הלכות שלוחין ושותפין - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שלוחין ושותפין - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ קַרְקַע תַּחַת יַד אֶחָד אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין פִּקָּדוֹן וְרָצָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לָדוּן עִם זֶה וּלְהוֹצִיא הַקַּרְקַע אוֹ הַפִּקָּדוֹן מִתַּחַת יָדוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב לוֹ [א] הַרְשָׁאָה וְצָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ שֶׁהִרְשָׁהוּ וְאוֹמֵר לוֹ דּוּן וּזְכֵה וְהוֹצֵא לְעַצְמְךָ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאִם לֹא כָּתַב לוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ אֵין אַתָּה בַּעַל דִּינִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ כֵן אֵינוֹ אֶלָּא [ב] שָׁלִיחַ וְכָל מַה שֶּׁיִּזְכֶּה בּוֹ הֲרֵי הוּא שֶׁל מְשַׁלְּחוֹ. וְכָל הַהוֹצָאוֹת שֶׁיּוֹצִיא הַשָּׁלִיחַ עַל דִּין זֶה שֶׁהֻרְשָׁה הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ חַיָּב בָּהֶן. שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין בָּהַרְשָׁאָה כָּל שֶׁתּוֹצִיא בְּדִין זֶה עָלַי לְשַׁלְּמוֹ:

כסף משנה מי שהיתה לו קרקע וכו' או שהיו לו מטלטלין וכו'. בבבא קמא פרק מרובה (דף ע') דכתבינן אורכתא אמטלטלין דלא כפריה ללישנא בתרא שפסק כמותו הרי''ף ז''ל וכתב פקדון לאפוקי מלוה וכמ''ש בפירוש בפרק זה: וצריך לקנות מידו וכו'. נ''ל דמדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דכשהקנה לו עסקינן דאי לא מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמרו בגמרא וכתבו רבינו בפרק זה שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קניין בעי: ואם לא כתב לו. כלומר שלא כתב לו דון וזכה והוצא לעצמך וכן אמרו במרובה אמרי נהרדעי [כל] אורכתא דלא כתיב בה דון וזכה ואפיק לנפשך לית בה מששא מאי טעמא משום דא''ל האיך לאו בעל דברים דידי את: ואף על פי שכתב לו כן וכו'. שם אמר אמימר אם תפס לא מפקינן מיניה כלומר אם תפס שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שווייה ואיכא [מאן] דאמר שותפא שווייה למאי נפקא מינה למיתפס פלגא וכתב הרי''ף דרב יהודאי גאון פסק דשליח שוייה ונ''ל הטעם דכרב אשי קיימא לן דבתראה הוא ולא שבקינן לישנא דאמר סתמא דגמרא אליבא דרב אשי משום דאיכא דאמרי ובנוסחאות שלנו כתוב בגמרא והלכתא שליח שווייה ונראה מכאן שאם לא כתב כל מאי דמתענית מן דינא וכו' דלא שווייה שליח ושותפא שווייה: וכל ההוצאות וכו'. מהא דרב אשי שכתבתי בסמוך דאמר דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר וכתב בעל העיטור בשם הגאונים שאף על פי שלא כתב כל מאי דמתענית וכו' אינו יכול לומר נתבע לאו בעל דברים דידי את שאין זה אלא בין המורשה והמרשה כלומר שהוא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון כמ''ש בסמוך:

ב * הִקְנָה לָזֶה שֶׁהִרְשָׁה שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה דִּין עַל הַכּל הוֹאִיל וְדָן עַל חֶלְקוֹ וַהֲרֵי הוּא בַּעַל דִּינוֹ בְּחֶלְקוֹ דָּן עַל הַכּל:

ההראב"ד הקנה לזה שהרשה שליש או רביע וכו'. א''א דוקא שליש או רביע אבל אם אמר לו מאה דינרי ממה שיש לי ביד פלוני יהיו שלך לא ידון אלא על המאה:

כסף משנה הקנה וכו'. שם אמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה ופירש''י אי כתב בה למחצה ולשליש דון וזכי לנפשך והמותר שלי עכ''ל כלומר דאע''ג דלשאר הממון לא כתב דון וזכה לנפשך לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את: כתב הראב''ד דוקא שליש או רביע עד המאה ע''כ לשונו:

ג אֶחָד מִן הָאַחִים שֶׁלֹּא חָלְקוּ אוֹ מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ תּוֹבֵעַ עַל הַכּל. הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּזֶה הַמָּמוֹן אֵין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מִשְּׁאָר שֻׁתָּפִין. וְאֵין הַשֻׁתָּף הָאַחֵר יָכוֹל לוֹמַר לְשֻׁתָּפוֹ שֶׁדָּן אִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי שָׁם הָיִיתִי תּוֹבֵעַ טְעָנוֹת אֲחֵרוֹת וּמְחַיֵּב בַּעַל דִּינִי. שֶׁהֲרֵי [ג] אוֹמֵר לוֹ לָמָּה לֹא בָּאתָ לִתְבֹּעַ גַּם אַתָּה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת יֵשׁ לוֹ לַחְזֹר עַל בַּעַל הַדִּין וְלָדוּן עִמּוֹ וְלוֹמַר לוֹ אֲנִי אֵינִי מוֹדֶה בְּכָל מַה שֶּׁטָּעַן שֻׁתָּף שֶׁלִּי. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַנִּתְבָּע לְעַכֵּב וְלוֹמַר לָזֶה אוֹ דּוּן עִמִּי בְּחֶלְקְךָ אוֹ הָבֵא הַרְשָׁאָה שֶׁהֲרֵי מָמוֹן שְׁנֵיכֶם בְּיָדִי וּשְׁנֵיכֶם בַּעֲלֵי דִּינִי וּלְמָחָר יָבוֹא אָחִיךָ אוֹ שֻׁתָּפְךָ וְיִתְבַּע גַּם הוּא:

כסף משנה אחד מן האחין וכו'. בכתובות פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ד) שאין בעל דין יכול לומר לאחד מהשותפין שבא לדון עמו אם חבירו במקום אחר לאו בעל דברים דידי את אבל אם אינו במקום אחר יכול לומר לו כן ולמד רבינו שכיון שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אפילו נתחייב שותף זה יש על חבירו לקבל דינו דהא בהא תליא. ומ''ש לפיכך אם היה במדינה אחרת. שם מבואר זה החילוק. ומ''ש לפיכך יש לנתבע לעכב וכו'. דהא בהא תליא כמ''ש ובח''מ כתב [הטור] שהרא''ש חולק עם רבינו והוא סובר כרבינו ומשמע התם שאם היה חייב שבועה ונשבע לאחד מן השותפין שבועה לאחד שבועה למאה:

ד הַבַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה. וְאִם יֵשׁ פֵּרוֹת בַּקַּרְקַע מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ לָדוּן עַל הַפֵּרוֹת שֶׁהֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ דָּן עַל הָעִקָּר וְאֵין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁאִם אֵין לוֹ קַרְקַע אֵין לוֹ פֵּרוֹת:

כסף משנה הבעל בנכסי אשתו וכו'. גיטין סוף פרק השולח (דף מ"ח ע"ב) מימרא דאביי:

ה מִי שֶׁהָיָה לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ פִּקָּדוֹן אוֹ מִלְוֶה בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין מָעוֹת וְעָשָׂה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים לַהֲבִיאָן לוֹ הָרְשׁוּת בְּיַד זֶה שֶׁהֵם אֶצְלוֹ אִם רָצָה לִתֵּן נִפְטָר וְאֵינוֹ חַיָּב [ה] בְּאַחֲרָיוּתָן שֶׁהֲרֵי נָתַן לִשְׁלוּחוֹ. וְאִם לֹא רָצָה לִתֵּן אֵינוֹ נוֹתֵן שֶׁאֵין זֶה בַּעַל דִּינוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא בְּהַרְשָׁאָה עַל הַפִּקָּדוֹן. * וְכָל הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַנֶּאֱמָר בָּהֶן וַאֲשֶׁר [ו] (יחזקאל יח-יח) 'לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו':

ההראב"ד וכל הבא בהרשאה וכו'. א''א דוקא כשהוא עם בעל דינו בעיר אחת ומרשה לאחר לתבוע את חובו אבל אם היה בעל דינו בעיר אחרת מציל ממון חבירו הוי עכ''ל:

כסף משנה מי שהיה לו ביד חבירו פקדון וכו'. בב''ק פ' הגוזל עצים (דף ק"ד) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח ופסק הרי''ף כרב חסדא משום דקיימי התם ר''י ור''א כוותיה וכתב דה''מ דהוי שליח לענין שאינו חייב באחריותן אבל אם לא רצה ליתנם לו אין כופין אותו עד שיביא הרשאה דדון וזכי לנפשך וכתב רבינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון כלומר דאילו במלוה לא מהני הרשאה: וכל הבא בהרשאה וכו'. בפרק שבועת העדות (דף ל"א) מימרא דרב וכתבו התוספות דהני מילי כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו והראב''ד ז''ל כתב דוקא כשהוא עם בעל דינו וכו' ולי תרוייהו איתנהו דכללא דמילתא כל שהבעל דין אינו יכול להוציא מיד הלוה או מפני אלמותו או מפני רחוק המקום מצוה עביד להציל עשוק מיד עושקו אבל אם הלוה אינו אלם יותר מבעל דינו ושניהם בעיר אחת ואפילו הלוה בעיר אחרת ואית למלוה דרכא עליה אז לא טוב עשה:

ו הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּדִין בְּמִטַּלְטְלִין אוֹ בְּמָעוֹת שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ וְכָפַר בּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל [ז] לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה עָלָיו שֶׁנִּמְצָא זֶה כִּמְשַׁקֵּר שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ הִרְשֵׁיתִיךְ לִטּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי וּכְבָר אָמַר פְּלוֹנִי שֶׁאֵין לוֹ אֶצְלוֹ כְּלוּם. וְכֵן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ חֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת אַחֵר עָלָיו לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁאֵין שָׁם דָּבָר שֶׁיַּקְנֶה לוֹ וְאֵין אָדָם מַרְשֶׁה עַל תְּבִיעַת דְּבָרִים שֶׁאֵין הַדְּבָרִים נִקְנִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת הַמָּמוֹן:

כסף משנה התובע חבירו בדין וכו'. בבבא קמא פרק מרובה (דף ע') לישנא בתרא דנהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אכל לא כפריה כתבינן ורבינו חננאל כתב דלא ידע טעמא על מה נהגו לכתוב הרשאה אמטלטלין דכפריה ורבינו תם האריך ליתן טעם למנהג ודבריו תלויין בסוגיית הגמרא ואין כאן מקום להאריך: וכן מי שנתחייב לו חבירו שבועה וכו'. זה פשוט בטעמו:

ז מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מְעוֹת פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר וְרָצָה לְהַרְשׁוֹת שָׁלִיחַ לַהֲבִיאָן אֵין הַקִּנְיָן מִיָּדוֹ מוֹעִיל בָּזֶה שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. נוֹתֵן לוֹ קַרְקַע כָּל [ח] שֶׁהוּ וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּהּ כְּדֵי לְהוֹצִיאָן בְּהַרְשָׁאָה זוֹ וְהוֹלֵךְ וְדָן עִמּוֹ וּמוֹצִיאָן. * הָיְתָה לוֹ מִלְוֶה בְּיַד אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב [ט] הַרְשָׁאָה עָלֶיהָ וַאֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוֶה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה וְאֵין אָדָם מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם. וְאֵין לוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיַּקְנֶה אָדָם חוֹב בָּהּ אֶלָּא בְּמַעֲמַד [י] שְׁלָשְׁתָּן וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אוֹ בְּהַקְנָיַת שְׁטַר הַחוֹב עַצְמוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה הַשִּׁעְבּוּד שֶׁבּוֹ. זֶהוּ הַדִּין שֶׁיֵּרָאֶה לִי מִן הַגְּמָרָא. אֲבָל הַגְּאוֹנִים תִּקְּנוּ [כ] שֶׁכּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה אַף עַל הַמִּלְוֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטּל כָּל אֶחָד מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת. וְעוֹד תִּקְּנוּ שֶׁאִם הִרְשָׁהוּ לִטּל מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ אוֹ לִתְבֹּעַ מִמֶּנּוּ הַלְוָאָה וְלֹא הָיְתָה לַמַּקְנֶה קַרְקַע מַקְנֵהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵחֶלְקוֹ [ל] שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּן. וּדְבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים קַלִּים הֵן עַד מְאֹד וּרְעוּעִים שֶׁזֶּה מִי יֹאמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ הוּא רָאוּי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְהַגְּאוֹנִים עַצְמָן שֶׁתִּקְּנוּ תַּקָּנָה זוֹ אָמְרוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִין יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר וְאֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם עַל הַנִּתְבָּע. אִם רָצָה לָדוּן וְלִתֵּן בְּהַרְשָׁאָה זוֹ נִפְטָר. וְלָמָּה יִפָּטֵר שֶׁאֵין זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה זוֹ הָרְעוּעָה פָּחוֹת מִשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂהוּ בְּעֵדִים. אֲבָל אִם לֹא יִרְצֶה הַנִּתְבָּע לָדוּן עִמּוֹ אֵין [מ] כּוֹפִין לִתֵּן לוֹ וְלֹא לְהַשְׁבִּיעַ עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעַל דִּינוֹ. וְכֵן הוֹרוּ שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ מִלְוֶה אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּעֵדֵי קִנְיָן אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בָּהּ בְּבֵית דִּין כּוֹתְבִין עָלָיו הַרְשָׁאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקַע. אֲבָל אִם מִלְוֶה עַל פֶּה הִיא שֶׁכָּפַר בָּהּ לֹא תִּקְּנוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ עָלֶיהָ הַרְשָׁאָה:

ההראב"ד היתה לו מלוה ביד אחר וכו' עד החוב בשטר. א''א אם לא מסר לו שטר חוב:

כסף משנה מי שהיה לו מעות פקדון וכו'. במציעא פרק הזהב (דף מ"ה מ"ו) ובקמא פרק הגוזל עצים (דף ק"ד ע"ב) דאין מטבע נקנה אלא אגב קרקע כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה ומפרש רבינו שאותם דמים בפקדון היו אצלם דאם תמצא לומר שהיו מלוה כיון דאינם בעין א''א להקנותם וכמ''ש בסמוך: היתה לו מלוה ביד אחר וכו'. הכי משמע בבתרא פרק מי שמת (דף קמ"ח) דאמרינן התם אמר רבא אמר ר''נ שכ''מ שאמר הלואתי לפלוני כלומר מלוה על פה שחייב לי פלוני הלואתו לפלוני ואע''ג דליתא בבריא ולא משכח התם שיקנה בריא מלוה אלא במעמד שלשתן וכבר נתבאר בפ''ו מהלכות מכירה דין קניית השטר שהוא בכתיבה ומסירה וא''כ מן הדין אין הרשאה במלוה אלא מתקנת הגאונים אבל בתוספות פרק מרובה הוכיחו קצת במנהג שכותבין הרשאה אף בהלואה. ולא ידעתי מה חידש הראב''ד שכתב ואפילו היה החוב בשטר וכו' א''א אם לא מסר לו שטר החוב, שהרי כתב או בהקניית שטר חוב: ומ''ש רבינו ודברים אלו קלים הם עד מאד וכו'. נראה דלא קאי אלא אמאי דתקון שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שיש לו בא''י אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה תקנה טובה היא שהרי מ''ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא''י וכו' אינו ענין לתקנה קמייתא. ומ''ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא''י כלומר שמא הוא מזרע גרים או משוחררים שאין להם חלק בארץ. ומ''ש וכן הורו שאם היתה לו מלוה אצל חבירו בין בשטר וכו' מפני שהוא כפירת שעבוד קרקעות כלומר שמשעה שנטל קניין או כתב שט''ח עליו נשתעבדו קרקעותיו למלוה ועל תביעת קרקע אע''ג דכפריה כותבין הרשאה דכיון דקרקע אינה נגזלת כפריה כלא כפריה היא. ומ''ש שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו וכו' ואין לו קרקע וכו' היינו לומר שאם יש לו מעות פקדון ביד חבירו וצריך להקנותם לו אגב קרקע אם אין לו קרקע מקנהו אגב ד' אמות שבא''י. ומ''ש או לתבוע ממנו הלואה ולא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא''י באמת איני יודע מה צורך להקנאת ארבע אמות להרשאת גביית מלוה שהרי אינה נקנית אגב קרקע והרשאה אינה צריכה אלא קניין סודר ושמא מתוך שהקילו מצד שתועיל הרשאה למלוה החמירו מצד להצריכה קניין אגב ד''א קרקע ודוחק:

ח מִי [נ] שֶׁהִרְשָׁה לְאֶחָד וְרָצָה לְבַטֵּל הַשְּׁלִיחוּת וּלְהַרְשׁוֹת לְאַחֵר הֲרֵי זֶה מְבַטֵּל. וְאֵין לַמֻּרְשֶׁה לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה לְאַחֵר שֶׁזֶּה אוֹמֵר אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיַּרְשֶׁה הוּא לְאַחֵר וְאַחֵר לְאַחֵר הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ כּוֹתֵב הַרְשָׁאָה לַשֵּׁנִי וְשֵׁנִי לַשְּׁלִישִׁי הַכּל לְפִי תְּנָאוֹ:

כסף משנה מי שהרשה לאחד וכו'. כך כתב הרי''ף בקמא פרק מרובה דכיון דקיימא לן דשליח הוי אי בעי לבטולי שליחותיה ואורוכי איניש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי: ואין למורשה לכתוב הרשאה וכו'. פרק הגוזל קמא כתב הרי''ף וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא דיכול למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר: לפיכך אם התנה וכו'. זה פשוט:

ט הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה שֶׁמָּחַל לְזֶה הַנִּתְבָּע אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה אוֹ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ פְּשָׁרָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ לְתַקֵּן שְׁלַחְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עִמּוֹ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת אֲפִלּוּ מָחַל לוֹ עַל הַכּל הֲרֵי זֶה מָחוּל:

כסף משנה הבא בהרשאה וכו'. נימוקי יוסף בפרק מרובה כתב שכך הורו הגאונים ונ''ל הטעם שכיון שפסקנו דשליח שווייה דינו כדין השליח ואומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אם לא התנה בפירוש בין לתקן בין לעוות. ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו וכו' אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול. פשוט הוא:

י רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאָה וְתָבַע שִׁמְעוֹן אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ שֶׁמָּא הַמְשַׁלֵּחַ אוֹתְךָ הִרְשָׁה אַחֵר וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתְךָ שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי הַפִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ וְזוֹ הַרְשָׁאָתִי תְּהִי אֶצְלְךָ. וְאִם הַמַּפְקִיד הִרְשָׁה אַחֵר הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ וְשִׁמְעוֹן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי בְּהַרְשָׁאָתוֹ נָתַן:

יא * רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאַת שִׁמְעוֹן וְתָבַע לֵוִי וְאָמַר לֵוִי לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אֲבָל יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטּל מוֹצִיאִין הַמָּמוֹן מִיַּד לֵוִי וְיִהְיֶה מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבוֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁבַע וְיִטּל. וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתּוֹלֶה לֵוִי בְּשִׁמְעוֹן יָדוּן רְאוּבֵן וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבוֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁאֵל. וְיֵשׁ לִרְאוּבֵן לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת שֶׁקֶר כְּדֵי לְעַכֵּב הַמָּמוֹן וּלְאַחֲרוֹ. נִתְחַיֵּב לֵוִי שְׁבוּעָה אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר לוֹ אֵינִי נִשְׁבָּע עַד שֶׁאַחֲרִים בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלַי שֶׁקֶר שֶׁאֵין זֶה הַחֵרֶם אֶלָּא תַּקָּנָה קַלָּה שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים הָאַחֲרוֹנִים כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ בַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנוֹתֵיהֶן וְאֵין מְעַכְּבִין שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל זֶה מִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ הַקַּלָּה:

ההראב"ד ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע וכו' עד שיבא שמעון וישבע ויטול. א''א דומה שסותרין דבריו זה את זה שהרי אמר למעלה דהיכא דכפריה לא כתבינן הרשאה ואפשר שהוא מחלק בין שכפר קודם הרשאה לכופר אחר הרשאה וצריך אריכות בזה עכ''ל:

כסף משנה ראובן שבא בהרשאת שמעון וכו'. אין ספק שדעת רבינו דהיכא דכפריה קודם הרשאה לא כתבינן לה אבל אם כשנכתבה ההרשאה לא נודע לנו שהיה כופר אע''פ שכפר אח''כ לא בטלה ההרשאה מפני זה שהרי בעת כתיבתה כדין נכתבה ואף ע''פ שהראב''ד כתב בדרך אפשר כן הוא האמת וטעם הדין נראה מפני שלוי יערים ויאמר יבא שמעון וישבע והדין עמו כדאמרינן בהכותב תשתבע במאתין אפשר דמכספיא ומודיא ולוי אומר כן לפי שמשער בדעתו שלא יצא שמעון ממקומו ויבא כאן להשבע וללכת עם לוי בדינא ודיינא להוציא ממנו הממון לכך נתחכמו עליו חכמים ואמרו נוציא הממון מידו ליד ב''ד ואז יהיה הרשות ביד שמעון לבא ולהשבע וליטול מיד ממונו ואולי מצד זה יתפשר לוי עם השליח ולא יצטרך שמעון לבא כאן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן