הלכות תלמוד תורה - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א חָכָם זָקֵן בְּחָכְמָה וְכֵן נָשִׂיא אוֹ אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא לְעוֹלָם. אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו. אֲבָל כְּשֶׁחָטָא שְׁאָר חַטָּאוֹת מַלְקִין אוֹתוֹ בְּצִנְעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד-ה) 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה' אַף עַל פִּי שֶׁכָּשַׁל כַּסֵּהוּ כְּלַיְלָה. וְאוֹמְרִים לוֹ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתְךָ. וְכֵן כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי אָסוּר לְבֵית דִּין לִקְפֹּץ וּלְנַדּוֹתוֹ בִּמְהֵרָה אֶלָּא בּוֹרְחִין מִדָּבָר זֶה וְנִשְׁמָטִין מִמֶּנּוּ. וַחֲסִידֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים שֶׁלֹּא נִמְנוּ מֵעוֹלָם לְנַדּוֹת תַּלְמִיד חָכָם [א] אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְנִין לְהַלְקוֹתוֹ אִם נִתְחַיֵּב מַלְקוֹת. וַאֲפִלּוּ מַכַּת מַרְדּוּת נִמְנִין עָלָיו לְהַכּוֹתוֹ:

כסף משנה חכם זקן בחכמה וכו'. פ' אלו מגלחין (דף יז) אמר רב אויא באושא התקינו אב ב''ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם ופליגא דר''ל דאמר כל חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק כר''ל משום דאיהו מארי דגמרא טפי מרב אויא ועוד דבירושלמי שאכתוב בסמוך משמע כוותיה. וז''ש אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים. ומ''ש אא''כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו בירושלמי פ' אלו מגלחין ר' יעקב בר אידי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתיא כי הא דא''ר שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב בר בון שלח א''ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא יתיב תמן א''ל שמעתי שאין מנדין זקן אא''כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו. ומיהו קשה דמסיק התם א''ל דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אלין לאלין וצרכון משתריא אלין מן אלין. ואפשר לומר שרבינו ז''ל סובר דשלא כהלכה עשו דס''ל כרב אויא ולא קי''ל כותיה אלא כר''ל וההיא דדוגמא השקוה לא קשיא דאיכא למימר בצנעה נידוהו ומינה איכא למשמע דהא דאין מנדין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מנדין ועובדא דר' אליעזר שברכוהו נמי איכא למימר דבצנעה ברכוהו. ועוד י''ל דההיא דר' אליעזר מפני שלא ירבו מחלוקת בישראל שאני: ומ''ש אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה. בירושלמי פרק בתרא דהוריות ר' אחא בשם ר''ל כהן משיח שחטא מלקין אותו בב''ד של כ''ג אין תימר בב''ד של כ''ג עלייתו ירידה היא לו כלומר שהוא בפרהסיא. רשב''ל אומר נשיא שחטא מלקין אותו בב''ד של שלשה. ומשמע לרבינו דדין נשיא ואב ב''ד וחכם זקן שוה דהא בכל חד מנייהו איכא חילול השם כשמזלזלין אותו בפרהסיא והכי משמע קצת מדאמרינן על מאי דקאמר רב אויא אב ב''ד שסרח אין מנדין אותו וכו' ופליגא דר''ל דאמר ת''ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא: ומ''ש ואומרין לו הכבד ושב בביתך. מפורש בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ר''ל אלא במאי דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי לישנא דר''ל אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי אבל בצנעא מנדין אותו והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרשה שיש בכללה גם כן כאילו אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעה כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב בביתך: ומ''ש וכן כל ת''ח שנתחייב נידוי אסור לב''ד לקפוץ ולנדותו וכו'. בפ' אלו מגלחין (מ"ק י"ז) מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה הרי שלפעמים היה מנדה לצורבא מרבנן. ורב יהודה נמי שמית לההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה כדאיתא בפ' אלו מגלחין (שם) , וכי היכי דלא ליפלוג אריש לקיש דאמר תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו ואמאי דאמרינן בירושלמי אין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו צריך לומר דההיא דר''ל ודירושלמי בחכם זקן בחכמה כלומר שהוא מופלג בחכמה וההיא דמר זוטרא בחכם שאינו מופלג בחכמה דההוא מנדין אותו אלא שאין לקפוץ לנדותו מהרה כדאשכחן במר זוטרא שהיה מצטער על שהיה צריך לנדותו והיה מנדה עצמו תחלה להראות שהיה מצטער בצערו. ולא כתב רבינו שינדה עצמו תחלה כדמר זוטרא משום דההיא מדת חסידות הוה ומ''מ יש ללמוד שאין לקפוץ ולנדותו מהרה: ומ''ש וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו לעולם לנדות ת''ח אע''פ שנמנין עליו להלקותו. בפרק אלו מגלחין (מ"ק י"ז) אמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא: ומ''ש ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו. כלומר אפילו לא עבר אלא על דברי חכמים נמנין עליו להכותו מכת מרדות. וזה מבואר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ב) בעובדא דמר נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביו''ט של עצרת: כתב הרמ''ך תימה א''כ שאין מנדין בפרהסיא וכו' אמאי היה ר''ל מנודה בשביל שנידה אדם הלא לא עשה כירבעם ואע''פ שהירושלמי מפרש כדבריו אינו עיקר כי חולק על הגמרא שלנו ממעשה דר''ל וממעשה דרבי אליעזר שנידוהו וצ''ע רב פפא אמאי היה משתבח בעצמו כשלא היה מנדה תלמיד והלא נידו חכמי ישראל את רבי אליעזר בן הורקנוס שהוא מכריע את כלם, עכ''ל. ומה שהקשה אמאי היה ר''ל מנודה בשביל שנידה אדם אחד וכו' לא ידענא מאי קאמר שב''ד לא נידוהו. ועוד דהתם לאו בפרהסיא היה. ועוד דלא אמרו אלא דאין מנדין לכתחלה אבל אם נידוהו מנודה הוא. ומה שהקשה מרבי אליעזר שברכוהו כבר כתבתי טעם לדבר:

לחם משנה חכם זקן וכו'. מה שאמר רבינו חכם זקן עיין בבית יוסף שנתן טעם לדבריו סימן של''ה:

ב וְכֵיצַד הוּא הַנִּדּוּי, אוֹמֵר פְּלוֹנִי יְהֵא בְּשַׁמָּתָא. וְאִם נִדּוּהוּ בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי זֶה בְּשַׁמָּתָא. וְהַחֵרֶם, אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי מֻחְרָם. וְאָרוּר בּוֹ אָלָה בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ נִדּוּי:

כסף משנה וכיצד הוא הנידוי וכו'. ומה שכתוב וארור בו אלה וכו'. פרק שבועת העדות (שבועות ל"ו):

לחם משנה וכיצד הוא הנידוי אומרים פלוני יהיה בשמתא וכו'. הטור כתב בשם הר''א ז''ל דשמתא חמירא מנידוי והקשה עליו בית יוסף וכל קושיותיו יש לתרץ דלראיה הראשונה י''ל דשאני התם דאתפקר ברב טוביא והוא היה אדם גדול ומש''ה החמירו עליו. ולשנית י''ל דמה שהביאו בגמרא ראיה מרשב''ג מכ''ש הביאו דהא בנידוי שהוא קל לא אתו בי תלתא אחרינא ושרו ליה כ''ש בשמתא דחמירא. ולשלישית י''ל דרב פפא שמתא דהיא חמורה לא היה עושה אבל נידוי הקל היה עושה. ולרביעית י''ל דמאי דקאמר מימנו אנגידא רוצה לומר אפילו מכת מרדות שהוא יותר מנידוי שכיון שהוא מדרבנן לא היה ראוי לעשות אפילו הכי מימנו אנגידא וכ''ש אנידוי דמימנו אבל שמתא דחמירא לא. והחמישית דקרו נידויא אשמתא דשפחה של בית רבי היא קצת ראיה. ומיהו יש קושיא אחרת על הר''א ז''ל ממעשה דפרק אלו מגלחין (דף י"ז) גבי ההוא דאמר ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא וכו' אמר ליה שלו נידוי שלך אינו נידוי הרי שקראו נידוי אע''פ שהוא שמתא. ועוד קשה להר''א ז''ל במ''ש זיל לגבי נשיאה דלישרי לך כדתניא וכו' דלמא שאני התם שהוא נידוי שהוא קל ומשום הכי יתיר נשיא אבל שמתא שהיא חמורה לא:

ג וְכֵיצַד מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם. אוֹמֵר לוֹ שָׁרוּי לְךָ וּמָחוּל לְךָ. וְאִם הִתִּירוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי שָׁרוּי לוֹ וּמָחוּל לוֹ:

ד מַהוּ הַמִּנְהָג שֶׁיִּנְהֹג הַמְנֻדֶּה בְּעַצְמוֹ וְשֶׁנּוֹהֲגִין עִמּוֹ. מְנֻדֶּה אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כְּאָבֵל כָּל יְמֵי נִדּוּיוֹ. וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. וְלֹא כּוֹלְלִין אוֹתוֹ בַּעֲשָׂרָה לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה. וְלֹא יוֹשְׁבִין עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לַאֲחֵרִים וְשׁוֹנִין לוֹ וְנִשְׂכָּר וְשׂוֹכֵר. וְאִם מֵת בְּנִדּוּי בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ כְּלוֹמַר שֶׁהֵן רוֹגְמִין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁהוּא מֻבְדָּל מִן הַצִּבּוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ וְאֵין מְלַוִּין אֶת מִטָּתוֹ:

כסף משנה מנודה אסור לספר ולכבס. ברייתא פ' אלו מגלחין (מ"ק ט"ו): כתב הרמ''ך תימה אמאי לא הזכיר נעילת הסנדל כדאשכחן בר' אליעזר (ב"מ נ"ט) שחלץ מנעליו ובירושלמי מפרש בהדיא שאסור בנעילת הסנדל. ומכל מקום צ''ע בגמרא דידן מאי טעמא לא פשט מדרבי אליעזר דמנודה אסור בנעילת הסנדל ושמא י''ל דר' אליעזר מלתא יתירא עבד כשחלץ מנעליו תדע דהא ישב לו על גבי קרקע. ומנהג בכל ארץ ספרד שהמנודה חולץ מנעליו עכ''ל: ומ''ש רבינו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו וכו'. כתבו ההגהות בשם הרוקח שהטעם דכיון שנידוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם צרפוהו עמם היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתן אינו ראוי לצרפו שכבר הבדילוהו מאגודתן עכ''ל: ומ''ש רבינו ולא יושבין עמו בד' אמות. נלמד מעובדא דר' אליעזר בפ' הזהב (ב"מ שם) שברכוהו וישב לו ר''ע ברחוק ד' אמות ממנו: ומ''ש אבל שונה וכו'. עד ושוכר. ברייתא פרק אלו מגלחין (מ"ק דף טז.): ומ''ש ואם מת בנידויו. פ' אלו מגלחין (שם) ובפ''ה דעדיות:

ה יוֹתֵר עָלָיו הַמֻּחְרָם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹנֶה לַאֲחֵרִים וְאֵין שׁוֹנִין לוֹ אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ. וְאֵינוֹ נִשְׂכָּר וְאֵין נִשְׂכָּרִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ. וְאֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ אֶלָּא מְעַט עֵסֶק כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ:

כסף משנה יותר עליו המוחרם וכו' עד כדי פרנסתו. ברייתא פרק אלו מגלחין:

ו מִי שֶׁיָּשַׁב בְּנִדּוּי שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא בִּקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ מְנַדִּין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. יָשַׁב שְׁלֹשִׁים יוֹם אֲחֵרִים וְלֹא בִּקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ מַחְרִימִין אוֹתוֹ:

כסף משנה ומי שישב וכו'. שם מימרא דרבי יהודה בר שמואל בר שילת:

ז * בְּכַמָּה מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם. בִּשְׁלֹשָׁה אֲפִלּוּ הֶדְיוֹטוֹת. וְיָחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם לְבַדּוֹ. וְיֵשׁ לְתַלְמִיד לְהַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הָרַב:

ההראב"ד בכמה מתירין הנידוי וכו'. א''א זה אינו כן אלא כחשבון המנדין כך צורך המתירין וכחשיבותן. ואפשר כל זה כשירצו להתירו תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל שלשה או יחיד מומחה מתירים לו. א''נ כשנידהו יחיד ואפילו אינו מומחה על דבר עבירה וכשישלם לו הזמן מתירים לו כל שלשה או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכין רבים כמותם להתירו:

כסף משנה בכמה מתירין וכו' ויחיד מומחה וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ח') יחיד מומחה שרי שמתא וסובר ז''ל דהיכא דאין יחיד מומחה מתירין שלשה הדיוטות כמו בנדר דהא נידוי נדר הוא דאמרינן בס''פ ד' מיתות (סנהדרין סח) בעובדא דרבי אליעזר הותר הנדר: כתב הראב''ד בכמה מתירין הנידוי וכו' א''א זה אינו כן וכו' או יחיד מומחה, עכ''ל: ויש לתלמיד וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ח') שמע מיניה לא שרי למשרא נדרא באתרא דרביה ושמתא אפילו באתרא דרביה. כתב הרמ''ך צ''ע למה לא הזכיר דלאפקירותא אינו יכול להתיר עד לאחר שלשים יום אפילו יפייס לבעל דיניה והיה לו להזכיר נמי כי נידוי שלנו כנזיפה שלהם, עכ''ל. ויש לומר שסובר רבינו שאם פייס לבעל דינו מתירין לו מיד והכי משמע בפרק אלו מגלחין (דף ט"ז.) גבי ההוא טבחא דאתפקר בר' טובי בר מתנא:

ט שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּדּוּ וְהָלְכוּ לָהֶן וְחָזַר זֶה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּגְלָלוֹ בָּאִין שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים וּמַתִּירִין לוֹ:

כסף משנה שלשה שנידו וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן ט"ז) אמר אמימר הלכתא הני תלתא דמשמתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה כלומר והוא שחזר בו מאותו דבר שנידוהו בשבילו דאם לא כן אין התרתם כלום:

לחם משנה שלשה שנידו והלכו להם וכו'. נראה שרבינו לא בעי חשובים כמותם וקשה לדבריו כמה ראיות שהביא הר''א ז''ל הלא המה כתובות בבית יוסף סימן של''ד. חדא דההוא גברא דשמתא לרב יהודה אמרו ליה זיל לגבי נשיא ואמאי הרי יכולים להתיר לו שלשה הדיוטות. ועוד מעשה דריש לקיש שמתיה ואמרו זיל לגבי נשיאה למה ליה כולי האי יתירו ליה שלשה הדיוטות. ונראה לי שתירץ רבינו זה בדבריו עם קושיא אחרת שהקשה הר''א ז''ל גבי שפחתו של בית רבי לא נהגו חכמים וכו' דלמא שהה בנידוי שלש שנים וכו' וכמו שהביא דבריו מהרי''ק. ונראה לי שלתרץ הכל כתב רבינו וחוזר מדבריו שנידוהו בגללו כלומר דכשנידוהו במילי דשמיא וידעינן ביה דחזר ועשה תשובה מאותו דבר שנידוהו אז ודאי יתירו לו אפילו שלשה הדיוטות דכיון דעשה תשובה הרי אלו אינן מבטלים מה שעשה הראשון אבל כשנידה חכם אחד לכבודו ודאי שאין שלשה אחרים יכולים להתיר לו אם לא יהיו חשובים כמותו דהרי מבטלים מה שעשה הראשון דנדה לכבודו וזה עדיין לא פייסו וכן אפילו נידהו במילי דשמיא אי לא ידעינן שחזר מהדבר שנדוהו צריך בית דין חשוב הראשון להתירו מפני דכיון דלא ידעינן דחזר הרי בית דין זה מבטל דברי האחד וזהו שכתב וחזר מן הדבר כלומר דידעינן ביה דחזר ובזה מתורץ הכל דבשפחתו של בית רבי אע''ג דנידתו במילי דשמיא לא ידעינן אי חזר מהדבר שנידתו ולכך צריך חשובה כמותה והיא היתה חכמה ביותר. וכן גבי ר' יהודה אע''פ שנידהו במילי דשמיא דהיינו דהוה סנו שומעניה לא ידעו אי חזר אי לא וריש לקיש נידהו לכבודו משום דהוא נידהו ראשונה וא''ל אדרבא וכו' ולכך צריך אדם חשוב אחר ובכי הא איירי מאי דקאמר לא ידע מי נידהו ילך אצל נשיא. אחר כך ראיתי שכתב סברא זאת בית יוסף בשם הרא''ש ז''ל:

י מִי שֶׁלֹּא יָדַע מִי שֶׁנִּדָּהוּ יֵלֵךְ לוֹ אֵצֶל הַנָּשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ:

כסף משנה מי שלא ידע וכו'. ברייתא שם:

יא נִדּוּי עַל תְּנַאי אֲפִלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ צָרִיךְ הֲפָרָה. * תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּדָּה עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ נִדָּה עַצְמוֹ עַל דַּעַת פְּלוֹנִי וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו נִדּוּי הֲרֵי זֶה מֵפֵר לְעַצְמוֹ:

ההראב"ד תלמיד חכם שנידה עצמו וכו'. א''א זה אינו מחוור אם כן יהודה למה לא התיר לעצמו ועל כ''ז קשה לי יעקב למה לא התירו:

כסף משנה נידוי על תנאי וכו'. מימרא פ''ק דמכות (דף י"א): תלמיד חכם שנידה וכו'. פ' אלו מגלחין (מ"ק י"ז) ת''ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ואיתא נמי בפ''ק דנדרים (דף ז':) וכתב הר''ן וז''ל כתב הרשב''א דוקא היכא דלא הוי בר נידוי כי ההיא דאיתא התם דמר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא משום יקרא דבר בי רב אבל כשנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי לאו כל כמיניה להתיר עצמו והקשו עליו אם כן היכי מקשה תלמודא פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבא הל''ל אמאי, לפיכך אמרו דבכל ענין שנידה לעצמו מופר לעצמו וכן דעת הרמב''ם, וראיתי לקצת המפרשים דל''ג פשיטא אלא ה''ג ומיפר לעצמו כי ההיא דמר זוטרא ולמי שגורס כן דברי הרשב''א נכונים בטעמם עכ''ל: כתב הראב''ד ת''ח שנידה עצמו א''א זה אינו מחוור וכו' יעקב למה לא התירו עכ''ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדעת הרשב''א דבסמוך דלא אמרו ת''ח מיפר לעצמו אלא כי שמית נפשיה כי ההיא דמר זוטרא דוקא ומשום הכי מקשה לרבינו. ומה שהקשה יהודה למה לא התיר לעצמו י''ל דע''כ לא אמר רבינו אלא כשנידה עצמו סתם לא כשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני כההיא דיהודה דההיא אין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני וצריך התרת חכם כמו בשאר כל אדם: ומ''ש ועל כל זה ק''ל למה לא התירו יעקב. י''ל שמאחר שקיים מה שנדר שהעלה עמו את בנימין והציגו לפני יעקב כמו שכתב רבינו בחיי היה סבור שלא היה צריך התרה:

יב מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בַּחֲלוֹם אֲפִלּוּ יָדַע מִי נִדָּהוּ צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹנִין הֲלָכוֹת לְהַתִּירוֹ מִנִּדּוּיוֹ. וְאִם לֹא מָצָא טוֹרֵחַ אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָא. לֹא מָצָא מַתִּירִים לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁשּׁוֹנִים מִשְׁנָה. לֹא מָצָא מַתִּירִין לוֹ עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹדְעִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. לֹא מָצָא מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֵׁאֵינָן יוֹדִעִין לִקִרוֹת. לֹא מָצָא בִּמְקוֹמוֹ עֲשָׂרָה מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה:

כסף משנה מי שנידוהו בחלום וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ח') אמר ר' יוסף נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו והוא דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא א''ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה א''ל לשמותיה שויוה שליח למשרי ליה לא שויוה שליח א''ל רב אחא לרב אשי שמתוה ושרו ליה בחלמיה מאי א''ל כשם שא''א לבר בלא תבן כך א''א לחלום בלא דברים בטלים. פי' והוא דתנו הלכתא כלומר גמרא אבל מתנו משנה לא, ויש בנוסחת רבינו בספרים דידן חסרון וכן צריך להגיה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרוא בתורה וכן מצאתי בספר מוגה שכך כתב הטור בסימן של''ד בשם רבינו ואף על פי שלא אמרו בגמ' שמתירים לו היודעים לקרות בתורה אפשר דמסברא אמר רבינו כן ויותר נראה שהיה כתוב כן בנוסחא שלו בגמרא, ואין לתמוה למה השמיט רבינו הא דאמר בגמרא ליתיב בפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה דהיינו שרבינו מפרש לומר שעל ידי כך יקבץ עשרה דמתנו כדי שיתירו לו ולאו למימרא שנתינת השלום מעלה ומורדת כמו שפירשו המפרשים. ומ''ש טורח אחריהם עד פרסא צ''ע מנין לו ואפשר דמדקאמר ליתיב אפרשת דרכים משמע ליה דסתם פרשת דרכים לא הוי עד פרסא דתוך פרסא הוא כרמים וכיוצא בו ויש הוכחה לדבר מדאמרינן [ברכות כ''ט:] גבי תפלת הדרך ועד כמה עד פרסא וכפי מה שפירשו בו המפרשים:

יג מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. נִדּוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַתִּירִין לוֹ בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְאֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה כְּלוּם אֶלָּא מְנַדִּין וּמַתִּירִין [ב] בְּרֶגַע אֶחָד כְּשֶׁיַּחֲזֹר הַמְנֻדֶּה לַמּוּטָב. וְאִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהַנִּיחַ זֶה בְּנִדּוּי כַּמָּה שָׁנִים מַנִּיחִין כְּפִי רִשְׁעוֹ. וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהַחֲרִים לָזֶה לְכַתְּחִלָּה וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ אוֹ מִי שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת מַחְרִימִין כְּדֵי לְיַסְּרוֹ וּכְדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ הַחוֹטְאִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לֶחָכָם לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ אֵינוֹ שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה אֶלָּא מַעֲלִים אָזְנָיו מִדִּבְרֵי עַם הָאָרֶץ וְלֹא יָשִׁית לִבּוֹ לָהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ז-כא) 'גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ אַל תִּתֵּן לִבְּךָ'. וְכֵן הָיָה דֶּרֶךְ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמּוֹחֲלִים לַמְחָרֵף וְסוֹלְחִים לוֹ. וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַנָּאִים וְאוֹמְרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִדּוּ אָדָם וְלֹא הֶחְרִימוּהוּ לִכְבוֹדָן. וְזוֹ הִיא דַּרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁרָאוּי לֵילֵךְ בָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפָהוּ בַּסֵּתֶר. אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפוֹ אָדָם בְּפַרְהֶסְיָא אָסוּר לוֹ לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ וְאִם מָחַל נֶעֱנָשׁ שֶׁזֶּה בִּזְיוֹן תּוֹרָה אֶלָּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הַדָּבָר כְּנָחָשׁ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וְיִסְלַח לוֹ:

כסף משנה מי שנידוהו בפניו וכו'. מימרא דר' אילא פרק א' דנדרים (דף ז' ע"ב) כתבה הרי''ף באלו מגלחין: ואין בין נידוי להפרה כלום וכו'. שם. ומ''ש כשיחזור המנודה למוטב פשוט הוא: ואם ראו בית דין וכו'. זה פשוט שב''ד רשאין לעשות סייג לתורה: אע''פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו וכו' ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וכו'. בפ' בני העיר (מגילה כ"ח) מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה: ומ''ש וחכמים גדולים וכו'. בירושלמי פ' אלו מגלחין ריב''ל שלח בתר חד בר נש תלתא זמנין ולא אתא שלח א''ל אילולי דלא חרמי בר נש מן יומאי הוינא מחרם לההוא גברא שעל כ''ד דברים מנדים וזה אחד מהם: ומ''ש בד''א כשביזהו וכו'. לפי שממה שכתבתי בסמוך משמע שצריך למחול אף על גב דלא מפייסי ליה וביומא (דף כ"ב כ"ג) אמרינן דכל היכא דלא פייסיה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם הוא תירץ רבינו דהא בצנעה הא בפרהסיא. משום כבוד התורה: כתב הריב''ש בשם הראב''ד אף על פי שאמרו בפרק קמא דקידושין (דף ל"ב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותם הדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שיאמר לו דברי חרופין וגדופין והיינו דאמרינן בפרק שני דיומא שהתלמיד חכם צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש, עכ''ל:

לחם משנה בד''א כשביזוהו או חרפוהו בסתר וכו'. ולא ידעתי מאין הוציא זה רבינו אי משום הא דאיתא בפ''ב דיומא (דף כ"ג) מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו וכו' דילמא שאני התם דהוא מלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. והרב בית יוסף כתב דמהכא נפקא ליה וכתב ואמר ר' יוחנן וכו' משמע דס''ל דאמר ר' יוחנן כל ת''ח וכו' שאמרו שם הוא דרך למעלה והכונה לומר דמפני מה נענש שאול מפני שמחל וכו' ואמר ר' יוחנן שכל ת''ח שאינו נוקם וכו' א''כ שאול היה ת''ח ומחל ומשום הכי נענש. אבל מפשט דברי הגמרא לא משמע כן אלא ואמר ר' יוחנן משום ר' שמעון וכו' הוא מילתא אחריתי ואינו דרך למעלה ומשום ההיא דלעיל מיניה מימרא אחרת מרבי יוחנן בשם ר''ש ג''כ הביא להא דקאמר דאמר וכו' אבל טעם שאול מפני שהיה מלך: בד''א כשבזהו וכו'. כבר כתב מוהרי''ק ז''ל מאין הוציא הרמב''ם ז''ל זה. וא''ת א''כ כשהקשו בגמרא מההיא דרבא אמאי לא משני דהתם בצנעא והכא בפרהסיא וי''ל דבלאו הכי משני שפיר מפני שזה בזיון התורה וכו' משמע ודאי דהיינו דוקא בתלמיד חכם וכדאמר ר' יוחנן אבל בשאר (עמי) העם לא וא''ת א''כ מאי הקשו בגמרא מההיא דנעלבים ואינם עולבים דלמא ההיא בשאר העם אבל תלמיד חכם שאני שהוא בזיון התורה וכי תימא דמשמע ליה דסתם מתניא ובכלהו מיירי וכדמייתי מקרא דואוהביו כו' דקרא בכל מיירי מ''מ קשה בדמשני דנקיט ליה וכו' ודאי דאינו אלא בת''ח דוקא וא''כ היכי אפשר לומר דמסתמא מתניא ונראה לי דקרא בכל איירי ולעולם הוא טוב להיות נעלב ואינו עולב אבל יש הפרש בין ת''ח לעם הארץ דת''ח נקיט ליה וכו' ועם הארץ לא: סליקו להו הלכות תלמוד תורה בס''ד

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן