הלכות תלמוד תורה - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל תַּלְמִיד חָכָם מִצְוָה לְהַדְּרוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לב) 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן'. זָקֵן זֶה [א] שֶׁקָּנָה חָכְמָה. וּמֵאֵימָתַי חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפָּנָיו. מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו:

כסף משנה כל תלמיד חכם מצוה להדרו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל"ב) ת''ר מפני שיבה תקום יכול אפילו זקן אשמאי ת''ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה. ומפרש בגמרא דאיכא בינייהו יניק וחכים דלרבי יוסי חייב לעמוד מפניו ולתנא קמא לא. ופסק רבינו כר' יוסי משום דאיסי בן יהודה דאמר התם מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע קאי כוותיה דכיון דדריש שיבה לרבות אפילו זקן אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידרש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ואמר התם אביי הלכה כאיסי בן יהודה. וכתב הר''ן שכן נראה מפירוש רש''י ואף על פי שמדברי הרי''ף נראה דסובר דהלכה כתנא קמא: ומאימתי חייבין וכו'. שם אי זו היא קימה שיש בה הידור זה ארבע אמות וגרסינן תו התם חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב:

לחם משנה כל ת''ח וכו'. בפ''ק דקדושין (ד' ל"ב) מחלוקת ת''ק ור''י הגלילי ואיסי בן יהודה והלכה כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע כדפסיק התם ואיהו ס''ל כר''י הגלילי דזקן שקנה חכמה כמו שהכריח הר''ן ז''ל:

ב אֵין עוֹמְדִין מִפָּנָיו לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לב) 'תָּקוּם וְהָדַרְתָּ' קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. וְאֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן שֶׁנֶּאֱמַר תָּקוּם וְהָדַרְתָּ מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אַף קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד מִפָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ. הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ:

כסף משנה אין עומדין מפניו וכו'. שם (קידושין ל"ב) באותה ברייתא ואמרינן בגמרא דהני מילי דבמרחץ לא בבתי גוואי אבל במקום שמותר להרהר בד''ת חייב לעמוד. ורבינו כתב בית המרחץ דומיא דבית הכסא ולכך לא חשש לפרש יותר: ואין בעלי אומניות וכו'. שם אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת''ח בשעה שעוסקין במלאכתן. ודעת רבינו לומר שרשאין פירוש חייבין כמו לא תהיה לו כנושה דמתרגמינן לא תהא ליה כרשיא וכן כתבו התוספות: ומנין שלא יעצים עיניו. שם בברייתא יכול יעצים עיניו כלומר כמי שלא ראהו ת''ל ויראת מאלהיך והקשו בגמרא אטו ברשיעי עסקינן ומשני דהכי קאמר יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. וזהו שכתב רבינו ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו:

לחם משנה אין עומדין מפניו לא בבית המרחץ וכו'. בגמרא (דף ל"ג) הקשו ולא והא רבי חייא הוי יתיב בי מסותא וכו' אמר שני חומשים שניתי לו בספר תהילים וכו' ותירצו הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ולא ידעתי למה לא חילק רבינו. ונראה דהא דאין עומדין וכו' אפילו ברבו מובהק ודאי דאין סברא לחלק בהא בין חכם לרב כמו שחילק בסיפא גבי קימה שיש בה הידור דהיינו ארבע אמות דאמרו שם דברבו מלא עיניו דהתם איכא טעמא לחלק כדכתב הר''ן דכיון דהוא רבו מובהק מוכחא מילתא שלפניו הוא עומד אבל הכא בבית הכסא כיון דטעמא דפטור הוא משום דהוא מקום טינוף מה לי רבו מה לי אינו רבו ומש''ה לא תירצו בגמרא כשהקשו מההיא דרבי חייא שאני התם דרבו הוה כדקאמר שני חומשים שניתי לו וכו' דאין סברא לחלק בהא בין רבו לאחר כדפרישית: ואין בעלי אומניות חייבים לעמוד וכו'. דברי רבינו הם תמוהין שבגמרא (דף ל"ג) אמרו הפך האמור שם בברייתא יכול יהדרנו בממון ת''ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס וכו' והקשו וקימה לית בה חסרון כיס מי לא עסקינן דקא נקיב מרגניתא וכו' אלא אקיש קימה להידור מה הידור שאין בו בטול אף קימה שאין בו בטול ואקיש נמי הידור לקימה מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס ע''כ. הרי שבגמ' תלו הקימה בהידור בענין הבטול ובענין החסרון כיס הקישו הידור לקימה דהידור אפשר דהוא בחסרון כמו שכתב רש''י וא''כ איך כתב רבינו מה הידור שאין בו חסרון כיס כו' הכי הוה ליה למימר מה הידור שאין בו בטול אף קימה שאין בה בטול. ואולי לישב דבריו בדוחק נאמר דהאי אין בו חסרון כיס דקאמר ר''ל חסרון כיס דבטול דבהידור ליכא בטול כדאמרו בגמרא:

ג אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו אֶלָּא יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה וּמִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחֵן לַעֲמֹד. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וְהוֹלְכִין בְּדֶרֶךְ הַחִיצוֹנָה שֶׁאֵין מַכִּירֵיהֶן מְצוּיִין שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּם:

כסף משנה אין ראוי לחכם שיטריח וכו'. שם בברייתא ובגמרא:

לחם משנה והחכמים היו מקיפין וכו'. שם אמרו אביי מקיף רבי זירא מקיף וכו' ופירש רבינו במקום שאין מכיריהם מצויים שם:

ד רוֹכֵב הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ וּכְשֵׁם שֶׁעוֹמְדִים מִפְּנֵי הַמְהַלֵּךְ כָּךְ עוֹמְדִין מִפְּנֵי הָרוֹכֵב:

כסף משנה רוכב הרי הוא כמהלך וכו'. ג''ז פשוט שם:

לחם משנה רוכב הרי הוא כמהלך. שם בעיא דאיפשטא:

ה שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ. הָרַב בָּאֶמְצַע [ב] גָּדוֹל מִימִינוֹ וְקָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ:

כסף משנה שלשה שהיו מהלכין וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (דף ל"ז). ודע דבגמרא הכי איתא אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. תנן הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ועוד תניא שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב באמצע גדול מימינו קטן משמאלו. תרגמה רב שמואל בר פפא כדי שיתכסה בו רבו והתניא המהלך כנגד רבו ה''ז מגסי הרוח דמצדד אצדודי. ומפרש''י הרי זה בור אפילו בדרך ארץ אינו בקי. כדי שיתכסה בו רבו הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב. דמצדד אצדודי לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיתכסה בו רבו מקצת צד רבו עכ''ל: ורבינו כתב הא דשלשה שהיו מהלכים בדרך וכו' והשמיט מאי דאתמר עלה בגמרא ונראה שהטעם מפני שהם דברים פשוטים וכל אדם זהיר בכך מחמת דרך ארץ אבל הא דבשלשה מהלכין בדרך אצטריכא ליה לאשמועינן שלא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב פ''ה ולא יתפלל לפני רבו וכו' ואצ''ל שאסור לו להלך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו ואחר כך יתפלל וס''ל דההיא דלא יתפלל אחרי רבו מדין דרך ארץ נגעו בה ואם כן מינה נשמע למהלך:

ו הָרוֹאֶה חָכָם אֵינוֹ עוֹמֵד מִפָּנָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁעָבַר יוֹשֵׁב. רָאָה אַב בֵּית דִּין עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינָיו. וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל. כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס כָּל הָעָם עוֹמְדִים וְאֵינָן יוֹשְׁבִין עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם שְׁבוּ. כְּשֶׁאָב בֵּית דִּין נִכְנָס עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְעוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁנִּכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וּשְׁאָר הָעָם יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן:

כסף משנה הרואה חכם וכו'. מימרא דרבי אבהו פ''ק דקידושין (דף ל"ב): והנשיא שמחל וכו'. שם ופ''ב דכתובות (דף י"ז): כשהנשיא נכנס וכו' עד הופכין פניהם כלפי העם. ברייתא בהוריות פרק בתרא (דף י"ג) וכתבה הרי''ף פ''ק דקידושין. וכתבו התוספות דהאי ברייתא מיירי בבית המדרש ודרבי אבהו דלעיל מיירי בשוק והלשון מוכיח כן דהכא אמרינן כשהנשיא נכנס לבית המדרש ובדר' אבהו אמרינן הרואה חכם עובר דמשמע שהוא בשוק ואע''ג דאמרינן בגמרא דהא דיצא לצורך חוזר למקומו ה''מ לקטנים אבל לגדולים לא דה''ל למבדק נפשיה לא כתבו רבינו משום דבתר הכי אמר רבא האידנא דחלשא עלמא אפילו לגדולים נמי:

לחם משנה ראה אב בית דין וכו' ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות. שם מימרא דר' אבהו. ואף על גב דבחכם אמרו שם כיון שעבר ישב וכן אמרו ג''כ באב בית דין פירש רבינו דאין זה כזה דבחכם כשעובר מיד סגי אבל הכי בעי ארבע אמות כיון דמלפניו בעי מלא עיניו. ועוד דאי איתא דפירוש זה כזה לימא חד וכיון שעבר ישב לתרווייהו דהל''ל אחד ראה אב''ד וכו' וכיון שעבר ישב וקאי אאב בית דין וחכם מדקאמר בחכם וכיון שעבר ישב אחרינא משמע דאין הפירוש של זה כזה x:

ז [ג] חָכָם שֶׁנִּכְנָס כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַד שֶׁנִּכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִים לִמְקוֹמָם. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאַחֲרוֹנָה. יָצָא לְצֹרֶךְ חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי אֲבִיהֶן. אֵין בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם:

לחם משנה בני חכמים ותלמידי חכמים. בסוף הוריות: בני חכמים בזמן שיש בהם דעת לשמוע הופכים פניהם כלפי אביהם. שם אמרו בני חכמים שאביהם ממונים על הצבור משמע דצריך תנאי זה וכן כתבו הרי''ף ורבינו לא כתבו ואולי לא היה בגרסתו:

ח תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָּמִיד אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד מִפָּנָיו אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם:

כסף משנה תלמיד שהוא יושב וכו'. פ''ק דקידושין (דף ל"ג) מימרא דרבי איבו אמר ר' ינאי וכו' שלא יהא כבודו וכו' שאינו מקבל עול מלכות שמים אלא שחרית וערבית. וכתבו התוספות דה''מ בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד אפילו כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו:

ט מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם עוֹמְדִין לְפָנָיו. וַאֲפִלּוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן כּוּתִי [ד] מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִין לוֹ יָד לְסָמְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לב) 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם' כָּל שֵׂיבָה [ה] בְּמַשְׁמָע:

כסף משנה מי שהוא זקן מופלג בזקנה וכו'. שם (דף ל"ג) אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע ואמרינן תו בגמרא ר' יוחנן הוה קאים מקמי סבי ארמאי רבא מיקם לא קאים הידור עביד להו אביי הוה יהיב ידא לסבי. וסובר רבינו דקימה דר' יוחנן לא מלא קומתו אלא הידור הוה עביד להו וא''כ הידור דרבא היינו בדברים ופסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. ומ''ש שנאמר מפני שיבה וכו' היינו כאיסי בן יהודה וכמו שכתבתי. אבל קשה שכיון שרבינו סובר דכל שיבה ואפילו זקן אשמאי מרבה ואפילו כותי מאן פלג ליה לחלק בין זקן כותי לזקני ישראל וי''ל דכיון דחייב אדם בכבוד ישראל יותר מכבוד הכותי כשאמרה תורה תקום אין להשוותם אלא לישראל לקום מפניו ולכותי להידור דברים וליתן יד אבל לא לקום מפניו ואפילו ר' יוחנן הוה מפליג בין סבי ארמאי לסבי יהודאי וכמו שכתבתי בסמוך דלסבי ארמאי לא היה עומד מלא קומתו ולסבי יהודאי היה עומד ואביי ורבא ס''ל דאין להשוותם כ''כ אלא תקום דארמאי היינו להקימם בדברים ובנתינת יד: ועל מ''ש רבינו ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו כתב הטור ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן מלא קומתו. ואפשר שלא אמר שאין צריך לעמוד מפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג''כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא יעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו, עכ''ל:

לחם משנה ואפילו זקן כותי מהדרין אותו וכו' ונותנין לו יד לסומכו וכו'. סובר רבינו דכל שיבה במשמע הוא אפילו כותי וא''ת איך אמר ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו ולמה לו האי טעמא דכמה הרפתקי וכו' תיפוק ליה דכל שיבה במשמע וכמו שהקשו התוס'. וי''ל דמ''מ ר' יוחנן כיון דהיה חכם לא היה מחוייב לעמוד דהוי כזקן ואינו לפי כבודו ולכך קאמר דמשום כמה הרפתקי הוה קאים: ומה שכתב רבינו מהדרים אותו בדברים כו'. הוא ז''ל פסק דלא כר' יוחנן אלא כרבא דאמר התם הידור עביד להו וכדאביי דאמר התם יהיב ידא לסבי ארמאי וא''ת והא אמר התם רבא משדר שליחא רב נחמן משדר וכו' אמר אי לאו תורה כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא משמע דס''ל דשליח שולחים להם לפשוט יד אבל הן עצמן לא מפני כבוד התורה וכו' וא''כ הי''ל לרבינו לפסוק כרבא דפליג עליה דאביי דהוה יהיב ידא לסבי דהלכתא כרבא בכל מקום. וכ''ת רבינו לא איירי בת''ח הא ליתא דכי היכי דמהדרין אותו בדברים הוא אפילו בת''ח דהא רבא הוה עביד הכי והכי נמי נותנין יד לסומכו איירי אפילו בת''ח. וי''ל דכיון שרבינו ראה רבי יוחנן דמיקם הוה קאים ורבא משדר שלוחא שהם סברות רחוקות זו מזו פסק כאביי שהיא סברא אמצעית ביניהם דאביי ממש הוה יהיב להו ידיה:

י תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָם [ו] יוֹצְאִין בְּעַצְמָן לַעֲשׂוֹת עִם כָּל הַקָּהָל בְּבִנְיָן וַחֲפִירָה שֶׁל מְדִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן לְבִנְיַן הַחוֹמָה וְתִקּוּן הַשְּׁעָרִים וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְלֹא לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ. וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתָן לִתֵּן הַמַּס בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל בְּנֵי הָעִיר בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ח-י) 'גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׁא מֶלֶךְ וְשָׂרִים'. וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה לְתַלְמִיד חָכָם מְנִיחִים אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה וְאֵין מְנִיחִים אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִּין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִּינִים הַרְבֵּה מַקְדִּימִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ:

כסף משנה תלמידי חכמים אינם יוצאים וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י"ח) רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו פירוש לצאת הם בעצמם לחפור ולבנות עם המון העם, שכלוזא ר''ל המון: ואין גובין מהם וכו'. שם רבנן לא צריכי נטירותא כלומר שתורתן משמרתן: ולא לתשורת המלך ואין מחייבין אותם וכו'. שם רב חנן רמא כרגא ארבנן א''ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידיך דהיינו תלמידי חכמים שלא יפרעו מס, ואדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם כלומר אם כלם ישנו בין הגוים מיד אקבצם ואם מעט יחלו וכו', אדכתיבי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמי עליהון כלומר לפי שהיו עסוקים בבנין בית המקדש שהיא מלאכת שמים וה''ה לת''ח ואמר רב יהודא מנדא זו מנת המלך בלו זה כסף גולגלתא והלך זו ארנונא וכתב הרי''ף דהיינו תשורת המלך: וכן אם היתה סחורה וכו'. פ' לא יחפור (ב"ב כ"ב) אי צורבא מדרבנן הוא נקיט ליה שוקא: וכן אם היה לו דין וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות כ"ט) רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרי' התם דלהכי שלח ליה למשרי תגרא כלו' לפסוק דינו קודם שאר בעלי דינין: ומושיבין אותו. כלומר אע''פ שדינו בעמידה מושיבין אותו כדאיתא בשבועת העדות (שם) האי עשה כלומר ועמדו שני האנשים והאי עשה כלומר את ה' אלהיך תירא לרבות ת''ח עשה דכבוד תורה עדיף.

לחם משנה אינם יוצאים בעצמן לעשות וכו'. כל זה הוא מבואר בפ''ק דב''ב: ולא לתשורת המלך וכו'. והוא פי' ארנונא שאמרו שם. וכ''פ הרי''ף ז''ל: שנאמר גם כי יתנו בגוים וכו'. אע''ג דאיכא קרא דאורייתא כמו שאמרו שם עברת אדאורייתא ואדנביאי וכו' מ''מ הביא רבינו פסוק של נביא שהוא מבואר יותר: וכן אם היתה סחורה כו'. בפ' לא יחפור גבי מעשה דרב דימי דגרוגרת:

יא עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנוֹאתָן. לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו-טז) 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו'. כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְּבָרָיו. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא כו-טו) 'אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ', מְלַמְּדֵי חֻקּוֹתַי תִּמְאֲסוּ. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (במדבר טו-לא) 'כִּי דְבַר ה' בָּזָה':

כסף משנה עון גדול הוא וכו' לא חרבה ירושלים וכו'. שבת פרק כל כתבי (דף קי"ט): וכל המבזה את החכמים וכו'. פרק חלק (סנהדרין צ') ואלו שאין להם חלק לעוה''ב וכו' ואפיקורוס. ובגמרא אפיקורוס רב ור' חנינא דאמרי תרוויהו זה המבזה ת''ח. ומ''ש והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה גם זה שם כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס: ומ''ש אם בחקותי תמאסו וכו'. כך יש ללמוד ממה שכתוב בספרא:

לחם משנה עון גדול לבזות את החכמים או לשונאן וכו'. ופי' רבינו בוזים מלמדיה וכו' והטעם משום דמלעיבים במלאכי אלהים אפשר לומר שהם מלאכים ממש ולא חכמים וכן מתעתעים בנביאיו דילמא הם נביאים ממש לכך פירש דנפקא ליה מבוזים דע''כ בוזים דבריו הם מלמדי דבריו דומיא דמלאכי אלהים ונביאים: וכל המבזה את החכמים וכו'. בפרק חלק אמרו במשנה אפיקורוס דאין לו חלק לעולם הבא ופירשו בגמרא דהיינו מבזה תלמידי חכמים וא''כ קשה למה כתב רבינו בהלכות תשובה פרק ג' שלשה הן האפיקורוסין וכו' כיון שהוא פי' כאן דאפיקורוס היינו מבזה תלמידי חכמים והיה לו למנות ארבעה הן האפיקורסין. מיהו לזה יש לומר דמין זה של אפיקורוס אינו כשאר השלשה כמו שהוא עצמו כתב באותו הפרק ויש עבירות קלות וכו' ואמרו חכמים שאין להם חלק לעולם הבא וכו' והמבזה וכו' אבל מ''מ קשה דמנין לו השלשה שמנה שלא מצינו בגמרא שנקרא אפיקורוס אלא זה:

יב אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים חַיָּב נִדּוּי, וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לֶחָכָם. וְהַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם בִּדְבָרִים אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהֵם מַתִּירִים אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם הָיָה הֶחָכָם חַי אֵין מַתִּירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה. וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד [ז] שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם בָּאִין שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

כסף משנה אם באו עדים שביזהו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מ"ק ט"ו) אמרינן דשמתוהו אביי ורבא לההוא טבחא דאתפקר ברב טובי, ובפ''ה דעדיות (דף י"א) תנן שנידו את עקביא מפני שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ומינה מייתי בפרק מי שמתו לומר שמנדין למי שמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים. ובירושלמי פ' אלו מגלחין מייתי נמי האי מתני' וקאמר עלה הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי. וכתב הריב''ש שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו וזהו שצריך ריבוי מהכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהיה חייב כמוזכר בפרק הנחנקים עכ''ל. וכך הם דברי רבינו: וקונסין אותו וכו'. ירושלמי כתבו הרי''ף בקמא פ' החובל חד בר נש אפקר לר' יהודה בר חנינא אתא עובדא קמיה ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא: והמבזה את החכם וכו' ואפילו לאחר מיתה וכו'. מפורש בירושלמי פ' אלו מגלחין ובגמרא דידן מונה בכלל דברים שב''ד מנדין עליהם ברכות פ' מי שמתו (שם) המספר אחר מטתו של ת''ח: ומ''ש רבינו אבל אם היה החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. נראה דשירצה גרסינן היו''ד בשב''א והרי''ש בפתח, כלומר עד שיפייס החכם שנידוהו בשבילו. והכי משמע קצת בפ' אלו מגלחין (מ"ק י"ז) בההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסיה לבעל דיניה משמע דאי לאו דפייסיה לא הוו שרו ליה. ותניא בסוף פ' החובל (דף צב) כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו כלומר שדואג על בשתו אפי' הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ולא גרסינן עד שירצה היו''ד בחיר''ק והרי''ש בשו''א דמשמע שאפילו בקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאד שמאחר שעשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו. ואע''ג דבפ' בתרא דיומא (דף פ"ז) משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפילו אלף פעמים עד שירצה לו וכתבו רבינו בפ''ב מהלכות תשובה היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס: וכן החכם עצמו מנדה לכבודו וכו'. במ''ק פ' אלו מגלחין (דף ט"ו) תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי. ומ''ש שאין צריך עדים אם הע''ה מכחיש אפשר שלמד כן מדאמרינן בר''פ הגוזל בתרא (ב"ק קי"ב) דשליחא דבי דינא מהימן כבי תרי לשמתא א''כ ק''ו לחכם עצמו שהוא נאמן כבי תרי. אבל יש לחלק דשאני התם שהשליח בית דין אינו נוגע בדבר אבל הכא שהחכם נוגע בדבר מנ''ל שיהא נאמן בלא עדים. ובתשובות הריב''ש כתב שהטעם מדאמרינן בפ' אלו מגלחין (מ"ק דף טז) אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, ופי' בראב''ד לנדותו כלומר כל היכא דידע החכם שע''ה ביזהו אע''פ שאין שם עדים רשאי החכם לעשות הדין לנפשו ולנדותו עכ''ל: ומשמע מדקדוק דברי רבינו דאין חכם מנדה לכבודו אלא לעם הארץ אבל לחכם אחר לא ואפילו אינו גדול כמוהו ואפילו אינו אלא תלמיד כיון שאינו ע''ה ואע''פ שנידו את עקביא מפני כבוד שמעיה ואבטליון י''ל דכשב''ד הם המנדים אפילו לחכם מנדים מפני כבוד חכם גדול ממנו ולא אמר רבינו שאינו מנדה אלא לע''ה אלא כשהחכם עצמו הוא המנדה. ואע''פ שאפשר לומר דשמעיה ואבטליון שאני שהיו נשיא ואב ב''ד ועוד שהיו קדמונים ונמצאו כל הבאים אחריהם תלמידיהם מ''מ התירוץ הראשון דייק לישנא דרבינו דלעיל בסמוך סתם וכתב שהמבזה את החכם מנדין אותו ולא התנה שהמבזה יהיה ע''ה אלא גבי חכם המנדה לכבוד עצמו. ועי''ל דגם לחכם המבזה חכם גדול ממנו יכול לנדותו וכדאיתא בירושלמי פ' אלו מגלחין גבי ר' ירמיה כו' ונדון אלין לאלין ולא הצריך רבינו שיהיה המבזה ע''ה אלא לענין מ''ש שאינו צריך עדים ומ''מ אם החכם העלוב הוא גדול הדור והמבזה הוא הדיוט בערכו נראה דפשיטא דמודה רבינו שיכול לנדותו לכבודו דכיון דגדול הדור הוא ה''ל כרבו וכמו שכתבו התוס' בפרק אין עומדין והרב פשיטא שמנדה לתלמידו אם הפקיר בו: ומ''ש ואם מת החכם וכו'. [מ''ק ט''ז.]: ומ''ש ואם רצה החכם וכו'. יתבאר סוף פ''ז:

לחם משנה אבל אם היה החכם חי כו'. כל זה ביאר ב''י יפה, עוד אומרו בד' דברים וכו' ע''ש:

יג הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ כָּל תַּלְמִידָיו חַיָּבִין לִנְהֹג נִדּוּי בַּמְנֻדֶּה. אֲבָל תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ אֵין הָרַב [ח] חַיָּב לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. אֲבָל כָּל הָעָם חַיָּבִין לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. וְכֵן מְנֻדֶּה לְנָשִׂיא מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל. מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא. מְנֻדֶּה לְעִירוֹ מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת. מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת אֵינוֹ מְנֻדֶּה לְעִירוֹ:

כסף משנה הרב שנידה לכבודו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (דף י"ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שֶׁבִּזָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲבָל מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶם נִדּוּי אֲפִלּוּ נִדָּהוּ קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל חַיָּב הַנָּשִׂיא וְכָל יִשְׂרָאֵל לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ. עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. ב) הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. ג) הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד. ד) מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָּא. ה) הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. ו) מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. ז) מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק כְּגוֹן כֶּלֶב רַע אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּסִיר הֶזֵּקוֹ. ח) הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבוֹא מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בַּעַל הַמֵּצָר. ט) הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרָאֵל בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעֵדוּתוֹ מָמוֹן שֶׁלֹּא כְּדִין יִשְׂרָאֵל, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. י) טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן אַחֵר מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. יא) הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. יב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. יג) הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ לִשְׁבוּעָה בְּדִבְרֵי הֲבַאי. יד) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. טו) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. טז) הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. יז) * הַמַּכִשִׁיל אֵת הָעִוֵּר. יח) הַמְעַכֵּב הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. יט) טַבָּח שֶׁיָּצְאָה טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. כ) טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם. כא) הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לְדַעַת. כב) מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָשָׂה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן הַמְּבִיאִין לָהֶן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית דִּין מְנַדִּין אוֹתָם. כג) * חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. כד) * הַמְנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי:

ההראב"ד המכשיל את העור. א''א כגון המכה את בנו הגדול: חכם ששמועתו רעה. א''א ויש אחרים הרבה. חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף לינשא לכתחלה. וכן מי שעובר על נדרו כל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא. ואיכא טובא: מי שמנדה מי שאינו חייב בנדוי. א''א דבר זה הוציא ממעשה דריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא וכו' אמר ליה ההוא אדרבה ואמרו ליה שלו נדוי. ובחיי ראשי אין כאן פלפול כי הדברים שהוא מונה בית דין צריכין לנדותו ובכי האי גוונא לא היו בית דין נזקקין לנדות לר' שמעון בן לקיש אבל אותו שנידה והקפיד על כבודו נדויו נדוי:

כסף משנה ומ''ש במה דברים אמורים במי שנידה וכו'. שם מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הא לכולי עלמא מנודה במאי אי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה וכו' לנגד ה' אלא לאו לכבוד עצמו: על כ''ד דברים מנדין את האדם וכו'. מימרא דריב''ל בפרק מי שמתו (ברכות י"ט) ובירושלמי פרק אלו מגלחין: המבזה את החכם וכו'. מימרא כלשונה בירושלמי פרק אלו מגלחין והכי אמרינן בגמרא דידן בפרק מי שמתו (ברכות י"ט) וכמו שכתבתי למעלה: המבזה שליח בית דין. בההוא עובדא דרב יהודה בסוף קדושין (דף ע') אמר מאי טעמא שמתיה מר אמר ליה משום דציער שליחא דרבנן: הקורא לחבירו עבד. פ''ק דקדושין (דף כ"ח) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי כלומר שב''ד מנדין אותו: מי ששלחו לו ב''ד וכו'. בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ב:) ובירושלמי פ' אלו מגלחין ואי אמר נקוטו לי זמנא נקיטינן ליה ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה פי' שטר שמתא: המזלזל בדבר אחד וכו'. פ''ה דעדיות (דף י"א) שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים ומייתי לה פ' מי שמתו (ברכות י"ט) ובפ' הדר (עירובין ס"ג) רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבת. והקשה הר''ן בר''פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמילתא דעיקרה דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות. וקשיא לי [xעי' מל''מ] דהא לנטילת ידים אין עיקר מן התורה אם לא על דרך אסמכתא. לכך נ''ל דמפקפק בדבר מדברי סופרים חמור טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע''פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי. וההיא דרבינא בפרק הדר לא נידהו אלא מפני שזלזל דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה וזהו שדקדק רבינו וכתב המזלזל ולא כתב העובר: מי שלא קיבל עליו את הדין. בפ' הגוזל ומאכיל (ב"ק קי"ב קי"ג) האי מאן דכתבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן. ויש לתמוה על רבינו שכתב מנדין אותו עד שיתן ולא הוה ליה לכתוב אלא עד שיקבל עליו את הדין והוא עצמו כתב כן בפכ''ה מהלכות סנהדרין. וי''ל שמפני שאין כאן מקום דין זה לא חש למידק וסמך על מה שכתב שם. ואפשר שהשמיענו כאן שאם אחר שאמר צייתנא דינא ראינוהו נשמט מלפרוע מנדין אותו עד שיתן: מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו'. ספ''ק דב''ק (דף ט"ו) וכתובות ס''פ אלו נערות (דף מ"א) משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא: המוכר קרקע שלו וכו'. מימרא דרב אשי פ' הגוזל ומאכיל (ב"ק קי"ד). וכתבו התוספות דה''מ כשישראל קונה ממנו בסך שקונה העובד כוכבים אבל אם העובד כוכבים נותן לו יותר אין לו להפסיד: המעיד על ישראל וכו'. ג''ז שם מימרא דרבא ואמרינן התם שאם דיניהם כדינינו להשביע על פי עד אחד מותר להעיד ואם הוא אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי אם מותר להעיד או לא סליק בתיקו ולחומרא ולכך סתם רבינו וכתב והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל: טבח כהן וכו'. בחולין פ' הזרוע (דף קל"ב) אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא אמר רבא בר שילא הני טבחי דהוצל קיימין בשמתא עשרין ותרתין שנין ואמרינן עלה למאי הלכתא כלומר למאי הלכתא אמר עשרין ותרתין שנין אילימא דתו לא משמתין להו והא תניא דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא לקנסן בלא התראה: המחלל י''ט שני וכו'. פסחים פרק מקום שנהגו (דף נ"ב) רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על יו''ט שני של גליות: העושה מלאכה וכו'. פשוט שם: המזכיר שם שמים וכו'. פ''ק דנדרים (דף ז') וכתבו הרי''ף באלו מגלחין: המביא את הרבים לידי חלול השם. ירושלמי פ' אלו מגלחין קאמר אעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי: המביא את הרבים לידי אכילת קדשים וכו'. פ' מי שמתו ברכות (דף כ') ובספ''ב די''ט ופ' מקום שנהגו תודוס איש רומי הנהיג לאכול גדיים מקולסים כלומר בליל פסח כעין הקרבן שלחו לו אילמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ כלומר שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: המחשב שנים וכו'. בסוף ברכות (דף ס"ג) אמרינן ששלחו לו לחנינא אחי רבי יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח''ל שיחזור בו ואם לאו יהא בנידוי ומפרשין התם טעמא משום כי מציון תצא תורה: המכשיל את העור. כתב הראב''ד כגון המכה את בנו הגדול, עכ''ל. והוא בפ' אלו מגלחין (מ"ק י"ז) אמתא דרבי חזיתיה לההוא גברא דמחי בנו גדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שמא יבעט באביו מתוך שהוא גדול ונמצא הוא מכשילו ואמרינן התם שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה. ויש לתמוה על הראב''ד שפירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן. ואפשר שטעמו לומר אע''פ שבגמרא לא נזכר אלא המכה את בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב המכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו הגדול לאו דוקא וזהו שכתב הראב''ד כגון: המעכב את הרבים וכו'. ירושלמי פרק אלו מגלחין תמן תנינן שלח לו ר''ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי: טבח שיצאת טרפה וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (דף כ"ה) ההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן: טבח שלא בדק וכו'. פ''ק דחולין (דף י"ח) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חנינא שמתיה. וכבר כתב הטור ביורה דעה סימן י''ח שדין זה אינו נוהג עכשיו: המקשה עצמו לדעת. מימרא דרב בנדה פ' כל היד (דף י"ג): מי שגירש את אשתו וכו'. פ''ב דכתובות (דף כ"ח) לוה ממנה כלומר מגרושתו בנכסי אביה כלומר בנכסי מלוג אינה נפרעת אלא על ידי אחר כלומר ולא ע''י עצמה שלא יקרבו בדברים ואי אתו לקמן לדינא משמתינן להו: חכם ששמועתו רעה. באלו מגלחין (דף י"ז) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: המנדה מי שאינו חייב נידוי. שם. שר''ל נידה את מי שלא היה חייב נדוי וא''ל אידך אדרבה ואמרו דנדוי האחר הוי נדוי: וכתב הראב''ד א''א דבר זה הוציא ממעשה דר''ל וכו', עכ''ל. וי''ל שסובר רבינו שאם לא היה הוא מנדה אותו אלא היה בא לב''ד הם היו מנדין אותו דאל''כ היאך חל נדויו. והר''ש בר צמח בתשובה תירץ בשם ה''ר שם טוב שרבינו מיירי במי שרגיל בכך שב''ד נזקקין לנדותו: כתב הרמ''ך ובלבד שיהא זה שאינו חייב נדוי ת''ח אבל אם אינו ת''ח למה יהיה חייב נידוי המנדה הלא אם בזה הת''ח לע''ה בכל בזיונות שבעולם אין מנדין אותו. ומההיא דר''ל אין להביא ראיה דשמא נידה ת''ח גדול ממנו תדע שהצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מספקין אותו באדם גדול למה ילכו לפני נשיא יתיר אותו פחות שבהם. כן נראה עיקר וכן שמעתי שמורים חכמים לתלמידים אבל לא דרשינן ליה בפרקא, עכ''ל: כתב הראב''ד ויש אחרים הרבה וכו' ואיכא טובא, עכ''ל. ההיא דחכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף היא בסוף יבמות (דף קכא.) וכתבה רבינו בסוף הלכות גירושין. וההיא דבית דין שנזקק לשאלה למי שעבר על נדרו היא בספ''ב דנדרים (דף כ'.) וכתבה רבינו בפרק שני מהלכות נזירות. והטעם שלא מנאם כאן רבינו מפני שלא מנה כאן אלא הדברים שמנדים עליהם בין איש בין אשה והנך אינם אלא באיש חכם. ומצאתי כתוב בשם בעל הבתים וז''ל נ''ל שהרב לא הביא אלא אותם שמנדים עליהם עכ''פ ומפני זה לא הביא חכם שהורה במים שאין להם סוף ולא בית דין שנזקקין לשאלה שסתם אלו חכמים ואין מנדין חכמים אלא נשמטים שלא לנדותם אע''פ שחייבים נידוי ואע''פ שהביא חכם ששמועתו רעה מפני שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם. ומפני זה הטעם שכתבנו לא הביא המארס בתוך תשעים יום שהרי אם ברח פטור מן הנדוי, עכ''ל: ועוד אחרת כתב רבינו ירוחם בשם הראב''ד בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבין נידוי אלא א''כ יש חבורות בעיר כדאיתא בפ' אלו מגלחין (מ"ק כ"ז:) וי''ל שזו בכלל מה שכתב המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ותשובה זו שייכא גם באותה שכתבתי בסמוך בהשגה: כתב בקונדריסין ומלבד אלו הכ''ד מצינו במקומות אחרים והם מי שעושה קלים וחמורים או ג''ש לעקור דבר מן התורה או ששואל דבר שא''א והיא בהקומץ רבה [ל''ז.] והמגיס דעתו כלפי שמים מעובדא דחוני המעגל וכן מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד ומסר אותו דבר לשלטון או לשופט דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבי דינא והוא בהגוזל זוטא (ב"ק קי"ג:). וכן ת''ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים שמנדין אותו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל ומייתי לה פ' הזהב (מציעא נ"ט). ובספ''ק דשבת (דף י"ט:) איכא אחרינא ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגיז כר''ש שמתיה רב המנונא משום דבאתריה דרב הונא לא איבעי ליה למעבד הכי. ובסוף מציאת האשה [ס''ט.] איכא אחרינא בשמתא להוי מאן דלא יימר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי. ובפ''ק דקידושין (כ"ה) איכא אחרינא סבי דניזוניא לא אתו לפרקא דרב חסדא א''ל לרב המנונא זיל צנעינהו. ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת ק"ל) איכא אחרינא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא א''ל אמאי לא תשמתינהו. והמזלזל בנטילת ידים והיא במס' עדיות (דף י"א). ובירושלמי העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות כתב הרי''ף מנהג בשתי ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו. והגאונים כתבו אחרת אומן המכוין מלאכתו במועד דאמרינן שתאבד ואין המלאכה שלו וממון אין לו לקונסו בכדי שוויה שקונסין אותו בשמתא ונידוי, עכ''ל. ואין מכל אלו תפיסה על רבינו דכלהו כי דייקת בהו הוו בכלל כ''ד דברים אלו שכתב רבינו. שהמגיס דעתו כלפי שמים היינו ההיא דמביא רבים לידי חילול השם. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון הוי בכלל מי שלא קבל עליו את הדין. ות''ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים הוא בכלל המבזה את החכם דרבים לגבי יחיד ה''ל כרב אצל תלמיד. וההיא דסוף פרק קמא דשבת וההיא דפ''ק דקידושין הוו נמי בכלל המבזה את החכם. וההיא דפרק מציאת האשה אינה ענין לכאן דהכא לא מני אלא מי שעושה דבר שב''ד מנדין אותו עליו ושם לא היה אלא שגזר עליו שמתא שילך ויאמר אותו שליחות. וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה והמזלזל בנטילת ידים ואומן המכוין מלאכתו במועד הם בכלל מזלזל בדבר אחד מד''ס. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה או שואל דבר שאי אפשר הם בכלל מזלזל בדברי תורה או המבזה את החכם:

לחם משנה ט) המעיד על ישראל בערכאות וכו'. בפרק הגוזל בתרא (דף קי"ג) אמרו האי בר ישראל דידע סהדותא דעובד כוכבים ואזיל ומסהיד ליה בדינא דעובדי כוכבים על ישראל חבריה משמתינן ליה וכו' ופירש רבינו משמתין עד שישלם. והטעם דסבירא ליה ז''ל דודאי משלם כיון שבעדותו גורם לשלם לו שלא כדין והוי כמעיד עדות שקר וחייב ממון בעדותו: יא) המחלל יו''ט שני של גליות וכו'. לכאורה היה נראה דהיינו מזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא''כ הרי מנאו למעלה ולכך כתב אע''פ שהוא מנהג כלומר הדבר הזה פחות הוא מדברי סופרים שזה מהלכות יו''ט שני אע''פ שהוא מד''ס משמע הוא משום מנהג בלבד. וכי תימא הרי כתב רבינו בפ''ק שהוא מד''ס יש לומר דנהי דהוי מד''ס עיקר הדבר משום מנהג וכמו שאמרו בפ''ק דיו''ט הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם וכו' ומשום המנהג אמרו חכמים שיעשו אותו: יג) המזכיר שם שמים לבטלה או בשבועה בדברי הבאי. בפ''ק דנדרים (דף ז') השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי. ופירשו המפרשים ז''ל צריך לנדותו וזה אמרו יהא בנדוי וא''כ קשה על דברי רבינו למה לא מנה כאן מי ששמע הזכרת השם ולא נידה שחייבים לנדותו. ונראה שהוא מפרש שהוא בנידוי שמאליו הוא בנידוי וכן נראה מדברי רבינו בהלכות שבועות שהביא המימרא כלשונה. ויש לדקדק כן דמעיקרא אמרו צריך לנדותו ואח''כ לא אמרו אלא יהא בנידוי משמע דמאליו מנודה דאל''כ היה לו לומר צריך לנדותו כמו שאמר תחלה ואע''פ שיהא בנידוי שאמרו בקדושין גבי הקורא לחבירו כו' יהא בנידוי ר''ל צריך לנדותו כמו שאמרו שם בגמרא שאני התם דהוי דומיא דסיפא שאמר ממזר סופג את הארבעים וכיון דבסיפא לא הוי מאליו אלא שצריך לעשות מעשה הכי נמי ברישא. ויש עוד דברים אחרים שלא כתב רבינו כאן והם כלולים בתוכו ותמצאם בבית יוסף סימן של''ד:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן