הלכות שכנים - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכנים - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א חַצְרוֹת הַכְּפָרִים שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד בּוֹנֶה לוֹ בַּיִת וְנִמְצֵאת הֶחָצֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַבָּתִּים מְשֻׁתֶּפֶת לְכָל בְּנֵי הַבָּתִּים. הֲרֵי יֵשׁ לְכָל פֶּתַח וּפֶתַח אַרְבַּע אַמּוֹת לְפָנָיו בְּרֹחַב כָּל הַפֶּתַח. וְהַנִּשְׁאָר מִן הֶחָצֵר אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת [א] עַל אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל שֻׁתָּף וְשֻׁתָּף חוֹלְקִין אוֹתָהּ וְאִם לָאו אֵין חוֹלְקִין אוֹתָהּ שֶׁכָּל חָצֵר שֶׁאֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינָהּ קְרוּיָה חָצֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לָזֶה שְׁנֵי [ב] בָּתִּים וְלָזֶה בַּיִת אֶחָד. זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּתִּים מוֹדְדִין לוֹ מִן הֶחָצֵר אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל בַּיִת וּבַיִת עַל כָּל רֹחַב הַפֶּתַח אֲפִלּוּ הָיָה עֶשֶׂר אַמּוֹת. וְזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת אֶחָד נוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּרֹחַב פִּתְחוֹ לִפְנֵי פִּתְחוֹ. וְהַנִּשְׁאָר מִן הֶחָצֵר אִם יֵשׁ בָּהּ שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָזֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְלָזֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת חוּץ מִן הַפְּתָחִים יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה וְחוֹלְקִין. פָּחוֹת מִזֶּה אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה:

מגיד משנה חצרות הכפרים וכו'. לשון הגמרא גבי חצר אמר ר''י ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים ובברייתא פתחים שבחצר יש להן ארבע אמות לכל אחד וכו' ופירש הרב אבן מיגש ז''ל כגון חצרות הכפרים על הדרך שכתב המחבר וזה לשונו כגון שבא ראובן ובנה בקרקע עולם בית אחד ובא שמעון ובנה כנגדו שני בתים ואח''כ הסכימו שניהם והקיפו על בתים אלו. עוד כתב אבל חצרות שבמדינות שהן בין שותפין ויש לו לאחד מהן בה חלק ידוע כשבאין לחלוק הדבר ידוע שאין כל אחד נוטל אלא כפי מה שמביא ראיה שיש לו בין הרבה בין מועט הילכך אם מגיע לכל אחד מהן בחלקו בחצר זו בית שיש בו ארבע על ארבע ולפניו אויר שיש בו ארבע על שמונה נמצא שיש בה דין חלוקה וכופין זה את זה לחלוק בין מגיע לו בזה האויר פתחים הרבה בין שאין מגיע לו אלא אחד ע''כ: כיצד היו שני שותפין וכו'. מימרא דרב חסדא וברייתא כוותיה ורחב ארבע אמות שיש לכל פתח ברחבו של פתח אם מעט ואם הרבה כמ''ש ז''ל וכן פירש''י ז''ל והוא פירשה במי שיש לו שני בתים ולהן שלשה פתחים וחלק נכסיו ונתן האחד לראובן והשני לשמעון אם באו לחלוק את החצר כל אחד נוטל ארבע אמות לכל פתח ופתח להלן מן הפתח כנגדו והרחב כדי רחב הפתח והשאר חולקין בשוה וכן פירש גאון ז''ל וכתבו ז''ל מן הפירושין האלו נלמוד שאם ירשו או לקחו שניהם בשתוף בתים וחצר ואח''כ חלקו בתים כל אחד נוטל בחצר בשוה זה כזה אע''פ שיש לאחד פתחים יתירים על חבירו וכתב הרשב''א ז''ל ומיהו נ''ל דאפילו שותפין שחלקו בתים בחצר אם העלו סתם את שיש לו שני פתחים על שאין לו אלא פתח אחד בכי האי את שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ופתח שאני אומר שאף זכות פירוק הפתחים נכלל בתוך העילוי ועל הכל העלו מן הסתם והביא ראיות לזה וכתב בסוף דבריו וכנ''ל מדברי רבינו חננאל ז''ל:

כסף משנה כיצד היו שני שותפים וכו'. כתב הרב המגיד רחב ארבע אמות שיש לכל פתח וכו'. אבל הרא''ש כתב אם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ''מ נוטל ארבע על ארבע דלא חזי לפרק משאו בבציר מהכי כדאמרינן בפרק חזקת (דף ס') גבי הא דתנן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשווייה תרי בר תרתי דקא שקיל שמונה אמות בחצר עכ''ל ויש לתמוה על רבינו שהרי ראיה זו שהביא הרא''ש ראיה חזקה היא ולכן נ''ל לפרש דרבינו נמי סבר דבסתם פתח שהוא רחב איירי ולא חשש לפרש שאם הפתח פחות מארבע אמות מכל מקום נוטל ארבע על ארבע מפני שאינו מפורש בהדיא בגמרא:

ב * בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּתָחִים רַבִּים מִכָּל רוּחוֹתָיו יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל רוּחַ. וְאִם יִחֵד לוֹ פֶּתַח אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ:

ההראב"ד בית שיש לו פתחים וכו' עד כנגד פתחו. א''א לא אמרו בגמ' יחוד מפקיע שאר הרוחות אלא בחפירה דסופלי והיחוד הוא תיקון כניסה ויציאה אבל בית שיש לו פתחים הרבה מארבע רוחות מה תיקון הם צריכין:

מגיד משנה בית שיש לו פתחים הרבה מכל רוחותיו וכו'. בגמרא אמר אמימר האי חפירה דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח ורוח ולא אמרן אלא דלא מייחד ליה פתחא אבל מייחד ליה פתחא אין לו אלא ארבע אמות לפתחו ע''כ. ופירש אבן מיגש ז''ל חפירה דסופלי מקום שמעבדין בו העורות וקסבר אמימר דהאי חפירה דסופלי כבית היא חשובה וזכיא בארבע אמות כנגד פתחה וכיון דאית ליה ארבעה פתחים מארבע צדדיה זכתה בארבע אמות מכל צד וצד ואין חבירו יכול לומר לו אין זה בית ע''כ ועל דרך זה כתב המחבר בית שייחד לו פתח שאין לו אלא ארבע אמות לאותו פתח ובהשגות א''א לא אמרו בגמרא יחוד מפקיע וכו' והמחבר אינו מפרש יחוד תקון כניסה ויציאה שא''כ היה לו לומר בגמרא אבל עבד ליה ולא עבד ליה ולא אבל ייחד ליה אלא כבר יש לחפירה ארבע אמות לכל רוח וכשייחד אחד מהם להכניס ולהוציא נסתלק זכות האחרים וכן הדין לבית:

כסף משנה בית שיש לו פתחים הרבה וכו'. וכתב ה''ה המחבר אינו מפרש יחוד תיקון כניסה ויציאה וכו' וכשייחד אחד מהם להכניס ולהוציא נסתלק זכות האחרים וכן הדין לבית עכ''ל. וא''ת הרי כתב רבינו בסמוך בית סתום יש לו ארבע אמות ומי עדיף ייחד לו פתח מפתח סתום ונ''ל דהתם בבית שאין לו אלא פתח אחד אע''פ שהוא סתום סופו ליפתח ומיהו כי פרץ פצימיו מוכח שאין דעתו לפתוח עוד ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות:

ג אַכְסַדְרָה [ג] אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְהִכָּנֵס לְתוֹכָהּ בְּמַשָּׂאוֹ אֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת וְאִם לָאו יֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. שֶׁלֹּא אָמְרוּ שֶׁיֵּשׁ לְכָל פֶּתַח וּפֶתַח אַרְבַּע אַמּוֹת אֶלָּא לִפְרֹק שָׁם מַשָּׂאוֹ:

מגיד משנה אכסדרה אם אפשר לו וכו'. נתבאר חילוק האכסדרה ודינה שם ופי' אם אפשר לו וכו' לפי פירוש רש''י ז''ל הוא כשהיתה בנויה על דרך שאין מניחין בה כלום והיא פנויה לפרק משא: שלא אמרו שיש לכל פתח כו'. וזה הטעם נתבאר בגמרא שם בדין האכסדרה ויש שהיו סבורין לומר שאחר שלפרק משאו נתנו אינן קנויות קנין גמור אלא שהן מיוחדות לכל אחד לפירוק משאו וחבירו ג''כ משתמש בהן לעתים וכן מצאו בירושלמי וכבר הכריע הרשב''א ז''ל שהן קנויות לגמרי:

ד בֵּית שַׁעַר אוֹ מִרְפֶּסֶת יֵשׁ לָהֶם אַרְבַּע אַמּוֹת. הָיוּ חֲמִשָּׁה בָּתִּים פְּתוּחִים לְמִרְפֶּסֶת וְהַמִּרְפֶּסֶת פְּתוּחָה לֶחָצֵר אֵין לָהּ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת:

מגיד משנה בית שער או מרפסת וכו'. פירש''י בית שער בית קטן שלפני פתח טרקלין. מרפסת הרבה פתחי עליות פתוחין לו ע''כ. ואבן מיגש ז''ל כתב מרפסת שהיא בית שעולין ממנו לשתי עליות או שנכנסין ממנו לשתי חצרות או לשני בתים עכ''ל והדין ברייתא שם: היו חמשה בתים וכו'. באותה ברייתא שם והטעם שהרי כולן נכנסים דרך המרפסת:

ה לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת:

מגיד משנה לול של תרנגולין וכו'. פירש''י בית קטן מגדלין בו התרנגולים ויש לו פתח לחצר ובעיא דאיפשיטא היא שם וכבר נתבאר שם למה אין לו ארבע אמות:

ו בַּיִת חֶצְיוֹ מְקֹרֶה וְחֶצְיוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקֹרֶה בֵּין שֶׁקֵּרוּיוֹ כְּלַפֵּי פְּנִים בֵּין שֶׁקֵּרוּיוֹ כְּלַפֵּי חוּץ אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת:

מגיד משנה בית חציו וכו'. בעיא דאיפשיטא שם וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא לי דוקא בשיש ארבע אמות על ארבע במה שאינו מקורה דכל פחות מד' אמות אינו ראוי לפירוק משא והילכך אם אין שם ארבע על ארבע במה שאינו מקורה יש לו ארבע אמות:

ז בַּיִת סָתוּם יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. פָּרַץ אֶת פְּצִימָיו אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת:

מגיד משנה בית סתום יש לו ארבע אמות וכו'. ברייתא שם ופירש''י ז''ל שהיה לו פתח לחצר וסתמו ויש לו ארבע אמות בחלוקת החצר אם באו לחלוק כאילו הוא פתוח: פרץ את פצימיו וכו'. באותה ברייתא ופירוש שסלק המזוזות והמשקוף כשסתמו והטעם דכל שפרץ פצימיו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהוא מסלק עצמו ומפקיר זכותו בחצר לשכניו שאלמלא כן היה סותם בלא פריצת פצימין:

ח * בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בֶּחָצֵר אֶלָּא אִם יֵשׁ בֶּחָצֵר אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה עַד פֶּתַח הַבַּיִת הַזֶּה חוֹלְקִין. וְהַזֶּבֶל שֶׁל חָצֵר מִתְחַלֵּק לְפִי [ד] הַפְּתָחִים. אֲבָל אַכְסַנְיָא [ה] שֶׁל מֶלֶךְ לְפִי בְּנֵי אָדָם:

ההראב"ד בית שאין בו ד' על ד' כו' עד פתח הבית הזה חולקין. א''א נראה מדבריו שאין לו חלק בחצר כלל וזה העני שלא הורישו אביו אלא זה הבית הפסיד כניסה ויציאה מן החצר וכל משא שישא יפרק אותה משם על זה נאמר בתר עניא אזלא עניותא ואם הוציאוהו מדין ארבע אמות בחצר כנגד פתחו שלא תהא חצירו גדולה מביתו מדין כל תשמישו וחלקו בחצר לא הוציאוהו. ואם תאמר שלא אמר אלא על ארבע אמות שכנגד פתחו א''כ היה לו לומר אא''כ יש בכל החצר ח' אמות לזה וארבע אמות לזה עד הפתח הזה חולקין ואולי שדיבר בשנים שבחצר שיש להם בתים קטנים הללו ואין להם שותף עוד בחצר עכ''ל:

מגיד משנה בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות וכו'. בסוכה פ''ק (דף ג') ברייתא בית שאין בו ארבע על ארבע וכו' אין האחין והשותפין חולקין ופירשוה שם בגמרא אין בו דין חלוקה בחצר דאמר רב הונא וכו' ורב חסדא אמר נותן ארבע אמות לכל פתח ופתח והשאר חולקין בשוה בית דלמיהוי קאי יהבינן ליה חצר האי דלמיסתר קאי לא יהבינן ליה חצר. ובהשגות א''א נראה מדבריו שאין לו חלק בחצר כלל וכו' ואין להם שותף עוד בחצר (ומה נעשה וצריך מתרגם לתרגמו) ע''כ. ולי נראה דודאי אף דעת המחבר היא שיש לו כניסה ויציאה בחצר שאל''כ לא היה אומר אין לו ארבע אמות בחצר אלא ודאי לא מיעטו מדין כניסה ויציאה ונראה שלא מיעטו אלא מארבע אמות שכנגד הפתח כדברי הר''א ז''ל אבל הארבע אמות האחרות שיש לכל בית זולת אלו שכנגד הפתח אף לזה יש לו ודקדוק לשון המחבר כך ארבע אמות לזה פירוש מלבד ארבע אמות שיש לו כנגד פתחו אם היה ביתו ארבע על ארבע וארבע אמות לזה פירוש שיש לו הבית הקטן עד פתח הבית הזה חולקין ולא הוצרך המחבר להזכיר ארבע אמות שכנגד הפתח לזה שיש לו בית רחב ארבע על ארבע דפשוט הוא ואם היה דעת המחבר לומר שאין לו לזה כלל היה לו לומר אם יש כשיעור לשאר השותפין חולקין ונמצא שלענין הדין שניהם נתכוונו לדבר אחד: והזבל של חצר חולקין וכו'. בברייתא פ''ק דב''ב ופירש אבן מיגש ז''ל מפני שעיקרן מן הבתים הוא וכפי רוב הבתים ירבה הזבל ורש''י פירש מתחלקת לפי פתחים לזבל שדות לפי שדרך הפתחים השליכוהו עד שנעשית אשפה עכ''ל: אבל האכסניא של מלך לפי בני אדם. בברייתא שם ופירש המחבר כפירוש השני שבא בהלכות ולשון רש''י ז''ל חיל של מלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם:

ט הַשֻּׁתָּפִין שֶׁרָצוּ לַחֲלֹק דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַפְסִידִין אֶת שְׁמוֹ חוֹלְקִין. וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁרָצוּ לֹא יַחֲלֹקוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֶרֶךְ אֶחָד. אֲבָל בִּשְׁתֵּי כְּרִיכוֹת חוֹלְקִין:

מגיד משנה השותפין שרצו לחלוק דבר שאין בו וכו'. משנה שם (דף י"א) ופירש''י ז''ל משום דבעי למיתני ובכתבי הקדש אע''פ ששניהם רוצים לא יחלוקו וכו' לפי שגנאי הדבר לחתכן תנא רישא יחלוקו: בד''א בכרך וכו'. שם (דף י"ג ע"ב) מימרא ופירוש בכרך אחד אע''פ שיגיע לזה תורה ולזה נביאים אין חולקין שאין כבודן של ספרי הקדש שיחלקו בב''ד אחר שנתחברו בכרך אחד עכ''ל הרשב''א ז''ל. וכתבו המפרשים ז''ל דבארבע אמות של חצרות דפירוק משא אין בהן דין גוד או איגוד שאם אין חצר לפרק משאו אין בית:

י מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָה שֶׁרָצוּ שֻׁתָּפִין לְחַלְּקוֹ אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. שֶׁזֶּה קִנְיַן דְּבָרִים הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדָם שֶׁזֶּה רָצָה בְּרוּחַ פְּלוֹנִי וְזֶה רָצָה בְּרוּחַ פְּלוֹנִי אֵינָן יְכוֹלִים לַחְזֹר בָּהֶם. וְכֵן אִם הָלַךְ זֶה בְּעַצְמוֹ וְהֶחֱזִיק בְּחֶלְקוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ וְהֶחֱזִיק בְּחֶלְקוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדָם אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחְזֹר [ו] בַּחֲבֵרוֹ:

מגיד משנה מקום שאין בו דין חלוקה וכו'. ראש פ''א. ומ''ש כמו שביארנו. פ''ה מהלכות מכירה: אבל אם קנו וכו'. בגמרא שם: וכן אם הלך זה בעצמו וכו'. לשון הגמרא שם ויש מי שפירש שאפילו החזיק שלא בפני חבירו ולא אמר לו לך חזק וקני קנה שאין זה כמכר שצריך או אמירה או חזקה בפניו כמו שנתבאר פ''א מהלכות מכירה שאין זה אלא בירור חלקים לבד וזהו שאמרו והלך זה בעצמו והחזיק ויש מי שפירש שאפילו לא החזיק אלא אחד זכה הלה בחלק האחר ואו או קאמר שהרי אפי' חליפין גמורין שנו בתוספתא החליף מטלטלין במטלטלין קרקע בקרקע מטלטלין בקרקע קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ע''כ:

יא * הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ וְעָשׂוּ בֵּינֵיהֶם גּוֹרָל כֵּיוָן שֶׁעָלָה גּוֹרָל לְאֶחָד מֵהֶן קָנוּ כֻּלָּן. בַּהֲנָיָה שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהֶם שֶׁשָּׁמְעוּ זֶה מִזֶּה לְדָבָר שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו גָּמַר כָּל אֶחָד מֵהֶן וּמַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ:

ההראב"ד האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל וכו' עד ומקנה לחבירו. א''א לא נתחוורו דבריו עכ''ל:

מגיד משנה האחין שחלקו ועשו ביניהן גורל וכו'. ברייתא פרק בית כור (דף כ"ה ע"ב) ולשונה האחין שחלקו כיון שעלה הגורל לאחד מהן קנו כולן ויש שפירשו כגון שהסכימו שיחלקו לפי סדר תולדותן שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון וכיון שעלה גורל לראובן קנה שמעון בחלק הסמוך וכן לוי אחר שמעון ורש''י ז''ל פירש בין ממקרקעי בין ממטלטלי דסתמא אמרו קנו ולא חילקו בין זה לזה ואחין דנקט לאו דוקא דהוא הדין לשותפין אלו דבריו ז''ל ויש מי שפירש בשלא חלקו לפי סדר אלא כל אחד יזכה בחלק שיעלה מהקלפי ופי' הברייתא אם הם שנים כיון שזכה הלה בחלק זה זכה שני בחלקו ואם הם שלשה או יותר קנו כולן זה שעלה לו הגורל זכה בחלקו והאחרים קנו כולן לענין לחלוק באותן חלקים שיעשו ע''פ הגורל ואין אחד מהם יכול לחזור ולומר לא בגורל אני חפץ אלא בעילוי אלא כיון שעלה הגורל לאחד מהם יחלקו גם כולם בגורל ויש מי שפירש קנו לגבי ראשון שעלה לו הגורל שהוא אינו יכול לעכב עליהן ולא הן עליו אבל מ''מ אם רצה אחד מן הנשארים לעכב ולחלוק בינו ובין שאר האחרים בעילוי שומעין לו והראשון נראה עיקר עכ''ל הרשב''א ז''ל. ומ''ש המחבר בהנאה שנעשית וכו'. מבואר בגמרא בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי וכו'. ובהשגות א''א לא נתחוורו דבריו ע''כ. ולא אבין לו אלא א''כ רצה לומר שהיה לו לברר דבריו:

יב הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ הֲרֵי הֵן כְּלָקוֹחוֹת זֶה מִזֶּה. וְאֵין לָהֶם דֶּרֶךְ זֶה עַל זֶה. וְלֹא [ז] סֻלָּמוֹת זֶה עַל זֶה. וְלֹא חַלּוֹנוֹת זֶה עַל זֶה. וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם זֶה [ח] עַל זֶה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁחָלְקוּ לֹא נִשְׁאַר לְאֶחָד מֵהֶן זְכוּת בְּחֵלֶק חֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹמַר לָאַחִין כְּשֶׁהָיְתָה הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ לְאֶחָד הָיָה מַעֲבִיר בָּהּ אַמַּת הַמַּיִם הַזֹּאת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֲבָל עַתָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית זֶה חֶלְקִי יֵשׁ לִי לְהָסִיר אַמַּת הַמַּיִם מֵעָלַי. וְכֵן סוֹתֵם הַחַלּוֹן [ט] הַמַּשְׁקִיף עַל חֶלְקוֹ וּבוֹנֶה בְּצַד הַסֻּלָּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבַטֵּל תַּשְׁמִישׁוֹ. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ שָׂדֶה מֵאֶחָד וְחָלְקוּ לֹא נִשְׁאַר לְאֶחָד מֵהֶם זְכוּת בְּחֵלֶק חֲבֵרוֹ. וּמַפְסִיק אַמַּת הַמַּיִם מֵחֶלְקוֹ וְסוֹתֵם הַחַלּוֹנוֹת:

מגיד משנה האחין שחלקו הרי הם כלקוחות וכו'. פסק כשמואל דפ''ק (דף ז') וזה לשון המימרא האחין שחלקו אין להם לא דרך זה על זה ולא אמת המים זע''ז וכו'. ומ''ש המחבר הרי הן כלקוחות. לומר שהוא הדין למי שמכר חצי שדהו וכיוצא בזה נתבאר פרק המוכר את הבית ששמואל סובר שהרי האחין כלקוחות זה מזה: וכן סותם את החלון המשקיף על חלקו וכו'. זהו פירוש ולא את החלונות האמור בגמרא אבל רש''י ז''ל פירש ולא חלונות לערער על סתימת האורה וכן כתב הרשב''א ז''ל כלומר ולא דין חלונות זה על זה שאם בא לבנות כנגדה בונה אע''פ שמאפיל אבל אינו מחייבו לסתמן משום שהוא לא נתחייב לו בנין וכן כתב הרמב''ן ז''ל שאינו מחייבו לסתום אע''פ שמזיקו בהיזק ראייה עכ''ל עוד כתב ומהא שמעינן למי שיש לו בתים וחצר וחלונותיו פתוחות לחצר ומכר החצר שאין הלוקח בעל החצר נמנע מלבנות בחצרו כותל בד' אמות לחלונות ואף על פי שמאפיל: והוא הדין בשנים שקנו שדה מאחד וכו'. זה פשוט דאחין לאו דוקא וכן כתב ן' מיגש ז''ל:

כסף משנה האחים שחלקו הרי הם כלקוחות וכו'. כתב הריב''ש בסי' תי''ו הסכימו כל המפרשים שאין הכוונה שיוכל האחד לכוף את האחר שיסלק ההיזק ההוא אלא שהניזק יכול לבנות בשלו בענין שיסתלק השיעבוד ההוא כגון שאם היתה אמת המים עוברת דרך שדהו יכול לסתרה לפי שכל אחד יבנה בשלו מה שירצה מבלי שיוכל חבירו לעכב עליו אבל לא שיוכל הוא לכוף את חבירו שיסתרנה הוא וכן אם היו לאחד נטפי ושופכי על חצר חבירו אין זה יכול לכופו לסלקה אבל אם יכול הוא לעשות אי זה בניין בשלו בענין שלא ירדו המים ההם בחצר הרשות בידו וזהו לשון הרמב''ם שאם היתה אמת המים עוברת יכול זה לסתרה וכן יש מי שפירש גם כן אין להם חלונות אין להם דין חלונות זה על זה שיצטרך זה להרחיק מכנגדן ארבע אמות כדי שלא יאפיל אלא בונה בשלו כרצונו אבל אינו כופהו לסתמן מפני היזק ראייה אמנם הרמב''ם כתב שאם היה לו חלון המשקיף על חבירו יכול לכופו לסתמה אע''פ שלא כתב כן באמת המים והטעם לדבריו דשאני היזק ראייה דגירי דידיה הוא ויש בו קצת איסור מה שאין כן באותם השיעבודים האחרים עכ''ל והרא''ש כתב וז''ל כתב הראב''ד ז''ל נהי דאין יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם מיהו כל זמן שלא בנה לפניהם אינו יכול לומר סתום חלונותיך אף על פי שיש בהם היזק ראייה ואין דבריו נראים כלל דכיון דאין חזקה באורה היכי מצי מיעביד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דלבתר תלת שנין טעין בחזקה וכן כתב הרמב''ם שצריך לסתום החלון עכ''ל הרא''ש. ולעניות דעתי נראה שאין דברי רבינו מוכרחים להתפרש כן שהרי אפשר לפרש דבריו כדברי המפרשים שאינו יכול לומר לו סתום חלונותיך: ומ''ש סותם החלון, היינו לומר שבונה כנגדו ואע''פ שהוא סותם חלונותיו של זה ודבריו שבפרק ז' מהלכות אלו מוכיחים שכוונתו כך וגם מדקדוק לשונו בפרק זה עצמו משמע כן שכתב בונה בצד הסולם ועל דרך זה הוא מ''ש סותם את החלון ועוד דמדפתח יש לי להסיר אמת המים דמיירי באותו שבא לערער על חבירו א''כ גם מ''ש וכן סותם החלון באותו שבא לערער על חבירו מיירי שבא לבנות כותל בפני חלונותיו של זה ונמצאו נסתמות אבל כל זמן שהוא אינו בונה אינו יכול לכוף את חבירו לסתום חלונותיו וזה נכון בפירוש דברי רבינו ולא כמו שפירשם הריב''ש ואפשר שהיה כתוב בנוסחת רבינו שביד הריב''ש יכול לכופו לסתמו ולפיכך הוצרך לידחק בנתינת טעם לדבריו לחלק בין אמת המים לחלון אבל נוסחא דידן כמו שפירשתי דבריו להסכימם עם כל המפרשים זולת הרא''ש:

יג אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ שָׂדֶה מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים אוֹ מִשְּׁנֵי אַחִין. אֵין לְאֶחָד מֵהֶן לְהַפְסִיק אַמַּת הַמַּיִם וְלֹא לְשַׁנּוֹת דָּבָר מִן הַנְּזָקִים שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהֶן הַמּוֹכְרִין:

מגיד משנה אבל שנים שקנו שדה משני אחים או משני אנשים. פירוש ובשל מוכרים היה נודע חלק כל אחד והיו מחזיקין בנזקין אלו שאם המוכרים היו משותפין ואלו חלקו ודאי אין להם זה על זה כלום דמה לי באין מכח אחד מה לי באין מכח שנים המשותפין וכן כתב אבן מיגש ז''ל זה לשונו קי''ל הלכה כשמואל בדיני וה''ה לתרי דאתו מכח תרי והנך קמאי לא פלגי ברוחות דכיון דלא פלוג ברוחות ליכא הכא חזקה כלל דהא לא מברר חולקא דחד מינייהו כי היכי דתיהוי עלה חזקה ע''כ ומכאן שדברי המחבר תלמידו הן בשהראשונים היו חלוקין ברוחות, זה נראה:

יד חֲצַר הַשֻּׁתָּפִין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה. אוֹ שֶׁחִלְּקוּהָ בִּרְצוֹנָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה. יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ. שֶׁהֶזֵּק רְאִיָּה [י] הֶזֵּק הוּא וְאֵין לוֹ חֲזָקָה בֶּחָצֵר. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ כָּךְ שָׁנִים רַבּוֹת בְּלֹא מְחִצָּה כּוֹפֵהוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

מגיד משנה חצר השותפין שיש בה דין וכו'. ראש פ''ק (דף ב') משנה בביאור: ואין לו חזקה בחצר וכו'. דעת המחבר כדעת רבו דבחצר בדוקא שאין לו חזקה משום דממילא הן מזיקין זה את זה בלא עשיית שום מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן שלש שנים או יותר אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה לדעתם ז''ל ויתבארו דינין אלו פ''ז:

טו רֹחַב מְקוֹם הַכֹּתֶל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶם. וְכַמָּה יִהְיֶה רָחְבּוֹ. הַכּל כְּמִנְהַג [כ] הַמְּדִינָה. וַאֲפִלּוּ נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֵּינֵיהֶם בְּקָנִים וּבְהוּצִין. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֲוִיר שֶׁיִּסְתַּכֵּל בּוֹ וְיִרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ:

מגיד משנה רוחב מקום הכותל משניהם וכו'. במשנה בונין את הכותל באמצע: הכל כמנהג המדינה וכו'. במשנה ופירשו ז''ל לפי מנהג המדינה מה שנוהגין השותפין לבנות כשחולקין ביניהם ואינו ר''ל לפי מנהג שאר בנייני המדינה אלא לפי מנהג שאר בנייני השותפין: ואפילו נהגו לעשות מחיצה וכו'. מבואר בגמרא (דף ד'):

טז * כַּמָּה גֹּבַהּ הַכֹּתֶל אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן בְּגִנָּה כּוֹפֵהוּ לְהַבְדִּיל גִּנָּתוֹ מִגִּנַּת חֲבֵרוֹ בִּמְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אֲבָל בְּבִקְעָה אֵין צָרִיךְ לְהַבְדִּיל בִּקְעָתוֹ מִבִּקְעַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. רָצָה לְהַבְדִּיל בִּקְעָתוֹ מִבִּקְעַת חֲבֵרוֹ כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה וְעוֹשֶׂה חָזִית כְּמוֹ אַמָּה בְּסִיד מִבַּחוּץ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁלּוֹ. וְאִם עָשׂוּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם בּוֹנִים הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע וְעוֹשִׂין חֲזִית מִכָּאן וּמִכָּאן. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶן:

ההראב"ד כמה גובה וכו' עד י' טפחים. א''א זה שיבוש גדול אלא כותל ארבע אמות עכ''ל:

מגיד משנה וכמה גובה הכותל וכו'. נתבאר בסוגיא (דף ה') ובמשנה דכותל חצר שנפל: וכן בגינה כופהו וכו'. דעת המחבר שאין היזק ראייה בגינה ולפיכך די בעשרה טפחים כדי שיתפס כגנב ולשמירה בעלמא ומה שאמרו אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה אינו אלא מדת חסידות ולא נכריח לגדור ארבע אמות בשביל כך ודברי טעם הן אלא שהסוגיא של תחלת הפרק קשה עליו וכבר שאלו ממנו חכמי לוניל למה לא כתב ארבע אמות מדין היזק ראיה והשיב להם בחייו, ודעת הרמב''ן ז''ל שארבע אמות גודרין וכ''כ בהשגות: אבל בבקעה וכו'. נתבאר במשנה ובגמרא ושם נתבאר שאפילו בגינה במקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו לגדור ואין בין גינה לבקעה אלא בסתם וכ''כ אבן מיגש ז''ל: רצה להבדיל בקעתו וכו'. במשנה ופי' מבחוץ לצד חבירו. ומ''ש כמו אמה בסיד. כר''י שפירש כן חזית האמור במשנה: לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים וכו'. שם. ואם עשו מדעת שניהם וכו'. במשנה שם: לפיכך אם נפל הכותל וכו'. גם זה במשנה שם פירוש והוא הדין בכותל חצר שנפל שהמקום והאבנים של שניהם וכן מבואר במשנה שם ואיתמר עלה בגמרא פשיטא ואמרינן לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו א''נ דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ''ל ופירשו אפילו אין האבנים יוצאות מתחת ידי זה ואין אנו רואין אותן ברשותו וחבירו תובעו במחצית האבנים והלה טוען לא כי הכותל היה כולו שלי אינו נאמן ואע''פ שהיה יכול להכחיש ולומר אינן בידי וכגון שיש זמן רב מן הנפילה שאפילו שותפין מקפידין זה על זה בזמן מרובה ה''ז מגו במקום עדים דאנן סהדי דבחצר הכותל של שניהם וכן בבקעה כשעשו שניהם חזית ומיגו במקום עדים לא אמרינן ושיטה אחרת יש בהלכות כתבה המחבר בסמוך:

כסף משנה אבל בבקעה אין צריך להבדיל בקעתו וכו'. בגמרא קאמר היכא דעבד המחיצה מהוצא מאי תקנתא ליעביד ואיני יודע למה השמיטו רבינו:

יז * הַמּוֹכֵר גִּנָּה לַחֲבֵרוֹ סְתָם וְהָיְתָה מְעֹרֶבֶת עִם גִּנּוֹת אֲחֵרוֹת. כּוֹפִין אֶת הַלּוֹקֵחַ לִבְנוֹת אֶת הַכֹּתֶל בֵּינֵיהֶם. * וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר בַּגִּנּוֹת. אֲבָל אִם מָכַר בִּקְעָה סְתָם אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִגְדֹּר אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ:

ההראב"ד המוכר גינה לחבירו וכו' עד הכותל ביניהן. א''א וכן המוכר עכ''ל: ואפילו וכו' עד במקום שנהגו. א''א זה שיבוש:

מגיד משנה המוכר גינה לחבירו וכו'. לא ידעתי מאין זה למחבר ובהשגות השוה דינן למי שהיו להם שתי גנות סמוכות זו לזו וכך כתוב שם א''א וכן המוכר: ואפילו במקום שנהגו שלא וכו'. א''א זה שיבוש ע''כ. דעת הר''א ז''ל שלוקח ומוכר ומי שהיו גנותיהן סמוכות דינן שוה ואפשר שדעת רבינו ז''ל לומר שכל מי שמוכר לאחר דעתו שהקונה יסלק לו כל נזק הבא מחמתו כגון זה שגנותיו סתומות מכל צדדיהן אלא לצדי זו שמכר והרי זה דומה למה שאמרו ונתבאר פכ''א מהלכות מכירה שהמוכר חצי שדה לוקח מקבל עליו מקום הגדר חריץ ובן חריץ ומשם למד רבינו דין זה ואפשר שזהו שכתב ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור כך נ''ל לדעת רבינו ז''ל:

כסף משנה המוכר גינה לחבירו סתם וכו'. כתב ה''ה לא ידעתי מנין לו זה למחבר וכו' עד ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור. x ול''נ שרבינו סובר דמאי דאוקימנא דמתני' ה''ק סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו לגדור דמי ואין מחייבין אותו ה''פ המוכר גינה סתם מעורבת עם גנות אחרות מחייבין את הלוקח לגדור [אבל המוכר סתם בקעה אין מחייבין אותו לגדור ומ''ש] ואפי' במקום שלא נהגו לגדור בגנות פירושו שלא נהגו לגדור דהיינו סתם וכמקום שנהגו לגדור דמי ואע''פ שמתוך דברי רבינו בפ' זה נראה שהוא מפרש אוקימתא זו כפשטה אפשר ששני פירושים נאמרו בה ותרווייהו איתנהו:

יח מָקוֹם [ל] שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת כְּתָלִים הַמַּבְדִּילִין בַּחֲצֵרוֹת אוֹ בַּגִּנּוֹת בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינָן גָּזִית זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְזֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּגָזִית זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה. בִּכְפִיסִין זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם. בִּלְבֵנִים זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה. וְכָל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ עֳבִי הַכֹּתֶל עִם הַסִּיד. וְהוֹאִיל וּמְקוֹם הַכֹּתֶל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶם אִם נָפַל הַכֹּתֶל הֲרֵי הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ נָפַל לִרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶן אוֹ שֶׁפִּנָּה אֶחָד מֵהֶן אֶת כָּל הָאֲבָנִים לִרְשׁוּתוֹ וְטָעַן שֶׁמָּכַר לוֹ חֲבֵרוֹ חֶלְקוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֶלָּא הֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּת שֶׁל שְׁנֵיהֶם עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה:

מגיד משנה מקום שנהגו לבנות הכותלים וכו'. כאן ביאר המחבר שפירוש כמנהג המדינה כמנהג שותפי המדינה בבניינים כמו שכתב למעלה ושיעורין אלו מפורשים במשנה ופירוש כפיסין אריחין והאריח חצי לבנה שהוא טפח ומחצה ועביו של כותל אריח מכאן ואריח מכאן וטפח באמצע שנותן שם טיט כדי לחברן ופירוש שיעורי רחב הכותלים אינו לפי מנהג שאם נהגו לבנות גזית בארבעה טפחים אינו כלום אלא כופהו בחמשה וכן בשאר וכתבו ז''ל דבעיר חדשה אין אחד מהם יכול לכפות חבירו אלא בפחות שבכותלים הנזכרים במשנה והוא לבנים: והואיל ומקום הכותל משל שניהם וכו'. כבר נתבאר זה למעלה וכתוב בהלכות שמעינן מיהא דמילתא דידיע לתרי שותפי אע''ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפקא מחזקה דאידך מ''ט השותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית ליה חזקה אלא בראיה א''נ לאחר חלוקה ע''כ וכבר כתבתי שיטה אחרת למעלה ונראית שדעת ההלכות בשאנו רואים האבנים תחת ידו ויש עדים שמכירין אותם וכ''כ הרשב''א ז''ל וכ''כ אבן מיגש ז''ל דאי ליכא סהדי דמסהדי בהכי הוא מהימן מדין מגו דאי בעי אמר אהדרינהו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן