הלכות שלוחין ושותפין - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שלוחין ושותפין - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁנַּיִם שֶׁהֵן נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּמָמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּמוֹן שֶׁל אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת שֻׁתָּפוּת וְאִם [א] פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ הֲרֵי הוּא לָאֶמְצַע. וְיֵשׁ לָהֶם לְהַתְנוֹת בַּשָּׂכָר וּבַהֶפְסֵד כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּמָמוֹן הַשִּׁתּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּמוֹן מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי זוֹ הַשֻּׁתָּפוּת נִקְרֵאת עֵסֶק וְזֶה הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן נִקְרָא מִתְעַסֵּק שֶׁהֲרֵי הוּא לְבַדּוֹ מִתְעַסֵּק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן וְשֻׁתָּפוֹ שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן נִקְרָא בַּעַל הַמָּעוֹת:

כסף משנה שנים שהם נושאין ונותנין וכו'. מפורש במציעא פרק איזהו נשך (דף ס"ט):

ב * תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן יִהְיֶה חֲצִי הַמָּמוֹן בְּתוֹרַת הַלְוָאָה וַהֲרֵי הַמִּתְעַסֵּק חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד בְּאֹנֶס וְהַחֵצִי הָאַחֵר בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן וַהֲרֵי הוּא בְּאַחֲרָיוּת בַּעַל הַמָּעוֹת. וְאִם נִגְנַב אוֹ אָבַד הַחֵצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן אֵין הַמִּתְעַסֵּק חַיָּב לְשַׁלֵּם וּלְפִיכָךְ יִהְיֶה שְׂכַר זוֹ הַחֵצִי אִם הִרְוִיחַ שֶׁל בַּעַל הַמָּעוֹת. וּלְפִי תַּקָּנָה זוֹ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד שֶׁל כָּל הַמָּמוֹן לָאֶמְצַע בְּשָׁוֶה שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן נִמְצָא בַּעַל הַמָּמוֹן נוֹטֵל שְׂכַר חֲצִי מְעוֹתָיו שֶׁהֵן פִּקָּדוֹן וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם אֶלָּא זֶה הַמִּתְעַסֵּק טוֹרֵחַ לוֹ בַּחֲצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן מִפְּנֵי מְעוֹתָיו שֶׁהִלְוָהוּ וְנִמְצָא בָּאִין לִידֵי אֲבַק רִבִּית. וְהֵיאַךְ יַעֲשׂוּ אִם רוֹצֶה לִהְיוֹת הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד לָאֶמְצַע בְּשָׁוֶה יִתֵּן לַמִּתְעַסֵּק שְׂכָרוֹ שֶׁבְּכָל יוֹם וְיוֹם מִימֵי הַשֻּׁתָּפוּת כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה [ב] שֶׁבָּטֵל מִמֶּנָּה. וְאִם הָיָה לוֹ עֵסֶק אַחֵר כָּל שֶׁהוּא לְהִתְעַסֵּק בּוֹ עִם מְעוֹתָיו שֶׁל זֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר שֶׁל כָּל יוֹם וְיוֹם אֶלָּא אֲפִלּוּ הֶעֱלָה לוֹ דִּינָר בְּכָל יְמֵי הַשֻּׁתָּפוּת דַּיּוֹ וְאִם פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ יִהְיֶה לָאֶמְצַע בְּשָׁוֶה. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ כָּל הָרֶוַח יִהְיֶה לְךָ שְׁלִישׁוֹ אוֹ עֲשִׂירִיתוֹ בִּשְׂכָרְךָ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ עֵסֶק אַחֵר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם הִפְסִידוּ יַפְסִיד מֶחֱצָה. וְאִם הָיָה זֶה הַמִּתְעַסֵּק אֲרִיסוֹ וְהָיָה לוֹ עֵסֶק אַחֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר אַחֵר כְּלָל שֶׁהָאָרִיס מְשֻׁעְבָּד הוּא לְבַעַל הַשָּׂדֶה:

ההראב"ד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו וכו' עד אין המתעסק חייב לשלם. א''א ולמה לא יהיה כשומר שכר על הפקדון והלא נוטל עליו שכר כפועל בטל:

ג וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ וְלֹא רָצָה לִתֵּן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ בְּכָל יוֹם וְלֹא הִתְנוּ בֵּינֵיהֶן שׁוּם תְּנַאי שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַמִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ חֲצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן שְׁלִישׁ רֶוַח הַפִּקָּדוֹן [ג] שֶׁהוּא שְׁתוּת רֶוַח כָּל הַמָּמוֹן. * לְפִיכָךְ אִם הִרְוִיחוּ יִטּל הַמִּתְעַסֵּק שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הָרֶוַח חֲצִי הָרֶוַח שֶׁל חֲצִי הַמָּעוֹת שֶׁהֵן מִלְוֶה וּשְׁתוּת הָרֶוַח בְּשָׂכָר שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּפִּקָּדוֹן. נִמְצָא הַכּל שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הָרֶוַח. וְיִטּל בַּעַל הַמָּעוֹת שְׁלִישׁ הָרֶוַח. וְאִם פָּחֲתוּ יַפְסִיד הַמִּתְעַסֵּק שְׁלִישׁ הַפְּחָת שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב בַּחֲצִי הַפְּחָת מִפְּנֵי שֶׁחֲצִי הַמָּעוֹת מִלְוֶה וְיֵשׁ לוֹ שְׁתוּת בִּשְׂכָרוֹ בְּאוֹתוֹ הַחֵצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן וְנִמְצָא שֶׁנִּשְׁאַר עָלָיו מִן הַפְּחָת שְׁלִישׁוֹ וּבַעַל הַמָּעוֹת יַפְסִיד שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַפְּחָת:

ההראב"ד לפיכך אם הרויחו וכו' עד מפני שחצי המעות מלוה. א''א נראה לי שהוא שיבוש שכך אמרו חכמים תרי תלתי באגר פלגא בהפסד עכ''ל:

כסף משנה (ב-ג) תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו. במציעא פרק המקבל (דף ק"ד ע"ב) אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון והיינו כשנתן מעות להתעסק סתם ולא התנה וכן פירש רש''י באיזהו נשך (דף ס"ח) במשנת אין מושיבין חנווני למחצית שכר וכן משמע מדברי רבינו בסמוך שכתב ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו וכו' ולא התנו ביניהם שום תנאי שיהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון וכו' אלמא דע''כ לא תקנו חכמים אלא בשלא התנו ביניהם שום תנאי אבל אם התנו הכל לפי תנאם והוא שלא יהא בתנאי צד איסור רבית כמו שאמר בפרק זה. ומ''ש רבינו ואם נגנב או אבד החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם כתב עליו הראב''ד ז''ל ולמה לא יהיה וכו'. וטעם רבינו מפני שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והרב רבינו אברהם בר דוד ז''ל מדמה ליה לשוכר שאע''פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ''מ בההיא הנאה דמשכח בהמה לעשות בה מלאכתו חשוב כאילו נוטל שכר על שמירתו הכא נמי בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן: והיאך יעשו וכו'. משנה במציעא פרק איזהו נשך (דף ס"ח) אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר אלא א''כ נותן לו שכרו כפועל בטל ופירשו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה כלומר אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו לעשות מלאכה אחרת קלה כך פירש''י והתוס' מפרשים כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי: ואם היה לו עסק אחר וכו' וכן אם א''ל הריוח יהיה לך וכו'. שם (דף ס"ט) אמר רב מותר שליש בשכרך הרי זה מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ואמרינן התם דכי אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וידוע דהלכה כרב באיסורי וסובר רבינו דכיון דרב מיירי בשיש לו בהמה שמואל נמי מיירי בההוא גוונא ודוקא בהכי הוא דשרי בקוצץ לו דינר אבל אין לו בהמה אחרת לא והבבא הראשונה שכתב היא דברי שמואל לאשמועינן דאפילו בכי הא בעינן יש לו בהמה אי נמי דמה שכתב אם א''ל כל הריוח יהיה לך שלישו לא מוכח דאמותר שליש קאמר אלא מדברי התוספתא היא בבא זו כמו שאכתוב בסמוך. ובבא שנייה דברי רב ולאשמועינן היתרא מיהו הני מילי דבעינן שיהיה לו עסק אחר כשלא התנו מעיקרא אלא שבשעה שבאו לחלוק אמר לו אם כשנעשה חשבון נמצא ריוח מותר שליש יהיה בשכרך או דינר בשכרך אבל אם מתחלה התנו כן אע''פ שאין לו עסק אחר מותר לדעת רבינו שכיון שהתנה מעיקרא תנאי ממון הוא ואיסורא ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפילו כל שהו וזהו שכתב רבינו בסמוך ואם התנו שאם יהיה שכר יטול המתעסק וכו' ומה שכתב רבינו עוד בסמוך עוד תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן וכו' ולא רצה ליתן שכר עמלו בכל יום וכו' כלומר כשבאו לעשות חשבון לא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום או ליתן לו דינר לכל ימי השותפות אם היה לו עסק אחר ומתחלת השותפות לא התנו שום תנאי ואם לא תפרש כן דהכא כשלא התנו מעיקרא עסקינן קשיא לרבינו דידיה אדידיה דהכא פסק דלא שרי באומרו שליש הריוח או עשיריתו יהיה שלך אלא ביש לו עסק אחר דוקא ולקמן אמרינן וכן אם התנו שאם יהיה שכר יטול תשיעית וכו' ורבותי הורו וכו' עד ולא יראה לי זה הרי שאפילו בדלית ליה עיסקא אחרינא שרי מיהו אפשר שאף כאן לא דיבר רבינו אלא דוקא כשהתנו מעיקרא אבל לא התנו מעיקרא שוב אין תנאי מועיל וכתב כאן הדין ביש לו עסק אחר דלכולי עלמא שרי ולקמן כתב דבאין לו עסק אחר הוא מחלוקת בינו ובין רבותיו ודרך ראשון נראה יותר: כתבו תלמידי הרשב''א והא דאמרינן בשמעתין דאי מתנה בהדיה שקול פלגא בהפסד יהיב ליה תרי תילתי באגר שתות יותר מהראוי לו בשכר טרחו ודיו בכך אע''ג דלא מטי ליה בכל יום כפועל בטל כיון דשקיל מיניה וביה ואפשר דהוי ביה רווחא טובא דמטי ליה כפועל בטל או טפי לא הקפידו חכמים בדבר ושרי בהכי ואפילו במושיב חנווני סגי בהכי וכדתניא בתוספתא במושיב חנווני אבל אם אמר לו בשליש אחר שותף שלי והשליש עשוי עליך בבטלה מותר והכי קאמר בשליש תהיה שותף שלי שאטול אני שליש ואתה שליש והשליש האחר יהיה בשכר בטלתך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר עכ''ל. ונראה בעיני שמה שכתב רבינו וכן אם אמר ליה כל הריוח יהיה לך שלישו וכו' היא מהתוספתא הזאת וע''פ מה שפירשוה תלמידי הרשב''א ז''ל. ולפי זה דברי הרב במותר שליש בשכרך לא הזכירם רבינו וצ''ע למה ואע''פ שהגהות כתבו בפ''ח דלא כשמואל אלא כרב וכו' מ''מ רבינו לא הזכיר ההיא דמותר שליש. אח''כ מצאתי בספר התרומות ח''ג שמה שכתב הרמב''ם בפ''ח מהלכות מלוה וכן אם מכרה לו בשתים ואמר ליה היתר על שתים וכו' היינו ההיא דמותר שליש: ואם היה זה המתעסק אריסו וכו'. גם זה שם (דף ס"ט) עובדא דר''א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים ליה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא אמרה ליה דביתהו אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי מאליתא אזל זבין בהדיה פליג ליה מאליתא אמר ליה תא נפלגיה לרישא אמר ליה השתא כמעיקרא נמי לא אמר ליה עד האידנא זוזי דידי הוו אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא מיחזי כרבית השתא שותפי אנן מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא אמרי אינשי סתם אריסא למארי ארעא משתעבד. וסובר רבינו שהוא הדין לענין העסק אם היה לו עסק אחר בדידיה קא טרח וההוא טירחא יתירא בלאו הכי משתעבד ליה וקשה שהרי בהאי עובדא אמרינן דהיכא דכולהו זוזי דר''א דהיינו עסק בעי למיתן ליה טפי פורתא ואע''ג שהאריס היה לו מלאכה אחרת שסתם אריס הוא לעבוד הקרקע ועוד דלא אהני ליה טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד אלא היכא דשותפי נינהו אבל מעיקרא דכוליה זוזי הוו דר''א לא אהני טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד ורבינו כתב סתם דאריס אין צריך להעלות לו שכר וי''ל שיש כמה ימים בשנה שהאריסים בטלים שאין האדמה צריכה עבודה ולכך הוה ליה אין לו עסק אחר וזהו שכתב רבינו אריסו והיה לו עסק אחר ואם איתא דסתם אריס עסק אחר יש לו למה ליה למימר והיה לו עסק אחר ואריסיה דר''א לא הוה ליה עסק אחר ולהכי מעיקרא הוה יהיב ליה רישא באגריה אע''ג דהוה אריסיה ואחר שנשתתף הרי יש לו עסק אחר שהוא מתעסק במעותיו ומש''ה לא יהיב ליה מידי דאריסא למארי ארעא משתעבד אי נמי שרבינו סובר שמה שהיה נותן לו מתחלה טפי פורתא לאו מדינא דמדינא אריסא למארי ארעא משתעבד אלא משום דלא ליתחזי כרבית הוה יהיב ליה טפי פורתא ומשום מדת חסידות וכי בהדיה ליכא למיחש תו למיחזי כרביתא דכיון דשותפי נינהו משמע לאינשי שאין ליטול זה יותר מזה. אי נמי דכי אמרינן דביש לו עסק אחר מותר ה''מ כשהוא ממין אותו עסק וכמו שאמרו בגמרא טעמא דגביל לתורא גביל לתורי אבל אם אין לו עסק מאותו המין אע''פ שהוא ממין אחר לא וע''פ מ''ש בתירוץ ראשון וכ''כ רבינו ירוחם בדיני שותפין ולפי תירוץ זה מ''ש רבינו ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה פירושו כשזה המתעסק משים קצת מעות בעסק עם מעות חבירו אבל כשיש לו אומנות אחרת או עסק אחר לא. ולכן קודם שנשתתף האריס עם ר''א היה נותן לו חלק יתר על החצי כדין מתעסק דלית ליה עיסקא אחריתי ולפי מ''ש לעיל ביישוב שני גבי שלישיתו או עשיריתו בשכרך ר''א היה מתנה עמו מעיקרא ואחר שנשתתף עמו חשיב ליה כמו אית ליה עיסקא אחריתי ואע''פ שהיה לו לתת לו חלק יתר לא נתן לו דאריסא למארי ארעא משתעבד כנ''ל לדעת רבינו:

ד יֵשׁ מִי שֶׁטּוֹעֶה וְאוֹמֵר שֶׁהַנּוֹתֵן עֵסֶק סְתָם אִם יִהְיֶה שָׁם שָׂכָר יִטּל הַמִּתְעַסֵּק חֶצְיוֹ וְאִם הָיָה שָׁם הֶפְסֵד יַפְסִיד שְׁלִישׁ. וְאֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ עַל דָּבָר זֶה בְּפֵרוּשׁ. וְכֵן אִם הִתְנוּ שֶׁיַּפְסִיד הַמִּתְעַסֵּק מֶחֱצָה וְאִם יִהְיֶה שָׁם שָׂכָר יִטּל שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הָרֶוַח הֲרֵי זֶה מֻתָּר. * וְכֵן אִם הִתְנוּ שֶׁאִם יִהְיֶה שָׁם שָׂכָר יִטּל הַמִּתְעַסֵּק תְּשִׁיעִיתוֹ וְאִם יִהְיֶה שָׁם הֶפְסֵד יַפְסִיד עֲשִׂירִיתוֹ הוֹאִיל וְהִתְנוּ שֶׁיִּהְיֶה רֶוַח הַמִּתְעַסֵּק יוֹתֵר עַל הֶפְסֵדוֹ תְּנָאוֹ קַיָּם וְתוֹסֶפֶת זוֹ כְּנֶגֶד עֲמָלוֹ. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁאֵין הַתְּנַאי זֶה מוֹעִיל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לַמִּתְעַסֵּק עֵסֶק אַחֵר. אֲבָל אִם אֵין לוֹ עֵסֶק אַחֵר צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא שְׂכַר הַמִּתְעַסֵּק יֶתֶר עַל הֶפְסֵדוֹ בִּשְׁתוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁזֶּה דָּבָר אָסוּר הוּא וְאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בּוֹ. וְלֹא יֵרָאֶה לִי זֶה:

ההראב"ד וכן אם התנו שאם יהיה שם שכר וכו' עד ולא יראה לי זה. א''א ולי נראה שהוא מותר עם התנאי עכ''ל:

כסף משנה ומ''ש רבינו יש מי שטועה ואומר שהנותן עסק סתם אם יהיה שם שכר יטול המתעסק חציו וכו'. נראה שטעם סברא זו היא על פי דרך הראב''ד שאומר שחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים אלא שהראב''ד סובר שהוא פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ובעל סברא זו סובר בהיפך במאי דאמר פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואבעל המעות קאי כמו שנתבאר וכתב רבינו שסברא זו היא טעות משום דאין לומר דחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים ולא האחרת אלא שתיהן תקנת חכמים כמו שנתבאר לדעתו:

ה הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאִם הִתְנוּ שֶׁיִּטּל הַמִּתְעַסֵּק שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים מֵהַשָּׂכָר וּבַעַל הַמָּעוֹת רְבִיעַ הַשָּׂכָר נִמְצָא רְבִיעַ הַמָּעוֹת בִּלְבַד בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן וּשְׁלֹשָׁה רְבִיעִים בְּתוֹרַת הַלְוָאָה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה שָׁם הֶפְסֵד יַפְסִיד הַמִּתְעַסֵּק שְׁלֹשָׁה רְבִיעֵי הֶפְסֵד פָּחוֹת שְׁלִישׁ הָרְבִיעַ וְיַפְסִיד בַּעַל הַמָּעוֹת רְבִיעַ וּשְׁלִישׁ רְבִיעַ שֶׁהוּא שְׁלִישׁ כָּל הַהֶפְסֵד. כֵּיצַד. נָתַן לוֹ מֵאָה דִּינָרִים עַל תְּנַאי זֶה וְחָסְרוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בַּעַל הַמָּעוֹת מַפְסִיד שְׁמֹנָה וְהַמִּתְעַסֵּק מְשַׁלֵּם שִׁשָּׁה עָשָׂר. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם כָּל חֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְבַעַל הַמָּעוֹת בַּשָּׂכָר אִם יִהְיֶה שָׁם רֶוַח נוֹטֵל כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ וְאִם יִהְיֶה שָׁם הֶפְסֵד יַפְסִיד אוֹתוֹ הַחֵלֶק וְתוֹסֶפֶת שְׁלִישׁוֹ. * נִמְצֵאתָ לָמֵד לְפִי מִדָּה זוֹ שֶׁאִם הִתְנוּ שֶׁיִּטּל הַמִּתְעַסֵּק רְבִיעַ הַשָּׂכָר אִם פָּחַת לֹא יְשַׁלֵּם הַמִּתְעַסֵּק כְּלוּם שֶׁהֲרֵי רְבִיעַ הַהֶפְסֵד שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי הַמִּלְוֶה יֵשׁ לוֹ כְּנֶגְדּוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁיִּטּל בַּעַל הַמָּעוֹת שֶׁהוּא רְבִיעַ וְנִמְצָא זֶה כְּנֶגֶד זֶה. וְכֵן אִם הִתְנוּ עַל הַפְּחָת וְלֹא הִזְכִּירוּ הָרֶוַח אִם פָּחֲתוּ פִּחֵת הַמִּתְעַסֵּק כְּפִי מַה שֶּׁהִתְנוּ וְאִם הוֹסִיפוּ נוֹטֵל הַמִּתְעַסֵּק כְּמוֹ אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁהָיָה מַפְסִיד וְתוֹסֶפֶת שְׁלִישׁ מַה שֶּׁנָּטַל בַּעַל הַמָּעוֹת. כֵּיצַד. הִתְנוּ שֶׁאִם הָיָה שָׁם הֶפְסֵד יִפְחֹת הַמִּתְעַסֵּק רְבִיעַ וְהִפְחִיתוּ מְשַׁלֵּם רְבִיעַ הַפְּחָת וְאִם הוֹתִירוּ נוֹטֵל מֶחֱצָה. * וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁהוֹרוּ דִּבְרֵי טַעַם הֵם אִם תֵּלֵךְ עַל דֶּרֶךְ זוֹ שֶׁמָּא הַמִּתְעַסֵּק אֶפְשָׁר שֶׁיִּפְחֹת וְיִטּל שָׂכָר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּטּל הַמִּתְעַסֵּק אֶחָד מִשִּׁבְעָה בַּשָּׂכָר וּפָחֲתוּ נִמְצָא נוֹטֵל הַמִּתְעַסֵּק אֶחָד מִשִּׁבְעָה יָתֵר עַל זֶה הַהֶפְסֵד. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁפָּחֲתוּ שִׁבְעָה דִּינָרִים הֲרֵי הַמִּתְעַסֵּק אוֹמֵר לוֹ אֲנִי חַיָּב לְךָ דִּינָר אֶחָד כְּפִי הַתְּנַאי וְאַתָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם לִי שְׁנַיִם שֶׁהֵן שְׁלִישׁ חֵלֶק הַפִּקָּדוֹן נִמְצָא בַּעַל הַמָּעוֹת חַיָּב לִתֵּן לוֹ דִּינָר בִּשְׂכָר שֶׁהִפְסִיד שִׁבְעָה וְאִלּוּ הִפְסִיד אַרְבָּעָה עָשָׂר הָיָה חַיָּב בַּעַל הַמָּעוֹת לִתֵּן לוֹ שְׁנֵי דִּינָרִין וְזֶה תֵּימָה גָּדוֹל וְדָבָר שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבֶלֶת אוֹתוֹ וְאֵין זֶה אֶצְלִי אֶלָּא כְּמוֹ דִּבְרֵי הַחֲלוֹם. אֲבָל הַדֶּרֶךְ וְהַדִּין [ד] הָאֱמֶת שֶׁיֵּרָאֶה לִי שֶׁכָּל שֶׁיַּרְוִיחַ הַמִּתְעַסֵּק אִם יִהְיֶה שָׁם הֶפְסֵד יַפְסִיד שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַחֵלֶק שֶׁהָיָה מַרְוִיחַ וְכֵן אִם הִתְנוּ עַל הַהֶפְסֵד וְהִרְוִיחוּ יִטּל כְּמוֹ אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁהָיָה מַפְסִיד וְתוֹסֶפֶת שְׁלִישׁ חֵלֶק חֲבֵרוֹ. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר לְפִי מִדָּה זוֹ שֶׁאִם הִתְנוּ שֶׁיִּטּל הַמִּתְעַסֵּק רְבִיעַ הַשָּׂכָר וְהִפְסִיד הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שְׁתוּת וְאִם הִתְנוּ שֶׁיַּפְסִיד רְבִיעַ וְהִרְוִיחַ נוֹטֵל מֶחֱצָה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לֹא תִּמְצָא תֵּימָה וְיֵצֵא הַדִּין בְּקַו הַצֶּדֶק:

ההראב"ד נמצאת למד לפי מדה זו וכו' עד חייב לשלם השכר. א''א שיבוש סופר יש כאן ולא הבנתי אותו ונראה לי שכך הוא הדרך שלו נמצאת למד לפי מדה זו שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר אם פחתו לא יפחות למתעסק כלום שרביע ההפסד שהוא חייב לשלם מפני המלוה יש לו כנגדו שליש מה שיטול בעל המעות שהוא רביע הכל ונמצא זה כנגד זה עכ''ל: ואע''פ שהדברים האלו שהורו דברי טעם הם וכו' עד אפשר שיפחות ויטול שכר. א''א הוסיף עתה תימה ואמר לא די על דרך זה שכל ההפסד יהיה על בעל המעות אלא פעמים שנמצא משלם למתעסק יותר על כל ההפסד עכ''ל:

כסף משנה הורו רבותי וכו'. דברים אלו נראין כדברי הספר החתום בלי טעם וה' האיר עיני לירד לעמקן והילך ביאורן. דעת רבותיו דכי אמר בגמרא פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' היינו לומר דבתר חלק הפקדון אזלינן לעולם שאם היה שם ריוח נוטל המתעסק שליש בריוח הנוגע לבעל הפקדון מוסף על ריוח המגיע לחלק המלוה וז''ש בגמרא אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסיד ששה מפסיד בעל הפקדון ג' ואם הרויחו אינו נוטל אלא שנים והשלשה הראוי לחלקו נותנו למתעסק בשכר ואם היה שם הפסד בעל הפקדון מפסיד הפסד המגיע לחלק הפקדון ופורע יותר שליש חלק המגיע לחלקו כדי להקל מעל המתעסק וזהו שאמרו בגמרא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ובעל הפקדון שלשה ואם הפסידו מפסיד בעל הפקדון שלשה המגיעים לחלקו ומפסיד עוד שליש חלק הפסד המגיעו דהיינו אחד נמצא מפסיד ארבעה שהם תרי תילתי וס''ל כמ''ש דלעולם בתר חלק הנוגע לפקדון אזלינן ולא בתר חלק הנוגע למלוה כלל ורבינו דחה פירוש זה מטעם דלפי זה אפשר שיפחות ויטול שכר וכו' לכן הוא ז''ל מפרש שאם היה שם הפסד לא אזלינן אלא בתר חלק המגיע למלוה שאינו פורע שליש אחד מהפסד המגיע לחלקו וזה שאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ואם הפסידו ששה אינו מפסיד אלא שנים דהיינו פחות שליש מחלק המגיעו. ולענין ריוח סובר רבינו דאזלינן בתר חלק הפקדון שהמתעסק נוטל שליש חלק המגיע לפקדון נוסף על המגיע לחלקו וזהו שאמר אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסידו ששה מפסיד המתעסק שלשה ואם הרויחו ששה נוטל שלשה שהם נוגעים לחלקו ושליש מחלק חבירו דהיינו ארבעה שהם שני שלישים. ולא רצה רבינו לפרש דגם לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה וכמו שכתבו תלמידי הרשב''א ז''ל בשם הרמב''ן ז''ל שסובר דבין לענין הפסד בין לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה והיה נמצא לפי זה שנוטל המתעסק בריוח שליש ריוח הנוגע לחלקו יותר על חלקו הראוי לו והילכך אם התנו שיפסיד המתעסק הרביע והרויחו נוטל שליש דאם ד''מ הרויחו ארבעה ועשרים נוטל ששה הנוגעים לו ועוד שליש חלק שהם שנים הרי שמנה ואילו לדעת רבינו נוטל י''ב ששה הראויים לו ושליש חלק חבירו שהם ששה אחרים והטעם שלא פירש רבינו כפירוש הרמב''ן ז''ל משום דקשיא ליה דא''כ אפשר שיטול המתעסק כל הריוח ויטול גם מהקרן להשלים ריוח שלו כגון שהתנו שיפרע בעל המעות אחד מחמשה בהפסד והרויחו ה' הרי המתעסק נוטל ד' המגיעים לחלקו ועוד שליש דהיינו אחד ושליש נמצא שצריך ליטול מהקרן שליש דינר ואם הרויחו עשרה צריך ליטול שני שלישי דינר ואם הרויחו ט''ו צריך ליטול דינר מהקרן להשלים הריוח וזה תימה גדול ודבר שאין הדעת סובלתו כמו שקדם לו ז''ל ולא חשש רבינו לבאר זה לפי שממה שכתב לעיל נלמוד זה או לפי שלא ראה הוא ז''ל מי שסבר כסברת הרמב''ן ז''ל לא כתב מה שקשה עליה. והוי יודע שתלמידי הרשב''א ז''ל כתבו סברת רבותיו של רבינו וכתבו שאם שליש חלק הפקדון נעלה יותר מחלק המלוה אינו חייב הנותן לתת לו כלום מביתו אבל כל זמן שיש על המתעסק לשלם ראוי לפוטרו עד כדי הפסד שליש הפקדון וזהו הדרך הנכון וכן כתב הרב אלפסי ז''ל בתשובה וגם הפירוש הזה לא ישר בעיני רבינו משום דכיון שהמלוה צריך להפסיד שליש יותר המגיע לו כפי פירושם בגמרא מנא ליה לפוטרו בלא שום גילוי מהגמרא ולכן יותר נכון בעיניו לפרש כמו שכתבתי. ואל יקשה בעיניך לדעת רבינו למה לגבי ההפסד אנו הולכים אחר חלק המלוה ולגבי הריוח אנו הולכים אחר חלק הפקדון דטעם נכון יש בדבר דביש ריוח ראוי שאם טרח בפקדון מרובה יטול שכר הרבה ואם טרח בפקדון מועט יטול חלק מועט שאם תאמר ניזיל בתר מלוה לקתה מדת הדין דזימנין שחלק המלוה מועט ונמצא שטרח בפקדון מרובה בשכר מועט הילכך דינא הוא דניזיל בתר חלק הפקדון אבל לענין ההפסד הוי איפכא דאי אזלינן בתר חלק הפקדון לקתה מדת הדין דזימנין שחלק הפקדון מרובה ונמצא שהמקבל אינו מפסיד כלום ולפעמים נוטל מעות מהנותן הילכך אזלינן בתר חלק מלוה שיסייע הנותן למקבל בשליש הפסד המגיע שנמצא לפי זה שלעולם אין המקבל מפסיד אלא שני שלישים מהפסד הנוגע לחלקו והשליש האחר מסייעו בו הנותן בשכר טורחו ולעולם אין הנותן נוטל אלא שני שלישים מריוח הנוגע לו דהשליש האחר נותנו למקבל בשכר טורחו ובזה הושוו כל המדות:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן