הלכות שלוחין ושותפין - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שלוחין ושותפין - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַשֻׁתָּפִין כֻּלָּן וְהָאֲרִיסִין וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין שֶׁמִּנּוּ אוֹתָם בֵּית דִּין עַל הַיְתוֹמִים וְהָאִשָּׁה שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבָהּ בַּעְלָהּ חֶנְוָנִית וּבֶן הַבַּיִת. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע מִדִּבְרֵיהֶם בְּטַעֲנַת סָפֵק שֶׁמָּא גָּזַל חֲבֵרוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ שֶׁמָּא לֹא דִּקְדֵּק בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם. וְלָמָּה תִּקְּנוּ חֲכָמִים שְׁבוּעָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ מוֹרִין לְעַצְמָן שֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּקְּחוּ מִנִּכְסֵי בַּעַל הַמָּעוֹת רָאוּי הוּא לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין וְטוֹרְחִין. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים [א] שֶׁחַיָּבִין שְׁבוּעָה בְּטַעֲנַת סָפֵק כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּצֶדֶק וֶאֱמוּנָה:

כסף משנה השותפין כולן וכו'. משנה בשבועות פרק כל הנשבעין (דף מ"ה) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית ופירש רבינו אפוטרופין שמינו אותם ב''ד דאילו מינם אבי היתומים לא ישבעו כמו שנתבאר בפרק זה: כל אחד מאלו נשבע וכו'. שם (דף מ"ח ע"ב) בגמרא אמרינן אמתניתין דואלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן כלומר שמשביעין בלא טענה ומהדרינן ה''ק ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא כלומר שטוענו שמא עכבת משלי: ולמה תיקנו חכמים וכו'. מפורש שם בגמרא:

ב וְאֵין כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת סָפֵק עַד שֶׁיַּחְשֹׁד הַמַּשְׁבִּיעַ אוֹתָן בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף שֶׁהֵן שְׁתֵּי מָעִין שֶׁל כֶּסֶף כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם חוֹשְׁדָן בְּפָחוֹת מִזֶּה אֵינָם נִשְׁבָּעִין:

כסף משנה ואין כל אחד מאלו נשבע וכו'. שם אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר''נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב אימא כפירת טענה שתי כסף כרב כלומר דבפרק שבועת הדיינים פליגי רב ושמואל והלכה כרב וכמו שפסק רבינו פ''ג מטוען ונטען ופירוש דברי רב שם הם שהטענה צריכה שתהיה שתי כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה ורש''י גבי שבועת השותפין פירש שגם שם צריך הודאה בפרוטה דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא אבל דעת רבינו כדעת ר''י ן' מיגאש דבשבועת השותפין לא בעינן הודאה ונ''ל דהיינו טעמא דכיון דמעיקרא הוה ס''ד דבלא שום טענה משביעים להו כשהשיבו ה''ק נשבעין בטענת שמא די לנו שנאמר שחידש שהיה שם טענה ולא שהיה שם טענה וכפירה ועוד דאי הוה בעינן טענה וכפירה כעין דאורייתא למה ליה לר''נ למימר דבעינן כפירת טענה שתי כסף כרב אלא ודאי לא בעינן הודאה וכיון דלא בעינן הודאה ממילא בטענת שתי כסף סגי דע''כ לא אמרינן בשבועת הדיינים דבעינן שתי כסף ופרוטה אלא היכא דבעינן הודאה אבל היכא דלא בעינן הודאה בשיעור כפירה דהיינו שתי כסף סגי. אי נמי דנהי דבמודה במקצת בעינן הודאה היינו טעמא משום דעיקר אותה שבועה על הודאה היא באה שאילו כפר בכל פטור היה אבל שבועת השותפין כיון דכופר במה שטענו מחוייב לישבע כיון דמשום ספק הוא וכ''נ מדברי הרי''ף והרא''ש:.

ג מִכָּאן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאִם מֵת הַשֻׁתָּף הָאֶחָד אֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ שֻׁתָּפוֹ שֶׁל אָבִיו בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדָּבָר שֶׁחֲשָׁדוֹ בּוֹ אָבִיו בְּוַדַּאי כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁד אוֹתוֹ זֶה הַיּוֹרֵשׁ בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁמַּשְׁבִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹרֵשׁ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן שֶׁהֲרֵי הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאִשָּׁה שֶׁנַּעֲשֵׂת אַפּוֹטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ:

כסף משנה מכאן הורו רבותי שאם מת השותף וכו' ויש מי שהורה וכו'. איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדים אותה בשתי כסף ואין לומר דמייתי ראיה מדקתני לה סתם ולא חילק בין חושדין אותה לאינם חושדים אותה דהא פשיטא דאיכא למימר דסמך על מאי דאמר ר''נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף:

ד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה אֲרִיסוֹ אוֹ שֻׁתָּפוֹ אֶלָּא הוּא מוֹדֶה מִפִּי עַצְמוֹ וְאָמַר שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ אוֹ בֶּן בֵּיתוֹ אֲנִי אֲבָל לֹא גָּזַלְתִּי כְּלוּם הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁאֵין אוֹמְרִים מִגּוֹ לְפָטְרוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מָמוֹן. אֵיזֶהוּ בֶּן הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעַ בְּטַעֲנַת סָפֵק. זֶה שֶׁמַּכְנִיס פּוֹעֲלִים וּמוֹצִיא פּוֹעֲלִים וּמַכְנִיס לוֹ פֵּרוֹת וּמוֹצִיא לוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בֶּן הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן אֶלָּא נִכְנָס בְּרַגְלוֹ וְיוֹצֵא בִּלְבַד אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ מִסָּפֵק. וְכֵן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים אֵין הַיְתוֹמִים מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂת אַפּוֹטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וְלֹא נָשְׂאָה וְלֹא נָתְנָה לְאַחַר קְבוּרַת בַּעְלָהּ אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ מִסָּפֵק. וְכֵן אִם נָשְׂאָה וְנָתְנָה בֵּין מִיתָה וּקְבוּרָה אֵין מַשְׁבִּיעִין עַל זֶה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁתִּשָּׁבַע עַל זֶה לֹא תִּמְכֹּר לִקְבוּרָה וְנִמְצָא הַמֵּת מִתְנַוֵּל:

כסף משנה אף על פי שאין שם עדים וכו'. כן כתב הרא''ש ריש שבועת הדיינים בשם הר''י ן' מיגש ורבינו נמשך לדעת רבו: איזהו בן הבית וכו'. ברייתא שם: וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו'. בגיטין פרק הניזקין (דף נ"ב) פלוגתא דאבא שאול ורבנן במתניתין ופסקו בגמרא הלכה כאבא שאול דאמר מינהו אבי היתומים לא ישבע: וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא וכו'. בכתובות פרק הכותב מימרא דרב מתנא ופסק הרי''ף כן:

ה הַמְשַׁלֵּחַ בְּיַד חֲבֵרוֹ חֵפֶץ לְמָכְרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח מָעוֹת בְּיָדוֹ לִקְנוֹת לוֹ פֵּרוֹת אוֹ סְחוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאֵין לוֹ חֵלֶק וְלֹא הֲנָאָה בִּשְׁלִיחוּת זוֹ הוֹאִיל וְנָשָׂא וְנָתַן בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה כְּבֶן בַּיִת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעַ מִסָּפֵק שֶׁלֹּא גָּזַל לוֹ כְּלוּם בְּעֵת שֶׁהֵבִיא לוֹ הַסְּחוֹרָה שֶׁקָּנָה אוֹ מִקְּצָתָהּ אוֹ הַמָּעוֹת שֶׁמָּכַר לוֹ מֵהֶן:

כסף משנה המשלח ביד חבירו וכו' עד שנשא ונתן. כתב מ''ע הוא בתשובת הגאונים: ודע שהרשב''א בתשובה חולק שאומר לא אמרו אלא בבן הבית שמתעסק תמיד בבית כגדול האחין וכן פירש''י וכן מסתבר שאם כדברי הרמב''ם ליתני השליח דהוי רבותא טפי ועוד הביא ראיות לדבר. וכתב עוד שאם הוא חשוד על השבועה חזרה שבועה למקומה ואף הרמב''ם יודה בזה וטען טענות בדבר:

ו הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּיַחַד אוֹ שֶׁהָיָה הָאֶחָד נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וּמַפְקִיד הַסְּחוֹרָה אוֹ מִקְּצָתָהּ אוֹ הַמָּעוֹת עִם הַשֵּׁנִי בְּלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִדָּה וְלֹא מִנְיָן הֲרֵי שְׁנֵיהֶם נִכְנָסִין לְסָפֵק וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת חֲבֵרוֹ [ב] שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין. אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וְהַשֵּׁנִי לֹא נִתְעַסֵּק עִמּוֹ כְּלָל אֵין נִשְׁבָּע אֶלָּא זֶה שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן:

כסף משנה השותפין שנושאין ונותנין וכו'. דין זה פשוט בטעמו:

ז חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין וְנִתְגָרְשָׁה הָאִשָּׁה וְנִפְרַד מֵעָלָיו בֶּן הַבַּיִת וְהֵבִיא לוֹ הַשָּׁלִיחַ סְחוֹרָה שֶׁקָּנָה לוֹ אוֹ מָעוֹת שֶׁמָּכַר לוֹ בָּהֶן וְשָׁתַק וְהָלְכוּ לָהֶם וְלֹא תְבָעָם מִיָּד אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְהַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק. אֲבָל אִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת וַדַּאי מַשְׁבִּיעוֹ עָלֶיהָ וּמְגַלְגֵּל [ג] בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְכֵן אִם נִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה אַחַר זְמַן בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ שֻׁתָּף אוֹ בֶּן בַּיִת פַּעַם אַחֶרֶת הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְגַלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא גְּזָלְתַּנִי בְּשֻׁתָּפוּת זוֹ שֶׁבֵּינֵינוּ וְלֹא כְּשֶׁהָיִיתָ שֻׁתָּפִי אוֹ אֲרִיסִי אוֹ בֶּן בֵּיתִי אוֹ אַפּוֹטְרוֹפִּי בָּרִאשׁוֹנָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה חלקו השותפין וכו'. משנה פרק כל הנשבעין (דף מ"ח) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וכתב הרי''ף והוא הדין לשאר ופשוט הוא: וכתב בח''מ בשם הרמ''ה דמדנקט חלקו השותפין ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה ולא תבעו ולא נקט חלקו סתמא משמע דוקא באלו אבל באחריני אפילו חלקו נמי והשתדל לתת טעם לדבר ולפי נוסחאותינו אכולהו קאי וכסברת הרי''ף וכמ''ש: אבל אם היה לו טענת ודאי וכו'. זה פשוט דהא אינש דעלמא דלאו שותף אם טענו טענת ודאי צריך לישבע ומשום דשותף הוא לא גרע. ומ''ש ומגלגל עליה כל מה שירצה. שם במשנה נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל כלומר מגלגלין גם את זו עליו: וכן אם נתחייב לו שבועה וכו' בין של דבריהם. שם איבעיא להו מגלגלין בדרבנן ואיפשיטא דמגלגלין ומפורש בדברי רבינו דגלגול שבועה אפילו בשמא על שמא איתא וכדברי הרמב''ן ז''ל והר''נ בפ''ק דקידושין:

ח הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ וְנִשְׁאַר לָהֶם חוֹבוֹת אֵצֶל אֲחֵרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעַ זֶה אֶת זֶה מִסָּפֵק שֶׁהֲרֵי חָלְקוּ וְהַחוֹב שֶׁנִּשְׁאַר דָּבָר יָדוּעַ הוּא בְּכָל מַה שֶּׁיִּפְרְעוּ יִקַּח זֶה חֶלְקוֹ מִן הַחוֹב וְזֶה חֶלְקוֹ מִן הַחוֹב. וְכֵן אִם נִשְׁאַר לָהֶם מָעוֹת בַּכִּיס וּכְבָר יָדְעוּ אוֹתָן וַעֲדַיִן לֹא נָטְלוּ כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ אֵין מַשְׁבִּיעִין זֶה אֶת זֶה שֶׁהַמָּעוֹת כַּחֲלוּקִין הֵם. וְכֵן אִם עָשׂוּ חֶשְׁבּוֹן כָּל הַשֻּׁתָּפִין וְנִשְׁאַר לְאֶחָד מֵהֶן אֵצֶל חֲבֵרוֹ דָּבָר קָצוּב וְיָדוּעַ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָטְלוּ הֲרֵי חָלְקוּ. אֲבָל אִם נִשְׁאַר בֵּינֵיהֶם כָּל שֶׁהוּא מִן הַפֵּרוֹת וַעֲדַיִן לֹא חָלְקוּ אוֹתָן וְלֹא יָדְעוּ מִשְׁקָלָם אוֹ שֶׁנִּשְׁאַר בֵּינֵיהֶם צַד מִן הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁלֹּא עָשׂוּ בּוֹ חֶשְׁבּוֹן וְלֹא יָדַע כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּמָּה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ הֲרֵי הַשֻּׁתָּפוּת קַיֶּמֶת עֲדַיִן וּמַשְׁבִּיעִין זֶה אֶת זֶה:

כסף משנה השותפין שחלקו ונשאר להם חובות אבל וכו' עד סוף הפרק. כתב מ''ע דאיתיה בתשובת הגאונים וספר מצות גדול. ומ''ש אבל אם נשאר ביניהם כל שהו מן הפירות שעדיין לא חלקו וכו'. נלמד ממה שאמר הרב אלפסי בפרק הנשבעין ואם אמר הנתבע כבר חלקנו ולא אשתייר ליה גבאי ולא מידי והוא אומר עדיין לא חלקנו ועדיין אית לי גביה כך וכך:

ט מִי שֶׁתָּבַע אֶת חֲבֵרוֹ אַחַר חֲלוּקָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁגְּזָלוֹ כְּלוּם כְּשֶׁהָיָה שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ אוֹ בֶּן בֵּיתוֹ וְלֹא יוֹדֶה בְּמַה שֶּׁגָּזַל:

כסף משנה מי שתבע את חבירו וכו'. כך כתב הרי''ף בס''פ הנשבעין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן