הלכות תעניות - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תעניות - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו-מ) 'וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם' וְגוֹ':

ב וְאֵלּוּ הֵן יוֹם [א] שְׁלִישִׁי בְּתִשְׁרֵי שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֵּן אֲחִיקָם וְנִכְבַּת גַּחֶלֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּשְׁאָרָה וְסִבֵּב לְהָתָם גָּלוּתָן. וַעֲשִׂירִי בְּטֵבֵת שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עַל יְרוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאָהּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק. וְי''ז בְּתַמּוּז חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּבָטֵל הַתָּמִיד מִבַּיִת רִאשׁוֹן. וְהֻבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי. וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס הָרָשָׁע אֶת הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל:

לחם משנה והובקעה ירושלים בחרבן [בית] שני. אע''ג דתענית דקרא דצום הרביעי לא הוי אלא בט' משום דהובקעה העיר בט' מ''מ השתא עבדינן ליה בי''ז מפני שחרבן בית שני חמיר והובקעה העיר בי''ז. וכ''ת י' בטבת דעבדינן ליה משום דסמך מלך בבל ידו על ירושלים בחרבן בית ראשון היו לנו לשנותו ליום אשר סמך צר ידו על העיר בחרבן בית שני דחמיר לן. י''ל דשאני הכא דהכל היה בחדש אחד ואין קפידא לשנותו בין ט' לי''ז אבל התם הזמנים חלוקים. ובהא דהבקעת העיר כתב הרב''י ז''ל בסי' תקמ''ט דבגמרא נפיק מקרא ולא דק אלא גמרא הוא דמקרא לא נפיק אלא בתשעה: והעמיד צלם בהיכל. רש''י ז''ל (דף כ"ו:) גריס והועמד וקאי אצלם שהעמיד מנשה ופלוגתא היא בירושלמי אית דתני העמיד ואית דתני הועמד:

ג וְתִשְׁעָה בְּאָב חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וְחָרַב [ב] הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה. וְנִלְכְּדָה עִיר גְּדוֹלָה וּבֵיתָר שְׁמָהּ וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְדִמּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְנָפַל בְּיַד הָרוֹמִיִּים וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם וְהָיְתָה צָרָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת חָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר(ירמיה כו-יח) (מיכה ג-יב) 'צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ':

מגיד משנה (א-ג) יש שם וכו' ואלו הן יום ג' בתשרי וכו'. ארבעת ימי הצומות האלו מפורשים בראש השנה פ''ק (י"ח:) וחמשה דברים שאירעו בי''ז בתמוז וחמשה שאירעו בתשעה באב כולן מפורשין במשנה בפ' בג' פרקים בשנה (תעניות כ"ו):

ד וְאַרְבָּעָה יְמֵי הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ הֲרֵי הֵן מְפֹרָשִׁין בַּקַּבָּלָה (זכריה ח-יט) 'צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי' וְגוֹ'. צוֹם הָרְבִיעִי זֶה שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי. וְצוֹם הַחֲמִישִׁי זֶה תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי זֶה שְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרֵי שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וְצוֹם הָעֲשִׂירִי זֶה עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי:

מגיד משנה וארבעת ימי וכו' צום הרביעי זה י''ז בתמוז וכו'. זו סברת ר''ע שם פ''ק דר''ה (י"ח:) שהוא מפרש הכתוב על סדר חדשים וכן הלכה:

ה וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְמַנִּים אֵלּוּ לְהִתְעַנּוֹת. וּבְי''ג [ג] בַּאֲדָר זֵכֶר לַתַּעֲנִית שֶׁהִתְעַנּוּ בִּימֵי הָמָן שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט-לא) 'דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם'. וְאִם חָל י''ג בַּאֲדָר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַקְדִּימִין וּמִתְעַנִּין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא י''א. אֲבָל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה יְמֵי הַצּוֹמוֹת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת דּוֹחִין אוֹתוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת. חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּבְכָל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ אֵין מַתְרִיעִין וְלֹא מִתְפַּלְּלִין בָּהֶן תְּפִלַּת נְעִילָה. אֲבָל קוֹרִין בַּתּוֹרָה שַׁחֲרִית וּמִנְחָה בְּ(שמות לב-יא) 'וַיְחַל משֶׁה'. וּבְכֻלָּן אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין בַּלַּיְלָה חוּץ מִתִּשְׁעָה בְּאָב:

מגיד משנה ונהגו כל ישראל וכו'. תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא שם שבזמן שיש שלום דהיינו לכשיבנה בהמ''ק הן לששון ולשמחה אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתענית תשעה באב הואיל ונכפלו בו צרות. ועכשיו נהגו הכל כמ''ש רבינו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בהמ''ק: ובשלשה עשר וכו'. תענית זה לא נזכר בגמרא אבל נהגו בו ואמרו קצת מפרשים שמ''ש פ''ק דמגילה (דף ב') זמן קהלה לכל היא ר''ל זמן תענית שנקהלו הכל בשושן בי''ג באדר להתענות עם מרדכי ואסתר ועל זה סמכו להתענות: ואם חל י''ג באדר וכו'. גם זה פשוט והטעם שא''א לאחרו עד יום א' לפי שהוא פורים וכן אין מתענין בע''ש מפני כבוד השבת ואע''פ שנפסקה הלכה בתענית שחל להיות בע''ש מתענה ומשלים כמו שיתבאר בסמוך דוקא כשבא זמנו הקבוע לו בע''ש אבל כשהוא נדחה מזמנו אין קובעין אותו בע''ש וכן מפורש בתשובת הגאונים ז''ל: אבל אחד מן וכו'. פ''ק דמגילה (דף ה') תשעה באב מאחרים ולא מקדימין ובגמרא משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וממילא דה''ה לשאר תעניות: חל להיות וכו'. כך נפסקה הלכה בעירובין פ' בכל מערבין (דף מ"א) הלכתא מתענה ומשלים. וכתב הראב''ד ז''ל שלא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות ע''כ דבריו: ובכל הצומות וכו' תפלת נעילה. פרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד:) מבואר שאין נעילה בט''ב וה''ה לשאר. והתרועה דבר פשוט הוא שאינה נוהגת בהן. ומ''ש שקורין ויחל כן נהגו חוץ מתשעה באב שקורין כי תוליד בנים בשחרית וכבר נתבאר בדברי רבינו פי''ג מה' תפלה: ובכולן אוכלין וכו'. כתב הרמב''ן שמעיקר הדין כולן שוין בלילה וביום אלא כיון שנתבאר בשאר צומות חוץ מט''ב רצו מתענין רצו אין מתענין מאי דנהוג נהוג מאי דלא נהוג לא נהוג ועשו אותן כתענית יחידים אלו דבריו והמנהג פשוט הוא:

לחם משנה אבל אחד מד' ימי צומות וכו'. בגמ' (דף כ"ה) אמרינן בט''ב דאקדומי פורענותא לא מקדמינן כלומר דאי לאו האי טעמא היה לנו לעשותו ביום ה' דביום ו' א''א כיון דנדחה מזמנו אין קובעין אותו בע''ש כדכתב ה''ה ז''ל בלשון הקודם, וא''ת למה היינו עושים כן אדרבה טפי עדיף לאחרו ליום ראשון דהוא סמוך ליום שבת שהוא זמנו הקבוע מלעשותו ביום ה' שהוא רחוק מזמנו הקבוע. י''ל דמ''מ היה ראוי להקדים כדי למהר להתאבל על ירושלים ולזה הוצרכו בגמרא טעמא דאקדומי פורענותא לא מקדמינן. א''נ י''ל דאי לאו טעמא דאקדומי פורענותא היו קובעין אותו בע''ש ואע''ג דכיון דנדחה מזמנו אין קובעין בע''ש כדכתב ה''ה ז''ל לעיל מיניה שאני חרבן ב''ה דחמיר טובא וכל שאפשר לשומרו ליום הקבוע סמכינן וקובעין אותו בע''ש: חל להיות בע''ש וכו'. כתב ה''ה ז''ל בשם הראב''ד ז''ל וכו' אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות. מריהוט הלשון משמע דקשיא רישא אסיפא דבתחילה כתב אם רצה לאכול וכו' ואח''כ כתב שאינו רשאי דמשמע דחייב לאכול. ונראה דה''ק כיון דאינו רשאי להתענות ואינו יכול לקבל תענית בע''ש כדי שלא לאכול משתשקע החמה השתא שאירע שחל ט''ב בע''ש ולא קבלה יהיה הדבר תלוי ברצונו אבל אם יתענה אין בו איסור מפני דלא בא התענית מצד קבלתו אלא שאירע כך:

ו [ד] מִשֶּׁיִּכָּנֵס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. וְשַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּר לְסַפֵּר [ה] וּלְכַבֵּס וְלִלְבּשׁ כְּלִי מְגֹהָץ אֲפִלּוּ כְּלִי [ו] פִּשְׁתָּן עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַתַּעֲנִית. וַאֲפִלּוּ לְכַבֵּס [ז] וּלְהַנִּיחַ לְאַחַר הַתַּעֲנִית אָסוּר. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכל בָּשָׂר בְּשַׁבָּת זוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ לַמֶּרְחָץ עַד [ח] שֶׁיַּעֲבֹר הַתַּעֲנִית. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְבַטֵּל הַשְּׁחִיטָה מֵרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ [ט] עַד הַתַּעֲנִית:

מגיד משנה משנכנס אב ממעטין וכו'. משנה פרק בג' פרקים (תעניות כ"ו:) משנכנס אב ממעטין בשמחה שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ובגמ' (דף כ"ט:) א''ר נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח אסור ואיתותב ר''נ מדתניא אסור לכבס לפני תשעה באב אפילו להניח לאחר ט' באב וגיהוץ שלנו ככבוס שלהם וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, עוד שם אע''פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ע''כ בגמ', והעולה מכל זה הוא שאסור ללבוש אפילו כלי פשתן מכובסין עד התענית אבל לכבס כדי להניח כולן אסורין חוץ מכלי פשתן. והרמב''ן ז''ל הוסיף להתיר כבוס שלנו אפילו בכלי צמר כדי להניח ורבינו לא כתב בזה שום היתר לפי שנהגו להחמיר ולא כתב מה שאמרו ובה' מותרין לפי שענינו כשחל ט' באב להיות בע''ש ובזמננו אינו חל כדי שלא יבא יום ערבה בשבת ולכשיבנה ב''ה ונקדש ע''פ הראיה יהיה ט' באב לששון. ודע שאחר התענית אפילו ללבוש מותר וכן מסקנת הגמ' ומבואר בלשון רבינו שכתב עד התענית: וכבר נהגו כל ישראל וכו'. המנהג הזה לא פשט בארצות אלו לענין אכילת בשר שאין נמנעין אלא ערב התענית אבל אין נכנסין למרחץ ודבר ברור הוא שבדין גמור אפי' ערב תשעה באב מותרין לרחוץ:

לחם משנה משיכנס אב ממעטין בשמחה וכו'. כבר כתבתי לעיל למה לא הביא רבינו להא דממעטין המשא ומתן דהיא ברייתא בהחולץ. והרב ב''י ז''ל בסי' תקנ''א כתב וההיא דהחולץ מדת חסידות היא או במקום שנהגו ולפיכך השמיטוה הרי''ף והרמב''ם והרא''ש ז''ל ע''כ ודוחק: וללבוש כלי מגוהץ. קשה דאפילו מכובס מבעי ליה כדכתב ה''ה ז''ל בשם הרמב''ן ז''ל וכתב שכן דעת רבינו ז''ל. אשר על כן נ''ל לומר דהוקשה לו לרבינו ז''ל בפ''ב דתעניות (דף כ"ט:) על דברי רב נחמן בפירוש מתני' דלספר ולכבס דהיינו לכבס וללבוש דאמאי נקט מתני' לכבס ללבוש לחודא סגי וכבר הקשה הרא''ש ז''ל זה בפסקיו וכתב דאין סברא לומר דלר''נ מותר ללבוש המכובסים קודם לכן. ולי היה נראה לומר דרבינו סבירא ליה דדעת ר''נ הוא דמה שהוא מכובס מקודם לכן יכול ללבוש אבל לא המגוהץ דודאי מגוהץ קודם לכן אסור ללבוש ולהכי נקט מתניתין לכבס וללבוש דללבוש המכובס מקודם ודאי דמותר וע''כ לא פליג רב ששת עליה דר''נ אלא בלכבס ולהניח דאסור אבל ללבוש המכובס קודם לכן מודה ליה ולכך כתב רבינו ז''ל דאינו אסור ללבוש אלא המגוהץ מקודם לכן ולא המכובס. אבל ה''ה ז''ל אין כן דעתו אלא הסכים דעת רבינו ז''ל לדעת הרמב''ן ז''ל ולדבריו צ''ל דמגוהץ דנקט רבינו ז''ל ל''ד נקטיה דה''ה מכובס. ובמתני' אמרו ובה' מותרין מפני כבוד השבת וכתב ה''ה ז''ל דרבינו לא הזכירו מפני דלדידן לא מקלע בערב שבת ט' באב אבל ראיתי לרבינו ז''ל בפירוש המשנה שכתב בהא דבחמישי מותרין הוי דלא כהלכתא שכתב ובחמישי מותרין הוא מאמר רשב''ג שאמר כל השבת אסור ואפילו אחר התענית משמע דאית ליה דאי חמישי הוי קודם התענית אין סברא להתיר ומתני' איירי אחר התענית אליבא דר''ש ולפי זה א''ש דלדידן דקי''ל דלאחריו מותר ליתיה להאי דינא ולכך לא הזכירו רבינו ז''ל. אבל תימה על זה שפירש רבינו ז''ל בפירוש המשנה דבגמרא אמרו בברייתא חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ואם לא כבס בחמישי בשבת מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה לייט עלה אביי ואי תימא רב אחא אהא ע''כ, הרי בהדיא אמרו בברייתא דאפילו כשחל ביום ששי ובחמישי מותר ולמה אמר במתניתין דבחמישי בשבת מותרים הוי דלא כהלכתא. ואולי דרבינו ז''ל מפרש דמאי דקאמר לייט עלה אביי אהא קאי נמי אהא דבה' מותרים אע''ג דרש''י ז''ל פירש דקאי אהא דואם לא כבס בחמישי אולי סובר רבינו ז''ל דאכולה מילתא מהדר וכיון דלייט עלה אביי לא רצה רבינו לפרש דמתני' כך משום דמשמע ליה דהוי כהלכתא. זה נראה קצת טעם לרבינו ז''ל אם שהוא קצת דחוק:

ז תִּשְׁעָה בְּאָב לֵילוֹ כְּיוֹמוֹ לְכָל דָּבָר. וְאֵין אוֹכְלִין אֶלָּא [י] מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ [כ] אָסוּר כְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן [ל] בַּסְּעֻדָּה [מ] הַמַּפְסִיק בָּהּ. אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא יַיִן מִגִּתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ פָּחוֹת. וְאוֹכֵל בָּשָׂר מָלִיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר. וְלֹא יֹאכַל [נ] שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין [ס]:

מגיד משנה תשעה באב לילו כיומו לכל דבר וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ועיקר בפסחים פ' מקום שנהגו (דף נ"ד:) ושם נתבאר שבין השמשות שלו אסור ואע''ג דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא כדאיתא התם ומכאן למד הרמב''ן ז''ל שאין לתשעה באב תוספת מבע''י כמו שיש ליום הכפורים שאם היה לו תוספת לא היה צורך לומר שבין השמשות שלו אסור שהרי תוספת מבעוד יום הוא ודבר ברור הוא: ולא יאכל בשר וכו'. משנה פ' בג' פרקים (תעניות כ"ו:) לא יאכל שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין ומפורש בגמרא (דף ל') שאינו אסור אלא בסעודה המפסיק בה והוא שתהיה מו' שעות ולמעלה וכמ''ש רבינו וכן מפורש שם שאוכל הוא בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים, פי' שנשתהא במלח יותר משיעור שני ימים ולילה אחד וכן שותה הוא יין מגתו והוא כל שלשה ימים הכל כדברי רבינו. והעלה הרמב''ן ז''ל שפירוש ב' תבשילין הם אפילו ממין אחד של ירק או קטנית והוא שיהיו ב' מיני תבשילין אבל ב' מינין בקדרה אחת מותרין וכן כל מיני פירות חיין מותרין ללפת בהן את הפת וסעודה המפסיק בה כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אע''פ שדעתו לאכול עראי לא כאלה שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ומשתכרין ביין ואח''כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין:

לחם משנה שיש לו שלשה ימים. קשה דבגמרא (דף ל') לא אמרו אלא כשלמים דהיינו ב' ימים ולילה אחד:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאָכַל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב אַחַר חֲצוֹת. אֲבָל אִם סָעַד קֹדֶם חֲצוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהּ אוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל צָרְכּוֹ וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ אֲפִלּוּ כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה. וְכֵן תִּשְׁעָה בְּאָב עַצְמוֹ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אֵינוֹ [ע] מְחַסֵּר כְּלוּם:

מגיד משנה וערב תשעה באב וכו'. ברייתא (שם דף כ"ט:):

ט זוֹ הִיא מִדַּת כָּל הָעָם שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִסְבּל יֶתֶר מִדַּאי. אֲבָל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים כָּךְ הָיְתָה מִדָּתָן. [פ] עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב הָיוּ מְבִיאִין לוֹ לָאָדָם לְבַדּוֹ פַּת חֲרֵבָה בְּמֶלַח וְשׁוֹרֶה בְּמַיִם וְיוֹשֵׁב בֵּין תַּנּוּר וְכִירַיִם וְאוֹכְלָהּ וְשׁוֹתֶה עָלֶיהָ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם בִּדְאָגָה וּבְשִׁמָּמוֹן וּבְכִיָּה כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. כָּזֶה רָאוּי לַחֲכָמִים לַעֲשׂוֹת [צ] אוֹ קָרוֹב מִזֶּה. וּמִיָּמֵינוּ לֹא אָכַלְנוּ עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב תַּבְשִׁיל אֲפִלּוּ שֶׁל עֲדָשִׁים אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה אבל חסידים וכו'. (דף ל"א) אמר רב כך היה מנהגו של ר''י ב''ר אלעאי ערב ט' באב מביאין לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו ע''כ:

י עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב. וְאָסוּר בִּרְחִיצָה בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וַאֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם. וְאָסוּר בְּסִיכָה שֶׁל תַּעֲנוּג [ק] וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה כְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה עוֹשִׂין. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא [ר] לַעֲשׂוֹת אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִין. וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם:

מגיד משנה עוברות ומיניקות וכו'. מימרא פ' מקום שנהגו (פסחים נ"ד:) וכתב הרמב''ן ז''ל אלא מיהו חיה כל ל' וכן חולה שהוא צריך מאכילין אותן וא''צ אומד דבמקום חולי לא גזור רבנן עכ''ל. ודבר פשוט הוא שאם תמצא לומר שאין מאכילין אלא במקום סכנה למה להו למימר עוברות ומיניקות מתענות השתא חולה שאין בו סכנה מתענה אלו לא כ''ש אלא ודאי לא החמירו במקום חולי. וכן נ''ל לדקדק מכאן שעוברות ומיניקות פטורות מלהתענות בג' צומות אחרים שלא החמירו עליהן אלא בט' באב בלבד: ואסור ברחיצה וכו'. שם ונכתב בהלכות בפ' בשלשה פרקים: ואסור בסיכה וכו' של תענוג וכו'. ברייתא שם (תענית ל') אסור בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ופי' רבינו בסיכה של תענוג ודבר ברור הוא דלא עדיף מיום הכפורים וכן הדין לרחיצה שמותר ביום הכפורים: ומקום שנהגו וכו'. משנה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד:) סתם משנה: ואמרו חכמים ז''ל וכו'. סברת דברי רבי עקיבא בברייתא פרק בשלשה פרקים בשנה (תענית דף ל'):

לחם משנה ואסור בסיכה של תענוג. כתב ה''ה ז''ל ודבר ברור הוא דלא עדיף מיום הכפורים. ודבריו קשים אצלי דאי ילפינן מיה''כ אפילו סיכה שאינה של תענוג אסור דכ''כ רבינו ז''ל בסוף הלכות שביתת עשור ופי' סיכה שאמר של תענוג הוי להעביר את הזוהמא וכ''כ הטור ז''ל בהל' יוה''כ סימן תרי''ד סיכה דתניא אסור לסוך וכו' אבל בלא חולי אפילו אינו סך לתענוג אלא להעביר את הזוהמא אסור ונפקא מהירושלמי דאמרו על זה סיכה בין של תענוג בין שאינה של תענוג וכך הם דברי רבינו ז''ל בסוף הלכות שביתת עשור שכתב שם אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג ואם היה חולה וכו' וכתב שם ה''ה ז''ל דנפקא ליה מהירושלמי א''כ נתבאר מכאן דביה''כ סיכה להעביר את הזוהמא אסורה וכאן כתב דוקא סיכה של תענוג משמע דכשאינה של תענוג דהיינו להעביר את הזוהמא מותרת. ונראה דנפקא ליה מהא דאמרינן בפ''ק דתעניות (דף י"ג:) גבי אבל והלכתא אבל אסור לרחוץ וכו' אבל לסוך אפילו כל שהו אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר ע''כ, ונראה לו להשוות ט' באב לאבל דהכל משום צער דכשאמר שם בגמ' ולא ביה''כ דהוי משום תענוג וכיון דקי''ל דבאבל סיכה שאינה של תענוג מותר דהיינו להעביר את הזוהמא וכן פסק רבינו ז''ל בהל' אבילות והטור ז''ל כתב כאן דסיכה של תענוג דוקא אסורה ואיך השוה רבינו והענינים רחוקים. וגם על הטור ז''ל קשה לי שעשה השוואה כיוצא בזו בסימן תקנ''ד שכתב דבט''ב אפילו שלא לצורך ברכה ותפלה אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ אותם וכו' שלא אסרו אלא סיכה של תענוג כדאיתא בגמ' מי שיש לו חטטין וכו' ומה ענין חטטין לסיכה שאינה של תענוג יה''כ יוכיח שסיכה שאינה של תענוג אסורה ובחטטין מותרת כדכתב הוא עצמו בסימן תרי''ד ואדמייתי ראיה מחטטין דהיא ברייתא דמתניא גבי יה''כ לייתי ראיה מברייתא אחרת דאמרו שם אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש והיא ראיה מפורשת אבל זו אינה ראיה דשאני חטטין שהוא חולי אבל להעברת לכלוך לא התירו דחילוק זה יש בין רחיצה לסיכה כנראה מדברי הטור ז''ל בסימן תרי''ד דרחיצה להעביר את הזוהמא מותרת וסיכה אינה מותרת אלא מחמת חולי לבד ודברים אלו צ''ע בעיני. וכל דיני יה''כ שהזכיר רבינו ז''ל גבי רחיצה ונעילת הסנדל וכו' נוהגים בט''ב וסמך רבינו ז''ל כאן על מ''ש שם ולכך כתב כאן ביה''כ, אלא דמ''מ בההיא דשורה מטפחת יש קצת חילוק בין יה''כ לט' באב דביוה''כ משמע מדברי הטור ז''ל דסוחטה מערב יום הכפורים ובתשעה באב לא וא''כ היה לו לרבינו ז''ל לבאר אלא שרבינו ז''ל לא הזכיר ביה''כ ענין הסחיטה, ואולי הוא סובר דהדין שוה בשניהם ולכך סמך כאן על מ''ש שם. צ''ע בסדר התפלות לעיל אחר הל' תפלה שהזכיר רבינו ז''ל שאומרים נחם בט' באב ומדלא חלק בין מנחה לשאר התפלות משמע דאית ליה דאומרים אותו בשלש תפלות כדעת הרא''ש ז''ל (מ"ק דף כ"ו) בפ' בתרא דתעניות:

יא [ש] תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין נוֹתְנִין זֶה לָזֶה שָׁלוֹם בְּתִשְׁעָה בְּאָב. אֶלָּא יוֹשְׁבִים דָּוִים וְנֶאֱנָחִים כַּאֲבֵלִים [ת]. וְאִם נָתַן לָהֶם עַם הָאָרֶץ שָׁלוֹם מַחֲזִירִים לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ. [א] וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב בַּתּוֹרָה אוֹ בַּנְּבִיאִים אוֹ בַּכְּתוּבִים וּבְמִשְׁנָה וּבַהֲלָכוֹת וּבִגְמָרָא וּבְהַגָּדוֹת. וְאֵינוֹ קוֹרֵא אֶלָּא בְּאִיּוֹב [ב] וּבְקִינוֹת וּבַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָהוּ. וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִין בּוֹ [ג]. וּמִקְצָת הַחֲכָמִים נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִלִּין שֶׁל [ד] רֹאשׁ:

מגיד משנה תלמידי חכמים אין וכו'. תוספתא אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטות בשפה רפה. פי' משיבין את ההדיוטות בשפה רפה וכן אמרו בירושלמי: ואסור לקרות וכו'. דברי ר' יהודה בברייתא שם (תענית ל') והלכה כמותו ומ''מ כתב הרמב''ן ז''ל שאומר סדר היום פרשת התמיד ואיזהו מקומן וכל הסדר כדרכו ואינו חושש: ומקצת החכמים נוהגין וכו'. פירוש סברת רבינו הוא שרשאי אדם להניח תפילין בט' באב והרי הוא בזה כשאר הימים אלא שמקצת החכמים נהגו שלא להניחם שאם היה דעתו ז''ל שאסור להניחם לא היה כותב כן אלא דעתו הוא כמ''ש וכן הוא עיקר. ואע''פ ששנינו בברייתא כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור ברחיצה וכו' לאו כלל גמור הוא אלא כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט והן הן הדברים שנפרטו בברייתא רחיצה וסיכה ושאר הדברים תדע דלאו כלל הוא שהרי אין לנו כפיית המטה בתשעה באב וכן מפורש שם בגמ'. ויש מי שפי' שהוא כלל לכל מצות ל''ת הנוהגות באבל ואע''פ כן אין תפילין בכלל לפי שאפילו אבל אינו אסור בהן אלא ביום ראשון ולא אמרו אלא מה שנוהג באבל כל שבעה וכן העלה הרמב''ן ז''ל:

יב מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁאֵין בּוֹנִין לְעוֹלָם בִּנְיָן מְסֻיָּד וּמְכֻיָּר כְּבִנְיַן הַמְּלָכִים. אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בְּטִיט וְסָד בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר מָקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח בְּלֹא סִיד. וְהַלּוֹקֵחַ חָצֵר מְסֻיֶּדֶת וּמְכֻיֶּרֶת הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִקְלֹף הַכְּתָלִים:

כסף משנה משחרב בהמ''ק תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר וכו'. הטור כתב סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחרבן הבית והרמב''ם ז''ל כתב אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא (בתרא ס' ע"ב) דבתר דמייתי הך ברייתא ת''ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר' יהודה אומר חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע''י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ''ל, נראה מדבריו שהוא סבור שטעמו של רבינו שאסור לבנות בנין מסיד המלכים הוא מהא דת''ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלא על ידי שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד. ותמהני עליו כמה תימהי, חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו וכו' לאו מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד היא אלא הכי איתא ת''ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושים בישראל וכו' נטפל להם ר' יהושע אמר להן מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א''א וכו' להתאבל יותר מדאי א''א וכו' אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכיון דברייתא באפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא. ועוד דאת''ל דפליגי ברייתות אהדדי אפשר דתהוי הלכתא כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמרי דגמרא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעא מילתא דתהוי הלכתא כוותה. ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שעירב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דברי הטור מאי ניהו סיד כבנין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר רבינו בזה והתיר בזה. לכך נ''ל שהטור לא דק בדברי רבינו כלל דרבינו לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני ציור וכיור, וכך מפורש בדברי רבינו שכתב תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים וזה ברייתא מפורשת בסוף פרק חזקת הבתים שנויה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פיתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פיתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמעו וה''ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפייח דאילו כיור ופיוח בלא סיוד תחלה לא תאר לו ולא הדר הילכך לא מיתסר. ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואח''כ סדים בסיד אבל המלכים אין טחין בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיוד וכיור כזה אין שום תקנה אפי' ע''י שיור אמה והיינו דלא קתני בהאי מתניתא שום תקנתא, וזהו שכתב רבינו שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים ומדקאמר לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר רבינו דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תנא תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דעירוב חול ותבן לא איצטריך למיתני דאין בונין בנין מסוייד לחודיה משמע בלא עירוב דבר אחר: ודע דבההיא דהלוקח חצר מסויידת וכו'. מסיים בה בברייתא נפלה אינו חוזר ובונה אותה, ולא חשש רבינו לכתבה משום דמילתא דפשיטא היא:

יג וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעֵדָּה לָאוֹרְחִים מְחַסֵּר מִמֶּנּוּ מְעַט וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם. וּכְשֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה תַּכְשִׁיטֵי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב מְשַׁיֶּרֶת מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּכְשִׁיט שָׁלֵם. וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא אִשָּׁה לוֹקֵחַ אֵפֶר מַקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ מְקוֹם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלז-ה) 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי' (תהילים קלז-ו) 'תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַםִ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי':

מגיד משנה (יב-יג) משחרב בית המקדש תקנו וכו' עד וכן גזרו שלא לנגן. הוא בבבא בתרא פרק חזקת הבתים (ס':) והובא בהלכות פרק בג' פרקים:

יד וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי [ה] שִׁיר. וְכָל מִינֵי זֶמֶר וְכָל מַשְׁמִיעֵי קוֹל שֶׁל שִׁיר אָסוּר לִשְׂמֹחַ בָּהֶן וְאָסוּר לְשָׁמְעָן מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן. וַאֲפִלּוּ שִׁירָה בַּפֶּה עַל הַיַּיִן אֲסוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד-ט) 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן'. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי תֻּשְׁבָּחוֹת אוֹ [ו] שִׁיר שֶׁל הוֹדָאוֹת לָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַל הַיַּיִן:

מגיד משנה וכן גזרו שלא לנגן בכלי וכו'. פרק אחרון דסוטה (דף מ"ח) ובפ''ק דגטין (דף ז') זמרא מנא לן דאסור ואסיקו דאפילו זמרא דפומא אסור: וכבר נהגו כל ישראל וכו'. כן כתב רבינו האיי גאון ז''ל האי דאמרינן זמרא דפומא אסור ה''מ כגון נגינות של אהבה שבין אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים של הקב''ה מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה:

טו וְאַחַר כָּךְ גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים שֶׁלֹּא לְהַנִּיחָם כְּלָל. וְשֶׁלֹּא יַנִּיחַ הֶחָתָן בְּרֹאשׁוֹ שׁוּם כָּלִיל שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כא-לא) 'הָסֵר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרֵם הָעֲטָרָה'. וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת אִם הָיָה שֶׁל כֶּסֶף אוֹ זָהָב אֲבָל שֶׁל גְּדִיל מֻתָּר לְכַלָּה:

מגיד משנה ואח''כ גזרו על עטרות וכו'. שם (סוטה דף מ"ט.) משנה גזרו על עטרות חתנים והלכה כלוי דבכל דבר אפילו של קנים ושל חילת אסור. ופי' דוקא חתנים שהוא זמן שמחה אבל שאר בני אדם מותרין בכולן וכ''כ ז''ל: וכן גזרו על עטרות של כלה וכו'. שם במשנה ועל עטרות כלות ופירשו בגמ' מאי נינהו אר''י עיר של זהב. והעלה הרמב''ן ז''ל דלאו דוקא עיר של זהב אלא כל שהיא של כסף או של זהב אסורה ולפי שדרכן היה בכך הזכירו עיר של זהב. ויש לזה ראיה וזהו שכתב רבינו של כסף או זהב ועיקר ואף אלו אינן אסורות אלא לכלות אבל לשאר נשים מותרות:

כסף משנה ואח''כ גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל. כתב הטור אסרו עטרות לחתנים וקאמר רב (סוטה דף מ"ט:) לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל אמר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים ושל חילת, ופסק הרמב''ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קיימא לן כרב באיסורי עכ''ל. ולא דק דהא רבינו אף כשמואל לא פסק דלשמואל של קנים ושל חילת מיהא שרי ואילו רבינו כתב סתם לאסור ולא חילק. וטעמו משום דבגמרא בתר פלוגתא דרב ושמואל אמרי' ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור וכן תני לוי במתניתיה. ופסק כלוי משום דגדול מרב ושמואל היה: סליק הלכות תעניות

טז מִי שֶׁרָאָה עָרֵי יְהוּדָה בְּחֻרְבָּנָם אוֹמֵר (ישעיה סד-ט) 'עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר' וְקוֹרֵעַ. רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ אוֹמֵר (ישעיה סד-ט) 'יְרוּשָׁלַיִם מִדְבָּר' וְגוֹ'. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֻרְבָּנוֹ אוֹמֵר (ישעיה סד-י) 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ' וְגוֹ' וְקוֹרֵעַ. וּמֵהֵיכָן חַיָּב לִקְרֹעַ מִן הַצּוֹפִים. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לַמִּקְדָּשׁ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. וְאִם פָּגַע בַּמִּקְדָּשׁ תְּחִלָּה כְּשֶּׁיָּבוֹא מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר קוֹרֵעַ עַל הַמִּקְדָּשׁ וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם:

מגיד משנה מי שראה ערי יהודה בחורבנם אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע וכו'. במועד קטן בפ' ואלו מגלחין (דף כ"ו) א''ר אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו וגו' ירושלים בחורבנה אומר ירושלים מדבר היתה וגו' בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו וגו' וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים כשפגע במקדש תחלה ואם פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפ''ע. וכתב הרמב''ן ז''ל אני תמה כיון דקתני על ערי יהודה בחורבנם קורע מה צורך לומר בירושלים בחורבנה והלא בכלל היתה, וי''ל שאם קרע בערי יהודה חוזר וקורע על ירושלים שאילו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהן אינו קורע על השניה וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלים קורע אחר בפ''ע ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה שכבר קרע לקדושה שבכולה, עכ''ל:

יז * כָּל הַקְּרָעִים הָאֵלּוּ כֻּלָּם קוֹרֵעַ בְּיָדוֹ מְעֵמָּד וְקוֹרֵעַ כָּל כְּסוּת שֶׁעָלָיו עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְאֵינוֹ מְאַחֶה קְרָעִים אֵלּוּ לְעוֹלָם. אֲבָל רַשַּׁאי הוּא לְשָׁלְלָן לְמָלְלָן לְלַקְּטָן וּלְתָפְרָן כְּמִין סֻלָּמוֹת:

ההראב"ד כל הקרעים וכו'. א''א לא כן נראה מן הגמרא שהרי שנו בתוספתא לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד אבל בכלי וכל הבגדים שעליו עד שיגלה את לבו לא השוו אבל שיקרע בחוץ לעיני העם גם לזה השוה הנשיא בלבד, עכ''ל:

מגיד משנה כל הקרעים האלו כולן בידו מעומד וכו'. שם ואלו קרעים שאין מתאחין הקורע על אביו ואמו ועל רבו וכו' ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים, ודעת רבינו שבכל אלו הדברים הם שוים קרעים אלו וכשם שעל אביו ואמו הם ביד ועד שמגלה את לבו הוא הדין לאלו. ובהשגות אמר אברהם לא נראה כן מן הגמ' שהרי שנו בתוספתא לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד אבל בכלי וכל הבגדים שעליו עד שיגלה את לבו לא השוו, עכ''ל. ואף דעת הרמב''ן ז''ל נראה כן ופ''ט מהלכות אבל יתבאר:

לחם משנה כל הקרעים האלו כו'. בברייתא הזכירו שם דהקרעין שאין מתאחין הם על אביו ועל אמו ורבו ונשיא ואב ב''ד ושמועות וברכת השם וס''ת שנשרף וערי יהודה וכו'. ורבינו ז''ל נראה דכיון דהושוו לאיחוי ולאביו ולאמו הושוו לכל הדברים, וקשה דבברכת השם בהלכות ע''א גבי מגדף לא הזכיר שם אלא קורעין ולא מאחין משמע שם דסובר דלא הושוו אלא לאיחוי בלבד וכן ברבו לא הזכיר אלא מגלה את לבו וקורע ואינו מאחה ולא הזכיר השאר אף על פי שבברייתא הזאת הושוו לאביו ולאמו והיה לו להשוותו לכל הדברים כדעתו כאן גבי מקדש וירושלים וצ''ע וגם בהלכות אבלות צ''ע: סליקו להו הלכות תעניות בס''ד

יח הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא לִירוּשָׁלַיִם הוֹלֵךְ וּבָא [ז] תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. וְאִם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ:

מגיד משנה היה הולך ובא לירושלים הולך ובא וכו'. ירושלמי שמעון קמטרא שאל לר' אבא בגין דאנא חמר וסליקנא לירושלים בכל שעה א''ל תוך ל' אין אתה צריך לקרוע לאחר ל' יום אתה צריך לקרוע ע''כ:

יט כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת יוֹם טוֹב וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח-יט) 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ': סָלִיק הִלְכוֹת תַּענִיוֹת

מגיד משנה כל הצומות האלו עתידים ליבטל וכו'. שנאמר יהיה לבית יהודה לששון וכו'. והאמת והשלום אהבו: סליק הלכות תעניות

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן