הלכות תלמוד תורה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִתַּלְמוּד תּוֹרָה. אֲבָל קָטָן אָבִיו חַיָּב [א] לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא-יט) 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם [ב] לְדַבֵּר בָּם'. וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ. שֶׁכָּל הַחַיָּב לִלְמֹד חַיָּב לְלַמֵּד:

כסף משנה נשים ועבדים וכו'. פ''ק דקידושין [כ''ט] אמרינן דאין אדם חייב ללמד את בתו תורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ובסוף פרק שני דכתובות [כ''ח.] אמרינן דאסור שילמד עבדו תורה. ואמרינן תו בפ''ק דקדושין דמדכתיב ולמדתם אותם את בניכם וכתיב בדוכתא אחרינא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ילפינן שכל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמד עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אינו מצווה ללמד עצמו: ואין האשה חייבת וכו'. נתבאר בסמוך:

לחם משנה אבל קטן וכו'. סוף פ' לולב הגזול קטן שהוא יודע לדבר אביו מלמדו תורה מאי תורה תורה צוה לנו וכו':

ב כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ט) 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ'. וְלֹא בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ בִּלְבַד אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם וְחָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד אֶת כָּל הַתַּלְמִידִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ז) 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ בָּנֶיךָ אֵלּוּ תַּלְמִידֶיךָ שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִין בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב-ג) 'וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים'. אִם כֵּן לָמָּה נִצְטַוָּה עַל בְּנוֹ וְעַל בֶּן בְּנוֹ. לְהַקְדִּים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵרוֹ:

כסף משנה כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו'. שם ברייתא ומימרא דריב''ל ודלא כאידך ברייתא דפטרה מללמד את בן בנו: ולא בנו ובן בנו בלבד וכו' מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך וכו'. בספרי: אם כן למה נצטוה וכו'. כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבן חבירו, אחד דבנו קודם, שני דבנו חייב לשכור לו מלמד אם הוא אינו יכול אבל בן חבירו אינו חייב לשכור לו מלמד דדוקא בטורח גופו נתחייב אבל לא בהוצאת ממונו. ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד. ובן בן בנו נ''ל פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו וה''ה לבן בן בנו ולא ה''מ למכתב והודעתם לזרעך דהו''א בנות בכלל. אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לבן חבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא:

לחם משנה כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. שם (דף ל') ברייתא אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין ת''ל והודעתם וגו': ולא בנו ובן בנו וכו'. ברייתא בספרי פרשת ואתחנן. ומה שאמר א''כ למה נצטוה כו' זה אינו שנוי בברייתא ואולי מצאו רבינו במקום אחר. ובפ''ק דקדושין (דף ל') אמרינן התם עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלמדו אבי אביו וכו' ולא כזבולון בן דן דאילו התם מקרא ומשנה וכו' ואילו הכא מקרא לבד, ע''כ. ולפי התירוץ משמע דכשאמרו בגמרא עד היכן ר''ל עד כמה דורות חייב ואמרו עד אבי אביו והשתא קשה דהרי כתב רבינו והיא ברייתא בספרי דאפילו לתלמידים חייב ללמד ולא נאמר בנו ובן בנו אלא להקדים וכו' ודוחק לומר דבגמרא דידן פליג אברייתא דספרי. ועוד קשה ואמאי לא תירצו בגמרא דהא דאמרינן למדו מקרא אין מלמדו משנה הוא בשכר והא דאמרינן מלמדו משנה הלכות ואגדות וכו' הוא בחנם דבחנם חייב ללמדו הכל וכן משמע מדברי רבינו לקמן שכתב וחייב ללמדו עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו' משמע הא בחנם חייב ללמדו הכל וכן משמע מדברי הטור שכתב לשון רבינו בפרק א' מהלכות ת''ת כתב אינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא וכו' דמשמע דבחנם חייב. ונראה לתרץ דהני תרי קושיות חדא מיתרץ חברתא דעכ''פ מה שכתב עד היכן חייב אדם ללמדו וכו' הוא בשכר דאל''כ קשה בין למקשה דסבר ששאלו כמה דברים חייב אדם ללמדו אמאי שאל בבנו היה לו לשאול אפילו באחר דאפילו אחר נמי חייב ללמדו מושננתם לבניך וכך למתרץ ששאל עד כמה דורות קשה נמי דהיכי קאמר אבי אביו דמשמע הא אחר לא דאפילו אחר נמי אלא ודאי דכולהו סבירי דהך עד היכן חייב ללמדו הוא בשכר ולכך מה שאמר דלבן בנו חייב הוא חייב ללמדו בשכר ולפי זה למדנו דלבן בנו נמי חייב ללמדו בשכר:

ג וְחַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב [ג] לְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּחִנָּם. מִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה-א) 'וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם'. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַּלְמוּד:

כסף משנה מי שלא למדו אביו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ"ט:): וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם וכו'. בסוף פ''ק דקידושין. ותיבת וכן אינה נוחה לי ויש ליישב דה''ק אע''פ שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו. ותדע שהוא מצווה בכך שהרי מצינו בכל מקום קודם התלמוד למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ומאחר שהוא חייב לעשות חייב הוא ללמוד:

לחם משנה וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם וכו'. זה לא מצאתי מפורש. ומהרי''ק ז''ל כתב דמסברא ידע ליה שכתב ומשמע ליה להרמב''ם דכיון דמותר ליטול שכר על המקרא א''כ חייב ללמדו בשכר, ע''כ. ויש להסתפק אם זה שכתב רבינו וחייב לשכור הוא מדרבנן או מדאורייתא דאם הוא מדאורייתא קשה מה הוקשה לו לרבינו א''כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו וכו' הא הוצרך להזכיר בנו ובן בנו להודיענו שהוא חייב ללמדם בשכר ואם הוא מדרבנן קשה הא דכתב מהר''ם דכייפינן ליה ללמדו או ישכור לבניו מלמד דמאי שנא האי עשה של ולמדתם וכו' ואי שכירות הוא מדרבנן א''כ היכי קאמר מאי שנא האי עשה של ולמדתם הא זה אינו אלא מדרבנן. ואפשר לי לומר דהוא מדרבנן ויצא לו לרבינו מהא דאמרינן בפ' לא יחפור (דף כ"א) אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וכו' שבתחלה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה לומד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם כלומר שהאב בעצמו חייב ללמדו ואם אינו יודע האב ללמד אינו חייב לשכור התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים וכו' דמשמע דמכח התקנה חייב ללמד אותו בשכר. ודברי מהר''ם אפשר ליישב דה''ק כשהאב יודע ללמד כייפינן ליה שילמד או ישכור שכיון שהוא יודע הרי מוטל עליו המצוה ולכך כייפינן ליה שילמד או ישכור אבל אם אינו יודע ללמד לא כייפינן ליה לשכור כיון דאין עליו מוטל המצוה דשכירות הוא מדרבנן כדפרישית. זה נראה לי לומר בדוחק ואעפ''כ לא ידעתי מנין לו לרבינו שבן בנו חייב לו ללמדו בשכר דאין זה התקנה דיהושע בן גמלא ואם נפרש דברי רבינו דמ''ש וחייב לשכור מלמד לבנו היינו לבנו דוקא ומ''ש אבל אינו חייב ללמד את בן חבירו אינו מדויק דה''ה בן בנו דאינו חייב ללמדו בשכר ורישא דלישני דוקא ולפי זה אפשר לומר דהוא מדאורייתא וכפשט דברי ההגהה ולא קשה הקושיא שהקשיתי דאמאי אמר למה נצטוה על בנו ועל בן בנו וכו'. ולפי זה מ''ש בבתרא מתקנת יהושע בן גמלא י''ל שיהושע בן גמלא פי' שאין פשט הכתוב כן. ומ''מ קשה דמכח דברי הגמרא בפ''ק דקדושין דעד היכן חייב ללמד משמע דלבן בנו חייב ללמדו בשכר דעל כרחין התם בשכר קמיירי כדפירשנו. ועוד קשה דאם בן בנו חייב ללמדו בשכר איך אמר שם בברייתא א''כ למה נאמר בניכם בניכם ולא בנותיכם דלמא דה''ה בנותיכם ומאי דקאמר בניכם לומר דלבניכם בשכר ולא לאחר בשכר. לכך נראה עיקר בנו חייב ללמדו בשכר והוא מדרבנן כדפרישית ומשמע ליה לרבינו דה''ה לבן בנו כיון דהוזכר בקרא בניך ובני בניך א''נ דמדאורייתא חייב על בנו ועל בן בנו ומה שאמר א''כ למה נצטוה וכו' ר''ל דלא היה לו להזכיר אלא בן בנו בלבד לומר דחייב בשכר ואנא ידענא דכ''ש בנו:

ד הָיָה הוּא רוֹצֶה לִלְמֹד תּוֹרָה וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לִלְמֹד תּוֹרָה הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. וְאִם הָיָה בְּנוֹ נָבוֹן וּמַשְׂכִּיל לְהָבִין מַה שֶּׁיִּלְמֹד יוֹתֵר מִמֶּנּוּ בְּנוֹ קוֹדֵם [ד]. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנוֹ קוֹדֵם לֹא יִבָּטֵל הוּא. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה לְלַמֵּד עַצְמוֹ:

כסף משנה היה רוצה ללמוד ויש לו בן וכו'. פ''ק דקדושין (דף כ"ט) ת''ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו למודו מתקיים בידו בנו קודמו כי הא דר' יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא מחדדן שמעתתיה אמר ליה אנא עדיפנא מינך תיב את ואיזיל אנא כלומר דהכא עסקינן בשצריך אחד מהם לטרוח אחר מזונות שניהם. ופסק רבינו כר' יהודה דהא עבד רב אחא עובדא כוותיה והקדים בנו לו אי לאו דחזא דלא מחדדן שמעתתיה. וטעמא דעבד כוותיה אי משום דס''ל דהלכה כמותו או דס''ל דלא בא אלא לפרש דברי ת''ק. וכתב רבינו ואע''פ שבנו קודם לא יבטל הוא כי היכי דלא נימא הרי עוסק לפרנס בנו הלומד וליפטר איהו מת''ת לגמרי קמ''ל דלא כיון דתרי מצוות נינהו:

ה לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה תְּחִלָּה אֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִלְמֹד. וְאִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לִבּוֹ פָּנוּי יִשָּׂא וְאַחַר כָּךְ יִלְמֹד תּוֹרָה:

כסף משנה לעולם ילמוד אדם תורה וכו'. ברייתא שם:

לחם משנה לעולם ילמוד אדם תורה כו'. שם בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח''כ ילמוד אדם תורה כו' ר' יוחנן אמר רחיים בצוארו של אדם ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו, ע''כ. וכאן לא כתב רבינו חילוק זה של הא לן והא להו שר''ל שאם אינו טרוד ויוכל לישא אשה ישא אשה ואח''כ ילמוד תורה. ובפרק ט''ו מהלכות אישות ביאר הדבר בפירוש וכאן סמך על מה שכתב שם וכבר רמז הדבר כאן באומרו אין דעתו פנויה ללמוד משמע דאם דעתו פנויה ישא אשה תחלה גם כאן ביאר הא דיצרו מתגבר עליו ושם אמרו ברמז כמו שכתב מהרי''ק ז''ל בטור אה''ע סימן א' במ''ש והוא שלא יהא יצרו וכו' דקאי ארישא דלישניה וכנראה שמאחר שביארו כאן רמזו שם ובהא סגי:

ו מֵאֵימָתַי אָבִיו חַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מְלַמְּדוֹ (דברים לג-ד) 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה' וּ(דברים ו-ד) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל', וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט פְּסוּקִים פְּסוּקִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ אוֹ בֶּן שֶׁבַע הַכּל לְפִי בֻּרְיוֹ. וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת:

כסף משנה מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. ברייתא סוף לולב הגזול (סוכה מ"ג): ומ''ש עד שיהיה בן שש וכו'. יתבאר בפרק שאח''ז:

לחם משנה מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. שם סוף פרק לולב הגזול (דף מ"ב) ובתוס' הקשו מהא דבן חמש למקרא וכו'. וההגהה תירץ דהא דאמר בן חמש למקרא היינו לחנכו אביו וזה נ''ל דעת רבינו שלא הביאו שאם כדברי התוספות שתירצו דאיכא תרי גווני בריא היה לו להביאו אלא משום דהוא סבור דלא נאמר זה אלא דוקא להכניסו למלמד שכך אמרו בגמרא מכניסין אותו כבן ו' וכו' לא הוצרך להזכירו משום דכבר כתב דאביו מלמדו מעט מעט עד שש. ומהרי''ק ז''ל תירץ בענין אחר בהלכות ת''ת וגם זה נראה לי נכון:

ז הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִקַּח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ [ה]. וְחַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּשָׂכָר מֻתָּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר. אֲבָל [ו] תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ה) 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'' וְגוֹ' מָה אֲנִי בְּחִנָּם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִּי וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְּחִנָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בְּשָׂכָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי כג-כג) 'וְאַל תִּמְכֹּר'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בְּשָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בְּשָׂכָר:

כסף משנה היה מנהג המדינה וכו'. (פ"ק דקדושין) [פ''ד דנדרים דף ל''ז] ומשמע לי דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחנם: מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר וכו'. פ' אין בין המודר (נדרים ל"ו) ופרק עד כמה: ומ''ש לא מצא מי שילמדנו בשכר וכו'. פ' עד כמה (בכורות כ"ט):

לחם משנה היה מנהג המדינה וכו'. בנדרים פרק אין בין המודר (דף ל"ז) אמרו דאפילו באתרא דנהיגי למשקל אגרא על המדרש לא שרי וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו'. ונראה דבחנם חייב ללמדו כדפרישית והוסיף הרמ''ה לומר דאפילו בשכר אם אפשר דלא דחיקא ליה שעתא חייב ללמדו הכל וכתבו הטור בהלכות ת''ת סימן א' [סי' רמ''ה]. ותימה לי על רבינו דאם כן מאי הקשו בפ''ק דקדושין (דף ל') לשמואל דאמר כזבולון בן דן מברייתא דמלמדו מקרא אין מלמדו משנה כיון דלדידיה ע''כ מתוקמא ההיא ברייתא דדחיקא ליה שעתא א''כ נימא דמאי דאמר שמואל הוא לגברא דלא דחיקא ליה שעתא ולמה דחק ואמר כזבולון ולא כזבולון וצ''ע: אבל תורה שבעל פה וכו'. שם בפרק אין בין המודר (דף ל"ז) מאי שנא מדרש דלא דכתיב ואותי צוה ה' וכו' מה אני בחנם אף אתם בחנם פי' הרא''ש מה אני למדתי בחנם אף אתם לומדים בחנם וכשתלמדו לדורות תלמדו ג''כ בחנם דלכך נאמר ראה נתתי כלומר ראה מה שאני עושה אתם תעשו וא''כ אמאי לא מפרש רבינו דה''ק מה אני מלמד אתכם בחנם אף אתם תלמדו בחנם דהא אתי שפיר טפי דהא העיקר הוא שבא לומר שאתם תעשו כמוני ונראה לפי פירושו העיקר חסר. וי''ל דהוא אינו רוצה לפרש כפירוש הרא''ש והר''ן דר''ל כאשר צוני ה' כאשר צוה ה' לי שאלמד אתכם בחנם אלא הוא מפרש צוה שאני אלמד אתכם כמו שהוא למדני וצוני מה הוא צוה ולמדני בחנם כן למדתי אתכם בחנם:

ח כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וּמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם [ז] וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א-ח) 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה':

כסף משנה כל איש מישראל חיב בת''ת וכו'. מצינו בגמרא כמה חכמים שהיו חולים ועניים כמו ר' אלעזר בר''ש בהפועלים [פ''ד.] שהיה חולה ור' חנינא בן דוסא בתעניות [כ''ז:] והלל בפרק אמר להם הממונה (יומא ל"ה) שהיו עניים וכולם עוסקים בתורה:

לחם משנה כל איש מישראל וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (דף ל"ה) ת''ר עני ועשיר ורשע באים לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה וכו': חייב לקבוע לו זמן וכו'. במנחות פרק שתי הלחם (דף צ"ט) על ההיא מתניתין דאמרינן התם גבי לחם הפנים אלו מושכין ואלו מניחין וכו' אמרו בגמרא ר' יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה וכו' אמר ר' אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד כלומר דמשום דעמד שחרית מעט וערבית מעט קרי ליה לפני תמיד א''כ אפילו לא שנה אדם אלא פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש וכו' ע''כ. והשתא קשה לדברי רבינו דמשמע לכאורה דהא דאמרינן קרא פסוק אחד שחרית ואחד ערבית קיים לא ימוש היינו דוקא לר' יוסי דלא דייק לפני תמיד אבל לרבנן דדייקי תמיד משמע דלדידהו נמי לא ימוש כו' הוי מדוייק וצריך שיקראו כל היום וכל הלילה כדי לקיים לא ימוש וא''כ רבינו שפסק כרבנן בפרק חמישי מהלכות תמידין ומוספין איך כתב כאן שבקובע שתי שעות קיים מצות והגית בו יומם ולילה. וי''ל דמשמע ליה לרבינו דלשון תמיד מורה יותר על התמידות מלשון לא ימיש ורבנן דאמרי דתמיד מדוייק ודאי דסברי דלא ימיש אינו מדוייק דאם לא כן מלאכתו אימתי נעשית ואנן קי''ל דיפה ת''ת עם דרך ארץ וכן אמרו שם תנא דבי ר' ישמעאל דברי תורה אינם חובה וכו' ואינם רשות וכו' שר''ל כמו שפירשו התוס' שיפה ת''ת עם ד''א. ומה שאמר בגמרא מדבריו של ר' יוסי נלמוד הכי פירושו דאמרינן כן אפילו לרבנן מכיון דלר' יוסי אפילו בתמיד לא דייק ודאי דלכולי עלמא לא דייקינן לא ימיש דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא בתמיד אבל בלא ימיש מודו והשתא אתי שפיר דהך דינא דמדבריו נלמוד הוי אליבא דרבנן דאל''כ היה קשה איך אמר ר' אמי מדבריו נלמוד כיון דלית הלכתא כוותיה דר' יוסי מה לנו ללמוד דין מדבריו ולא רצה רבינו לפסוק כר' יוחנן דאמר שם אפי' לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש אע''ג דבפ''ק דנדרים (דף ח') משמע לכאורה דהלכתא כותיה דר' יוחנן שהרי אמרו שם גבי מימרא דרב גידל הא קמ''ל דאי בעי פטר נפשיה בק''ש שחרית וערבית נראה כר' יוחנן מ''מ משמע ליה קולא גדולה והלך להחמיר דהא ר' יוחנן בעצמו אמר ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ:

ט גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מֵהֶן חוֹטְבֵי עֵצִים וּמֵהֶן שׁוֹאֲבֵי מַיִם וּמֵהֶן סוּמִים וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהֵם מִכְּלַל מַעְתִּיקֵי הַשְּׁמוּעָה אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ:

כסף משנה גדולי ישראל היו מהם חוטבי עצים. כגון הלל: ומהם שואבי מים. כגון רב הונא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ה): ומהם סומין. כגון רב יוסף:

י עַד אֵימָתַי חַיָּב לִלְמֹד תּוֹרָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ט) 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ'. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בְּלִמּוּד הוּא שׁוֹכֵחַ:

יא וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לְמִידָתוֹ. שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָבִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִקַּר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּמָרָא:

כסף משנה (י-יא) עד אימתי חייב ללמוד תורה וכו' וחייב לשלש זמן למידתו. מימרא דרב ספרא פרק קמא דקדושין (דף כ"ט):

לחם משנה וחייב לשלש את זמן למידתו וכו'. בפ''ק דקדושין (דף ל') אמרו שם לעולם ישלש אדם שנותיו והקשו מי ידע כמה חיי ותירצו לא צריכא ליומי. ופירש רבינו כדברי רבינו תם דבכל יום ויום ישלש וזהו שכתב כיצד היה בעל אומנות וכו':

יב כֵּיצַד. הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע. אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלֹשׁ מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְשָׁלֹשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה [ח] וּבְשָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֵן וּפֵרוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנִים הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵּס בִּכְלַל הַגְּמָרָא הֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בְּחָכְמָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד [ט] בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה וְיִפְנֶה כָּל יָמָיו לַגְּמָרָא בִּלְבַד לְפִי רֹחַב שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ:

כסף משנה במה דברים אמורים בתחלת תלמודו וכו'. זה דבר פשוט דלגמרא צריך זמן רב מה שאין צריך להמקרא ולמשנה ואהא סומכין העולם שאין משלשין:

לחם משנה בד''א בתחלת תלמודו של אדם וכו'. זה כתב רבינו לתת סמך שאין אנו נוהגים אלא בתלמוד לזה אמר מסברא דנפשיה בד''א בתחלת למודו וכו'. ורבינו תם תירץ בענין אחר דאנן סמכינן אהא דאמרינן דתלמוד בבל בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד וכו':

יג אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינוֹ כִּשְׂכַר הָאִישׁ. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוֵּית. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוֹת מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה. מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּם מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:

כסף משנה האשה שלמדה תורה וכו'. כן משמע בפ' היה נוטל (סוטה כ"א) דאהא דתנן אם יש זכות תולה לה ואמרינן בגמרא זכות דמאי אילימא זכות תורה הא אינה מצווה כלומר וכיון שכן אין שכרה גדול כמצווה ועושה כדאמר רבי חנינא בריש ע''ז (דף ג') ובפ''ק דקדושין (דף ל"א). וכתבו התוספות דהיינו טעמא שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו: ואע''פ שיש לה שכר צוו חכמים וכו'. סוטה פרק היה נוטל פלוגתא דבן עזאי ורבי אליעזר ופסק כר''א: ומ''ש בד''א בתורה שבע''פ וכו'. הטור כתב בשם רבינו בהפך ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו ונוסחא דידן עיקר:

לחם משנה אשה שלמדה תורה וכו'. סוטה פרק היה נוטל (דף כא) אמרו שם במשנה אם יש לה זכות היתה תולה לה וכו' ואמרו שם בגמרא אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה ואין לה שכר כשכר האיש. עוד אמרו שם כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות (ורש"י ז"ל פירש כאילו למדה זנות x) והקשו בגמרא תפלות ס''ד אלא אימא כאילו למדה וכו' אמר רבי אבהו מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית. ופירש רש''י שהאשה מתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דברים (של זנות) בהצנע. ורבינו מפרש תפלות דברי הבל ומשלים וכן פירש בפירוש המשנה כמו שכתב כאן מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת כו' ולדידיה מפרש מימרא דר' אבהו בכה''ג דכיון שנכנסה באדם חכמה נכנסה בו ערמומית כלומר דוקא כשהיא נכנסת באדם נכנס בו ערמומית אבל כשהיא נכנסת באשה היא מוציאה לדברי הבל ונכנסת עמה שטות. וז''ש אני חכמה שכנתי ערמה דאני שאני איש אם יש לי חכמה אז שכנתי ערמה אבל באשה לא. ויש לפרש בדוחק בענין אחר וזה נ''ל נכון:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן