הלכות תלמוד תורה - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וְיִרְאָתוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יֶתֶר מֵאָבִיו. שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְּמַשָּׂא מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ [א] וְאַחַר כָּךְ שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַּשִּׁבְיָה פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם [ב] אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵשִׁיב אֲבֵדַת רַבּוֹ. וְאֵין לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל מִכְּבוֹד הָרַב וְלֹא מוֹרָא מִמּוֹרָא הָרַב. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד-יב) 'מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם'. לְפִיכָךְ אָמְרוּ כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו-ט) 'בְּהַצֹּתָם עַל ה''. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ-יג) 'אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם'. וְכָל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּמִתְרַעֵם עַל ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז-ח) 'לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹתֵיכֶם כִּי עַל ה''. וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא-ה) 'וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה':

כסף משנה כשם שאדם מצווה וכו' עד ואח''כ משיב אבידת רבו. במציעא (דף ל"ג) סוף אלו מציאות תנן אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו ואח''כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השביה פודה את רבו ואח''כ פודה את אביו ואם היה אביו ת''ח פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. ודברי רבינו שכתב כאן דאם היה אביו ת''ח אע''פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח''כ משיב אבידת רבו תמוהים דהא במתני' קתני בהדיא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת משמע בהדיא שאם אינו שקול אבידת רבו קודמת. ועוד שרבינו עצמו כתב פרק י''ב מהלכות גזילה פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו למד. ונשאל אחד מבני בניו של רבינו על יישוב שתי לשונות הללו של רבינו שסותרים זה את זה. והשיב דכשאינו רבו מובהק אע''פ שאין אביו שקול כיון שהוא ת''ח אביו קודם והיינו הא דהכא וכשהוא רבו מובהק בעינן שיהיה אביו שקול ואם לאו של רבו קודם וכמבואר בדברי רבינו שם דברבו מובהק דוקא קאמר וכעולא שפסק כן בגמרא, עכ''ל. וקשה לי על זה שבכל זה הפרק מדבר ברבו מובהק שכן אמר בסוף בד''א ברבו מובהק וכו' אבל אם לא למד רוב חכמתו וכו' הרי מפורש דעד השתא לא איירי כלל בדיני רבו שאינו מובהק. ועוד שלא מצינו לא במשנה ולא בגמרא שיהא לרבו שאינו מובהק שום קדימה על אביו דהא במתניתין סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאילו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם. ועוד דמותיב בגמרא לר' יוחנן שפסק כרבי יהודה מדתנן רבו שלמדו חכמה ושני מאי חכמה רוב חכמה. ועוד דהא על ההיא מתניתין דאבידת אביו ואבידת רבו מייתי תלמודא תנו רבנן רבו שאמרו שלמדו חכמה וכו' והיינו ודאי רבו מובהק. ועוד דגרסינן התם אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרין אלא לרבו מובהק ומשמע דאביו אע''פ שאינו חכם קודם בכל דבר לרבו שאינו מובהק. וההגהות כתבו דט''ס יש כאן ומה שכתב בהלכות גזילה עיקר שהוא מסכים לדין הגמרא. וכדבריהם נראה לי עיקר. וטעם דין זה השנוי במשנה דבפדיון שגופם בסכנה כיון שאביו ת''ח אף אם אינו שקול יתחייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון כל שאינו שקול אף אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע, ובמשא משמע לי דמדלא מפליג תלמודא דאפילו אביו שקול רבו קודם דכיון שאין שם אבידת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו. וכל דינים הללו ברבו מובהק אבל רבו שאינו מובהק אפילו אין אביו תלמיד חכם אבידת אביו קודמת דיותר חייב בכבוד אביו מכבודו דלא מקרי הביאו לחיי העולם הבא כל שלא למד ממנו רוב חכמתו: מורא רבך וכו'. במסכת אבות: כל החולק על רבו וכו'. פרק חלק (סנהדרין ק"ט):

לחם משנה כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וכו'. משנה סוף פרק אלו מציאות (דף ל"ג) אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. אבידתו ואבידת רבו שלו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו כו' ואם אביו שקול כרבו x וכו' (עיין בכ"מ בד"ה כשם שאדם). ודקדק הרא''ש ז''ל דמדקאמר גבי השבת אבידה שקול וגבי פדיה לא אמר אלא חכם משמע דלענין פדיון נפשות דהוא סכנה לא בעינן שיהא שקול. ויש להקשות דא''כ גבי הנחת משאוי דלא הוי סכנה אמאי לא בעינן שקול דאי איתא דבעינן שקול הוי ליה לאתויי הנחת משאוי גבי השבת אבידה ולומר אח''כ אם היה שקול וכו' ומדתני לה בהדי פדיה משמע דהם שוים. והרב מהרי''ק ז''ל רצה לומר דהנחת משוי יש לו דין שלישי דאע''פ שאביו שקול רבו קודם ובכה''ג הוה אתי שפיר דתנא לה באמצע לומר דלא אית לה דינא דאבידה ולא דינא דפדיה אבל כבר הוא ז''ל סתר דעתו כמו שמבואר בדבריו סימן רמ''ב. ולי נראה לתרץ דגבי הנחת משאוי לא בעינן שקול משום דאית בה סכנת נפשות כדכתב הרמב''ם ז''ל בסוף הלכות רוצח וז''ל השונא שנאמר כו' ואע''פ שעדין לא עשה וכו' אם מצאו נבהל מצוה לטעון ולפרוק וכו' שמא ישהה בשביל ממונו והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים ע''כ. הרי מבואר דגבי הנחת משאוי איכא סכנת נפשות והשתא לפי זה מתני' כלה [לא] זו אף זו קתני לא מבעיא השבת אבידה דליכא סכנת נפשות כלל דרבו קודם אלא אפילו הנחת משאוי דאתי לידי סכנת נפשות רבו קודם ולא מבעיא הנחת משאוי דאינו קרוב כל כך לסכנת נפשות אלא אפילו רבו ואביו בבית השבי דהוא ודאי סכנת נפשות אפילו הכי רבו קודם ובהני תרתי דמשאוי ופדיה בחכם סגי דאיכא צד סכנה ובאבידה בעינן שקול. זה נראה לפרש לדעת המפרשים ז''ל. ורבינו בפי''ב מהלכות גזילה ואבידה נראה שדעתו ז''ל כדעת המפרשים ז''ל שכן כתב שם ואם היה אביו שקול וכו' אבידת אביו קודמת הרי משמע דבעינן גבי השבת אבידה שקולים וכאן כתב בהפך דקאמר גבי השבת אבידה אע''פ שאינו שקול וכו', ובעל ההגהה כתב שהוא טעות סופר שנפל כאן וכן כתב מהרי''ק ז''ל. ולי נראה ליישב דבריו ז''ל מאחר שראינו שאחד מבני בניו רצה ליישבם וכמו שכתב מהרי''ק ז''ל. ואומר דקשה לי עוד בדברי רבינו דממה שכתב ז''ל כאן גבי פדיה אביו ורבו שבויים וכו' ואם היה אביו חכם וכו' משמע ודאי דאם אינו רבו אע''פ שהוא חכם גדול ואביו אינו חכם אביו קודם משום דרישא דאביו ורבו שבויים וכו' איירי שאביו אינו חכם וקאמר דרבו קודם משמע דטעמא הוא מפני שהוא רבו אבל אינו רבו אע''פ שהוא חכם אביו קודם כן נראה מדבריו וכך נראה מן המשנה שהוא הלשון עצמו שכתב רבינו. ואם כן קשה איך כתב הוא ז''ל בספר זרעים הלכות מתנות עניים סוף פ''ח וז''ל. היו לפנינו עניים הרבה וכו' ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע''פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה, ע''כ. ומדכתב או אביו שהוא ת''ח משמע דאם אינו ת''ח אינו קודם לזה שהוא גדול בחכמה. ונראה לי ליישב הכל ולומר דרבינו אין דעתו כדעת המפרשים ז''ל אלא ראה לפרש פירוש אחר והוא שהוא ראה במשנה שני הפרשים בין חלוקה האחת לחלוקה האחרת, האחת שבראשונה אמר שקול ובאחרונות אמר חכם והוא דקדוק המפרשים ז''ל. ועוד הפרש אחר שלא דקדקו המפרשים ז''ל והוא מישבו כפי פירושו, שבראשונה אמר אבידת רבו קודמת ובאחרונות אמר מניח את של רבו ואח''כ מניח את של אביו וכו' וכן באחרונה פודה את רבו ואח''כ פודה את אביו וכו' והיל''ל היו אביו ורבו נושאים משאוי רבו קודם אביו ורבו בבית השבי רבו קודם למה פירש ואמר מניח את של רבו ואח''כ מניח וכו' נראה שהוא מפרש שהחלוקה הראשונה בשאי אפשר להשיב אלא אבידה אחת והאחרת תאבד לגמרי ולכך קאמר דלהקדים אביו לרבו בעינן שיהא שקול משום דשל רבו נאבדת לגמרי אבל בשני החלוקות האחרונות הוא כשאפשר להניח את שניהן ולפדות את שניהן והדין הוא להקדים האחד לחבירו לזה אמר שכיון שאח''כ יכול להניח של רבו ולפדותו כשהיה אביו חכם לבד סגי להקדימו כיון דאפשר לעשות אח''כ של רבו, וזהו שכתב מניח את של רבו וכו' ואח''כ מניח שרוצה לומר שאפשר לעשות שניהן וכן גבי פדייה קאמר פודה את רבו וכו' כלומר שיכול לפדות שניהן אלא הדין הוא לבד להקדימו, ומאי דנקט מתניתין גבי אבידה שקול וגבי הני תרתי חכם ולא נקט כולה מילתא גבי אבידה וחד בדלא אפשר להשיב וחד בדאפשר משום דמתני' ע''כ רצה להשמיענו הג' חלוקות משום דהם לא זו אף זו כדפרישית לדעת המפרשים ולהודיענו זה החילוק דהיכא דלא אפשר להשיב תרווייהו צריך שקול והיכא דאפשר בחכם סגי נקט חלוקה אחת דלא אפשר להשיב אלא חד וסגי בשקול ונקט בתרתי אחריני דאפשר בתרווייהו להודיענו דסגי בחכם. וכ''ת מאי שנא דבהאי נקט חכם ובחברתה שקול י''ל דחדא מנייהו נקט. ובזה עלו דברי רבינו כהוגן דמה שכתב כאן הוא בדאפשר להשיב את שתיהן שכן כתב וכן אם היה אביו ת''ח אע''פ שאינו שקול משיב אבידת אביו ואח''כ משיב שתיהן אלא אין הדבר תלוי אלא בהקדמה למי מקדימים. אבל בפי''ב מהלכות גזלה איירי בדאי אפשר להשיב אלא אחת מהן שכן כתב שם מי שאבדה לו אבדה וכו' ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן וכו' ועלה קאי מאי דקאמר פגע באבידת אביו ואבידת רבו וכו' והשתא מאי דקאמר בהלכות מתנות עניים דכשהוא חכם צריך להקדימו לאביו שאינו חכם אתי שפיר משום דהתם דאיירי בדליכא בכיס לפדות שתיהן שכן כתב שם ברישא דלישנא היו לפנינו עניים הרבה וכו' ולא היה בכיס כדי לפדות את כלם ועלה קאי ואם היה אחד מהם וכו' ומשום הכי בעינן שיהא אביו ת''ח ואי לאו הכי חכם עדיף משום דהוא נאבד לגמרי וכבוד תורה עדיף וע''כ לא קאמר במתני' דכשאביו אינו חכם רבו קודם דדייקת מינה הא אינו רבו אביו קודם אע''פ שהוא חכם אלא כשאפשר לפדות את שניהן דבהכי איירי מתניתין וכן רבינו במה שכתב כאן ולהכי דוקא רבו קודם אבל אחר אע''פ שהוא חכם ואביו אינו חכם אינו קודם לאביו דאפשר לפדותו אחרי כן אבל בדלא אפשר ודאי דהחכם קודם לאביו שאינו חכם אבל כשאביו חכם אז קודם לאחר אפילו בדלא אפשר והוי אביו חכם גבי אחר שהוא חכם גדול הימנו שאינו רבו בענין דלא אפשר אלא לחד כמו גבי רבו היכא דאפשר לתרוייהו באופן דאין בין חכם לרבו אלא מעלה אחת. זה נראה לי ליישב דעתו ז''ל ואע''פ שמה שכתב במתנות עניים עדין לא נתיישב אצלי יפה דמנין הוציא רבינו זה מכל מקום מה שכתבתי נראה לי נכון כדי ליישב מה שכתב כאן רבינו עם מה שכתב בהלכות גזלה: כל החולק על רבו כחולק וכו'. פ' חלק (דף ק"ט) על מתניתין דעדת קרח:

ב אֵיזֶהוּ חוֹלֵק עַל רַבּוֹ. זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ וְרַבּוֹ קַיָּם וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. וְאָסוּר לָאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם. וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה [ג] בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה:

כסף משנה איזהו חולק על רבו. בפ''ק דסנהדרין (דף ה':) תנא תלמיד אל יורה אלא א''כ נטל רשות מרבו ותניא תו התם תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל, ואמרינן בעירובין פ' הדר (דף ס"ב ס"ג) בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ואמרינן נמי התם דרב המנונא אורי בחדתא דארגיז בשני רב חסדא ואמר רבינא אתמר אורי ואתמר לא אורי בשניה דרב הונא רביה הוא דלא אורי ואורי בשני רב חסדא דתלמיד חבר דיליה הוה. ומשמע לרבינו דחדתא דארגיז היה רחוק מפומבדיתא מקומו של רב הונא יותר משלש פרסאות ואפילו הכי אסור להורות בחיי רבו ומשמע נמי התם מתוך הסוגיא דכל תוך שלש פרסאות חשיב כבפניו וחוץ לשלש כשלא בפניו וכן כתבו התוספות. וכדי ליישב זה עם מה שאמרו התלמיד אל יורה אלא א''כ היה רחוק ממנו שלש פרסאות דמשמע בין נטל רשות בין לא נטל רשות חוץ לשלש פרסאות שרי אנו צריכין למימר דהא דמשמע דאפילו חוץ לשלש פרסאות אסור היינו בקובע עצמו ללמד ולהורות והיינו דקאמר לא אורי בחדתא דארגיז דמשמע להיות שם ראש ללמד ולהורות והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות מותר היינו באקראי בעלמא. ומשמע מדברי התוספות דפ''ק דסנהדרין (דף ה') דאפילו נטל רשות מרבו תוך שלש פרסאות אסור וכן משמע מדאמרינן בפרק אע''פ (כתובות ס':) דאריסיה דאביי שאל ממנו דין אחד והורה לו ובא לפני רב יוסף ונמצא דהורה שלא כדין ואמר אז אביי הא מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא כלומר להורות כהלכה דהא אנא הוה גמירנא אותו דין ואפ''ה לא אסתייעא לי מילתא למימרא. נראה משום שאביי היה במקום רבו וכיון שהורה אותו דין אין ספק שנטל רשות דאם לא כן היאך היה מורה הרי אסור וחייב מיתה ואפ''ה אסיק דהא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא וכו' הוי טעמא משום אפקירותא ומשנטל רשות ליכא אפקירותא והשתא אסיק דלא הוי טעמא אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ואם כן אפילו בנטל רשות אסור אלמא דאפילו נטל רשות בפניו דהיינו תוך שלש פרסאות אסור וכך הם דברי התוס' שם ג''כ. ושיעור לשון רבינו כך הוא בד''א דביש בינו ובין רבו שנים עשר מיל מותר להשיב בדבר שנקרא מקרה וכו': כתב הרמ''ך על דברי רבינו אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפילו נתרחק ממנו שלש פרסאות מאין לו שאסור לו לקבוע מדרש בחיי רבו בעיר רבו כל שכן אם נתרחק ממנו שלש פרסאות וצ''ע, עכ''ל. ונראה לי שמה שאמר רבינו שאסור לו לקבוע מדרש וכו' היינו דוקא בשקובע עצמו להורות הוראות וכמ''ש בסוף לשונו אבל לקבוע עצמו להוראה וכו':

ג הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין [ד] רַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר אֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ מֻתָּר לְהוֹרוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר הָאָסוּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִסּוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ דָּבָר זֶה אָסוּר וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. בְּדָבָר שֶׁנִּקְרָה מִקְרֶה. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם אָסוּר [ה] לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת [ו] מֵרַבּוֹ. וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה:

כסף משנה ומה שכתב ולהפריש מן האיסור. פרק הדר (עירובין ס"ג) ההוא גברא דהוה קטר חמרא בצינתא פי' בדקל בשבתא הוה יתיב רבינא קמיה דרב אשי רמא ביה קלא לא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא א''ל כהאי גוונא מי מחזי כאפקירותא א''ל אין חכמה וכו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכאן היו שני עניינים בראשונה חשב שעשה כן מפני שלא היה יודע רמא ביה קלא ואחר כך נדהו מפני רשעו וזהו שכתב מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו:

לחם משנה (ב-ג) איזהו חולק על רבו וכו' בד''א בדבר שנקרה מקרה וכו'. רבינו כתב חילוק זה כדי ליישב הקושיא שהקשו התוספות בפרק הדר (דף ס"ג) אמר רבא שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה והיינו חוץ לשלש פרסאות ובפרק קמא דסנהדרין (דף ה') אמרו תלמיד אל יורה בפני רבו אלא א''כ רחוק ממנו שלש פרסאות משמע דאי רחוק שרי. והוא ז''ל תירץ דמאי דקאמר רבא הוא לקבוע וזה אסור חוץ לשלש אבל מאי דקאמר דמותר הוא להורות בלבד וכמו שכתב כל זה מהרי''ק ז''ל. וא''ת א''כ כשהקשו בגמרא לרבא דאמר שלא בפניו אינו חייב מיתה מההוא תלמיד דר' אליעזר שהורה הלכה בפניו והיה רחוק שלש פרסאות ונתחייב מיתה מאי מקשה לרבא תקשי ליה ברייתא דפ''ק דסנהדרין דקאמר תלמיד אל יורה אלא א''כ היה רחוק שלש פרסאות וליכא למימר דאותו תלמיד של ר' אליעזר שנתחייב מיתה היה שקבע עצמו להורות דהא לישנא דברייתא לא משמע הכי דקאמר שהורה הלכה בפניו משמע דבשביל דין אחד שהורה באקראי נתחייב מיתה ולפירוש התוס' ניחא דההיא ברייתא איירי בתלמיד חבר. וי''ל דהוה מצי למימר ולטעמיך כמו שתירצו התוס' בכמה מקומות: אלא א''כ וכו'. שם בפרק קמא דסנהדרין (דף ה') באותה שעה גזרו שתלמיד אל יורה אא''כ נטל רשות וכו':

ד וְכָל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע שׁוֹטֶה וְגַס הָרוּחַ. וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז-כו) 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה' וְגוֹ'. וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְּרִים וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז-כו) 'וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ'. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי וְהֵם מְבַקְּשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בָּרֹאשׁ לְדִין וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הֵם הַמַּרְבִּים הַמַּחֲלֹקֶת וְהֵם הַמַּחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהַמְחַבְּלִים כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת. עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (שיר השירים ב-טו) 'אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים':

כסף משנה וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכו' וכן חכם שהגיע וכו'. פ''ק דע''ז (דף כ"ב) אמר ר' אבא כי רבים חללים זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה כלומר דהוי כנפל דעדיין לא נגמר ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להורות ואינו מורה כלומר דהוי מלשון ועוצם עיניו והכי קאמר המתעצמים ומחרישים מלהורות הורגים אנשי דורם: ודע דבגמרא אמרינן על האי מימרא ועד כמה עד ארבעין שנין והא רבא אורי בשוין, ופירש''י ועד כמה הוי ראוי להוראה עד ארבעין שנין משנולד והא רבא אורי וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה, התם בשוין כשאין בעירו גדול ממנו. וכתב הר''ן וש''מ שאין ת''ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים שנה אבל אם אין בעיר גדול ממנו מורה כרבא דאורי אע''פ שלא הגיע לארבעים. ותמהני מהרמב''ם שכתבה לזו בפ''ה מהלכות ת''ת ולא חלק בין ארבעים לפחות מהם ובין שוין ליש גדול ממנו. וכן יש לתמוה על הרי''ף שלא כתב בהלכות והא רבא אורי התם בשוין עכ''ל. כלומר שהרי''ף כתב ועד כמה עד ארבעין שנין והשמיט הא דפריך והא רבא אורי ושני התם בשוין ורבינו לא כתב לא זה ולא אותו ועל שניהם תמה. וליישב זה יש לומר שרבינו והרי''ף מפרשים דעד כמה אהגיע להוראה קאי עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות וקאמר דעד ארבעים רשאי לעכב ומשם ואילך אינו רשאי ופריך והא רבא אורי קודם ארבעים שנה ואם איתא שהיה רשאי לעכב עצמו מלהורות הוה ליה לנהוג מנהג חסידות ולמשוך ידו מלהורות כל זמן שהוא רשאי לעכב ושני בשוין אבל רבא לא היה שם גדול ממנו ולפיכך לא היה רשאי לעכב עצמו מלהורות. והרי''ף כתב עד כמה עד ארבעין שנין לומר דאותו זמן הוא רשאי לעכב עצמו מלהורות ולא יותר מכאן ולא חש לכתוב הא דרבא דאורי ואוקימנא ליה בשוין משום דבמדת חסידות הוא דקאמר שראוי לו להתעכב כל זמן שהוא רשאי ובדורות הללו לא שכיח כל כך מדת חסידות ומטעם זה לא הוצרך ללמדנו שכל שאין גדול ממנו אפילו לא הגיע לארבעים שנה אינו רשאי לעכב עצמו מלהורות דבדורות הללו אין צורך להזהיר על כך. ורבינו מפני שבדורו רבו הקופצים להורות קודם זמן כמו שקרא עליהם תגר לא הוצרך לכתוב עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות משהגיע להוראה דהלואי שלא יקדימו להורות קודם שיגיעו להוראה כל שכן שלא יתעכבו מלהורות אחר שיגיעו. אי נמי משום דבזמן דורו שרבו הקופצים להורות קודם זמנן מי שהגיע להוראה אינו רשאי לעכב עצמו כלל מלהורות פן יקדימנו מי שלא הגיע להוראה:

לחם משנה ועליו נאמר כו' רבים חללים וכו'. מימרא בפ''ק דע''ז (דף י"ט) ובסוטה פרק היה נוטל (דף כ"ב) ושם אמרו ועד כמה עד ארבעין שנין איני והא רבא הורה בשוין, ע''כ. ותמה הר''ן ז''ל מרבינו איך לא הביאו כאן ולא בהלכות סנהדרין וכן מהרי''ף שהביא וכמה עד ארבעין שנין ולא הביא והא רבא אורי וכו'. ומהרי''ק ז''ל פירש דברי הגמרא לפי דעתם בדוחק, ולצאת מידי הקושיא כפי מה שנראה מדבריו נראה שעדיין הוא דוחק עצמו בדברי הרי''ף ורבינו. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דס''ל דמאי דאמרו בגמרא עד ארבעין שנין אין הקפידה בזמן אלא בחכמה וכמו שכתבו שם התוס' בסוטה דצריך שילמוד ארבעים שנה משום הא דאמר רבא לא קא איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין וס''ל לרבינו דהיינו דוקא בזמן קדמון שלא היו לומדים אלא מפי סופרים ולא מפי ספרים וכמו שנראה ממה שלמד הדבר ממשה שלמד מפי הגבורה על פה אבל עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים ודאי דלא בעינן כולי האי לזה לא תלה רבינו הדבר בכך אלא שיהיה חכם גדול לבד וכבר כתב בהלכות סנהדרין התנאי מהדיין ובהכי סגי ליה. וכעין זה שמעתי בשם אחד שכתב בשם חכם אחד שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדין מפי ספרים והספרים הם המלמדים. זה נ''ל ליישב דעת רבינו מכל מקום צ''ע ליישב דעת הרי''ף ז''ל:

ה [ז] וְאָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם פֶּלְאִי שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי. וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו. אֶלָּא יְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ [ח] שֶׁנּוֹתְנִים לְרֵעִים וּמַחֲזִירִים זֶה לָזֶה. אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי:

כסף משנה ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו. פ' חלק (סנהדרין ק"ט) היכי דמי אפיקורוס אמר רב נחמן זה הקורא לרבו בשמו דאמר ר' יוחנן מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. וכתב רש''י בשמו שאומר פלוני ואינו אומר מרי ורבי פלוני ומקרא מסייעו דקאמר יהושע אדוני משה: ומ''ש והוא שיהיה השם וכו'. זו היא סברת רבינו וכן כתב בפ' ששי מהלכות ממרים ולא יקרא בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם, יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב וכיוצא בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו עכ''ל. אבל קשה דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר בשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה''מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם שרי בפניהם וכל שכן לאחרים וצ''ע. וכשהשם פלא משמע התם דאפילו שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא שאם הוא פלא אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ''ל דצריך לשנות שם האחרים: ולא יתן שלום לרבו וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ"ח) אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ופירש''י כנגד רבו אצל רבו ומראה כאלו הם שוים. אחורי רבו נמי יוהרא הוא. שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר ליה שלום עליך רבי:

לחם משנה ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו וכו'. ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם x שכל השומע ידע שהוא פלוני. בהלכות ממרים ריש פ''ו כתב רבינו היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם. יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקורין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו ע''כ. משמע משם דבשם שאינו פלא קורא לאחרים שלא בפניו אבל לרבו ודאי שהוא אסור בין בפניו בין שלא בפניו וכאן נראה בהיפך שכתב ואסור לו לתלמיד וכו' והוא שיהא השם וכו' משמע דאם אינו פלא מותר לקרותו בשמו ואפילו בפניו. ונ''ל ליישב דמה שכתב כאן רבינו והוא שיהא השם וכו' אין כונתו לומר בכאן שיהא השם פלא ומשום הכי לא כתב כאן פלא אע''פ שבעל הטורים הביאו בנוסחות הרמב''ם אולי מפני שהבין בו כך כתבו. אבל לע''ד נראה דאם היתה כונתו כך היה אומר כאן יראה לי כמו שכתב שם וכן הלשון שכתב שם. אבל כונתו נראה לי דהוא כך דמפני שכתב שאסור לקרות לרבו בשמו הוה משמע דבכל שם שקורין לו הכל היה אסור לקרות דרך משל אם היו קורים לרבו כל העם חכם או רב הוה משמע דהוא אסור לקרותו כן כיון דכל העם קורין לו כן אלא צריך שיאמר לו רבי ומורי לכך אמר דאין הדבר כן דמה שאמר בשמו ר''ל בשם העצמי לו שכל אדם שישמע אותו השם יאמר שהוא פלוני כמו אברהם ויצחק אבל בשם התואר שמתארים לו העם כגון חכם או רבן וכיוצא אין זה השם שם שכל השומע ידע שהוא פלוני שהרבה חכמים יש והרבה רבנים יש ואין זה שם עצמי לו אלא הוא שם התואר וגם כן מותר לקרותו אפי' בפניו בשם התואר שקורין לו העם. וזה אמרו והוא שיהיה השם שכל השומע ידע וכו'. ובהלכות ממרים דקאמר דבשם שאינו פלא קורא לאחרים ולא לו הוא משום דקורא השם עצמו לו כגון אברהם יצחק. וכיוצא בו: כדרך שעושה בשם אביו. פי' אסור לקרות לאחרים בשמן כמו שהדין באביו גם כן שאסור לקרות לאחרים בשמו: אלא ישנה שמם. פי' ישנה שם אחרים אפילו לאחר מותם של אביו ושל רבו הנזכרים. או ירצה ישנה את שמם של אביו ורבו הנזכר' אפילו לאחר מותם הן עצמם. והראשון עיקר דלפי פירוש ראשון הזכיר כאן שאסור לקרות לאחרים בשמו שלא בפניו כמו שכתב בהלכות ממרים. ומיהו לפי מאי דפרישית דרבינו איירי בשם הרגיל כגון אברהם יצחק וכו' צ''ל כפירוש האחרון ודוק: ולא יתן שלום לרבו וכו'. בפרק תפלת השחר (דף כ"ח) מפרש דלהחזיר שלום לרבו צריך שיאמר שלום עליך רבי ומורי והטעם דאי בשלום עליך רבי סגי ליה למתני והמחזיר שלום לרבו הרי כבר תני לה והנותן שלום לרבו אלא ודאי דצריך תנאי. אחר שיאמר רבי ומורי:

ו וְכֵן לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו לִפְנֵי רַבּוֹ. וְלֹא יָסֵב אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל לֹא לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא בְּצַד רַבּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּצִדּוֹ. אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא יְהֵא מְכַוֵּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. [ט] וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ בַּמֶּרְחָץ. וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ. וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו. וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב. וְלֹא יַעֲמֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עֲמֹד אוֹ עַד שֶׁיִּטּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ לֹא יַחֲזֹר לוֹ לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו:

כסף משנה ולא יחלוץ תפיליו וכו'. הכי איתא בפרק חלק (סנהדרין ק"א:) אמר ר' יוחנן וירם יד במלך היינו שחלץ תפיליו בפניו ופירש''י שהיה לו ליפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך: ומה שכתב ולא יכנס עם רבו למרחץ. בפסחים פ' מקום שנהגו (דף נ"א) תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו כלומר לשמשו מותר ולא חשש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך על מה שכתב להלן הרב המובהק שרצה למחול על כבודו וכו' הרשות בידו: ומ''ש ולא ישב במקום רבו וכו'. פ''ק דקידושין (דף ל"א) אי זהו מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כלומר לא ישב במקום מיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים לעצה. ולא מכריעו אם היה אביו ואחר חלוקים בדבר הלכה לא יכריע כדברי האחר לומר נראים דברי פלוני: ולא ישב וכו'. במדרש רות ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיתן לו הגדול רשות: ומ''ש ולא יעמוד וכו' ומ''ש וכשיפטר וכו'. פשוט ביומא פרק הוציאו לו (דף נ"ג):

לחם משנה ולא יחלוץ תפיליו בפני רבו וכו'. מההיא דפרק חלק כדברי מהרי''ק ז''ל: ולא יתפלל לפני רבו וכו'. בפרק תפלת השחר (דף כ"ח). וכבר האריך מהרי''ק ז''ל ודבריו נכונים: ולא ישב במקום רבו וכו'. למד כן ממה דתניא בפ''ק דקדושין גבי אביו וכל שכן רבו שכבודו חמור. וק''ק בסדר רבינו איך כתב רבינו כאן מקצת הדברים שכתב גבי אביו בהלכות ממרים פ''ו וקצתם לא כתב דודאי בכלם חייב על רבו מכל שכן דאביו וכיון דסמך כאן מקצת הדברים למה לא סמך על השאר. מיהו י''ל דאין חשש בזה:

ז וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל [י] פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל:

כסף משנה וחייב לעמוד מפני רבו וכו'. פשוט פ''ק דקידושין (דף ל"ב): חייב אדם להקביל פני רבו וכו'. סוכה פרק הישן (כ"ז:) מימרא דר' יצחק ואמרינן התם שר' אליעזר היה אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך. ואמרו שהתלמיד אחד בא להקביל פניו ברגל ואמר לו שלא יפה עשה והקשו עליו מהא דרבי יצחק ותירצו לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה כגון שהם בתוך התחום או על ידי עירוב הא דלא אזיל ואתי ביומיה. ורבינו לא כתב זה משום דמשמע התם דדוקא ר''א הוה סבירא ליה הכי ולכך כתב לדר' יצחק סתם ולא חילק:

לחם משנה וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. פ' הישן (דף כ"ו) ת''ר מעשה ברבי אלעאי וכו' א''ל אלעאי וכו' והקשו והאמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו וכו' ותירצו הא דאזיל ואתי ביומיה הא דלא אזיל ואתי ביומיה ופירש רש''י כגון עיר שבתוך התחום או ע''י עירוב, ע''כ. ולא מצאתי לרבינו שחילק בכך לא כאן ולא בהלכות יו''ט ולא ידעתי למה (ועיין בכ"מ):

ח אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק [כ] לוֹ כָּבוֹד. וְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֶבֶד הוּא אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ וְאֵינוֹ חוֹלְצוֹ. וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל דָּבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל:

כסף משנה אין חולקין כבוד לתלמיד וכו'. בבתרא פרק יש נוחלין (דף קי"ט) וכתבו הרי''ף פ''ק דקדושין: וכל מלאכות וכו' עד ופורק ממנו יראת שמים. הכל בכתובות פרק אלמנה נזונת (דף צ"ו): וכל תלמיד שמזלזל וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ"ו:) ר' אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו וכו' והחולק על ישיבתו של רבו וכו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל:

ט רָאָה רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אוֹמֵר לוֹ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ. וְאַל יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ [ל] קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַבּוֹ מֻבְהָק [מ] שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָבֵר וְאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים [נ]. אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו:

כסף משנה ראה רבו עובר על ד''ת וכו'. דתניא פ''ק דקדושין (דף ל"ב) הרי שהיה אביו עובר על ד''ת לא יאמר לו אבא עברת על ד''ת אלא אומר לו מקרא כתוב בתורה כך. ולמד משם רבינו לרבו וכל שכן הוא: וכל זמן שמזכיר שמועה וכו'. ואל יאמר דבר שלא שמע וכו'. מימרא דר' אליעזר (ברכות כ"ז:) פרק תפלת השחר ומשמע דשמועה ששמע מרבו רשאי לאומרה סתם אע''פ שלא יזכיר שם אומרה והטעם משום דכל מה שהוא אומר מן הסתם מרבו שמע כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ"ז): וכשימות רבו קורע וכו' ואינו מאחה לעולם. טעמו מדתניא בסוף מועד קטן (דף כ"ז) אלו קרעים שאינן מתאחים הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב בית דין. ומשמע לרבינו דכשם שהם שוים לענין איחוי כך הם שוים בשעור הקריעה דכשם ששיעור קריעה דאביו ואמו עד שיגלה לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב''ן ז''ל בספר תורת האדם הקשה על רבינו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב:) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מתיבי לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא. ופירש''י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתניא במתניתין לאביו ולאמו אלא לאיחוי ש''מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו תורה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ. ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ובאמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קרע על נשיא ועל אב ב''ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח, עכ''ל. וליישב דעת רבינו י''ל שהוא סובר דעד שיגלה לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינן מתאחין נפקא לן בגמ' מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהן שנים אלא מלמד שקרועים ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים. והא דקאמר בירושלמי שגילוי הלב באביו ובאמו מפני שבטלה מצות כבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב ב''ד והא דגמרינן בגמ' טפח מויחזק דוד בבגדיו אסמכתא בעלמא היא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע''ג דלא כתיב בקרא דדוד שנים קרעים ואמרינן דקורע על נשיא ועל אב ב''ד אינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א''כ ה''ה נמי דלענין גלוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא לי למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג עליה דרב חסדא דאמר וכן לנשיא. ועוד יש לדקדק בדבריו שכתב בפ''ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו וצ''ע: ומה שכתב רבינו בד''א ברבו מובהק וכו'. במציעתא סוף אלו מציאות (דף ל"ג) אמר עולא ת''ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה כלומר מפני שלומדין זה מזה. ובפ''ק דקדושין (דף ל"ד) תנא אי זו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק מלא עיניו: ומה שכתב רבינו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד וכו'. בסוף פ' אלו מציאות (דף ל"ג) שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון:

לחם משנה וכשימות רבו קורע וכו'. הקשה הרמב''ן ז''ל לרבינו מדגרסינן פרק ואלו מגלחין (דף כ"ב) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם [קורע] מבפנים וכו' והקשו שם מברייתא דלא הושוו לאביו ולאמו אלא לענין איחוי בלבד משמע דלא הושוו כל הני לאביו אלא לאיחוי אבל לכל שאר הדברים לא. וא''כ היכי השוה אותו לגילוי הלב. עוד הקשה מדוד שאמר ויקרעם. ואמרו בגמרא על זה אין אחיזה פחות מטפח והיה על אב''ד ונשיא. מיהו לזה תירץ מהרי''ק ז''ל דאסמכתא בעלמא הוא מה שאמרו שם. עוד הקשה מהרי''ק ז''ל דאיך כתב רבינו בפ''ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעים עליו עד שמגלין את לבם ומנין לו זה. ואני אתרץ לקושית הרמב''ן מהברייתא ולקושית מהרי''ק ז''ל דרבינו ז''ל מה שאמר שקורעים לחכם עד שמגלין את לבן הוא מפני שאמרו בירושלמי דטעמא דגילוי הלב הוא מפני שבטלה ממנו (את) כיבוד אביו. והך טעמא שייך גם כן ברבו שחייב בכבודו וכן בת''ח דחייב בכבודו דאת ה' אלוקיך תירא לרבות ת''ח וכן מפני שיבה תקום וא''כ חייב ג''כ לקרוע על החכם, ומה שאמרו בגמרא לא הושוו אלא לענין איחוי ר''ל דברייתא (דף כ"ו) גבי אלו קרעים שאינם מתאחין מנו אביו ורבו ונשיא ואב''ד וכו' ולא מנו חכם ומשום הכי אמר דאם הושוו כולהו הני לאביו לא הושוו אלא לאיחוי שכשם שאביו אינו מאחה לעולם הכי נמי כל הני אבל לענין גילוי הלב אפילו שבכלם חייב לגלות הלב מ''מ לא הושוו לאביו בהא דאפילו חכם נמי בעלמא דלא תני ליה בברייתא ולא הושוה לאביו אית ליה האי דינא דמגלין את הלב עליו א''כ לא הושוו אלא להך מילתא בלבד דשום אחר לית ליה האי דינא דאיחוי דעל חכם מאחין וכן על אחר ואלא דוקא דבהני דהושוו לאביו אין מאחין: אבל עומד מפניו וקורע עליו וכו'. פירוש היינו דוקא חכם אחד אינו חייב לקרוע על חכם אחר אע''פ שהוא רבו שאינו מובהק אלא כדרך שאר המתים אבל כל העם קורעים על חכם עד שמגלין את לבם וכמו שכתב בפרק ט''ו מהלכות אבל והתם לא איירי אלא במי שאינו חכם וסמך על מה שכתב כאן:

י וְכָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם:

כסף משנה וכל ת''ח וכו'. באבות פ''ה חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה:

יא הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחל [ס] עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל חַיָּב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה [ע] שֶׁמָּחַל:

כסף משנה הרב המובהק שרצה למחול וכו'. פ''ק דקדושין (דף ל"ב) פליגי רב חסדא ורב יוסף אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול או לא ורב יוסף אמר דמחול ומייתי לה מוה' הולך לפניהם וכיון דיליף מהאי קרא אלמא דאפילו ברבו מובהק עסקינן ורבא ס''ל התם כרב יוסף והוו להו תרי לגבי חד ועוד דרבא בתרא הוא לכך פסק רבינו דכבודו מחול וכן פסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל: ומה שכתב דאפילו שמחל על כבודו הידור מיהא בעי למעבד. גם זה שם:

לחם משנה הרב המובהק שרצה למחול וכו'. בפ''ק דקדושין (דף ל"ב) פליגי אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול ופסק רבינו כרב יוסף. מ''מ הידור מיהא בעי למעבד כמו שנראה שם מההיא דאמרו הני רבנן והני לאו רבנן:

יב כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים חַיָּבִין בִּכְבוֹד הָרַב כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד-יב) 'יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ'. וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאָהֳבָם שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְהַנִּים לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא:

כסף משנה יהי כבוד תלמידך וכו'. באבות פרק ד':

יג הַתַּלְמִידִים מוֹסִיפִין חָכְמַת הָרַב וּמַרְחִיבִין לִבּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים הַרְבֵּה חָכְמָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְיוֹתֵר מֵחֲבֵרַי וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וּכְשֵׁם שֶׁעֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל כָּךְ תַּלְמִיד קָטָן מְחַדֵּד הָרַב עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאֵלוֹתָיו חָכְמָה מְפֹאָרָה:

כסף משנה ומה שכתב הרבה חכמה למדתי מחברי וכו'. מימרא דרבי חנינא פרק קמא דתעניות ופרק שני דמכות:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן