הלכות שלוחין ושותפין - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שלוחין ושותפין - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹמֵר [א] לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּמְכֹר לִי קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ קְנֵה לִי הֲרֵי זֶה מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ וְעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין. וְאֵין הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים אֶלָּא בַּאֲמִירָה בִּלְבַד בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְאֵין צְרִיכִין עֵדִים אֶלָּא לְגַלּוֹת הַדָּבָר אִם כָּפַר אֶחָד מֵהֶם כִּשְׁאָר כָּל הַטְּעָנוֹת:

כסף משנה האומר לשליח צא ומכור לי קרקע וכו'. בריש האיש מקדש (דף מ"א ע"ב) אמרינן ששלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה וילפינן לה מקדושין וגירושין ואתיא מבינייא: ואין העושה שליח צריך קנין. נתבאר בסוף פ''ה מהלכות מכירה: ולא עדים וכו' ואין צריכים עדים וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס"ה ע"ב) מעובדא דמר זוטרא ורב אחא סבא דאמר להו רב אשי לא איברי סהדי אלא לשקרי שמעינן דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים שכך עבד לא בעינן עדים:

ב [ב] שָׁלִיחַ שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי מְשַׁלְּחוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם טָעָה בְּכָל שֶׁהוּא בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין חוֹזֵר שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְתַקֵּן שְׁלִיחוּתִי שְׁדַרְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַהוֹנָיָה בְּמִטַּלְטְלִין שְׁתוּת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת אֵין בָּהֶן הוֹנָיָה אֶלָּא בְּמוֹכֵר שֶׁלּוֹ אוֹ קוֹנֶה לְעַצְמוֹ אֲבָל שָׁלִיחַ שֶׁטָּעָה בְּכֻלָּם בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר:

כסף משנה שליח שעבר על דברי משלחו וכו'. זה פשוט ומתבאר בסמוך בבא דהאומר לשלוחו מכור לו משדה שלי בית סאה ובכמה מקומות בגמרא אמרו מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: וכן אם טעה בכל שהוא וכו'. בכתובות פרק אלמנה ניזונית (דף צ"ט ע"ב) דאמרו ליה לרב נחמן אע''ג דטעה שליח [ממכרו קיים] א''ל טעה שליח לא קאמינא והא אמר מר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א''ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובהאיש מקדש גבי הא דאמר ר''נ האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא היכא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א''ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

ג * נָתַן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע וְקָנָה לוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת הֲרֵי [ג] זֶה עִוֵּת וְהַשָּׁלִיחַ לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה וְחוֹזֵר וּמוֹכְרָהּ לַמְשַׁלֵּחַ בְּאַחֲרָיוּת הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָהּ בִּמְעוֹתָיו וְהָאַחֲרָיוּת עַל הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁעָשָׂהוּ שָׁלִיחַ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שְׁוֵה מֵאָה בְּדִינָר אוֹ לָקַח שְׁוֵה דִּינָר בְּמֵאָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי:

ההראב"ד נתן מעות לשלוחו וכו'. א''א באמת כך הוא דרך הגמרא אלא שקשה לי כיון שאנו אומרים כל שינוי שהשליח משנה לעיוות מקחו וממכרו בטל בכל שהוא למה חייבו ר''נ לאותו שליח לקנותו לעצמו שלא באחריות ולחזור הוא למכרו למשלח באחריות יהיה מקחו בטל הואיל וטעה בשליחותו ונ''ל כל מה דאמרינן דעיות משהו בשליח מבטל המעשה ה''מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה היה המקח ורוצה שיתקן לו השליח את העוות וחייבו ר''נ וכן הדין לכל שליחות ובעל החיבור הזה חילק בין שליח שהודיע שהוא שליח לשליח שעושה סתם ולדבריו מעשה דר''נ אפשר סתם היה עכ''ל:

כסף משנה נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וכו'. מעשה בבתרא בפרק גט פשוט (דף קס"ט ע"ב) ופירש שלא באחריות שפירש בשטר שאין לו עליו אחריות דאילו בסתם הא קי''ל אחריות ט''ס הוא וכמ''ש רבינו פי''ט מהלכות מכירה. וא''ת אם זה השליח כשקנה הקרקע פירש שקונהו למשלח למה נחייב השליח לקיים המקח נימא ביטול מקח כמו כשנתאנה שאין מחייבין לשליח ואם לא פירש שקונה אותו למשלח אלא קנה סתם והוה ליה כקונה לעצמו למה נחייב המשלח המוכר שיקבלנה נימא ליה אתה קנית לעצמך ומדברי רבינו פ''ב נראה שמעשה זה בסתם היה וכמ''ש שם דאילו הודיעו דלמשלח קונהו היה המקח בטל וקשה א''כ למה נחייב המשלח לקבלה כמ''ש. והר''ן בפרק האיש מקדש תירץ דאה''נ דאין כופין למשלח ויכול לומר לו תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ויותר הייתי רוצה באחריות מוכר מאחריותך אלא אם הוא חפץ בקרקע יקבל השליח עליו אחריות, ולי נראה דאה''נ דמחייבין למשלח לקבלה כשיקבל עליו השליח אחריות מפני שהרי קנאה במעות המשלח ואין כאן אונאה לגבי המשלח שה''ז יקבל עליו אחריות ונראה שזו כוונת רבינו שכתב חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותן במעותיו ובפ''ז מהלכות מכירה נראה כן. והראב''ד כתב על דברי רבינו באמת כך הוא דרך הגמ' וכו': לפיכך אם וכו'. זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים:

ד הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ מְכֹר לִי מִשָּׂדֶה שֶׁלִּי בֵּית סְאָה וּמָכַר לוֹ בֵּית סָאתַיִם הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו וְקָנָה הַלּוֹקֵחַ בֵּית סְאָה בִּלְבַד. אָמַר לוֹ מְכֹר לִי בֵּית סָאתַיִם וּמָכַר לוֹ בֵּית סְאָה הֲרֵי זֶה מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו וְלֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ. אָמַר לוֹ מְכֹר לִי שָׂדֶה לְאָדָם אֶחָד וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְכָרָהּ לִשְׁנַיִם מִמְכָּרוֹ בָּטֵל שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דְּבָרָיו. אָמַר לוֹ מְכֹר לִי שָׂדֶה וְלֹא פֵּרֵשׁ אֲפִלּוּ מָכַר לְמֵאָה מִמְכָּרוֹ קַיָּם:

כסף משנה האומר לשלוחו וכו'. כתובות פרק אלמנה (דף צ"ט) איבעיא להו א''ל (פירוש לשלוחו) זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא מאי ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוא [וליתכא מיהא קני] כי תבעי לך דא''ל זיל זבין כורא ואזל וזבין ליתכא מאי כלומר ומשכח לזבוני האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא דאי לאו הכי פשיטא דמעביר על דבריו הוי ושקלי וטרו בגמ' למפשטה וכתב הרי''ף וסוגיין דמעביר על דבריו הוי כלומר ולא קנה ובלאו הכי כיון דבעיא לא איפשיט להדיא אית לן לאוקומי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי והיינו בבעיא בתרייתא אבל בקמייתא נקטינן כא''ד דפשטי' דמוסיף על דבריו הוי וקנה ודע שהנוסחא של ספרי רבינו שבידינו משובשת וכך צריך לגרוס בבבא השנית ולא קנה הלוקח וכך היא בספרים מדוייקים וכתב הר''ן בפרק אלמנה ניזונת שאין השליח יכול לקנות אפילו באותם דמים שהרשוהו בעלים למכור לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא ביד הבעלים וכ''כ הטור וכ''כ מגיד משנה פי''ז מהלכות אישות: אמר לו מכור לי שדה וכו'. שם פשיטא אמר לחד [קפידא] כלומר ואי זבין לתרי לא הוי זביניה זביני זו גירסת הרי''ף והיא גירסת רבינו ופירש הרמב''ן דאפילו מכר לשניהם בשטר אחד דליכא למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי הוי קפידא משום אפושי בעלי דינין: אמר לו מכור לי שדה וכו' שם סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפילו למאה אקלע ר''נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א''ל כה''ג מאי א''ל לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה והו''ל רב הונא יחיד ולית הלכתא כוותיה ועוד דהא קיימא לן דהלכתא כר''נ בדיני וא''ת לפי גירסת הרי''ף ורבינו כי אמרו סתמא מאי היינו שא''ל צא מכור שדה שלי ולא הזכיר לו לא אחד ולא שנים וא''כ היאך אמר רב הונא לאחד ולא לשנים וכן בני פלוגתיה אמרו לאחד ואפילו לשנים דמשמע שהזכיר בדבריו למכור לאחד וי''ל דה''פ לאחד ולא לשנים כלומר כשאמר לו למכור דעתו וכוונתו למכור לאחד ולא לשנים ודפליגי עליה סברי שכוונתו שימכור כאשר ימצא בין לאחד בין לשנים בין למאה:

ה הַנּוֹתֵן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקַּח בָּהֶם חִטִּים אוֹ מִין מִמִּינֵי סְחוֹרָה וְלֹא לָקַח אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. נָתַן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן חִטִּים בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִסְחוֹרָה וְהָלַךְ וְלָקַח בָּהֶן שְׂעוֹרִים אִם פָּחֲתוּ דְּמֵי זֶה שֶׁלָּקַח פָּחֲתוּ לַשָּׁלִיחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה. וְאִם הוֹסִיפוּ דְּמֵיהֶן [ד] הוֹסִיפוּ לְבַעַל הַמָּעוֹת. הָיָה הַשַּׁעַר קָצוּב וְיָדוּעַ וְהוֹסִיפוּ לַשָּׁלִיחַ בַּמִּנְיָן אוֹ בַּמִּשְׁקָל אוֹ בַּמִּדָּה כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִים הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְחוֹלֵק הַתּוֹסֶפֶת הַשָּׁלִיחַ עִם בַּעַל הַמָּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה הַכּל לְבַעַל הַמָּעוֹת:

כסף משנה הנותן מעות לשלוחו וכו'. ירושלמי פרק איזהו נשך (דף י' ע"ב) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ולמד משם רבינו דין השליח וקשה למה לא כתב רבינו סוף הירושלמי שאומר ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וי''ל שדין זה לא שייך בדיני שליח אלא בדיני מקח וממכר וכבר נתבאר בדבריו פ''ו מהלכות מכירה: נתן לו מעות ליקח בהם חטים וכו' כך העלה הרי''ף בקמא פרק הגוזל עצים דאם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות: היה השער קצוב וכו'. כתובות פרק אלמנה (דף צ"ח) כאן שנה רבי פירוש במתניתין הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר x הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה כלומר ומתני' בדבר שאין לו קצבה ופירש''י שיש לו קצבה כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה [אם הוסיפו אחת יתירה] חולקין דמתנה הואי י''ל לשליח ניתנה וי''ל לבעל המעות ניתנה אבל דבר שאין לו קצבה [כגון] חלוק וטלית וירק הנמכרים באומד פעמים מוותרים למכור בזול פעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר אבל הרי''ף כתב ולמה חולקין השליח ובעה''ב הואיל ובאת לשליח הנאה ע''י בעל הבית חולק עמו נראה שאפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע''י בעל הבית חולק עמו ולזה נוטים דברי רבינו וכתבו התוספות דמי שמינה את חבירו לקבל מעותיו מן העכו''ם וטעה העכו''ם ונתן לו יותר שהכל לשליח ואע''פ שטעה העכו''ם מעצמו ור''ת חולק בדבר ונ''ל דלדעת הרב אלפסי ורבינו שהטעם משום דכיון שבאת לשליח הנאה ע''י בעל הבית חולקין הוא הדין דה''נ חולקים וכתבו עוד שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו''ם והטעה העכו''ם ולא שלם אלא מאה דאז ודאי המעות כל שעה ברשות המשלח:

ו מִי שֶׁהָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָמוֹן בֵּין מִשּׁוּם מִלְוֶה בֵּין מִשּׁוּם פִּקָּדוֹן אוֹ שְׂכִירוּת וְנָתַן הַמָּעוֹת בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ מָמוֹן זֶה לְבַעַל חוֹבִי אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לְהִטָּפֵל לוֹ וְלִתֵּן לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. וְאִם אָמַר לַשָּׁלִיחַ אַל תִּפְרַע חוֹב זֶה אֶלָּא בְּעֵדִים וּפְרָעוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב [ה] בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ קַח הַשְּׁטָר וְתֵן לוֹ הַמָּעוֹת בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי לְתַקֵּן שְׁלָחוֹ וְלֹא לְעַוֵּת:

כסף משנה מי שהיה חייב לחבירו ממון בין משום וכו'. כן העלה הרב אלפסי ז''ל בכתובות פרק הכותב: וכן אם היה החוב בשטר וכו'. שם פרק הכותב (דף פ"ה) בגמרא עובדא ואמרו לענין שלומי שליח מאי ואסיקנא דבין א''ל שקול שטרא והב זוזי או הב זוזי ושקול שטרא משלם והטעם דכיון שפרעון המעות תלויים בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא לתת לו המעות בלא שיתן לו השטר אבל כשלא הזכיר לו שטר לא בתחלה ולא בסוף נראה שאינו חושש אע''פ שישאר השטר בידו:

ז הַשּׁוֹלֵחַ מָעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ מָמוֹן זֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ וְהָלַךְ וְנָתַן לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים. הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר נָתַתִּי וּבַעַל חוֹב אוֹ הַפּוֹעֵל אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי. וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. הַשָּׁלִיחַ נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁנָּתַן וּבַעַל חוֹב אוֹ הַפּוֹעֵל נִשְׁבָּע [שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה] שֶׁלֹּא לָקַח וִישַׁלֵּם הַלָּה [ו] לְבַעַל חוֹב אוֹ לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁלוּחִין שְׁנַיִם אֵין עֵדוּתָן מוֹעִילָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן שֶׁהֲרֵי חַיָּבִין לְהִשָּׁבַע הֶסֵּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַשָּׁלִיחַ מַכְחִישׁ אֶת בַּעַל חוֹב וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. אֲבָל אִם בָּא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר נָתַתִּי כְּמָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְכֵן אִם מֵתוּ הַשְּׁלוּחִין אוֹ הָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ הַלּוֶֹה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הַשָּׁלִיחַ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח אֶלָּא מַחֲרִים הַלּוֶֹה חֵרֶם סְתָם וּמְשַׁלֵּם הַחוֹב שֶׁעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה השולח מעות שבידו ביד שלוחו וכו'. פרק האיש מקדש (דף מ"ג) אמר רבא אמר ר''נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כלומר אם אמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הם אומרים נתננו והוא אומר לא נטלתי מגו דיכלי למימר ליה אהדרינהו ללוה יכלי למימר ליה פרענוהו למלוה ואסיקנא דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת כלומר דאי הוו אמרי אהדרונהו ללוה אז בעו לאשתבועי שבועת היסת כי אמרי פרענוהו למלוה מיחייבי נמי שבועת היסת דפרעינהו למלוה ולא מיקבלא עדותן דנוגעין בעדותן הן ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה כלומר דה''ל כדין חנוני על פנקסו המפורש במשנת כל הנשבעין שכתב רבינו פרק י''ו מהלכות מלוה ולוה מיהו לאו בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלים שהרי הוא נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחין אינה שבועת המשנה ששבועת המשנה אינה אלא בנשבעין ונוטלין אלא שבועת היסת כשבועת החנוני וזה דעת רבינו שכתב השליח נשבע היסת שנתן ובע''ח והפועל נשבע שלא לקח הרי שבשבועת המלוה לא הזכיר היסת אלא ודאי נשבע שבועת המשנה ולא ידעתי מניין לו להר''ן ז''ל שכתב שדעת רבינו שהמלוה נשבע שבועת היסת ותמה עליו ואולי נוסחא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב''ח או הפועל נשבע שבועת התורה: כתב מהרי''ק בשורש ק''כ על מ''ש רבינו שאין הלה יכול להשבע היסת מפני שאין כאן מי שטען בודאי שלקח אפשר לומר דדוקא בכה''ג שאין הב''ח מודה בשום פרעון אבל היכא שמודה בפרעון אלא שטוען שמצד אחר היה חייב לו חייב לישבע היסת: בד''א בשהיה השליח מכחיש וכו' אבל אם בא השליח וכו'. כלומר משום דאין נשבעין היסת אלא בטענת ברי ואע''פ שכשהשליח מכחיש לבעל חוב נשבע היסת וב''ח אינו טוען ברי שלא פרעו שאני התם שהמלוה טוען ברי שלא קבלם אבל היכא שהמלוה ליתיה קמן דנשייליה אין כאן אלא טענת ספק ואין משביעין עליה: וכן אם מתו השלוחין או הלכו להן וכו' משום דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא מאן דמכחיש ליה ואינו יכול להשביעו אפילו שבועת היסת:

ח רְאוּבֵן שֶׁשָּׁלַח כְּתָב לְשִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ שְׁלָחֵהוּ לִי בְּיַד לֵוִי אִם רָצָה לְשַׁלְּחוֹ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן בֵּין שֶׁהָיָה מִלְוֶה בֵּין שֶׁהָיָה פִּקָּדוֹן. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ. וְאִם טָעַן הַמַּלְוֶה וְאָמַר לֹא כָּתַבְתִּי וְלֹא שָׁלַחְתִּי לְךָ יִשָּׁבַע [ז] הַלּוֶֹה הֶסֵּת שֶׁכְּתַב יָדוֹ בָּא אֵלָיו וּלְפִיכָךְ שָׁלַח וְיִפָּטֵר. וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי. אֲבָל אִם לֹא הָיָה הַכְּתָב כְּתַב יָדוֹ אוֹ שֶׁאֵין הַלּוֶֹה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ אוֹ אֲפִלּוּ הָיוּ כְּתוּבִין בּוֹ [ח] סִימָנִין וְאוֹתִיּוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן בְּיִחוּד אִם טָעַן רְאוּבֵן וְאָמַר לֹא שָׁלַחְתִּי כְּתָב וַאֲחֵרִים רִמּוּ בּוֹ שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּמְשַׁלֵּם לוֹ רְאוּבֵן אַחַר שֶׁיַּחֲרִים עַל מִי שֶׁשָּׁלַח כְּתָב זֶה מִדַּעְתּוֹ וְלֹא יוֹדֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטּל כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין [ט] וְנוֹטְלִין:

כסף משנה ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה וכו'. כך כתב הרב אלפסי ז''ל פ' הגוזל עצים היכא דשדר [ליה לחבריה] כתבא ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי [בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה] לא מיחייב באחריותו דהכי נהגו האידנא תגרי וכתב הטור ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם ובעל התרומות כתב וז''ל אבל מדברי הרמב''ם ז''ל משמע דס''ל שצריך לייחד לו שליח בפירוש עכ''ל ונוסחא דידן בהרי''ף ז''ל שדרינהו לי בהדי פלניא וכך הם דברי רבינו. כתב הרא''ש לא ידענא למה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם הוא מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה''ג מודה עכ''ל ונראה שכך הוא דעת רבינו שסתם דבריו ולא תלה הדבר במנהג וכתב עוד הרי''ף וה''מ מדעתיה דלוה או נפקד אבל בעל כרחיה לא וזהו שכתב רבינו אם רצה לשלחו: ואם טען המלוה ואמר לא וכו'. משום שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך שנתתיו לשלוחך לפיכך נשבע היסת ונפטר: אפילו היו כתובים בו סימנים לא וכו'. פרק הגוזל עצים (דף ק"ד) א''ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פירוש סימנין וצורות שביניהם ור' יוחנן אמר משלחין ופסק הרי''ף כשמואל: שמעון חייב באחריותו וכו'. נ''ל הטעם לפי שכיון שאינו יודע שהיה כתב ידו הוה ליה כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שחייב: ויש מי שהורה וכו'. נראה לי הטעם לפי שאפשר שכתב ולאו אדעתיה ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלידוק כמו שאמרו בהכותב גבי פוגמת כתובתה דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק:

ט לֵוִי שֶׁבָּא בִּשְׁלִיחוּת רְאוּבֵן וְלָקַח חֲמִשִּׁים מִשִּׁמְעוֹן. וּבָא רְאוּבֵן וְאָמַר לֹא שְׁלַחְתִּיו לִקַּח אֶלָּא עֶשְׂרִים וְעֶשְׂרִים בִּלְבַד הֵבִיא. הֲרֵי רְאוּבֵן נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ לְהָבִיא אֶלָּא עֶשְׂרִים וְעֶשְׂרִים בִּלְבַד הֵבִיא לוֹ כְּדִין כָּל מוֹדֶה מִקְצָת. וְלֵוִי נִשְׁבָּע [י] הֶסֵּת שֶׁהַחֲמִשִּׁים שֶׁנָּתַתָּ לִי נָתַתִּי לִרְאוּבֵן וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן מִבֵּיתוֹ אִם הָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה לוי שבא בשליחות ראובן וכו'. באמת פשט לשון זה שכתב ראובן נשבע וכו' כדין כל מודה מקצת קשה שמודה מקצת הטענה נשבע ולא משלם וזה נשבע ונוטל והטור כתב מפני קושיא זו שאינו מבין דברי רבינו ונראה לי ליישב דברי רבינו דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח נ' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כ' דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר נ' היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא כ' כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללוות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא פרעתני שמאחר שלא מניתיו שליח להביא אלא כ' מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו [וא''כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי] ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב והוה ליה כאומר שמא פרעתיך הילכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא כ' ולא חשש רבינו לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מ''ש בפרק זה דבשליח אומר נתתי וב''ח אומר לא לקחתי שישבע הב''ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב וישלם שמעון מביתו אם חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי בשאינו חייב לראובן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן