הלכות שלוחין ושותפין - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שלוחין ושותפין - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין הָעַכּוּ''ם נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְכֵן אֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְעַכּוּ''ם לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כח) 'כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם' מָה אַתֶּם בְּנֵי [א] בְּרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּמַה מְשַׁלַּחֲכֶם בֶּן בְּרִית אַף בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הַמְשַׁלֵּחַ בֶּן בְּרִית:

כסף משנה אין העכו''ם נעשה שליח וכו' וכן אין ישראל וכו'. מסקנא דגמ' במציעא פ' איזהו נשך (דף ע"א ע"ב) אהא דאמר רב אשי התם דבכל התורה כולה יש שליחות לעכו''ם דלא ילפינן מתרומה ואיכא דאמרי דאמר נמי דאנן לדידהו הוינן להו שליח וקאמר גמרא עלה הא דרב אשי בדותא היא אלא ילפינן כל התורה כולה מתרומה וכי היכי דאינהו לדידן לא הוו שליח אנן לדידהו נמי לא הוינן:

ב עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה הוֹאִיל וְהֵן בְּנֵי דַּעַת וְיֶשְׁנָן בְּמִקְצָת מִצְוֹת נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין לְמַשָּׂא וּמַתָּן. אֲבָל מִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת וְהֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵינָן נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין וְלֹא עוֹשִׂין שָׁלִיחַ. אֶחָד הַקָּטָן וְאֶחָד הַקְּטַנָּה. לְפִיכָךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּנוֹ קָטָן אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וּמָדַד לוֹ בְּאִיסָר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִיסָר וְאִבֵּד אֶת הַשֶּׁמֶן וְאֶת הָאִיסָר הַחֶנְוָנִי [ב] חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶלָּא עִם בֶּן דַּעַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר שְׁלַח לִי עִם הַקָּטָן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

כסף משנה עושה אדם שליח איש או אשה אפי' אשת איש וכו'. דתנן בעירובין פרק חלון (דף ע"ט) מזכה לבני המבוי העירוב על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע''י בנו ובתו הקטנים [ולא על ידי] עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו והמבוי מדין שליחות שהוא כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע''י אשתו מזכה אלמא אפילו אשת איש נעשית שליח ועבדו ושפחתו הכנענים לא ממעט להו אלא מפני שידם כידו כלומר והוה ליה כעדיין העירוב ברשותו ולא נכנס עדיין לרשות אותם שרוצה לזכות להם הא לאו הכי יכולים להיות שלוחים וטעמא לפי שישנן במקצת מצות ואינם כעכו''ם דהא קרינן בהו בני ברית ובפרק השואל (דף צ"ח ע"ב) נמי תנן השואל את הפרה ושלחה ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' ומתה פטור ואמר רב התם אפילו עבד כנעני ואפילו שמואל דאמר דוקא ע''ע לא ממעט כנעני אלא משום דידו כיד רבו הא בשליחות שאינו נוגע לרבו בר שליחות הוא ואמרינן נמי בפרק שני דגיטין (דף כ"ג ע"ב) אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין הא למשא ומתן דאיתיה נעשה שליח ושם בפ''ב היו רוצים לדרוש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל להוציא עבדים ואסיקנא אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית כלומר ועבדים בני ברית הם דכתיב מחוטב עציך לעברך בברית. ומ''ש אבל מי שאינן בני דעת וכו'. בסוף המביא תניין גבי הא דתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש''ו אמרינן בשלמא חש''ו לאו בני דעה נינהו ופירש''י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולם ע''כ וכיון שכן לכל מילי פסולים ובריש האיש מקדש (דף מ"ב ע"ב) מיבעי לכדרבי יצחק דא''ר יצחק איש זוכה ולא קטן זוכה ובפרק התקבל (דף ס"ד ע"ב) אמרו דקטנה זכיא בעירוב שהוא מדרבנן אבל לא בשאר דברים דהוו מדאורייתא: לפיכך השולח בנו קטן וכו'. בבבא בתרא פרק הספינה (דף פ"ז ע"ב) משנה השולח בנו אצל חנוני [ופונדיון בידו] ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ופיר''ש השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו שהם ב' איסרים להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו באיסר שמן ונתן לו חנוני לתינוק את האיסר להביא לאביו השמן והאיסר ואמרו בגמרא בשלמא בשמן ואיסר בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה כלומר להודיע לחנוני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנוני ע''י שלוחו פיקח ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדריה אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא כלומר דאע''ג דפונדיון נמי הוי אבידה מדעת מ''מ כיון שנשאר אצלו לא מיפטר עד שיבא לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון ה''נ דהוה פטור ודבר פשוט דהלכה כחכמים דלאודועי שדריה ומכיון שאמרו דצלוחית אבידה מדעת היא למדנו שאם פירש וא''ל שלח לי עם הקטן שהוא פטור:

ג הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ בֵּין מִלְוֶה בֵּין פִּקָּדוֹן שְׁלָחֵהוּ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן אִם רָצָה לְשַׁלְּחוֹ בְּיָדוֹ נִפְטָר וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. * וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּחַ בְּיַד מִי שֶׁיִּרְצֶה הַמְשַׁלֵּחַ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּחַ בְּיַד מִי שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לְהוֹלִיךְ דָּבָר זֶה. וְאִם נִגְנַב אוֹ אָבַד בַּדֶּרֶךְ אוֹ שֶׁכָּפַר בּוֹ הַשָּׁלִיחַ הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ פָּטוּר. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבַּמָּמוֹן קַיָּם:

ההראב"ד וכן שנים שהתנו ביניהן שכל מי וכו' הרי המשלח פטור. א''א ובשבועת היסת עכ''ל:

כסף משנה האומר לחבירו מנה שיש לי בידך וכו'. משנה במציעא פרק השואל (דף צ"ח ע"ב) ז''ל השואל את הפרה ואמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או שא''ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני וכו' וא''ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב כלומר השואל דהו''ל כאילו הגיע לידו ובנו דקתני משמע דקטן הוא דאילו גדול היינו שלוחו ובר מן דין דין הקטן נלמד ממ''ש בסמוך דצלוחית אבידה מדעת היא ועד השתא מיירי דשולח לקנות והכא בשולח לו חובו או פקדונו. ומ''ש וכן שנים שהתנו וכו'. כך העלה הרי''ף בקמא פרק הגוזל עצים: וכתב הראב''ד וכן שנים שהתנו וכו' הרי המשלח פטור. א''א ובשבועת היסת עכ''ל ואני אומר דבודאי דבנגנב או נאבד כיון שהשליח מודה לא שייך התם שבועת היסת ולא נתכוון הראב''ד אלא היכא דכפר בו השליח וכיון דבשאר החלוקות לא שייך לא חשש רבינו לכתוב שישבע היסת משום חלוקה אחת. או כוונת הראב''ד ז''ל שאפילו השליח מודה שקבלם אלא שנגנבו או אבדו צריך המשלח לישבע שבועת היסת דעד אחד לא פטריה משבועה דנוגע בדבר הוא או אפ''ה לא קשיא שכבר נתבאר דין השליח בפרק הקודם ולא הוצרך לכפלו כאן:

ד הַשָּׁלִיחַ שֶׁקָּנָה אוֹ שֶׁמָּכַר וְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ בְּדָבָר זֶה לִפְלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ אוֹ שֶׁהִמְשִׁיךְ וְנִמְצָא שֶׁעָבַר עַל דַּעַת הַמְשַׁלֵּחַ בָּטֵל הַמִּקָּח וּמַחֲזִיר. וְאִם לֹא הוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ נִקְנָה הַמִּקָּח וְיִהְיֶה הַדִּין בֵּינוֹ וּבֵין זֶה שֶׁשְּׁלָחוֹ:

כסף משנה השליח שקנה או שמכר וכו'. למד כן רבינו מההוא עובדא דפרק גט פשוט שכתבתי בתחלת פ''א שאמר שהמקח קיים לגבי שליח שקנה שלא באחריות ובפרק אלמנה ניזונת אמרו שאם טעה שליח נתבטל המקח וסובר רבינו דכי אמרינן נתבטל המקח היינו כשהודיע שהוא שליח וכי אמרינן שהמקח קיים לגבי השליח היינו כשלא הודיע שהוא שליח. ומ''ש ויהיה דין בינו ובין זה ששלחו. כבר נתבאר בפ''א:

ה רְאוּבֵן שֶׁקָּנָה שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ לְלֵוִי קָנִיתִי אוֹתָהּ וְכָתַב שְׁטַר מֶכֶר בְּשֵׁם לֵוִי וְחָזַר רְאוּבֵן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן לְעַצְמִי קְנִיתִיהָ חֲזֹר וּכְתֹב שְׁטַר מֶכֶר בִּשְׁמִי. אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר אַחֵר בְּשֵׁם רְאוּבֵן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ בַּתְּחִלָּה וְאָמַר לוֹ לְעַצְמִי אֶקְנֶה וְזֶה שֶׁאֶכְתֹּב שְׁטָר בְּשֵׁם לֵוִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ בִּי שֶׁאֲנִי הוּא הַקּוֹנֶה הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לַחְזֹר וְלִכְתֹּב שְׁטָר אַחֵר בִּשְׁמוֹ:

כסף משנה ראובן שקנה שדה משמעון וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (דף ק"ב) והטעם שכתב שטרו הראשון בשם לוי כדי שלא יצאו עליה עסיקין כשידעו שהיא של לוי שהוא אדם גדול ועל החלוקה הראשונה הקשו בגמ' פשיטא ותירצו מהו דתימא יודע היית שלעצמי אני לוקחה ולא כתבתי שטר בשם לוי אלא להצילה מעסיקין וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתבת לי שטר אחרינא קמ''ל גם אסיפא הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא כגון שלא התנה עם המוכר אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד שטר אחר תכתבו לי על שדה זו מהו דתימא יאמר המוכר אני הייתי סובר שאתה רוצה לכתוב שטר אחר בשם לוי קמ''ל שאמר לו לכך אמרתי לעדים בפניך לומר שממך אני רוצה שתכתוב שטר בשמי ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה שבכלל הלשון הוא או לא היה בנוסחתו כן בגמרא:

ו הַסַּרְסוּר שָׁלִיחַ הוּא אֶלָּא שֶׁהוּא נוֹטֵל שְׂכַר שְׁלִיחוּתוֹ לְפִיכָךְ אִם שִׁנָּה דַּעַת הַבְּעָלִים מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְסִיד. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן חֵפֶץ לְשִׁמְעוֹן הַסַּרְסוּר וְאָמַר לוֹ מְכֹר לִי זֶה וְאַל תִּמְכֹּר בְּפָחוֹת מִמֵּאָה וְהָלַךְ וּמְכָרוֹ הַכּל לִרְאוּבֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. * רְאוּבֵן אוֹמֵר בְּמֵאָה אָמַרְתִּי לְךָ וְהַסַּרְסוּר אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים אָמַרְתָּ לִי וְכֵן בַּחֲמִשִּׁים מָכַרְתִּי נִשְׁבָּע הַסַּרְסוּר שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת. וְאִם כְּבָר נָתַן לוֹ הַחֲמִשִּׁים נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְזוֹכֶה הַלּוֹקֵחַ. * וְאִם יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה שֶׁל רְאוּבֵן הוּא וְזֶה הַמּוֹכֵר לוֹ סַרְסוּר הוּא יַחְזִיר הַחֵפֶץ לַבְּעָלִים וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר בַּחֲמִשִּׁים אוֹ שֶׁרָצָה בַּחֲמִשִּׁים וְחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁקָּנִיתִי:

ההראב"ד ראובן אומר במאה וכו' עד הרי הודה במקצת. א''א אין כאן שבועת התורה לפי שראובן אינו תובע אלא בגדו ואינו יודע שנמכר אלא מפי שמעון ואינו טוען לא במנה ולא בשום דבר מסויים אלא בגדו ומאן דלא סבר כן לא סבר כלום הילכך ישבע הסרסור שבועת היסת ויפטר: ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וכו'. א''א וגם זה אינו כלום שלא יחזור ולא עוד אלא שאפילו הסרסור מודה יאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי עכ''ל:

כסף משנה הסרסור שליח הוא וכו'. נ''ל דממתניתין דכתובות פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ח) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה נתקבלה כתובתה יש ללמוד כן שהרי הוא דומה לסרסור שנוטל שכר שגם היא נהנית במכירה זו שגובה כתובתה ואמרינן בההוא פירקא דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וכ''כ רשב''ם והרא''ש ז''ל וכתב המרדכי שהסרסור ש''ש אפילו בשעת הליכה: ראובן אומר במאה וכו' נשבע הסרסור שבועת התורה. שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שא''ל במאה ה''ל סרסור מודה במקצת ובזה נתיישבה השגת הראב''ד ז''ל שכתב אין כאן שבועת התורה וכו'. ומ''ש ואם כבר נתן נשבע היסת הטעם משום דהו''ל כופר בכל והוא הדין אפילו לא נתנה לו אלא שא''ל הילך: ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכו'. כלומר דעד השתא עסקינן בדין שבין המוכר והסרסור והשתא מיירינן בדין של לוקח עם המוכר והסרסור וטעם הדין דכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומה לדין שכתב למעלה שאם הודיע שהוא שליח אם נמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומ''ש הראב''ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי וכי בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא הסכים למכור באותו הסך והחפץ הוא שלו אלא ודאי חייב להחזיר לו החפץ אע''פ שהסרסור מכחישו ואם מפני טענת קנוניא יחרים על מי שנתן רשות כלומר לפי שלמעלה תפס שני חלוקות אם נתן כבר הסרסור הנ' למוכר או שלא נתן כנגד אם לא נתן הדמים אבל טוען שנתן לו רשות אמר על מי שנתן לו רשות וכנגד הב' שנתן לו הדמים אמר או שרצה בנ' כלומר שקבל הנ' ונתרצה וחזר בו אח''כ וא''ת ולמה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשידע שאינו של הסרסור סגי וכמו שכתבתי י''ל שאם לא ידע למי הוא לא יחזיר לו שיאמר לו האיש שאתה אומר שהוא בעל החפץ אינו זה והלה ישמע ולא יגיד שהוא לא נתרצה בחמשים אחר שאינו בעל החפץ א''נ שמציאות הדבר הוא אומר שידע שחפץ זה של פלוני ונתנו לזה הסרסור:

ז * כָּל סַרְסוּר שֶׁהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה אוֹ קַרְקַע זֶה שֶׁל רְאוּבֵן וְאַחַר שֶׁקָּנָה הַלּוֹקֵחַ אָמַר רְאוּבֵן אֵינִי רוֹצֶה לִמְכֹּר בְּדָמִים אֵלּוּ מַחְזִיר הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי לֹא פָּסַק לוֹ דָּמִים וְאָמַר לוֹ מָכוּר לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ. [כָּל] סַרְסוּר שֶׁאָבַד הַחֵפֶץ מִיָּדוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ נִשְׁבַּר חַיָּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי [ג] שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר:

ההראב"ד כל סרסור שהודיע ללוקח וכו' עד שהרי לא פסק לו דמים וכו'. א''א כשהפקידו לו לא אמר לו כלום ואם אמר לו מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא והרי מצא איך יחזור ויאמר איני רוצה דמים הללו עכ''ל:

כסף משנה כל סרסור שהודיע ללוקח וכו'. כתב הראב''ד כשהפקידו לו לא א''ל כלום וכו'. כוונת הראב''ד במ''ש שהפקידו אצלו היינו לומר שהפקידו אצלו למכרו דאל''כ מי נתן לו רשות לנפקד למכור הפקדון אבל מ''ש ואם א''ל מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא וכו' קשה אם היה החפץ שוה ק' והלך ומכרו בנ' וכי יעלה על הדעת שבשביל שאמר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים ודאי לא נתכוון לומר לו בכמה שתמצא אלא מעט פחות מעט יתר אבל דברי רבינו ברורים שהנותן חפץ לסרסור למכור סתם או הוא נותן לו ואחר כך בא הסרסור ואומר לבד זה מצאתי ופסק רבינו שהמוכר יכול לבטל המקח כיון שלא נתן לו רשות למכור בכך וכך ונ''ל לדעת רבינו שאע''פ שהמוכר יכול לבטלו אין הלוקח יכול לבטלו אם המוכר רצה לקיים המקח מאחר שקנה הלוקח באחד מדרכי הקניין אינו יכול לחזור בו: וכן סרסור וכו'. האי וכן ט''ס הוא וצריך למחוק וכן ולכתוב במקומו כל וכן הוא בספרים המדוייקים והדין הוא משנה בבתרא פרק הספינה (דף פ"ז) נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרש רבינו כתוספות שכתבו שהיה סרסור שניהם ומדד להם כדרך כל סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית ע''י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע''י שלא נזהר יפה במדידה:

ח הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו וְאָמַר לוֹ אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת דְּמֵיהֶם וְאִם לָאו אֶתֵּן שָׂכָר מוּעָט וְנֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה הֲרֵי זֶה [ד] [ה] חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם נֶאֶנְסוּ [ו] בַּחֲזָרָה פָּטוּר. נְטָלָן עַל מְנָת לְמָכְרָן לַאֲחֵרִים וְאָמַר לוֹ אִם יִמָּכְרוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי אֶתֵּן לְךָ דָּמִים כָּךְ וְכָךְ וְאִם לֹא יִמָּכְרוּ אַחְזִירֵם לְךָ וְנֶאֶנְסוּ בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה חַיָּב לְשַׁלֵּם:

כסף משנה הלוקח כלים מבית האומן וכו'. ברייתא במציעא פרק האומנין (דף פ"א) כתבה הרי''ף בפרק השואל הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ופירוש סבלונות לארוסתו וא''ל אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם כלומר שיחזיקו לי טובה שפקדתים בסבלונות ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש''י ונאנסו בהליכה חייב דהואיל וקצץ דמיהם ומשכם לשם לקיחה הרי הם כלקוחין [ודין זה] דומה לדין שכתב רבינו ספ''ד מה' מכירה נוטל כלי מן האומן ע''מ לבקרו דבקץ דמיו עסקינן ואין מדברי רבינו הכרע שהוא כתב הברייתא כלשונה אבל נראים דברי רש''י ולשון הברייתא מסייעתו דבקץ דמים עסקינן שא''ל אתן לך דמיהם משמע שכבר היו קצובין והגהות כתבו שגם ר''י הסכים לדברי רש''י. ודע דפטור דקתני היינו מאונסין אבל לעולם חייב כנושא שכר וכך מסיימת הברייתא בנוסחאותינו כמ''ש בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר כלומר ולא כשואל ופירש''י שנשיאות שכרו הוא שנהנה שנתפאר בהם וכן מוכיח שם בגמרא דאמר אמימר התם אמילתא אחריתי פטור משואל וחייב בש''ש ומייתי הך ברייתא לסיוע והכי דייק לישנא דרבינו שכתב ואם נאנסו בחזרה פטור דמשמע דפיטורא לא הוי אלא מאונסין: נטלן על מנת למכרן וכו'. גם זה שם ובהלכות מעשה ואתא לקמיה דר''נ וחייביה ונתן טעם משום דאילו אשכח לזבוני בחזרתו מי לא זבנה:

ט כָּל שָׁלִיחַ שֶׁטָּעַן שֶׁאֵרְעוֹ אֹנֶס פְּלוֹנִי וְהִפְסִיד כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין עַל טַעֲנָתוֹ וְיִפָּטֵר. וְאִם הָיָה הָאֹנֶס בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא עָלָיו עֵדִים אוֹ דָּבָר שֶׁהוּא גָּלוּי וְיָדוּעַ שֶׁהֲרֵי יִמְצָא עֵדִים הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא [ז] רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ וְאִם לֹא הֵבִיא עֵדִים אֵינוֹ נֶאֱמָן וּמְשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ קְנֵה לִי אַרְבַּע מֵאוֹת גַרְבֵּי יַיִן מִמָּעוֹת שֶׁהָיוּ לִי בְּיָדוֹ וְקָנָה לוֹ וְנִמְצְאוּ חֹמֶץ אָמְרוּ חֲכָמִים מִנְיָן גָּדוֹל כָּזֶה שֶׁהֶחְמִיץ קוֹל [ח] יֵשׁ לוֹ הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה יָבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא הָיָה הַיַּיִן חֹמֶץ בְּשָׁעָה שֶׁלָּקַח וְיִפָּטֵר וְאִם לֹא [ט] יָבִיא רְאָיָה יְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁהָרְאָיָה מְצוּיָה בָּהֶן אֲבָל דָּבָר הַנֶּעֱלָם שֶׁאֵין רְאָיָתוֹ מְצוּיָה יִשָּׁבַע עָלָיו. וְכֵן הַדִּין בְּכָל טַעֲנָה שֶׁיִּטְעֹן הַשֻּׁתָּף וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן הַדִּין בְּטַעֲנַת הַשּׁוֹמְרִין אִם הָרְאָיָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת אוֹ יָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ אוֹ יְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה כל שליח וכו' ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים וכו'. ס''פ האומנים (דף פ"ב פ"ג) הביאו מעשים משומרים ושלוחים ופסקו כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ופי' ר''ח דחידושיה דאיסי היינו דכי יש רואה ליכא שבועה אלא או יביא ראיה ויפטר או ישלם והכריע הרי''ף כדבריו וכ''כ הרא''ש והר''ן וזה דעת רבינו: מעשה באחד שאמר לשלוחו וכו'. מעשה שם ואמרו כמאן כאיסי ומכאן למדו המפרשים דלאו דוקא בשבועת השומרים אמרה איסי אלא אפילו בעלמא בין בשליחות או שותפות ויש לדקדק במ''ש רבינו ממעות שהיו לי בידו משמע הא לאו הכי אלא שא''ל קנה ואני אשלם לך יכול לומר לו איני רוצה המקח ואין לו עליו אלא תרעומת וצ''ע. ומ''ש וקול יש לו פירוש אימת החמיצו ושל מי היו ואצל מי היו שמא שלך היו או קנית חומץ בדמים פחותים ולא החמיצו אצלך:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן