הלכות שמיטה ויובל - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שמיטה ויובל - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שֶׁבַע שָׁנִים וּלְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ח) 'וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים' וְגוֹ' (ויקרא כה-י) 'וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים'. וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ מְסוּרִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד:

ב ומֵאֵימָתַי הִתְחִילוּ לִמְנוֹת. מֵאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ג) 'שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ' [עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד מַכִּיר אֶת אַרְצוֹ. וְשֶׁבַע שָׁנִים עָשׂוּ] בְּכִבּוּשׁ הָאָרֶץ וְשֶׁבַע שָׁנִים בְּחִלּוּק. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַלְפַּיִם לַיְצִירָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה מֵאַחַר מוֹלַד אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִיא שָׁנָה שְׁנִיָּה לַיְצִירָה הִתְחִילוּ לִמְנוֹת. וְעָשׂוּ שְׁנַת עֶשֶׂר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לַיְצִירָה שֶׁהִיא שְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ שְׁמִטָּה. וּמָנוּ שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת וְקִדְּשׁוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שֶׁהִיא שְׁנַת אַרְבַּע וְשִׁשִּׁים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ:

ג * שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹבְלִים מָנוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. וְשָׁנָה שֶׁיָּצְאוּ בָּהּ שֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה וּשְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים בַּיּוֹבֵל הָיְתָה. שֶׁאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים עָמַד בַּיִת רִאשׁוֹן. כֵּיוָן שֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּטַל מִנְיָן זֶה. מִשֶּׁבָּטְלָה נִשְׁאֲרָה הָאָרֶץ חֲרֵבָה שִׁבְעִים שָׁנָה וְנִבְנָה בַּיִת שֵׁנִי. וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַד. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית מִבִּנְיָנוֹ עָלָה עֶזְרָא וְהִיא הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה. וּמִשָּׁנָה זוֹ הִתְחִילוּ לִמְנוֹת מִנְיָן אַחֵר. וְעָשׂוּ שְׁנַת י''ג לְבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי שְׁמִטָּה. וּמָנוּ שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת וְקִדְּשׁוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם יוֹבֵל בְּבַיִת שֵׁנִי מוֹנִין הָיוּ אוֹתוֹ כְּדֵי לְקַדֵּשׁ שְׁמִטּוֹת:

ההראב"ד שבעה עשר יובלין מנו ישראל. א''א זהו לדעת ר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דאילו לרבנן בצרי להו שבע שכבשו ושבע שחלקו אלא שיעור יובלות קאמר ומאי דאמר שנת שש ושלשים היתה זהו לדעת רבנן דאילו רבי יהודה שנת שלש היתה ביובל:

כסף משנה (א-ג) מצות עשה לספור שבע שנים וכו' ומאימתי התחילו למנות מאחר י''ד שנה וכו'. בפ''ב דערכין (דף י"ב:). ומ''ש שנאמר שש שנים תזרע שדך כלומר דלא קרינן שביעית אלא היכא דהוי שדך המיוחד לך ועד שעברו שבע שכבשו ושבע שחלקו לא היה שדה מיוחד לכל אחד: ומ''ש י''ז יובלים משנכנסו לארץ וכו' עד ושנת ל''ו ביובל היתה. בפרק בתרא דערכין: כתב הראב''ד י''ז יובלים מנו ישראל א''א זה הוא לדעת רבי יהודה וכו'. כלומר ואם כן קשיא דידיה אדידיה כי כתב י''ז יובלות מנו דהוי אליבא דר''י וכתב ששנת ל''ו היתה שנה שחרב בה הבית דהוי אליבא דרבנן ותירץ הר''י קורקוס אמת הוא כי שם בגמרא הביאו ברייתא זו להקשות ממנה למאי דאוקימנא ברייתא אחרת שאמרו בה וכן בשניה פירוש שגם בית שני חרב במוצאי שביעית כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דבית שני עמד ת''כ שנה שמונה יובלות ועשרים שנה הוצא שמונה שנים משמנה יובלות נמצא כ''ח שנים שהם ד' שמטות נמצא שבמוצאי שביעית חרב בית שני ועל זה מקשה אי ברייתא ר' יהודה קשיא בית ראשון דלדידיה בית ראשון לא חרב במוצאי שביעית דתניא י''ז יובלות וכו' ואילו לר' יהודה הוסף י''ז שנה של י''ז יובלות נמצא בשלש בשבוע חרב הבית אבל לא מפני זה אתיא ברייתא כר' יהודה דוקא דלעולם כר''ע אתיא ולאו דוקא י''ז שנים של יובל אלא מנין יובלות קאמר וכיון שמן היובל הי''ז מנו רובו חשיב ליה שהרי לא אמרו י''ז יובלות עשו דודאי לא עשו אלא ט''ז אבל מנין י''ז הם אע''ג דבצרי להו י''ד שנה מ''מ כיון שמן הי''ז מנו ל''ו שנה שפיר שייך למיתני י''ז יובלות מנו דמנין י''ז מנו וכן נראה מלשון רש''י דברייתא כר''ע אתיא ובודאי דכיון דסתמא מיתניא אין להעמיד אותה כיחידאה ומנו קתני ולא עשו כאשר דקדקתי ומנו רוב יובל הי''ז קאמר ובפירוש כתבו התוספות שם דההיא ברייתא אתיא כרבנן דלר' יהודה לא אתיא מה שאמרו שם בברייתא שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל מוכח דלרבנן שייך לומר י''ז יובלות מנו עכ''ל. ומ''ש נמצאת אומר בשנת אלפים ותק''ג וכו' כל זה מבואר בהקדמה ששנה שיצאו בה ישראל ממצרים היתה שנת אלפים ותמ''ח ליצירה כדאיתא בפרק קמא דע''ז עלה ט' ומ' שנה שהיו במדבר וי''ד שכבשו וחלקו סך שני אלפים ותק''ב ומשנה שאחריה התחילו למנות. ומ''ש מר''ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה כלומר שהעולם התחיל להבראות בכ''ה לאלול למולד בהר''ד שהוא מולד תהו ואדם הראשון נברא ביום ו' והוא ר''ה ומולדו וי''ד וקאמר רבינו שכשאנו מונים כך שנים לבריאת עולם הוא מר''ה של מולד וי''ד ולא מר''ה של מולד בהר''ד שהוא מולד תהו שבאותה שנה התחילה היצירה שאין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם. ומ''ש רבינו שת''י שנים עמד בית ראשון כלומר מאחר שכתוב שבת''פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית והבית עמד ת''י שנים סך תת''צ הוצא מהם מ' שנה שהלכו במדבר ישארו תת''נ שהם שיעור י''ז יובלות הוצא מהם י''ד שכבשו ושחלקו נשארו תתל''ו נמצא שחרב הבית בשנת ל''ו ליובל והיא שנה שאחר שמטה ולפיכך קראה מו''ש שהרי שנת ל''ה ביובל היתה שמטה: כיון שחרב הבית וכו' ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא וכו' ומשנה זו התחילו למנות. בפרק ב' דערכין (דף י"ב י"ג) וכרב אשי. ומ''ש אע''פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות. בפרק בתרא דערכין (דף ל"ב ל"ג) ופי' רש''י ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מוכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומם שלסוף שבע השמטות היו מניחים שנת החמשים שלא היו מונים אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן:

ד נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַשָּׁנָה שֶׁחָרַב בָּהּ הַבַּיִת בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ מִתִּשְׁרֵי שֶׁאַחַר הַחֻרְבָּן כִּשְׁנֵי חֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי מִתִּשְׁרֵי הוּא הַמִּנְיָן לִשְׁמִטִּים וּלְיוֹבְלוֹת אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה. וּשְׁנַת ט''ו מִן הַיּוֹבֵל הַתְּשִׁיעִי הָיְתָה. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה שָׁנָה זוֹ שֶׁהִיא שְׁנַת אֶלֶף וּמֵאָה וְשֶׁבַע לַחֻרְבָּן שֶׁהִיא שְׁנַת שְׁמוֹנִים וְשִׁבְעָה וְאֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְמִנְיַן שְׁטָרוֹת שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּתְשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים לַיְצִירָה הִיא שְׁנַת שְׁמִטָּה וְהִיא שְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים מִן הַיּוֹבֵל:

כסף משנה נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה. כלומר כשאתה מונה שנה מיום החרבן עד י''ב חדש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החרבן כשאתה תופס תחלתה מתשרי שאחר חרבן כשני חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט''ו מן היובל הט' היתה והטעם שמונין מתשרי שממנו הוא המנין לשמיטין ויובלות. והכי אסיק רב אשי שבית שני נמי במוצאי שביעית חרבה והוצרך רבינו לפרש כמו שכתבתי ששנה שחרב בשניה פירושו כשאתה מונה מיום החרבן י''ב חדש וכו' הוא כדי שיצדק לומר שגם בשניה חרב במוצאי שביעית והחשבון מבואר שבית השני עמד ת''כ שנים הוצא שש קודם שעלה עזרא נשארו תי''ד הוצא המאות ליובלות נשארו י''ד נמצא שתשרי שאחר החרבן היא שנה ראשונה של שמטה שלישית דהיינו מוצאי שביעית וט''ו ליובל וגירסת רבינו נראה לי שהיא גירסת רש''י אלא שאין כתוב בה ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ספרים ישנים ומוגהים כפי מה שהעיד בעל כפתור ופרח. ומ''ש ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ק''ז לחרבן וכו' כלומר מאחר שהקדמנו ששנה שמתחלת תשרי שאחר חרבן היתה שנה ראשונה של שמטה כשתוציא אלף ק''ז המאוחרות ליובלות ישארו בידך ז' והשביעית היא שנת שמטה שדעת רבינו שגם אחר חרבן בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן כרבנן דסברי הכי:

ה אֲבָל כָּל הַגְּאוֹנִים אָמְרוּ שֶׁמָּסֹרֶת הִיא בִּידֵיהֶם אִישׁ מִפִּי אִישׁ שֶׁלֹּא מָנוּ בְּאוֹתָן הַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁבֵּין חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי אֶלָּא שְׁמִטּוֹת בִּלְבַד בְּלֹא יוֹבֵל. וְכֵן מִשֶּׁחָרַב בָּאַחֲרוֹנָה לֹא מָנוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים אֶלָּא שֶׁבַע שֶׁבַע בִּלְבַד מִתְּחִלַּת שְׁנַת הַחֻרְבָּן. וְכֵן עוֹלֶה בַּגְּמָרָא עֲבוֹדָה זָרָה חֶשְׁבּוֹן זֶה שֶׁהוּא קַבָּלָה:

כסף משנה ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' שלא מנו באותם ע' שנה וכו' אלא שמטות בלבד בלא יובל. לשון זה קשה בעיני דמאי נ''מ בין זה למ''ש רבינו בתחלה נשארה הארץ חריבה ע' שנה כלומר ולא נמנו כלל ולא התחילו למנות עד שנה שביעית לבנין ואם כן לא מנו בהם יובל גם לאותו דרך וכן קשה מה שכתב וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד שנראה שלדרך הראשון גם משחרב מנו יובלות ורבינו כתב בדרך הראשון אע''פ שלא היה שם יובל בבית שני מונים היו אותו כדי לקדש שמטות משמע לכאורה דבבית שני דוקא עשו כן אבל אחר שחרב לא מנו יובלות ומיהו בהא איכא למימר דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן שאע''פ שלא היה יובל נוהג מנו אותו כדי לקדש שמיטין ובכן יצא החשבון מכוון כמו שכתבתי לעיל אבל קמייתא קשיא. וצ''ל דהכי קאמר אבל הגאונים אמרו שאע''פ שחרב הבית לא בטל מנין השמיטין אבל לא היו מונין יובלות אבל שמיטין היו מונין בין בזמן חרבן בית ראשון בין בזמן בית שני בין לאחר חרבנו הילכך כיון ששנה שחרב בה הבית היתה מוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמטה כשאתה מונה ע' של חרבן ות''כ שעמד בית שני ואלף ק''ז מזמן חרבן בית שני שעולה הכל אלף תצ''ו תחלקם לשביעיות האלף ות' הם מאתים שמטות והקצ''ו הם כ''ח שמטות נשאר בידך אחת והיא שנה ראשונה של שמטה דהיינו מוצאי שביעית. ואע''פ שדברי רבינו באו בכאן בקיצור בתשובה באו מבוארים יותר שכתב וז''ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז''ל ענינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד. ואמר באותה תשובה שהחשבון הזה ירושה הוא בידיהם ושהיא סדורה בפי הכל וכך נמצא בתשובה שקודם רבינו האי ז''ל מכמה שנים כדברי הגאון ולפי חשבון זה נמצא הבית חרב במו''ש כמו שאמרנו ותהיה שנה שהיא תפ''ו לשטרות שנת שמטה והביא הראיה מהא דאמרינן בתחלת ע''ז האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו' דש''מ לא מנינן יובל אלא ז' ז' בלבד מונה ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במסכת ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דיליה אליבא דמ''ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממסכת ערכין אליבא דמ''ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כמו שנתבאר בגמ' שבועות פ''ב ובכמה מקומות בגמרא אזלא שמעתא כמ''ד לא קידש עד כאן לשונו. ולע''ד נראה שאם טעם הגאונים משום דסבירא להו כמ''ד קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא כלומר ומש''ה אע''פ שחרב הבית בראשונה לא בטלה קדושתה הילכך לא בטל מנין ראשון כיון שקדושתה לעולם קיימת מה נשתנה קודם חרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין השמטות וכרבנן דאמרי הכי ואחר שחרב הבית עשו כר' יהודה ולא מנו אלא שבע שבע וכן יקשה אם תאמר שקידשה לעתיד לבא. וע''ק דמה ענין קידשה לעתיד לבא או לא קידשה לענין זה דהא שמטת קרקעות נוהגת היא אע''פ שחרב הבית וכמבואר בדברי רבינו רפ''ט וכפי פירוש רבינו ופירוש ר''ת דבזמן שאתה משמט קרקעות היינו יובל אבל שמטת קרקעות לעולם נוהגת מן התורה מיהו בהא איכא למימר דבהכי תליא מילתא אבל קמייתא קשיא. לכך נראה לי שטעם הגאונים דסבירא להו דבזמן שהיובל נוהג עבדו כרבנן ואין היובל נכנס במנין השמטות שמאחר שקדושת היובל לחוד וקידוש השמטה לחוד אינו בדין שיכנס היובל בכלל שני שבוע אבל כשאין היובל נוהג כיון שאין קדושה נוהגת בשנת החמשים יותר מבשאר שנים דין הוא שיכנס היובל בכלל שני שבוע כיון שאין לו קדושה ולכך משחרב הבית בראשונה לא מנו אלא שבע שבע ואע''פ שנבנה הבית מאחר שלא היה יובל נוהג מפני שאין יושביה עליה ואע''ג דאמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין כבר אמרו שם דאתיא כרבנן דסברי דאף בזמן שאין היובל נוהג אין שנת החמשים עולה מן המנין ואע''פ שנראה מסוגיא דגמרא דרבנן ורבי יהודה פליגי בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג ונמצא שסברא זו שאני כותב לדעת הגאונים היא דלא כמאן אפשר לומר דגמרא רצה להשיב למקשה לפי שטתו אבל לפי האמת רבנן לא אמרו אלא בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל בזמן שאין היובל נוהג לא וההיא דאמרו בסוף ערכין דכשגלו שבט ראובן ושבט גד לדעת רבנן דאי קידשה לעתיד לבא נוהגת שמטה מן התורה מנו יובלות לקדש שמיטין לא קשיא דאיכא למימר דשאני התם שהיו מצפים שיחזרו כמו שחזרו לבסוף ולפיכך לא ראו להפסיק סדר היובלות ואפשר לומר עוד שלא אירע יובל באותם שנים ששהו והא דקאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות לא בטלו ממש קאמר אלא היו ראויים ליבטל אילו לא חזרו קאמר ואפשר שבאיזה מקום מצאו הגאונים גילוי לפרש כן כדרבנן או אפשר שהיא סברא שלישית מצאוה הגאונים בשום מקום. ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' וכן משחרב באחרונה וכו' וכן עולה מגמרת ע''ז וכו' כלומר מדאמרינן בפ''ק דע''ז (דף ט':) האי מאן דלא ידע בכמה בשבוע הוא עומד וכו' ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ומדקאמר ונשקול ממאה תרי דהיינו שתים של יובל משמע בהדיא שלא מנו אלא שמטות בלבד בלא יובל וכרבי יהודה: כתב הראב''ד ושנת השמטה ידועה היא וכו' א''א הגאונים שאמרו שאין מונים משנת החרבן וכו'. ואני כבר ביארתי דעת הגאונים באר היטב ע''פ דברי רבינו בתשובה והפירוש שפירש הראב''ד בו ונשקול מכל מאה תרתי בקשתי לו חבר ולא מצאתיו:

ו * וּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה יְדוּעָה הִיא וּמְפֻרְסֶמֶת אֵצֶל הַגְּאוֹנִים וְאַנְשֵׁי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֻלָּן לֹא מָנוּ אֶלָּא לִשְׁנֵי חֻרְבָּן מַשְׁלִיכִין אוֹתָן שֶׁבַע שֶׁבַע. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה תְּהִי שָׁנָה זוֹ שֶׁהִיא שְׁנַת שֶׁבַע וּמֵאָה וְאֶלֶף לַחֻרְבָּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְעַל זֶה אָנוּ סוֹמְכִין. וּכְפִי הַחֶשְׁבּוֹן זֶה אָנוּ מוֹרִין לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים שֶׁהַקַּבָּלָה וְהַמַּעֲשֶׂה עַמּוּדִים גְּדוֹלִים בְּהוֹרָאָה וּבָהֶן רָאוּי לְהִתָּלוֹת:

ההראב"ד ושנת השמטה ידועה היא וכו' עד וכן בכל כו'. א''א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החרבן אלא שבע אולי ג''כ קודם החרבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וסומכין את דבריהם למה שאמרו בגמרא דע''ז ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשב אחר החרבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון מ''מ אני איני סובר לא כדבריהם ולא כדבריו ואיני מפרש נשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי על דרך פירושם אלא לומר שאינם נותנים ליובל אחר חרבן שם זכר קדושה אלא כשאר שני שבוע שהם חול מ''מ חמשים חמשים הם מונין דלא כר' יהודה כמו שהיו מונין בתחלה ואולי דעת הגאונים כך הוא:

כסף משנה ולפי חשבון זה תהא שנה זו שהיא אלף וק''ז לחרבן מוצאי שביעית. כלומר מאחר שנתבאר שהחרבן היה בשנת השמטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ''ב שנים תוסיף עליהם שבע הנשארים הרי הם כ''ט הכ''ח הם ד' שמטות ישאר בידך אחת והיא תחלת שמטה שהיא מוצאי שביעית והיא שנת ד' אלפים ותתקל''ו ליצירה נמצא לפי זה ששנת ה' אלפים ושלש מאות ועשרים ושבע היא שמטה וכך המנהג פשוט:

ז שְׁנַת יוֹבֵל אֵינָהּ עוֹלָה מִמִּנְיַן שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ. אֶלָּא שְׁנַת תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שְׁמִטָּה וּשְׁנַת חֲמִשִּׁים יוֹבֵל. וּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וְאַחַת תְּחִלַּת שֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁל שָׁבוּעַ וְכֵן בְּכָל יוֹבֵל וְיוֹבֵל:

כסף משנה שנת יובל וכו'. בפרק ב' דערכין (דף י"ב) ובפרק קמא דראש השנה (דף ט') ובפרק קונם יין וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואזדא לטעמיה שכתב בתחלה קודם סברת הגאונים שמנו יובלות לקדש שמיטין בין בזמן בית שני בין אחר שחרב כי על פי כן יצא לו ששנת אלף וק''ז לחרבן היתה שנת שמטה לפי אותה סברא:

ח מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-י) 'וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ' בִּזְמַן שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִין שֵׁבֶט בְּשֵׁבֶט אֶלָּא כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל [נוֹהֵג בָּאָרֶץ] נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י-יב) 'יוֹבֵל הִיא' בְּכָל מָקוֹם בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

כסף משנה משגלה שבט ראובן וכו' והוא שלא יהיו מעורבבין וכו'. בפרק בתרא דערכין (דף ל"ב):

ט וּבִזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג נוֹהֵג דִּין עֶבֶד עִבְרִי. וְדִין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. וְדִין שְׂדֵה חֲרָמִים וְדִין שְׂדֵה אֲחֻזָּה. וּמְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב וְנוֹהֶגֶת שְׁבִיעִית בָּאָרֶץ וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִן הַתּוֹרָה. וּבִזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל [נוֹהֵג] אֵינוֹ נוֹהֵג אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ חוּץ מִשְּׁבִיעִית בָּאָרֶץ. וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה ובזמן שהיובל נוהג נוהג בח''ל וכו'. בספ''ק דקידושין (דף לח:) שילוח עבדים חובת הגוף היא כלומר ופשיטא שנוהג בח''ל ומשני סד''א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בח''ל לא ת''ל יובל היא מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח''ל ואיתיה בפרק קמא דר''ה (דף ט'). ומה שכתב שבזמן שהיובל אינו נוהג אין דין ע''ע ודין בתי ערי חומה ודין שדה אחוזה ודין שדה חרמים ואין מקבלים גר תושב. בערכין ס''פ המקדיש שדהו (דף כ"ט): ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו'. לא קאי אלא לשמטת כספים דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה''ת כמו שכתבתי ברפ''ט:

י מִצְוַת עֲשֵׂה לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בָּעֲשִׂירִי לְתִשְׁרֵי בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל. וּמִצְוָה זוֹ מְסוּרָה לְבֵית דִּין תְּחִלָּה (שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ט) 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה') וְכָל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ט) 'תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר'. וְתוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר תֵּשַׁע כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּמַעֲבִירִין שׁוֹפָר בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:

כסף משנה מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי וכו' עד תעבירו שופר. ר''פ בתרא דר''ה (דף ל'). ומ''ש ותוקעין בשופר תשע וכו'. משנה פ''ג דר''ה (דף כ"ו:) שוה היובל לר''ה לתקיעה ולברכות ובפרק בתרא דר''ה (דף ל"ד) יליף מקראי שהן ט' תקיעות. ומ''ש ומעבירים שופר בכל גבול ישראל. מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם:

יא שׁוֹפָר שֶׁל יוֹבֵל וְשֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר. וְאֶחָד רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֶחָד הַיּוֹבֵל לַתְּקִיעוֹת. אֶלָּא שֶׁבַּיּוֹבֵל תּוֹקְעִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ. וְכָל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ כָּל זְמַן שֶׁבֵּית דִּין יוֹשְׁבִין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין:

כסף משנה שופר של יובל ושל ר''ה אחד הוא לכל דבר וכו'. משנה פ''ג דר''ה (דף כ"ו:). ומה שכתב אלא שביובל תוקעין בין בב''ד שקדשו בו את החדש וכו' עד אלא בפני ב''ד. שם (דף ל'):

יב וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ. וְאֵין כָּל יָחִיד וְיָחִיד תּוֹקֵעַ אֶלָּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין:

יג שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין בַּיּוֹבֵל. תְּקִיעָה וְשִׁלּוּחַ עֲבָדִים וְהַחְזָרַת שָׂדוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. וְזוֹ הִיא שְׁמִטַּת קַרְקַע:

כסף משנה שלשה דברים מעכבים ביובל וכו'. בפרק קמא דראש השנה עלה ט' ע''ב וכחכמים:

יד מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶן וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִין לַאֲדוֹנֵיהֶן. וְלֹא הַשָּׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. אֶלָּא עֲבָדִים אוֹכְלִין וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים תָּקְעוּ בֵּית דִּין בַּשּׁוֹפָר נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵּיהֶן וְחָזְרוּ שָׂדוֹת לְבַעֲלֵיהֶן:

כסף משנה ומ''ש מר''ה ועד יוה''כ לא היו עבדים נפטרים וכו'. שם עלה ח' ע''ב:

טו דִּין הַיּוֹבֵל בִּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ וְדִין הַשְּׁמִטָּה אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר. כָּל שֶׁאָסוּר בַּשְּׁבִיעִית מֵעֲבוֹדַת הָאָרֶץ אָסוּר בִּשְׁנַת יוֹבֵל. וְכָל שֶׁמֻּתָּר בַּשְּׁבִיעִית מֻתָּר בַּיּוֹבֵל. וּמְלָאכוֹת שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִית לוֹקִין עֲלֵיהֶן בַּיּוֹבֵל. וְדִין פֵּרוֹת שְׁנַת יוֹבֵל בַּאֲכִילָה וּבַמְּכִירָה וּבַבִּעוּר כְּדִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לְכָל דָּבָר:

טז יְתֵרָה שְׁבִיעִית עַל הַיּוֹבֵל שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים וְלֹא יוֹבֵל. וְיוֹתֵר יוֹבֵל עַל הַשְּׁבִיעִית שֶׁהַיּוֹבֵל מוֹצִיא עֲבָדִים וּמַשְׁמִיט קַרְקַע. וְזֶהוּ דִּין מְכִירַת שָׂדוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וְהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כד) 'גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ'. יוֹבֵל מְשַׁמֵּט קַרְקַע בִּתְחִלָּתוֹ וּשְׁבִיעִית אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: כסף משנה (טו-טז) דין היובל בשביתת הארץ וכו' יתירה שביעית על היובל וכו'. בת''כ פרשת בהר ובסיפרי פרשת ראה: יובל משמיט קרקע בתחלתו וכו'. בערכין פרק המקדיש (דף כ"ח):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן