הלכות שמיטה ויובל - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שמיטה ויובל - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין אוֹכְלִין מֵהֶן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ז) 'וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכל'. כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִמִּין זֶה מִן הַשָּׂדֶה אַתָּה אוֹכֵל מִמַּה שֶּׁבַּבַּיִת. כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה חַיָּב לְבַעֵר אוֹתוֹ הַמִּין מִן הַבַּיִת וְזֶהוּ בִּעוּר שֶׁל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:

כסף משנה פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו'. בת''כ ופרק תשיעי דשביעית (משנה ב' ג') ופרק מקום שנהגו (דף נ"ב):

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיוּ לוֹ גְּרוֹגָרוֹת שְׁבִיעִית בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁהַתְּאֵנִים בָּאִילָנוֹת בַּשָּׂדֶה. כָּלוּ הַתְּאֵנִים מִן הַשָּׂדֶה אָסוּר לֶאֱכל מֵאוֹתָן שֶׁבַּבַּיִת אֶלָּא מְבַעֵר אוֹתָן:

ג הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת מְרֻבִּין מְחַלְּקָן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. * וְאָסוּר לֶאֱכל אַחַר הַבִּעוּר בֵּין לַעֲנִיִּים בֵּין לַעֲשִׁירִים. וְאִם לֹא מָצָא אֳכָלִין בִּשְׁעַת הַבִּעוּר שׂוֹרֵף בָּאֵשׁ אוֹ מַשְׁלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח וּמְאַבְּדָן לְכָל דָּבָר שֶׁמְּאַבֵּד:

ההראב"ד ואסור לאכול לאחר הביעור. א''א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב''ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב''ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר''ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהם בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור אבל ר''א ורבי יהושע סברי הכל בנותן טעם ומר סבר הראשון נותן טעם באחרון ומר סבר האחרון נותן טעם בראשון ור''ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכיל' אלא מצות ביעור בלבד הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד וזהו עיקר של דברים הללו:

כסף משנה היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג' וכו'. משנה פ' תשיעי דשביעית (משנה ח') מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה ר''י אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת''כ ובירושלמי וכך היא גירסת רבינו שמשון וכך היא גירסת הרמב''ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. וכן גירסת התוס' בפרק מקום שנהגו (דף נ"ב:) בד''ה מתבערין וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גירסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, גם ספר מצות גדול כתב תוספתא זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול ובירושלמי פ''ט (הלכה ה') רבי יצחק בר רדופא הוה ליה עובדא וכו' פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא וכו' שאל לרבי יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון x (אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד) אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה והדרין וזכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק חמישי ופסק כרבי יוסי. כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז''ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז''ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע''פ שמותר לקנות פירות מעכו''ם כמו שיתבאר ספ''ד מ''מ כיון שאין קנין לעכו''ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע''פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ''מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו''ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע''פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש''י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מ''מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ''ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ''ל. והראב''ד כתב ואסור לאכול אחר הביעור. אמר אברהם בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור ומחלוקת תנאים הללו היא בפרק תשיעי דשביעית וכתב רבינו דינן לקמן בסמוך הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו': ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' גם הראב''ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי וכבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ורבינו שמשון וסמ''ג ודעת הרמב''ן בפירוש התורה כמותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא ענינו שצריך להפקירן לא יותר והכריח הדבר מהתוספתא שכתבתי וביאר לשטה זו כל מ''ש הראב''ד ודחה סברת רבינו והראב''ד בשתי ידים, והראב''ד ליישב התוספתא כתב שהם שני ביעורים ופירוש עד שיכלה כלומר עד שיכלה אותו המין מכל הארץ ולשון אוכל והולך עד שיכלו לא משמע אלא עד שיכלו אותם פירות עצמם שזכה בהם מן ההפקר כי כבר קיים בהם מצות ביעור. וכתב עוד וכשאין אוצר בעיר ולא ב''ד והפירות ביד המלקט אותם מההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלים והולכים לעולם וזו היא שביעית במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומ''מ אינם נאסרים באכילה כלל אבל אם עירבן בביתו אחר הביעור אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ''ט לאחר הביעור שאין לה מתירים ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי הביעור כולו חומרא מד''ס והברייתות השנויות בת''כ בענין הביעור אסמכתא מדבריהם:

ד הָיוּ לוֹ צִמּוּקִין שֶׁל שְׁבִיעִית. וְכָלוּ הָעֲנָבִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַגַּגּוֹת וְהַפַּרְדֵּסִים שֶׁהֵן הֶפְקֵר. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ עֲנָבִים בַּגְּפָנִים שֶׁבְּתוֹךְ הַחֲצֵרוֹת אֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַצִּמּוּקִין מִפְּנֵי עֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁבְּחָצֵר. לְפִי שֶׁאֵינָן מְצוּיִין לַחַיָּה. אֲבָל אִם יֵשׁ עֲנָבִים קָשִׁים בְּיוֹתֵר שֶׁאֵינָן נִגְמָרִין אֶלָּא בְּסוֹף הַשָּׁנָה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הַצִּמּוּקִין בִּשְׁבִילָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה היו לו צמוקים וכו'. כך פירש רבינו ממה ששנינו בפרק תשיעי דשביעית (מ"ד) אוכלים על המופקר אבל לא על השמור. ומ''ש אבל אם יש שם ענבים קשים ביותר וכו' נראה שזהו פירוש מה ששנינו שם אוכלין על הטפיחין ופי' רבינו שם טפיחין קיבוץ טופח והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטנית שאינם נזרעים אבל צומחין מכח הארץ וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחזקתם והם כשאר המינים כגון הקורטמאן ממין השעורים ששמו טופח עכ''ל. וע''פ דרך זה לקח פה הדמיון בענבים:

ה אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּשָׁנָה וְהָיוּ לוֹ מִפֵּרוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁפֵּרוֹת שְׁנִיּוֹת מְצוּיוֹת בַּשָּׂדֶה. שֶׁהֲרֵי מֵאוֹתוֹ הַמִּין בַּשָּׂדֶה. אֲבָל פֵּרוֹת הַסְּתָו אֵין אוֹכְלִים בִּשְׁבִילָן. מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמִין לַפֵּרוֹת שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת:

כסף משנה אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה וכו'. משנה פ''ט דשביעית [אוכלים] על הטפיחין ועל הדיפרא אבל לא על הסתוניות:

ו הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת. כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה יְבָעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית. וְאִם הִתְחִיל בָּהּ הֲרֵי הַכּל כִּמְבֹעָר. וּכְשֵׁם שֶׁמְּבַעֵר אָכֳלֵי אָדָם כָּךְ מְבַעֵר אָכֳלֵי בְּהֵמָה מִן הַבַּיִת. וְאֵינוֹ מַאֲכִילָן לִבְהֵמָה אִם כָּלָה אוֹתוֹ הַמִּין מִן הַשָּׂדֶה:

כסף משנה הכובש שלשה כבשים וכו' משנה שם (משנה ה') x ופסק בירושלמי הלכה כר''ג: ומ''ש ואם התחיל בה וכו'. שם בירושלמי מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא:

ז וּכְשֵׁם שֶׁמְּבַעֲרִין אֶת הַפֵּרוֹת כָּךְ מְבַעֲרִין אֶת הַדָּמִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁמָּכַר רִמּוֹנִים שֶׁל שְׁבִיעִית וַהֲרֵי הוּא אוֹכֵל בִּדְמֵיהֶן. וְכָלוּ הָרִמּוֹנִים מִן הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וְנִשְׁאַר אֶצְלוֹ מִן הַדָּמִים שֶׁמָּכַר בָּהֶן חַיָּב לְבַעֲרָן:

כסף משנה וכשם שמבערים את הפירות וכו'. פ''ז (מ"א) כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיו שביעית יש להם ביעור ולדמיו ביעור וביעור הדמים נתבאר בפ''ו מההיא דלקח בפירות שביעית בשר וכו':

ח כֵּיצַד עוֹשֶׂה. קוֹנֶה בָּהֶן. מַאֲכָלוֹת וּמְחַלְּקָן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֵדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אוֹ יַשְׁלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח אִם לֹא מָצָא אוֹכְלִין:

ט שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְבִעוּר. אֶרֶץ יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק אֶרֶץ אַחַת. עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כֻּלּוֹ שִׁפְלַת לוּד וְהַר שִׁפְלַת לוּד וּמִבֵּית חוֹרוֹן עִם הַיָּם אֶרֶץ אַחַת. וְהַגָּלִיל כֻּלּוֹ הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן וּתְחוּם טְבֶרְיָא אֶרֶץ אַחַת. וְאוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ:

י כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בְּכָל אֶרֶץ יְהוּדָה כֻּלָּהּ. וְכֵן אִם הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת גָּלִיל. וְכֵן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

יא וְשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן חֲשׁוּבוֹת כְּאֶרֶץ אַחַת לְחָרוּבִין וּלְזֵיתִים וְלִתְמָרִים. וְאוֹכְלִין בַּתְּמָרִים עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּצֹעַר. וְאֵימָתַי הוּא כָּלֶה. עַד הַפּוּרִים. וְאוֹכְלִין בְּזֵיתִים עַד הָעֲצֶרֶת. וּבַעֲנָבִים עַד הַפֶּסַח שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וּבִגְרוֹגְרוֹת עַד הַחֲנֻכָּה:

כסף משנה (ט-יא) שלש ארצות לביעור וכו'. משנה פ''ט דשביעית (משנה ב') וכפי' רבינו שמשון. ומ''ש וג' ארצות אלו כולן חשובות כאחת לזיתים ולתמרים שם במשנה (מ"ג) ובירושלמי תני אף לחרובין: ואוכלים בתמרים וכו' עד החנוכה. בפרק מקום שנהגו (דף נ"ג) ודקדק רבינו לכתוב בענבים עד הפסח של מוצאי שביעית משום דשל תחלת שביעית כבר נגמר פריין בששית:

יב הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לַמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ חַיָּב לְבַעֵר. לְפִי שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וּפֵרוֹת הָאָרֶץ שֶׁיָּצְאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ מִתְבַּעֲרִים בִּמְקוֹמָן וְלֹא יַעֲבִירֵם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם:

כסף משנה המוליך פירות שביעית וכו'. משנה פרק מקום שנהגו (דף נ') וכת''ק: ופירות הארץ שיצאו לח''ל וכו'. שם (דף נ"ב:) ת''ר פירות שיצאו לח''ל מתבערין בכ''מ שהן רשב''א אומר יחזרו למקומן ויתבערו ומשמע התם דאין הלכה כרשב''א וכן אמרו בירושלמי ספ''ו דשביעית (הלכה ד') הורי רבי אמי כהן תניא קמיא לקולא:

יג כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם אוֹ מַאֲכַל בְּהֵמָה אוֹ מִמִּין הַצּוֹבְעִין אִם אֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית וְחַיָּב בְּבִעוּר הוּא וְדָמָיו. כְּגוֹן עֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה וַעֲלֵי הַדַּנְדַּנָּה וְהָעֵלְשִׁין מַאֲכַל אָדָם. וּכְגוֹן הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִין מַאֲכַל הַבְּהֵמָה. וּכְגוֹן אִסְטִס וְקוֹצָה מִמִּין הַצּוֹבְעִין. וְאִם הָיָה מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ כְּגוֹן הַפּוּאָה וְהַרִכְפָּה מִמִּין הַצּוֹבְעִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶם * שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ אֶלָּא נֶהֱנִין וְצוֹבְעִין בּוֹ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

ההראב"ד שהרי מתקיים בארץ וכו'. א''א זו דברי ר''מ אף על פי שאינם כלים לדמיהם יש ביעור בסוף השנה שמחמיר בדמים יותר מהן אבל חכמים אומרים להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן ומ''ש לא כרבי מאיר ולא כחכמים:

כסף משנה כלל גדול אמרו בשביעית וכו' עד והעקרבנין. משנה פ''ז דשביעית (מ"א) ומייתי לה בפרק בא סימן (נדה דף נ"א): כתב הראב''ד שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר''ה א''א זו דברי ר''מ וכו'. ואני אומר שנוסחא דידן בספרי רבינו אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר''ה כך נמצא בספר מוגה והרי זה כחכמים שאמרו אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור אבל אי קשיא הא קשיא שמ''ש אלא נהנין וצובעין בו עד ר''ה נראה שאינו כחכמים דלדידהו אפילו אחר ר''ה נמי נהנין וצובעין בו ואפילו ר''מ אינו מחמיר אלא בדמיהם שיתבערו עד ר''ה אבל בהם עצמם מודה שאין להם ביעור כלל ואפשר שכוונתו לומר שאין להם ביעור כלל ומשום דכשיש ביעור היינו שיתבער קודם ר''ה נמצא שבאמרו נהנים וצובעים בו עד ר''ה הוי כאומר אינו מתבער כלל. ומ''מ לשון שהרי מתקיים בארץ צריך ליישבו לנוסחא זו דמה טענה היא זו לומר דאין לדמיהם ביעור וצ''ל דארישא קאי אין להם ביעור שהרי מתקיים בארץ וכיון שכן א''א לבער אלא נהנים וצובעים בו עד ר''ה וכ''ש אחר ר''ה וכיון שלהם אין ביעור גם לדמיהם אין ביעור:

יד * וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְאֵינוֹ מִמִּין הַצּוֹבְעִים. הוֹאִיל וְאֵינוֹ לְעֵצִים יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית. אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ אֶלָּא נֶהֱנִין בּוֹ אוֹ בְּדָמָיו עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּגוֹן עִקְּרֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה וְהָעַקְרְבָנִין:

ההראב"ד וכל שאינו מיוחד וכו' עד הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית. א''א אי אפשר לזה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל אדם ולא ממאכל בהמה ולא ממין הצבעים ואינו לעצים הרי הוא תלוי במחשבה חשב עליו נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חומרי אדם שיש להם שביעית חומרי בהמה שאסור לשלקן והם הסיאה והאזוב והקורנית ולא נתפרש באלו אם יש להם ביעור אם לא וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ביעור ולדמיו ביעור ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו (ר"י) ר''מ וחכמים שר''מ אומר יש לדמיהם ביעור בסוף שנה שמחמירין בדמיהן יותר מהן והטעם מפני שפעמים שאינם מתקיימין והולכין בדמים להחמיר:

כסף משנה כתב עוד הראב''ד וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם וכו' א''א אי אפשר זה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל וכו': וי''ל שרבינו מפרש שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים בארץ לא קאי אלא למין הצבעים כגון הפואה והרכפה אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף והשוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין בין שהם מתקיימים בין שאינם מתקיימים אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה והראב''ד שכתב א''א זה בלא שיבוש וכו' טעמו מפני שהוא ז''ל מפרש המשנה כפשטה דמאי דקתני בבבא שנית ומתקיים בארץ קאי לכל מה ששנוי בבבא ההיא ולפיכך נראה לו שיש שיבוש וכבר כתבתי הפירוש שמפרש רבינו במשנה. ומ''ש שאם אינו ממאכל אדם וכו' עד והקורנית הוא משנה בפ''ח. ומ''ש הראב''ד שחומרי אדם היינו שיש להם שביעית במשנה הנזכרת משמע דחומרי אדם היינו שאין עושין מלוגמא וכן פירשו רבינו ור''ש ויש לתמוה על הראב''ד שעירב משנה זו עם האחרת שאין אותה משנה ענין לזו דההיא לענין שמאכל בהמה עושים ממנו מלוגמא ואין שולקין אותו ומאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא ושולקין אותו והעשוי לעצים תלוי במחשבה אבל משנה זו אינה עסוקה בזה אלא לומר שיש להם דין שביעית שאין עושים סחורה מהם ושאין להם ולא לדמיהם ביעור וזה אינו תלוי במחשבה אלא אע''פ שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה הואיל ואינם עצים ממש יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וזה פשוט ומבואר ורבינו כתב דין אותה משנה בפרק ה'. ומ''ש הראב''ד וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ וכו' וכן מה שכתב ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו הוא ע''פ פירושו במשנה הנזכרת וכבר כתבתי שרבינו מפרש דלא מפלגא מתניתין בין מתקיים לשאינו מתקיים אלא במין הצבעים בלבד. ומ''ש עוד הראב''ד ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו רבי יהודה וחכמים וכו' טעות סופר יש כאן וצריך להגיה ר''מ במקום ר' יהודה. והר''י קורקוס ז''ל כתב וז''ל הנה מחלוקתם תלוי בחילוק גירסאות כי רבינו כתב כן מהמשנה שבפרק הנזכר ז''ל ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואי זה זה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין וכו' וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית וכו'. כך גירסת רבינו וה''פ כל שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא ממין הצובעים אפילו אינו מתקיים או שהוא ממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו ולדמיהם שביעית ואין להם ולדמיהם ביעור. ואל החלוקה הראשונה הביא משל מעיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו' כי לדעת רבינו אינם מאכל אדם גם אינם מתקיימים בארץ. ואל החלוקה השנית שהיא ממין הצובעים ומתקיים הביא משל הפואה והרכפא ולשיטתו צריך לגרוס בפרק בא סימן (דף נ"א:) יש לו שביעית ואין לו ביעור הפואה והרכפא דאילו עיקר הלוף והדנדנה לדעת רבינו אינם מתקיימים ושם אמרו דכתיב וכו' והני לא כלו נינהו וע''כ צריך לשנות הגירסא אבל ר''ש והרא''ש גורסין ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ ועלה קאי כגון הלוף השוטה והדנדנה והערקבנין וכו' סוברים שכל אלו ראויים לאדם ולבהמה ומתקיים בארץ וזו נראה גירסת הר''א ולכך כתב שכל אלו תלויים במחשבה והם האזוב וכו' ולא נתפרש באלו וכו' כי לפי גירסתם ודאי כן הוא כי לא הוזכר במשנה מה שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא הצובעים אלא פואה וקורנית ואזוב ובהם לא נתבאר דין ביעור אבל עיקר הלוף וכו' לדעתו ראוי למאכל אדם ולמאכל בהמה והוא כשיטת ר''ש והרא''ש שכתבתי ולפי זו השיטה כלל אמרו כללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור דעיקר הלוף וחביריו מתקיימים הם אבל לשיטת רבינו לאו כללא הוא דהא איכא לוף שוטה וחבריו שהם מתקיימים וגירסת התוספות בר''פ כלל גדול כגירסת רבינו שמשון והרא''ש והר''א עכ''ל:

טו קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִין יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶם שְׁבִיעִית אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶם. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִים יֵשׁ לָהֶם וְלִדְמֵיהֶם שְׁבִיעִית וּבִעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין יֵשׁ לָהֶן וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר. אֲבָל לְעָלִים שֶׁלָּהֶן יֵשׁ בִּעוּר:

כסף משנה קליפי רמון והנץ שלו וכו' עד ונושרים מאילנותיהם. משנה שם פ''ז (מ"ג) גרעינים לא אאגוזים קאי דאגוזים אין להם גרעינים אלא גרעיני שאר פירות קאמר וראויים להסקה ויש להם שביעית כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהן אבל אין להם ביעור כיון שאינם עיקר הפרי:

טז אֵיזוֹ הִיא שְׁעַת בִּעוּר הֶעָלִין בְּעֵת שֶׁיִּבּוֹלוּ וְנוֹשְׁרִין מֵאִילָנוֹתֵיהֶן. עֲלֵי זֵיתִים וַעֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי חָרוּבִין אֵין לָהֶם בִּעוּר לְפִי שֶׁאֵינָן נוֹבְלוֹת וְכָלוֹת:

כסף משנה עלי זיתים ועלי קנים וכו'. עלי קנים אין להם ביעור ירושלמי פרק תשיעי (הלכה ה'). ומ''ש עלי זיתים:

יז וְעַד מָתַי יִהְיֶה אָדָם רַשַּׁאי לִלְקֹט עֲשָׂבִים לַחִין בַּשְּׁבִיעִית עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק וִיגַבֵּב. עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית:

יח וְעַד מָתַי יִהְיוּ הָעֲנִיִּים מֻתָּרִין לְהִכָּנֵס בְּפַרְדֵּסוֹת בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לְאִסּוּף פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

כסף משנה (יז-יח) ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט וכו' ועד מתי יהיו העניים מותרים וכו'. משנה פ''ט דשביעית (משנה ו' ז'):

יט הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַלֹּטֶם יֵשׁ לָהֶן וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַקְּטָף וְהוּא שָׂרָף הַיּוֹצֵא מֵהָאִילָנוֹת מִן הֶעָלִים וּמֵהָעִקָּרִים אֵין לוֹ שְׁבִיעִית. וְהַיּוֹצֵא מִן הַפַּגִּים יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית:

א פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין אוֹכְלִין מֵהֶן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ז) 'וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכל'. כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִמִּין זֶה מִן הַשָּׂדֶה אַתָּה אוֹכֵל מִמַּה שֶּׁבַּבַּיִת. כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה חַיָּב לְבַעֵר אוֹתוֹ הַמִּין מִן הַבַּיִת וְזֶהוּ בִּעוּר שֶׁל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:

כסף משנה פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו'. בת''כ ופרק תשיעי דשביעית (משנה ב' ג') ופרק מקום שנהגו (דף נ"ב):

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיוּ לוֹ גְּרוֹגָרוֹת שְׁבִיעִית בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁהַתְּאֵנִים בָּאִילָנוֹת בַּשָּׂדֶה. כָּלוּ הַתְּאֵנִים מִן הַשָּׂדֶה אָסוּר לֶאֱכל מֵאוֹתָן שֶׁבַּבַּיִת אֶלָּא מְבַעֵר אוֹתָן:

ג הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת מְרֻבִּין מְחַלְּקָן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. * וְאָסוּר לֶאֱכל אַחַר הַבִּעוּר בֵּין לַעֲנִיִּים בֵּין לַעֲשִׁירִים. וְאִם לֹא מָצָא אֳכָלִין בִּשְׁעַת הַבִּעוּר שׂוֹרֵף בָּאֵשׁ אוֹ מַשְׁלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח וּמְאַבְּדָן לְכָל דָּבָר שֶׁמְּאַבֵּד:

ההראב"ד ואסור לאכול לאחר הביעור. א''א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב''ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב''ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר''ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהם בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור אבל ר''א ורבי יהושע סברי הכל בנותן טעם ומר סבר הראשון נותן טעם באחרון ומר סבר האחרון נותן טעם בראשון ור''ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכיל' אלא מצות ביעור בלבד הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד וזהו עיקר של דברים הללו:

כסף משנה היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג' וכו'. משנה פ' תשיעי דשביעית (משנה ח') מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה ר''י אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת''כ ובירושלמי וכך היא גירסת רבינו שמשון וכך היא גירסת הרמב''ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. וכן גירסת התוס' בפרק מקום שנהגו (דף נ"ב:) בד''ה מתבערין וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גירסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, גם ספר מצות גדול כתב תוספתא זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול ובירושלמי פ''ט (הלכה ה') רבי יצחק בר רדופא הוה ליה עובדא וכו' פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא וכו' שאל לרבי יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון x (אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד) אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה והדרין וזכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק חמישי ופסק כרבי יוסי. כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז''ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז''ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע''פ שמותר לקנות פירות מעכו''ם כמו שיתבאר ספ''ד מ''מ כיון שאין קנין לעכו''ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע''פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ''מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו''ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע''פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש''י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מ''מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ''ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ''ל. והראב''ד כתב ואסור לאכול אחר הביעור. אמר אברהם בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור ומחלוקת תנאים הללו היא בפרק תשיעי דשביעית וכתב רבינו דינן לקמן בסמוך הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו': ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' גם הראב''ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי וכבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ורבינו שמשון וסמ''ג ודעת הרמב''ן בפירוש התורה כמותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא ענינו שצריך להפקירן לא יותר והכריח הדבר מהתוספתא שכתבתי וביאר לשטה זו כל מ''ש הראב''ד ודחה סברת רבינו והראב''ד בשתי ידים, והראב''ד ליישב התוספתא כתב שהם שני ביעורים ופירוש עד שיכלה כלומר עד שיכלה אותו המין מכל הארץ ולשון אוכל והולך עד שיכלו לא משמע אלא עד שיכלו אותם פירות עצמם שזכה בהם מן ההפקר כי כבר קיים בהם מצות ביעור. וכתב עוד וכשאין אוצר בעיר ולא ב''ד והפירות ביד המלקט אותם מההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלים והולכים לעולם וזו היא שביעית במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומ''מ אינם נאסרים באכילה כלל אבל אם עירבן בביתו אחר הביעור אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ''ט לאחר הביעור שאין לה מתירים ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי הביעור כולו חומרא מד''ס והברייתות השנויות בת''כ בענין הביעור אסמכתא מדבריהם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן