דעת רבינו יש לפרש שהיחיד רשאי לסגף עצמו בתעניות רצופין זא''ז ואין כן הצבור אלא על הסדר. ובאמת שדברי רבינו במ''ש מתענין בשבת תמהים בעיני וצ''ע: אבל אין תוקעין אא''כ תקעו לקבץ וכו'. ז''ש למעלה שאמרו פ''ק שופרות בשבת מי איכא בתמיה אבל לעזור אותן פשיטא שהרי אפילו חילול גמור מחללין ויוצאין בכלי זיין להצילן כנזכר פ''ב מה' שבת:

כסף משנה אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות וכו'. אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו''ם וכו' מתענין עליהם בשבת. הרב המגיד כתב שהוא תמה על זה. והנה הטור כשהעתיק דברי רבינו השמיט תיבת מתענין ונראה שלא היה כתוב כן בנוסחתו. והיא הנוסחא הנכונה שהרי בהלכות שבת פרק שני ופרק שלשים שכתב שזועקין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם:

לחם משנה אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה וכו'. בגמרא (דף כ"ב:) איפליגו ר' יוסי ורבנן אי יחיד רשאי לסגף עצמו או לא ורבינו ז''ל לא הזכירו ונראה שטעמו משום דס''ל דהנהו תנאי פליגי בפלוגתא דאמוראי אי יושב בתענית נקרא חוטא או לא דלר''י נקרא חוטא ולית ליה מאי דכתבו התוספות ז''ל דלא פליגי בהכי אלא פליגי בהיכא דלא מצי מצער נפשיה אלא ס''ל דפליגי בהכי וכיון דהוא פסק בהל' דעות דנקרא חוטא ממילא משמע דקי''ל כר''י וכיון דכן אין היחיד רשאי לסגף עצמו ולהכי לא הזכיר חילוק בין יחיד לציבור ומדסתם משתמע כר''י. עוד כתב רבינו ז''ל מתענין (עליהם) בשבת וכו' וכן כתב בפירוש המשנה כדכתיבנא ואע''ג דבהל' שבת בפרק ב' ולא בפ' ג' לא הזכירו אפשר דסמך על מ''ש כאן. ונ''ל טעמא משום דסבירא ליה דכל היכא דהזכירו במתני' מתריעין סתמא הוי ג''כ מתענין וכדכתבו התוספות ז''ל לעיל בריש מתני' גבי מתריעין עליה מיד והקשו כיון דכל מתריעין משמע מתריעין ומתענין למה הוצרכו לפרש במתניתין אותה העיר מתענה ומתרעת ותירצו משום דבעי ר''ע לאיפלוגי בסיפא דקאמר מתריעות ולא מתענות ע''כ משמע דכל מתריעין דמתני' הוי תענית ג''כ ואע''ג דהך מתריעין דשבת הוא תרועה בפה ולא דמי לשאר מתריעין דמתני' מ''מ משמע ליה לרבינו ז''ל כיון דכל מתריעין דמתני' משמע תענית ה''ה הא. והר''ן ז''ל בפי' ההלכות בריש פ''ג כתב דאע''ג דתרועה דמתניתין הוי עם תענית הך דשבת הדבר מוכיח דהוי בלא תענית הרי שהוקשה לפירושו לשון המשנה. זה נ''ל הכרח לפי' רבינו ז''ל וכדכתיבנא. וה''ה ז''ל כתב שטעמו משום שהוא מפרש דענינו האמור בסוגיא בפ''ק הוא ענינו דתפלת תענית וקשה לזה הפירוש מה שהקשו שם התוספות ז''ל ורש''י דא''כ איך קאמר דאחרונות יתרות על הראשונות למ''ד ענינו דהוי תפלת תענית הא בראשונות נמי אמרינן ענינו. ועוד מה שהקשה רש''י ז''ל דמאי פריך בגמרא מסימן לדבר יריחו לפרוך וכי בשבע תעניות י''ח תפלות איכא. ונ''ל לתרץ ולומר דנהי דרבינו ז''ל סובר דענינו לאו דוקא ענינו דתפלת תענית אלא ענינו אבינו ענינו כמו שאומרים בסליחות כדכתב רש''י ז''ל אלא מה שהזכירו בגמרא בלשון ענינו משמע דאית בהו נמי ענינו דתפלת תענית. זה נ''ל לישב דברי ה''ה ז''ל ודוחק. עוד כתב ה''ה ז''ל דיש מי שפירש דעל אלו הדברים אין מתענין. וקשה על זה דהא דבר גריע מהני דהא אין מתריעין בשבת על הדבר דלא הודו לו חכמים לשמעון התימני בדבר ובאינך מתריעין בשבת וכיון דקי''ל דבדבר מתענין כמתניתין דאמרה דאותה העיר מתענה ומתרעת וכו' א''כ כל שכן בכל אינך ולכן דעת רבינו ז''ל עיקר. והר''ן ז''ל בפירוש ההלכות נראה דתירץ זה דלא גזרו באלו תענית מפני שהם בהולים או מפני שצריך לעשותן רצופין יעו''ש אבל בדבר דלא שייך הך טעמא דלא גזרו: אלא א''כ תקעו לקבץ (והוא לעזרה) . והוא לעזרה דאמר ר' יוסי סובר רבינו ז''ל דאפילו תרועה בשופר כדכתב בפי' המשנה שהבאתי וטעמו כדכתב ה''ה ז''ל אע''ג דר''י לא קאי אלא אדרבנן ורבנן תרועה בפה קאמר מ''מ מ''ש והוא לעזרתן הוי אפילו בשופר שאפילו חילול גמור מחללין כדכתב ה''ה ז''ל:

ז וְכֵן אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית בַּתְּחִלָּה בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אוֹ בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִם הִתְחִילוּ לְהִתְעַנּוֹת עַל הַצָּרָה אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד וּפָגַע בָּהֶן יוֹם מֵאֵלּוּ מִתְעַנִּין [ג] וּמַשְׁלִימִין הַיּוֹם בְּתַעֲנִית:

מגיד משנה וכן אין גוזרין תעניות בתחלה וכו'. משנה וגמ' פ' סדר תעניות כיצד (דף ט"ו וי"ח) ופסק כר' יוסי דכיון שהתחילו יום א' קודם אין מפסיקין וכן פסקו ז''ל:

לחם משנה או בחנוכה ופורים וכו'. התוספות כתבו דבחנוכה ופורים דכתיב בהו ימי משתה ושמחה אין משלימין:

ח תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּין עַל הַצָּרוֹת אֵין מִתְעַנִּין בָּהֶן לֹא עֻבָּרוֹת וְלֹא מֵינִיקוֹת וְלֹא קְטַנִּים. וּמֻתָּרִין לֶאֱכל בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְעַנִּין לְמָחָר חוּץ מִתַּעֲנִיּוֹת הַמָּטָר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל תַּעֲנִית שֶׁאוֹכְלִין בָּהּ בַּלַּיְלָה בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עַד [ד] שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. [ה] וְהוּא שֶׁלֹּא יָשֵׁן אֲבָל אִם יָשֵׁן אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹכֵל:

מגיד משנה תעניות אלו שמתענין על הצרות וכו'. דע שכל תעניות של דבריהם עוברות ומניקות אין מתענות בהן וכל אדם אוכל בהן בלילה חוץ מאותם שביארו חכמים בהם שהן מתענות ושהלילה אסור וזהו שהוצרכו לומר כן בתשעה באב ובקצת תעניות של מטר כמו שיתבאר פ''ג וזה מוכרח מן הגמ' (דף י"ד) ומוסכם מן הפוסקים ז''ל: וכל תענית שאוכלין בה בלילה וכו'. פ''ק ת''ר עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה ע''ה דברי רבי ראב''ש אמר עד קריאת הגבר וקי''ל כרבי מחברו. עוד שם אמר רבא לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אינו אוכל. איתיביה אביי ישן ועמד ה''ז אוכל ותירצו התם בשלא סלק. א''ד אמר רבא ל''ש אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל איתיבה אביי ישן ועמד וכו'. ותירץ התם במתנמנם. ופסקו בהלכות כלישנא בתרא דכל שלא ישן אפילו סלק אוכל עד שיעלה ע''ה והכל תלוי בשינה וזה דעת רבינו וכן עיקר אע''פ שיש דעת אחרת לקצת הגאונים ז''ל. ובירושלמי גבי ישן ועמד אסור הדא דתימא בשלא התנה אבל התנה מותר והוא כתוב בפירוש הראב''ד בס' העתים אבל לא נכתב בהלכות ויש להחמיר:

לחם משנה וכל תענית שאוכלין בו בלילה וכו'. הרי''ף ז''ל כתב בהלכות אחר שהביא השתי לשונות האי מילתא לא איפסיקא וכו' שמעינן דהלכה כלישנא בתרא ועוד דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן ובין סילק ובין לא סילק אם לא ישן אוכל ועולה עד שיעלה עמוד השחר ע''כ. ומשמע מתוך דבריו כפי מה שהבין הרא''ש ז''ל בפסקיו דבעינן תרתי כדי שלא יוכל לאכול שיסלק וגם ישן אבל סלק ולא ישן יוכל לאכול א''נ ישן ולא סלק דהוי ישן בתוך הסעודה לא מהני שיוכל לאכול אלא תרתי בעינן סלק וישן, וכיון דהרי''ף ז''ל כתב דסלק לא מהני כ''ש ישן בתוך הסעודה ולא סלק דלא מהני וכדכתב הרא''ש ז''ל שם דישן בתוך סעודתו לאונסו ולכך לא הוצרך הרי''ף ז''ל לבאר דישן בתוך הסעודה קודם שסלק לא מהני. אבל מדברי ה''ה נראה שהבין מדברי הרי''ף ז''ל דלא איכפת לן דסלק כלל אלא אם ישן אפילו בתוך הסעודה לא יוכל לאכול ואם לא ישן אפילו סלק יוכל לאכול וא''כ לא איכפת לן דסלק ולהכי רבינו ז''ל לא הזכירו. כן נראה מדברי ה''ה ז''ל שהביא בדברי הרי''ף ז''ל שכתב והכל תלוי בשינה וא''ה קשיא טובא דאיך כתב הרי''ף ז''ל דקי''ל כלישנא בתרא (דף י"ב) דהוי קולא הא שוים הם ל''ק ולישנא בתרא דבכלהו איכא קולא מצד וחומרא מצד דללישנא קמא כל זמן שלא סלק אע''פ שישן יאכל וזו היא קולא ואם סלק אע''פ שלא ישן לא יאכל וזו היא חומרא ולל''ב כל זמן שלא ישן אע''פ שסלק יאכל וזו היא קולא ואם ישן אע''פ שלא סלק אלא שהוא בתוך הסעודה לא יאכל וזו היא חומרא וכ''כ הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות. ועוד קשה דהרי הראב''ד ז''ל והרא''ש ז''ל שוים כולם כמבואר בפסקי הרא''ש ז''ל דסלק הוי היסח הדעת יותר מישן בתוך הסעודה. לכן נ''ל לומר דה''ה ז''ל הבין בדברי הרי''ף ז''ל כדברי הרא''ש ז''ל ומ''ש שהכל תלוי בשינה ולא קאמר דתרתי בעינן סלק ושינה הוא משום דטעמא דלא מהני בלא סלק שינה הוא משום דהוי שינת עראי כדכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו דאילו הוא שינת קבע ודאי דמהני אלא משום דשינה גרועה לא מהני אבל בסלק הוי שינת קבע א''כ נמצא דאע''ג דבעינן סלק אין הטעם אלא שיהא השינה קבועה נמצא דהכל תלוי בשינה אבל לעולם דבעינן סלק. ורבינו ז''ל כיון דכתב היכא דלא ישן יאכל ומשמע אפילו סלק א''כ כ''ש ישן בתוך הסעודה ולא סלק דיאכל דהוי ישן לאנסו כדכתב הרא''ש ז''ל ולכך הוצרך רבינו ז''ל לבארו. כנ''ל לישב דברי ה''ה ז''ל. והרב''י ז''ל בא''ח סימן תקס''ד יישבם בענין אחר יע''ש:

ט כְּשֵׁם שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּים עַל צָרָתָן כָּךְ הַיָּחִיד מִתְעַנֶּה עַל צָרָתוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה אוֹ תּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר אוֹ אָסוּר בְּבֵית הָאֲסוּרִין. יֵשׁ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת עָלָיו וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בִּתְפִלָּתוֹ. וְאוֹמֵר [ו] עֲנֵנוּ וְכוּ' בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל. וְלֹא יִתְעַנֶּה בְּשַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּמוֹעֲדוֹת וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְלֹא בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים:

מגיד משנה כשם שהצבור מתענין וכו'. מלשון רבינו נראה שהוא סבור שהיחיד חייב להתענות על צרתו כשם שהצבור חייבין להתענות על צרתן ודבר נכון הוא אע''פ שאין לו הכרח מן הגמרא שיש לפרש כל מה שהזכיר בגמרא בתענית יחיד שהוא כשקבל עליו מדעתו לא שיהיה מחוייב להתענות אבל דברים נראים הם שכיון שהתענית הוא מדרכי התשובה והכניעה כל יחיד ויחיד מחוייב לחפש בדרכיו בעת צרתו ולשוב אל ה'. וברור הוא בהרבה מקומות שאינו רשאי להתענות בימים שהזכיר רבינו ואפילו התחיל כגון שקבל להתענות ב' וה' של כל השנה כולה והתחיל בהם ופגעו בו אחד מימים אלו אינו מתענה בהן שלא אמרו התחלה אלא לצבור וכן מוכרח בברייתא דיחיד שקבל תענית וכו' דפ''ק (דף י"ב) לפי הפירוש הנכון ובביאור אמרו פ''ק (דף י') שהיחידים מפסיקין לראשי חדשים ומבואר בהלכות. והטעם לפי שאין קבלת התענית נדר גמור וחמור שהרי אמרו (דף י"ב) לוה אדם תעניתו ופורע וזה ברור. ודע שדעת רבינו שחנוכה ופורים לפניהם ולאחריהם מותרין בתענית. ועוד יתבאר בהלכות מגילה וחנוכה:

לחם משנה כשם שהצבור מתענין על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו. כתב ה''ה שאם התחיל ופגע באחד מהימים שהזכיר רבינו ז''ל דהיינו שבתות ומועדות ור''ח וחנוכה ופורים שאינו מתענה בהם והוא מוכרח בברייתא דיחיד שקבל תענית בפ''ק לפי פירוש הנכון והברייתא היא שאמרו שם (דף י"ב) יחיד שקבל עליו ב' וה' וב' של כל השנה כולה ואירעו בם יו''ט הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזירתנו יבטל נדרו את גזרתנו ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו, וכתב הר''ן ז''ל בפ''ק דתעניות ואיכא למידק אמאי תבטל גזרתנו את נדרו והא בשבתות וימים טובים שהם מן התורה תנן פותחין ביו''ט בשבתות אלמא צריכים להיתר חכם. ותירצו בזה שני תירוצים האחד דכי אמרינן תדחה את נדרו היינו לומר שילך אצל חכם ופותח לו בכך כדרך שפותחין לו בשבתות וימים טובים. עוד יש תירוץ שני דאע''ג דבנדרים על דבר מצוה כדבר רשות ויו''ט ושבתות צריכים היתר אפ''ה ביו''ט אלו של דבריהם עשו חיזוק בשל דבריהם יותר משל תורה, והוא דחה ב' התירוצים והעלה העיקר כדברי הרמב''ן ז''ל דהאי נדר לאו נדר ממש אלא קבלה דתענית בעלמא וקבלה דתענית לא חמירא כנדר ע''כ. והוא הפירוש הנכון שהזכיר ה''ה ז''ל ולאפוקי מהתירוצים ראשונים. אבל קשה דרבינו ז''ל כתב בפ''ג מהל' נדרים דהנודר לצום כמה ימים ופגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל ולא יצום מפני שהם מדבריהם וצריכים חיזוק ע''כ. וא''כ אין מברייתא זו ראיה לדעת רבינו ז''ל לימים שאינן של דבריהם דאפשר לומר דשאני התם מפני שהם של דבריהם אבל בעלמא היכא דהוי דבר מן התורה אז ידחה את נדרו. איברא דמההיא דמפסיקין לר''ח יש ראיה מפני שרבינו ז''ל סובר שם דהוי מן התורה אבל מהך ברייתא ליכא ראיה וכיון דהוא בא לתת טעם לדברי רבינו ז''ל עכ''פ צריך שהראיות שמביא יהיו ראיות לדעתו והוא ודאי משמע דבא לתת טעם לדבריו דאמאי אינו מחלק בין התחיל ללא התחיל וכמו שנראה כן דעת הרב''י ז''ל בסי' תי''ח ואם היינו אומרים דהך ואפילו התחיל דקאמר ה''ה ז''ל הוי מילתא באפי נפשה ולא בא לתת טעם לרבינו ז''ל א''ש אבל לא משמע כן אלא כדפרישית. [וכתב עוד ה''ה] והטעם לפי שאין קבלת תענית וכו'. עם זה נתיישב למה פסק הרי''ף ז''ל ורבינו ז''ל כהנהו תרי לישני דסלק וגמר וישן וגמר כל''ב לקולא הא נדר הוא והוי דאורייתא ולחומרא וכמ''ש הרא''ש ז''ל בפסקיו לתת טעם לדברי הראב''ד ז''ל דפסק לחומרא [ואמר] שאין זה נדר גמור אלא קבלת תענית לבד:

י כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ עָלָיו הַיָּחִיד [ז] מִבְּעוֹד יוֹם אֵינוֹ תַּעֲנִית. כֵּיצַד מְקַבְּלָהּ. כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה אוֹמֵר אַחַר הַתְּפִלָּה מָחָר אֱהֵא בְּתַעֲנִית וְגוֹמֵר בְּלִבּוֹ לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל בַּלַּיְלָה לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. וְכֵן אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים זֶה אַחַר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל כָּל לַיְלָה וְלַיְלָה לֹא הִפְסִיד תַּעֲנִיתוֹ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה לְכָל יוֹם וָיוֹם מִבְּעוֹדוֹ:

מגיד משנה כל תענית שלא קבלה וכו'. מימרא פ''ק (דף י"ב) אמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבע''י לא שמה תענית אימת מקבל אמר רב במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה. ופסק רבינו כשמואל דאמר בתפלת מנחה משום דא''ר יוסף התם כותיה דשמואל מסתברא. ובקצת ספרי רבינו מצאתי כשיתפלל תפלת המנחה או אחר תפלה. ונראה פירושו קודם שיעקור רגליו אחר שסיים תפלתו וכשיתפלל ר''ל בשומע תפלה ודאי דשמואל ה''ק בתפלת המנחה באי זה מקום שירצה אלא שאין להזכיר צרכיו אלא בש''ת או אחר תפלתו. ומ''מ יש לי תימה קצת בדברי רבינו שכתב אומר עננו. ונראה מדבריו שהוא מתפלל עננו בתפלת המנחה והוא תמה שלא תקנו עננו אלא ביום התענית אבל קודם לכן ודאי לא, וכן ראיתי לכל המפרשים ופירשו שהוא מקבל תעניתו ומתפלל שירצה בתענית שיתענה למחר ואפשר שאף לזה נתכוין רבינו: וכן אם גמר בלבו וכו'. זה מתבאר שם (דף י"א:) במימרא דיחיד שקבל עליו תענית שני ימים וכו' כמו שיתבאר בסמוך:

כסף משנה כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד וכו'. כתב ה''ה ומכ''מ יש לי תימה קצת בדברי רבינו שכתב אומר עננו ונראה מדבריו שהוא מתפלל עננו בתפלת המנחה והוא תמה וכו'. ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להרב המגיד בדברי רבינו שבנוסחא שלנו בספרי רבינו אין כתוב כן:

לחם משנה כיצד מקבלה כשיתפלל תפלת מנחה וכו'. כתב ה''ה ז''ל דפסק כשמואל משום דאמר רב יוסף כותיה מסתברא ואע''ג דהסיוע שהביא מברייתא ליתא דהרי הביא ברייתא אחרת בגמ' דמשמע דיאכל קאמר וכדהקשה הראב''ד להרי''ף ז''ל הביאו הרא''ש ז''ל בפסקיו מ''מ כיון דאמר מסתברא כותיה פסק כן. ונ''ל לומר דהכונה דס''ל דהך דקאמר שמואל דמקבלו בתפלת המנחה לאו למימרא דאם קבלו קודם אינו קבלה כלל אלא לא הוי קבלה מעליותא לדחות יו''ט של דבריהם אבל מ''מ קבלה הוי. ויש סעד לזה מהא דהביא רב יוסף ראיה מברייתא דמגילת תענית דקאמרה להן כל אונס דייתי עלוהי מקדמת דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו ומשמע ליה לטור דלא איצטריך ייסר עצמו בצלו אלא לדחות אלו הימים שיהיה קבלתו קבלה מעליא אבל אי לא דחי אלו הימים הוי קבלה ולכך כתב הטור ז''ל בסימן תקס''ג דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי הלכתא כרב או כשמואל הטוב שלא יפסיק בתפלה ואי שמואל דוקא קאמר אבל אי לא קבלה בתפלה לאו כלום הוא היכי נפיק מידי שמואל א''ו דה''ק כיון דלשמואל קבלה מיהא הוי טוב שלא להפסיק בתפלה ועבדינן כרב. וכמ''ש שם הרב''י ז''ל לתרץ קושיא זו כנ''ל: וכן אם גמר בלבו וכו'. זהו כפי גירסתו שגורס בפ''ק דתענית (דף י"א:) במימרא דרב הונא יחיד שקבל עליו להתענות שני ימים וכו':

יא קִבֵּל עָלָיו [ח] מִבְּעוֹד יוֹם לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר בִּלְבַד וְהִתְעַנָּה. וּבַלַּיְלָה נִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֵׁנִי. אַף עַל פִּי שֶׁלָּן בְּתַעֲנִיתוֹ אֵינָהּ תַּעֲנִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת שֶׁאֵין זוֹ תַּעֲנִית כְּלָל:

מגיד משנה קבל עליו מבע''י כו'. שם א''ר הונא יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זא''ז אפילו אכל ושתה כל הלילה כולה למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו אינו מתפלל תפלת תענית. ובהלכות כלומר אם לא קבל עליו אלא יום אחד בלבד והתענה אותו היום ובלילה נמלך ולן בתעניתו למחר אינו מתפלל תפלת תענית שהרי לא קבל עליו מבע''י ע''כ. וכן פירשו הגאונים ז''ל וזו היא שיטת רבינו. ודע שכ''ש אם לא קבל עליו תענית כלל מבע''י ונתענה לילה ויום שאינו תענית. ויש שאין גורסין במימרא שני ימים זא''ז ומפרשים שהיא בתענית אחת וכמ''ש:

לחם משנה קבל עליו מבע''י להתענות למחר בלבד כו'. זו היא מימרא דרב הונא בפ''ק. וי''ל על רבינו ז''ל דאית ליה לקמן דתענית שעות אפילו לא קבלו מאתמול סגי כסברת הרמב''ן ז''ל וזהו מה שהקשה הרא''ש ז''ל בפסקיו וז''ל והרמב''ן ז''ל כתב דאפי' לא קבל עליו מזמן המנחה כיון שקבל עליו תענית קודם שעת התענית סגי ותימה מ''ש מתענית יום שצריך לקבל עליו בשעת המנחה ואם קבל עליו בלילה לא הוי תענית. וי''ל דהתם הוא מחוייב תענית יום שלם הילכך צריך קבלה קודם שיתחיל התענית ולפי זה מי שלא היה בדעתו להתענות ובלילה נמלך וקבל עליו תענית הוי תענית דלא גרע מקבל עליו תענית משש שעות ומעלה וא''א לומר כן מדקאמר ליה אביי לעולם מתענים לשעות וכו' ושאני הכא [דאיכא שעות דליליא] דלא קבלה עלויה ע''כ. וא''כ על רבינו ז''ל קשה מדידיה אדידיה והגמרא נמי הוי תיובתיה דלפי דעת זה היכא דנמלך בלילה להתענות לא גרע מתענית שעות והוא כתב דלא הוי תענית כלל ומדכתב כלל משמע משום תענית שעות לא עלתה לו ומינה דגמרא נמי הוי תיובתיה וכדכתב הרא''ש ז''ל דאמאי קאמר דלא קבליה עלויה הא בתענית שעות לא קבלו אלא בו ביום לבד. וי''ל דאה''נ דאי קבליה בתורת תענית שעות ודאי דמהני אלא דדעתו שיהא בתענית יום שלם ואע''ג דאינו מחוייב תענית יום שלם וכדכתב הרא''ש ז''ל מ''מ כיון שדעתו שיקובל בתענית יום שלם עד שאילו היה חייב יום אחד היה נפטר עם זה לפי דעתו מש''ה לא מהני כלל דאינה יכולה להתקיים מחשבתו דלהיות תענית יום שלם צריך שיקבלהו מאתמול וכיון דמחשבתו לא נתקיימה גרע מתענית שעות ולא הוי תענית כלל. זה נראה לי ליישב דעת הרמב''ן ז''ל ורבינו ז''ל:

יב הָרוֹאֶה חֲלוֹם רַע צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר. כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב וְיֵעוֹר בְּמַעֲשָׂיו וִיחַפֵּשׂ בָּהֶן וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וּמִתְעַנֶּה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וּמִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ בְּכָל תְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ מִבְּעוֹד יוֹם. וְהַמִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת [ט] מִתְעַנֶּה יוֹם אַחֵר מִפְּנֵי שֶׁבִּטֵּל עֹנֶג שַׁבָּת:

מגיד משנה הרואה חלום רע צריך להתענות וכו'. זה מבואר שם (דף י"ב:) ובהרבה מקומות יפה תענית לחלום כאש לנעורת ובו ביום ואפילו בשבת. ובפ' אין עומדים כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גז''ד של ע' שנה אר''נ וחוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת מאי תקנתיה ניתיב תענית על תעניתיה ופירש הר''ח ז''ל בתענית חלום וכ''ה במדרש תהלים וזהו דעת רבינו. ופי' ניתיב תעניתא למחר ביום א' או ביום אחר אם אינו בריא להתענות שני ימים רצופין. וכתוב בה''ג שבשבת אומר עננו באלהי נצור לשוני:

לחם משנה הרואה חלום וצריך להתענות כו'. בפ''ק דתעניות (דף י"ב:) אמרו יפה תענית לחלום וכו' ובו ביום ואפילו בשבת ואמרו שם ליתיב תענית לתעניתיה וא''כ קשה מה לו לה''ה ז''ל להביא ההיא דפ' אין עומדין דקאמר קורעין גזר דינו ור''ח פירשה בתענית חלום וקאמר שכן דעת רבינו ז''ל ומי הזקיקו לכך ומנ''ל דדעת רבינו ז''ל כן דילמא רבינו ז''ל הוציא דינו מפ''ק דתענית שהוא שם ברור כשמש. אלא שי''ל דבפ''ק דתענית לא אמרו אלא שאם רצה לעשות התענית הוא יפה לו אבל לא שיהא חייב לעשותו וא''כ רבינו ז''ל שכתב שחייב לעשות ולפשפש במעשיו מנ''ל לכך נסתייע מההיא דקורעין גז''ד וכיון שכן ודאי שחייב הוא לעשותו דס''ל כפירוש ר''ח ז''ל שפירש שם דאיירי בתענית חלום ובודאי דראוי לחייבו בשביל כך:

יג מִתְעַנֶּה [י] אָדָם שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שְׁאָר הַיּוֹם. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו ומִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד [כ] תֵּשַׁע שָׁעוֹת וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם. הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה אוֹתָן שָׁעוֹת וּמִתְפַּלֵּל בָּהֶן עֲנֵנוּ. שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. * וְכֵן אִם אָכַל וְשָׁתָה וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת:

ההראב"ד וכן אם אכל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה אינו כלום שהרי אמרו והוא שלא טעם כלום כל אותו היום ועוד אמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. המימרא הראשונה מיעטה שאם אכל בחצי היום ורצה להתענות עד הערב לאו כלום היא כי מאחר שאכל שוב אינו מתענה. והמימרא השניה באה למעט מי שאמר אפילו בערב הריני בתענית עד חצי היום כי מאחר שלא יצא עליו היום בעינוי קבלתו לאו כלום היא, עכ''ל:

מגיד משנה מתענה אדם שעות וכו'. החלק הראשון שכתב רבינו נראה מוסכם מן הגאונים שזהו מתענין לשעות שהעלו בגמרא (תענית דף י"א:) שהוא תענית ומתפלל בהן עננו אבל מ''ש וכן אם אכל ושתה ואח''כ התחיל להתענות שאר היום ה''ז תענית שעות לא ראיתי כן לאחד מן המפרשים ז''ל. ובהשגות כתב א''א אין זה כלום וכו' לאו כלום היא עכ''ל. ובאמת לפי גירסא שכתב הר''א ז''ל והוא דלא טעם כל אותו היום אין התנצלות לרבינו במ''ש. אבל גירסתו כך היא והוא דלא טעים כלום עד הערב ובא למעט מי שמתענה עד חצות היום ואוכל שאר היום אלא שקשה לזה הפירוש מאי דא''ל אביי האי תעניתא מעליתא הוא וכו' לפיכך נראה שרבינו סובר דהא דר''ח קמייתא לאו הלכתא היא וזהו שלא הביאוה בהלכות ומ''מ דבריו הם מן המתמיהין וצ''ע. וראיתי לרשב''א שכתב בתשובת שאלה ששמע השואל שרז''ל חזר בו ותקן כך ענוי שעות אחר אכילה אינו ענוי אלא אם לא טעם באותו היום ונמלך להתענות חושבין לו שעות מאותה שעה שנמלך ע''כ. וזה דבר אמת וכן עיקר:

לחם משנה וכן אם אכל ושתה כו'. כתב הרא''ש ז''ל בפסקיו דאע''ג דלכאורה נראה דהירושלמי מסייעו מ''מ לא שבקינן גמ' דידן דאית ליה דבעינן שלא יטעום כלל כל היום ועוד רצה להסכים הירושלמי עם גמ' דידן הפך דברי רבינו ז''ל ולומר דמאי דקאמר בירושלמי הוא דמיקרי תענית שצריך לקיים נדרו דל''ת דלא מיקרי נדר כיון שלא קבל עליו להתענות יום שלם קמ''ל דמיקרי שפיר נדר וצריך לקיים דבריו אבל לענין ענינו לא מקרי תענית ע''כ. וק''ק לזה דא''כ מאי הקשו בגמרא מההוא דר''י דקאמר לבי נשיאה אהא בתענית עד שאבא לביתי הא נדר הוא ותענית מקרי ול''ל לתרוצי לשמוטי נפשיה מדברי הנשיא דמשמע דתענית לא הוי כדכתב רש''י ז''ל והא לא צריכה וה''ז הוי כאידך מימרא דקאמר בירושלמי דר''י הריני בתענית עד שנחסיל פירקין. וי''ל דמ''מ כיון דלא הוי תענית להתפלל ענינו לא ה''ל למקרי ליה תענית אי לאו לשמוטי נפשיה וכן ההיא דנחסיל פירקין קאמר הכי לזרוזי נפשיה וקראו בשם תענית שהוא שם חמור. ולמה שהקשו על רבינו ז''ל תירץ ה''ה ז''ל דהגירסא היא והוא דלא טעים כלום עד הערב. ומ''מ קשה א''כ מאי חידש ר''ח במימרא שניה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית דלהראב''ד ז''ל במימרא דוהוא שלא טעם אשמעינן דאם אכל ושתה בתחילת היום ואח''כ קבל תענית לא מהני ובמימרא שניה אשמעינן דאם קבל מבערב עד חצי היום לא מהני כיון דאוכל אח''כ אבל לרבינו ז''ל קשה מה השמיענו במימרא שניה. ונראה דלא גריס כגירסתנו דגרסינן ואמר ר''ח וכו' אלא ר''ח לטעמיה כדכתב הר''ן ז''ל ולפי זה הכל דבר אחד אלא שה''ה היה לו לבאר כן ואולי בגירסתו של ה''ה היה לו כך. עוד כתב אלא שקשה לזה הפי' מאי דאמר ליה אביי האי תעניתא מעלייתא וכו' ודאי דקושיא אלימתא היא אבל מ''מ אפשר לתרץ זה ולפרש דאביי הוה סבור דמ''ש והוא שלא טעם כלום עד הערב הוא שלא טעם כל היום כלל ולכך הקשה תענית מעליתא היא והמתרץ תירץ לו דאימלך אימלוכי. וסובר רבינו ז''ל דאפשר לפרשו בשני פנים או שלא אכל עד עתה אלא שלא היה בדעתו להתענות או שאכל עד עתה משום שלא היה בדעתו להתענות ומפני כן כתב השני דינים דסבר ליה דהשני פירושים אמת וכתב זה אחר דין דאמלוכי לומר דאיכא גונא אחרינא דאמלוכי כגון אם אכל ושתה ולא היה בדעתו להתענות ואח''כ נמלך להתענות אבל אביי ודאי דהיה סבור דכל היום היה מתענה ועם זה נסתלקה קושייתו של ה''ה ז''ל:

יד כָּל הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית. בֵּין שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל צָרָתוֹ אוֹ עַל חֲלוֹמוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עִם הַצִּבּוּר עַל צָרָתָם. הֲרֵי זֶה לֹא יִנְהֹג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ וְלֹא יִהְיֶה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב אֶלָּא דּוֹאֵג וְאוֹנֵן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג-לט) 'מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו'. וּמֻתָּר לוֹ לִטְעֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל וַאֲפִלּוּ בִּכְדֵי רְבִיעִית וְהוּא שֶׁלֹּא יִבְלַע אֶלָּא טוֹעֵם [ל] וּפוֹלֵט. * שָׁכַח וְאָכַל מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ:

ההראב"ד שכח ואכל וכו'. א''א ירושלמי בשאמר יום זה אבל אם אמר יום סתם אבד תעניתו, עכ''ל:

מגיד משנה כל השרוי בתענית וכו'. מפורש שם (דף י' י"א) ואל ינהוג עדונים בעצמו ומבואר ודאי דבכל תענית הוא כן ודבר פשוט הוא: ומותר לו לטעום וכו'. בברכות פ' היה קורא (דף י"ד) השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום רב אמי ורב אסי טעמי עד רביעתא וכתוב כאן בהלכות ומפרשי רבנן דצריך לאזדהורי כי היכי דלא ליבלע כלום: שכח ואכל וכו'. ובהשגות א''א ירושלמי בשאמר יום זה אבל אמר יום סתם אבד את תעניתו ע''כ. ואמת הדבר שכן הוא בירושלמי מפורש הובא בהלכות כאן וכבר כתב רבינו חילוק זה סוף פ''ד מהלכות נדרים בביאור וכאן פשוט הוא שדבריו הם בשקבל עליו אותו יום וכן הוא ענין הפרק. והמעיין היטב החלוקה שחלק רבינו ספריו ימצא כי בצדק כל אמרי פיו:

טו יָחִיד שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל הַחוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא. * עַל צָרָה וְעָבְרָה. הֲרֵי זֶה מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ. הָלַךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה עִמָּהֶן. שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה אַל יִתְרָאֶה בִּפְנֵיהֶם וְאַל יִנְהֹג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ:

ההראב"ד על צרה ועברה וכו'. א''א סובר זה המחבר לחלק בין יחיד לציבור ואנו אומרים אחד יחיד ואחד צבור על כל צרה שעברה משלימים תעניתם חוץ מתענית של גשמים שאין צרה עוברת גמורה אלא צרת גשמים שהיא לשעתה, עכ''ל:

מגיד משנה יחיד שהיה מתענה וכו'. גם זה באותה ברייתא שם (תענית י':) כלשון רבינו: ההולך ממקום שמתענין וכו'. ברייתא פ''ק כלשון רבינו:

לחם משנה ההולך ממקום וכו' הרי זה מתענה ומשלים תעניתו. בברייתא פ''ק (דף י':) אמרו הרי זה מתענה ומשלים וכתב רש''י ז''ל ומשלים כל התעניות שקבלו עליהן בני עירו ע''כ. ורבינו ז''ל כתב ומשלים תעניתו וק''ק דפשיטא דישלים התענית בשלמא לרש''י ז''ל אשמעינן חידושא דישלים כל השאר אבל לרבינו ז''ל כיון דמתענה ודאי דישלים דאי לאו לאו תענית הוא, ואולי תעניתו דקאמר ר''ל כל התעניות אשר קבל וכדפירש''י ז''ל הגם כי הלשון דחוק: הרי זה מתענה עמהן. רבינו ז''ל לא חלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור כדכתב הטור ז''ל בסימן תקע''ד והרא''ש בפסקיו משום דס''ל כדברי התוספות ז''ל דבין הכי ובין הכי הואיל וקבל עליו התענית מתענה ומשלים: שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם. כתב הטור ז''ל בסימן רי''ג בשם ר''י דאפילו בעיר מותר לאכול שלא בפניהם ע''כ. ולשונו זה שהוא לשון הברייתא הויא תיובתייהו דלא קאמרו בברייתא אלא כשעשה בדיעבד אל יראה בפניהם כאילו אכל [אבל] לעשות בצינעה ולכתחלה ולא יראה בפניהם לא דאלת''ה לישמעינן דאפילו לכתחילה יכול לאכול ולא יתראה בפניהם. וי''ל דה''ק לדעתם שכח ואכל בפניהם אל יתראה כאילו אכל במזיד אלא יראה להם דאכל בשוגג ויבינו שלא לכתחילה עשה כן:

טז צִבּוּר שֶׁהָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַגְּשָׁמִים וְיָרְדוּ לָהֶן גְּשָׁמִים. אִם קֹדֶם חֲצוֹת יָרְדוּ לֹא יַשְׁלִימוּ אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמִתְכַּנְּסִין וְקוֹרְאִין הַלֵּל הַגָּדוֹל. שֶׁאֵין אוֹמְרִין הַלֵּל הַגָּדוֹל אֶלָּא בְּנֶפֶשׁ שְׂבֵעָה וְכֶרֶס מְלֵאָה. וְאִם אַחַר חֲצוֹת הוֹאִיל וְעָבַר רֹב הַיּוֹם בִּקְדֻשָּׁה יַשְׁלִימוּ תַּעֲנִיתָן. וְכֵן אִם הָיוּ מִתְעַנִּין עַל צָרָה וְעָבְרָה אוֹ עַל גְּזֵרָה וּבָטְלָה. אִם קֹדֶם חֲצוֹת לֹא יַשְׁלִימוּ וְאִם אַחַר חֲצוֹת יַשְׁלִימוּ:

מגיד משנה צבור שהיו מתענין וכו'. משנה פרק סדר תעניות האמור (דף י"ט) וכר''א וכן מפורש בגמ' (דף כ"ה) ודין המשנה בירדו להם גשמים וסובר רבינו דה''ה בכל צרה שהצבור מתענין אם עברה קודם חצות אין משלימין תעניתן אבל יחיד ודאי משלים תעניתו והטעם משום דטרחא דצבורא טפי הקלו עליה א''נ משום דב''ד כי גזרי תענית לבן מתנה עליהן בכך אבל יחיד דברים שבלבו אינן דברים ואם תשאל מתני' למה דברה בגשמים בלבד יש לי לומר משום דההיא שכיחא טפי ונכרת העברתה אבל שאר צרות כגון דבר ומפולת וכיוצא בהן אין העברתן נכרת בחצי היום אבל ודאי ה''ה לכל צרה שהיא כיוצא בגשמים שהעברתה נכרת שאין מתענין דמאי שנא זה נ''ל לדעת רבינו. ובהשגות א''א סובר זה המחבר כו'. ודברי רבינו נראין יותר וזהו שהברייתא דברה ביחיד בדוקא ודין הלל הגדול שכתב רבינו מפורש במשנה ובגמרא כלשונו ופשוט הוא שא''א הלל הגדול אלא כשנענו ביום תעניתם על הדרך שהזכיר רבינו:

יז בְּכָל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת. בֵּית דִּין וְהַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבוֹדְקִים עַל מַעֲשֵׂי אַנְשֵׁי הָעִיר מֵאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית עַד חֲצוֹת הַיּוֹם. וּמְסִירִין הַמִּכְשׁוֹלוֹת שֶׁל עֲבֵרוֹת. וּמַזְהִירִין וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין עַל בַּעֲלֵי חָמָס וַעֲבֵרוֹת וּמַפְרִישִׁין אוֹתָן. וְעַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּמַשְׁפִּילִין אוֹתָן. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וּמֵחֲצִי הַיּוֹם וְלָעֶרֶב רְבִיעַ הַיּוֹם קוֹרְאִין בִּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג-יא) 'מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ'. וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא בְּתוֹכָחוֹת מֵעִנְיַן הַצָּרָה. וּרְבִיעַ הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מִתְפַּלְּלִים מִנְחָה וּמִתְחַנְּנִים וְזוֹעֲקִים וּמִתְוַדִּים כְּפִי כֹּחָם:

מגיד משנה בכל יום תענית שגוזרין וכו'. פ''ק (דף י"ב) אמר אביי היכי עבדינן מצפרא לפלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא מפלגא דיומא לפניא רבעא דיומא קרינן ומפטירינן ורבעא דיומא מצלינן ובעינן רחמי דכתיב ויקרא בספר תורת אלהים רביעית היום ורביעית מתודים. ומ''ש רבינו קוראין בברכות וקללות וכו'. משנה פרק בני העיר (מגילה ל' ל"א) בתעניות ברכות וקללות, ואנו מנהגנו לקרות בבקר ובערב בפ' ויחל ומפטירין בדרשו ואין אנו נוהגין לא כסדר שאמרו חכמים ולא לקרות אחר חצי היום ולא לקרות מה שנהגו הם ומדברי קצת הגאונים נראה שאף הם היו נוהגין כמנהגנו ואיני יודע טעם לשינוי מנהג חכמים ז''ל:

לחם משנה בכל יום תענית שגוזרין על הצבור כו'. בפ''ק דתעניות (דף י"ט:) הביאו הא דאביי על ג' תעניות אמצעיות דאסרום במלאכה דהקשו שם אמאי והביאו קרא דקדשו צום קראו עצרה אספו זקנים ואמר שם כעצרת מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף תענית אסור בעשיית מלאכה והקשו שם אי מה עצרת מאורתא וכו' ותירצו דומיא דאסיפת זקנים מה אסיפת זקנים ביום אף צום נמי ביום ואימא מטיהרא אמר רב שישא בריה דרב אידי מסייע ליה לרב הונא דאמר מצפרא כנופיא היכי עבדינן אמר אביי וכו' ועוד הביאו הא בפרק בני העיר (דף ל':) גבי מתני' דחוזרין לכסדרן ור' ירמיה אמר לסדר הפטרות הוא חוזר ומקשו ליה מתני' דאמרה לכל מפסיקין ואמרו שם ובתענית למה לי הפסקה ליקרי מצפרא בעניינא דיומא ובמנחה בתעניתא ותירצו מסייע ליה לרב הונא מצפרא כנופיא היכי עבדינן אמר אביי וכו' ופירש''י ז''ל מצפרא כנופיא מאספין בני אדם ובודקין ומזהירין אם יש בידם עבירה [ויחדלו כדי שיתקבל התענית] לפיכך אין פנאי בשחרית לקרות בתורה ע''כ. ומשמע בהדיא מסוגיא דפ' בני העיר דבשחרית לא היו קורין בתורה כלל שהיו טרודין לחפש בעבירות וכן תירצו שם אליבא דהלכתא דהא קי''ל כר' ירמיה וכ''נ מדברי רבינו ז''ל שכתב שמחצי היום ואילך קוראין ולא הזכיר בשחר כלל. אבל הטור ז''ל בסימן תקע''ט כתב דקורין בשחרית בקללות ובמנחה בפרשת ויחל והוא תימה דמוכח בגמרא דבשחר אין קורין כלל גם בשני ראשונות דאית ליה דקורין שחרית ומנחה ויחל כמו שהעלה כונתו הרב''י ז''ל בסימן תקע''ח והדין עמו מהטעם שכתב ודברי הרא''ש ז''ל יוכיחו שהם כן בפסקין דמתניתין דברכות וקללות לא איירי אלא בז' תעניות אחרונות שכתב כן כדי להסכים מתני' עם מ''ס שכתב שם אחר שהביא דברי מ''ס וז''ל מיהו איכא למימר דמתניתין נמי איירי בתשעה באב ובז' תעניות ולא פליגי ע''כ. מ''מ קשה דכיון דכתב בסי' תקע''ה שב''ד דורשין וחוקרין מצפרא כדאיתא בגמ' א''כ ליכא קריאת תורה בשחרית כדאמר בפ' בני העיר. כל זה אני תמיה על הטור ז''ל דרוצה להלך על שיטת הגמרא דמחלק בין ז' תעניות אחרונות לאחרות דבאחרונות קורין בקללות אבל בראשונות לא דאילו לא היה הולך על שיטת הגמ' אלא שהיה כותב דבכל קורין ויחל לא הייתי תמיה שהייתי אומר שהיה הולך על מנהג הגאונים כמ''ש ה''ה ז''ל ולא על שיטת הגמרא. ויותר אני תמיה על הר''ן ז''ל שכתב וז''ל מדאמרינן דמפלגא דיומא לפניא רבעא דיומא קורין ומפטירין משמע שלא היו קורין בבוקר בפ' תעניות אלא מחצי היום ואילך ואף הגאון רב פלטוי כתב בתעניות של שני וחמישי בצפרא קרינן בפרשתא דשבתא ובמנחה בפרשת תעניות ע''כ. משמע לכאורה דאית ליה דבבוקר לא היו קורין אלא בפרשת השבוע והוא הפך הנאמר בסוגיא בפ' בני העיר דבבוקר לא היו קורין כלל. ונ''ל לתרץ למה שהוקשה בעיני ה''ה ז''ל ואיני יודע טעם לשינוי מנהג חכמים ועם זה יתברר טעם רב נטרונאי דבזמן הגמרא כיון שהיו כל כך עסוקים ורדופים במצות ולהסיר המכשלות והעבירות ראוי היה לבטל קריאת התורה בבוקר כדאמרינן בפ' בני העיר ולחפש בעבירות ולהסיר מכשולות אבל בדורות אלו שאין אנו רודפים כל כך במצוה אין ראוי לנו לבטל קריאת התורה בבוקר בשביל כך והוא טעם נכון לרב נטרונאי שכתב הר''ן ז''ל דכיון דמן הדין היינו קוראים בבוקר פרשתא דשבתא כדאמר בפ' בני העיר אי לא דמחפשים השתא דלית לן ה''ט הדרינן לדינא דבשחרית קורין פרשתא דשבתא ובערב פרשת התענית אבל הכונה דס''ל דבכל התעניות אנו קורין בבוקר ובערב בחד גוונא דכיון דהם תקנו במנחה הפרשה אע''ג דבשחר לא תקינו מפני שהיו טרודים השתא דאין אנו טרודים קרינן בשחרית מאי דקרינן במנחה וקורין ויחל. קשה טובא דבפ' בני העיר משמע דאי לאו מטעמא דטרודים היו קורין פרשת השבוע דכן הקשו לר' ירמיה ל''ל הפסקה כו' וקי''ל כר''י דהא קרינן פרשיות השבוע עם ד' פרשיות וא''כ לא היה לנו לקרות אלא פרשת השבוע בבוקר ובערב ויחל ותו דבז' תעניות פסק דבבקר קורין קללות ובערב ויחל אע''ג דלא הוי בחד גוונא וכיון דכן אמאי לא קרינן בבוקר פרשת השבוע ובערב פרשת הקללות ולמה לי הפסקה לדידן דקי''ל כר''י ונשארה לנו הקושיא בלי תירוץ על כן דברי הטור נעלמו ממני. עוד יש לי קצת תימה על הטור ועל רבינו ז''ל דמסוגיא בפ''ק דתעניות משמע דהך דאמר רב הונא כנופיא מצפרא לא הוי בג' תעניות ראשונות דהא אסיפת זקנים דצוה הכתוב לא הוי אלא בג' תעניות אמצעיות דהם אסורים במלאכה דאמר קרא קראו עצרה ואמרינן בגמ' דהוי כעצרת שאסור במלאכה והא לא הוי אלא באמצעיות ואחרונות אבל לא בראשונות ואם כן מנא להו לומר הך דדורשין וחוקרין דהוי אפילו בתעניות ראשונות דבגמרא לא משמע הכי כדכתיבנא: קוראין בברכות וקללות שבתורה כו'. קשה דבפרק בני העיר (דף ל' ל"א) אמרינן במתני' דתעניות ברכות וקללות אין מפסיקים בקללות ואמרו בגמרא (דף ל"א:) מנא הני מילי א''ר חייא בר גמדא א''ר אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ר''ל אמר לפי שאין אומרין ברכה על הפורענות. ופירש''י ז''ל אל תמאס והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות וכו' משמע דיהיב טעמא למאי דאין מפסיקין בקללות ועל דא הביאו קרא דמוסר ה' בני אל תמאס וכן משמע דר''ל אמר לפי שאין אומרים ברכה וכו' משמע שהוא טעם לאין מפסיקין אבל אין זה טעם לקריאה בברכות וקללות מענין אחר כדכתב רבינו ז''ל דמה טעם הוא זה אבל טעם הקריאה כדכתב רש''י ז''ל להודיע שעל עסקי חטא באה פורענות לעולם ויחזרו בתשובה וכיוצא בזה כתב רבינו ז''ל בפי''ג מה' תפלה וז''ל קורין ברכות וקללות כדי שישובו העם ויכנע לבבם כשישמעו אותם, ואולי דזו כונתו במ''ש מוסר ה' בני אל תמאס כלומר אע''פ שיבואו לך צרות הרבה אל תמאס בתוכחת האל יתברך אלא תשוב ותקרא אותם: ומפטירין בנביא בתוכחות. כן אמרו שם בגמרא והתימה מהרב''י שכתב בסימן תקע''ד דמדברי רבינו ז''ל בפי''ג מהל' תפלה משמע דאין מפטירין בשום תענית לא בשחרית ולא במנחה אלא בתשעה באב בלבד דהא בהדיא כתב כאן שמפטירין בתעניות שגוזרין על צרות ואע''ג דשם הזכיר הפטרה בתענית ט' באב ולא הזכיר בתעניות דשאר צרות ודאי דסמיך על מ''ש כאן ואולי לא אמר הרב בית יוסף ז''ל כן אלא למעוטי ג' תעניות הכתובים אבל לא תעניות שגוזרים על הצבור דבהדיא כתב כאן מפטירין בהן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן