הלכות שכנים - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכנים - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַנּוֹתֵן מַתָּנָה אֵין בָּהּ דִּין בֶּן הַמֵּצַר. הָיָה כָּתוּב בִּשְׁטַר מתָּנָה שֶׁאַחֲרָיוּת מַתָּנָה זוֹ עַל הַנּוֹתֵן יֵשׁ בָּהּ דִּין בֶּן הַמֵּצַר הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ אַחֲרָיוּת מְכִירָה הִיא וְלֹא כָּתַב מַתָּנָה אֶלָּא לְבַטֵּל זְכוּת בֶּן הַמֵּצַר. וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ. מַה שֶּׁהִיא שָׁוָה:

מגיד משנה הנותן מתנה וכו'. מפורש שם: היה כתוב בשטר מתנה זו אחריות וכו'. ג''ז שם:

ב אָמַר הַלּוֹקֵחַ כֵּן הוּא וְהַעֲרָמָה עָשִׂינוּ וּמְכִירָה הִיא בְּכָךְ וְכָךְ קְנִיתִיהָ נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּדִין הַשְּׁלוּחִין. [א] וְיֵרָאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לִטְעֹן דָּמִים שֶׁהֵן רְאוּיִין אוֹ יֶתֶר מְעַט. אֲבָל אִם אָמַר עַל שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם קָנִיתִי אֵינוֹ נֶאֱמָן:

מגיד משנה אמר הלוקח כן הוא וכו'. זה מבואר בהלכות: ויראה לי שצריך לטעון וכו'. טעם הרב ז''ל שאל''כ היו יכולין להערים ולמכור ויטעון דמים הרבה וא''ת שאין אדם חשוד על השבועה ומתוך כך נאמינהו א''כ אם היה טוען שהיא מתנה אע''פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבועה אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה הכא נמי חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתים, זה נראה:

ג הָיָה כָּתוּב בִּשְׁטַר מַתָּנָה וְקִבַּלְתִּי עָלַי אַחֲרָיוּת מַתָּנָה זוֹ שֶׁאִם תֵּצֵא מִיָּדוֹ אֶתֵּן לוֹ מָאתַיִם נוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֵּצַר מָאתַיִם וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא מָנֶה:

מגיד משנה היה כתוב בשטר מתנה וכו'. מפורש בהל' הדין והטעם. וכ' הרשב''א ז''ל ואם קיבל עליו אחריות סתם ולא פירש לו סך ישבע הלה בכמה לקחה ויטול ואם זה עומד בטענתו ואומר לא כי אלא מתנה היא סלוקי ודאי [לא] מסלקינן ליה ונ''ל ששמין כמה שוה ונותן עכ''ל:

כסף משנה היה כתוב בשטר מתנה וכו'. כתב הרב המגיד מפורש בהלכות הדין והטעם וכתב הרשב''א ואם זה עומד בטענתו וכו' תמיהני על הרב המגיד שהרי חולק על רבינו שהרשב''א ז''ל סובר שאינו נותן לו אלא מה ששוה ורבינו סובר שנותן לו מאתים זוז והו''ל לרב המגיד לכתוב אבל הרשב''א כתב דלשתמע שבא לחלוק:

ד הֶחְלִיף חָצֵר בְּחָצֵר אֵין בָּהּ דִּין בַּעַל הַמֵּצַר. הֶחְלִיף חָצֵר בִּבְהֵמָה אוֹ בְּמִטַּלְטְלִין רוֹאִין דְּמֵי אוֹתָהּ הַבְּהֵמָה אוֹ דְּמֵי אוֹתָם הַמִּטַּלְטְלִין וְנוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֵּצַר וּמְסַלְּקוֹ. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ תֵּן לִי כַּמָּה שֶׁלָּקַחְתִּי בּוֹ שֶׁזֶּה הַעֲרָמָה הִיא וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם:

מגיד משנה החליף חצר בחצר וכו'. מכאן שדעתו ז''ל כדעת מי שאמר שאפילו בבתים יש דין בן המצר וכ''כ בעיטור ונקטינן בכל מילי אית בהו דינא דבר מצרא לבר ממטלטלי ומקומות ביהכ''נ כקרקע דמו דהא אית להו חזקה וכל דאית להו חזקה אית להו משום דינא דבר מצרא עכ''ל ודין החליפים שכתב המחבר פשוט הוא שהרי אין בן המצר יכול לתת לו אותה חצר שהמוכר רוצה ובחצר שייכא קפידא: בבהמה או במטלטלין וכו':

כסף משנה החליף חצר בחצר וכו'. הטור כתב אחר דברי רבינו ובתשובה לגאון ראובן שמכר שדה הסמוכה למצר שמעון ללוי והחליפה עמו בכרם ורצה שמעון המצרן לסלק ללוי ורצה ליתן לראובן גם הוא כרם שהיה לו ואמר ראובן איני חפץ בכרם שלך שאינו טוב כמו של לוי והשיב שהדין עמו ויראה מדבריו שאם היה כרמו של לוי טוב כמו של הלוקח שהוא מסלקו ואפשר שגם הרמב''ם ז''ל היה מודה בזה שהוא לא כתב אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה עכ''ל ואני אומר שחילוק זה שחילק בין חצר לשדה וכרם אינו נראה בעיני דודאי כי היכי דאיכא קפידא בחצר איכא קפידא בשדה ובכרם שאעפ''י שזה יפה כזה ואפילו אם של בן המצר יפה יותר לפעמים שאדם אינו חפץ ביפה מפני שהוא רחוק או מפני שאין לו שכונה טובה או מפני כמה טענות שאפשר להמצא הילכך בחליפי קרקע בקרקע לית ביה משום דינא דבר מצרא כלל ורבינו נקט חצר והוא הדין לשאר קרקעות ותדע דקתני בסיפא שאם החליף בבהמה או במטלטלין יש בו דין בן המצר ואם כדברי הטור ליפלוג בקרקע גופיה וליתני [אבל] אם החליף בשדה או בכרם יש בו דין בן המצר [ואעפ''י שיש לדחות דעדיפא מיניה אשמעינן דא''צ ליתן לו בהמה ומטלטלין וגם לא דמים לקצב לו עליהם אלא דמי שויים אבל בשדה ובכרם צריך המצרן ליתן לו שדה וכרם טובים כמו של לוקח מ''מ מה שכתבתי דל''ש לרבינו בין חצר לשדה וכרם נראה נכון בעיני וכ''כ המפרשים דלרבינו אין חילוק אלא בהחליף קרקע בבהמה ומטלטלין] וגם מ''ש לדקדק מדברי הגאון שאם כרמו של לוי טוב כמו של לוקח מסלקו יש לדחות שמאחר שהמוכר אומר אינו טוב בעיני כמו של לוי אעפ''י שבעינינו הוא טוב כשל לוי או יותר טוב לא כייפינן ליה ליקח כרם שאינו טוב בעיניו מפני אי זו טענה כמו שכתבתי וטעמא דמסתבר הוא ועם זה אין חילוק בין הגאון לרבינו ז''ל:

ה מָכַר לוֹ קַרְקַע מְעַט בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ מָכַר לוֹ קַרְקַע בְּצַד אוֹתָהּ שָׂדֶה שֶׁבָּאֶמְצַע. רוֹאִין אִם אוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁמָּכַר לוֹ תְּחִלָּה הִיא עִידִית אוֹ זִבּוּרִית לְגַבֵּי זֹאת הַקַּרְקַע שֶׁמָּכַר לוֹ בָּאַחֲרוֹנָה זָכָה הַלּוֹקֵחַ וְאֵין בֶּן הַמֵּצַר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ בֶּן מֵצַר הוּא מִפְּנֵי אוֹתוֹ מְעַט שֶׁקָּנָה בָּאֶמְצַע. וְאִם אוֹתוֹ מְעַט שֶׁקָּנָה בָּאֶמְצַע כְּמוֹ זֹאת שֶׁמָּכַר לוֹ בַּסּוֹף מִצִּדּוֹ הֲרֵי זֶה מַעֲרִים [ב] וּבֶן הַמֵּצַר מְסַלֵּק אוֹתוֹ מִן הַשָּׂדֶה שֶׁקָּנָה בַּסּוֹף:

מגיד משנה מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו וכו'. מבואר שם ובגמרא ובהלכות:

ו הַמּוֹכֵר עַל תְּנַאי בֵּין שֶׁהִתְנָה מוֹכֵר בֵּין שֶׁהִתְנָה לוֹקֵחַ אֵין בַּעַל הַמֵּצַר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִין וְיִזְכֶּה הַלּוֹקֵחַ בַּקַּרְקַע וְלֹא תִּשָּׁאֵר בָּהּ עִלָּה עִמּוֹ כְּלָל וְאַחַר כָּךְ יְסַלֵּק אוֹתוֹ:

מגיד משנה המוכר על תנאי בין שהתנה מוכר וכו'. זה נראה פשוט:

ז הַלּוֹקֵחַ שֶׁבָּנָה וְהִשְׁבִּיחַ אוֹ סָתַר וְהִפְסִיד בֶּן הַמֵּצַר מְסַלְּקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ דָּמִים הָרְאוּיִין לוֹ וַהֲרֵי הוּא בְּכָל מַעֲשָׂיו כְּמוֹ הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן אִם לָוָה הַלּוֹקֵחַ קֹדֶם שֶׁיְּסַלֵּק אוֹתוֹ בֶּן הַמֵּצַר וְסִלְּקוֹ בֶּן הַמֵּצַר אֵין בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ טוֹרֵף מִיַּד בֶּן הַמֵּצַר. זֶהוּ הָעִקָּר בְּכָל אֵלּוּ הַדִּינִין שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ בְּצַד מֵצַר חֲבֵרוֹ הוּא כְּמוֹ שָׁלִיחַ לַחֲבֵרוֹ וּלְתַקֵּן שְׁלָחוֹ וְלֹא לְעַוֵּת. לְפִיכָךְ אִם הִשְׁבִּיחַ נוֹטֵל הוֹצָאָה. וְאִם הִפְסִיד וְחָפַר וְהָרַס אוֹ אָכַל הַפֵּרוֹת מְנַכִּין אוֹתוֹ מִן הַדָּמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמְּחַשְּׁבִין לוֹ הַפֵּרוֹת בְּשֶׁאֲכָלָן אַחַר שֶׁבָּא בֶּן הַמֵּצַר וְהֵבִיא מָעוֹת לְסַלְּקוֹ. אֲבָל כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִקֹּדֶם שֶׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל וְאֵין מְחַשְּׁבִין אוֹתָן:

מגיד משנה הלוקח שבנה והשביח וכו'. זה נמשך אחר מ''ש שלוקח הרי הוא כשליח בן המצר והודו לו האחרונים ז''ל. ולשון הגמרא מוכיח שאמרו א''ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוא לשון נזכר להם בשליח: וכן אם לוה הלוקח וכו'. גם זה נמשך אחר מה שאמר שדינו כשליח: זהו העיקר בכל אלו הדינין וכו'. כבר כתבתי זה: לפיכך אם השביח וכו': בד''א שמחשבין וכו'. פירוש אע''פ שהוא כשליח זהו דוקא כשסלקו או בא לסלקו אבל קודם לכן ה''ז כלוקח עד אותו זמן ואין מחשבין לו פירות שאכל זהו דעתו ז''ל:

כסף משנה הלוקח שבנה והשביח וכו' בן המצר מסלקו. כתב רבינו ירוחם דמיירי שמיחה בעל המצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתק כשראה אותו בונה או סותר איבד זכותו:

ח אֶחָד שֶׁלָּקַח שָׂדֶה אַחַת מִשְּׁנַיִם וּבָא בַּעַל הַמֵּצַר לְסַלְּקוֹ מַחֲצִית בִּלְבַד שֶׁלָּקַח מִן הָאֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. אוֹ מְסַלְּקוֹ מִכֻּלָּהּ אוֹ מַנִּיחַ כֻּלָּהּ. אֲבָל הַמּוֹכֵר קַרְקַע לִשְׁנַיִם יֵשׁ לְבַעַל הַמֵּצַר לְסַלֵּק שְׁנֵיהֶם אוֹ לְסַלֵּק אֶחָד וּלְהַנִּיחַ אֶחָד:

מגיד משנה אחד שלקח שדה א' מב' וכו':

ט בֶּן הַמֵּצַר שֶׁבָּא לְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ וְקֹדֶם שֶׁיְּסַלְּקוֹ מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַמֵּצַר אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ:

מגיד משנה בן המצר וכו':

י שָׁלִיחַ שֶׁמָּכַר וַהֲרֵי הוּא בַּעַל הַמֵּצַר אֵינוֹ מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי הוּא מָכַר לוֹ וְאֵין לְךָ מְחִילָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ:

מגיד משנה שליח שמכר וכו'. לא מצאתי אלו ג' הדינין מהיכן יצאו לרב ז''ל:

יא בַּעַל חוֹב שֶׁל מוֹכֵר שֶׁטָּרַף הַשָּׂדֶה מִיַּד בַּעַל הַמֵּצַר הֲרֵי בַּעַל הַמֵּצַר חוֹזֵר וְטוֹרֵף מִן הַלּוֹקֵחַ שֶׁסִּלְּקוֹ וְהַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר וְנוֹטֵל מִן הַמּוֹכֵר:

מגיד משנה בעל חוב של מוכר וכו'. דעת הרב ז''ל שאחריות בן המצר על הלוקח וזהו כוונת הרב ז''ל כגון שראובן ושמעון מצרנין ומכר ראובן שדהו ליהודה אם יבא בעל חוב של ראובן ויטול השדה משמעון שסלק את יהודה הרי שמעון חוזר על יהודה ויהודה על ראובן ונראה טעמו של דבר שאע''פ שלוקח הוא כשליח בן המצר ודאי אם לא רצה בן המצר לקנות אין הלוקח כופהו לקנות ולפיכך אם תשאר בידו ויטרפוה ממנו הרי הוא חוזר אצל ראובן ואם אין לו לשלם מפסיד וכיון שכן אף כשסלקו בן המצר אם יטרפוה ממנו הוא בעל אחריות שהרי הוא כחוזר ומוכרה זה נ''ל לדעת הרב ז''ל. ובהשגות א''א לזה לא ידעתי טעמו ואולי מפני שפשע שקנה מאיש שיש עליו שט''ח ע''כ. ואין דברים הללו ברורים ומ''מ הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל חלקו על המחבר ואמרו שאין אחריות בן המצר כלל על הלוקח אלא על המוכר:

כסף משנה בעל חוב של מוכר שטרף השדה וכו'. כתב ה''ה דעת הרב שאחריות בן המצר על הלוקח וכו'. ואני אומר דדברים תמוהים הם דאתו רבנן לתקן משום הישר והטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה ומ''ש הראב''ד דאולי מפני שפשע וכו' לא ידענא היאך אפשר לחייבו מפני טענה זו שאם הלוקח ידע שיש שט''ח על המוכר משום דשטרא קלא אית ליה א''כ גם המצרן ידע ולא היה לו לסלק ללוקח דאילו היה ביד הלוקח לכוף למצרן שיקחנה היה אפשר לחייבו מפני שפשע וכו' אבל מאחר שאין בידו לכוף למצרן והמצרן הוא שסילקו מדעתו אי זה פשיעה היא זו. לכן נ''ל לפרש דברי רבינו דביש למוכר ממה לפרוע קאמר דאין המצרן יכול לתבוע למוכר משום דא''ל לאו בעל דברים דידי את אלא יתבע ללוקח והלוקח למוכר ואע''פ שלפי זה הו''ל לומר הרי בעל המצר תובע את הלוקח ולא הל''ל חוזר וטורף מן הלוקח אפשר דה''ק יטרוף מן הלוקח עד שיתבע את המוכר ויטול ממנו דאם לא כן לא ירצה הלוקח לתבוע מהמוכר שמאחר שזה סילקו משדה זו רוצה הוא שיפסיד מעותיו ולהכי קאמר רבינו שטורף ממנו כדי לכופו ע''י כך לתבוע למוכר וכל זה כשיש למוכר ממה יפרע אבל אם אין לו פשיטא שלא יפסיד הלוקח ולא הוצרך רבינו לפרש כן וקרוב לזה מצאתי להרשב''א שכתב על דברי רבינו שאף הרב לא אמר אלא בדקביל מוכר ללוקח אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר אבל היכא דאית ליה פסידא כי הכא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ''ל:

יב כָּל בַּעַל חוֹב שֶׁטָּרַף בְּחוֹבוֹ יֵשׁ לְבַעַל הַמֵּצַר לְסַלְּקוֹ. לֹא יְהֵא כֹּחַ הַטּוֹרֵף גָּדוֹל מִכֹּחַ הַלּוֹקֵחַ. וְאִם יִרְצֶה הַנִּטְרָף לִתֵּן הַדָּמִים שֶׁהָיוּ עָלָיו בְּחוֹבוֹ תַּחְזֹר לוֹ שָׂדֵהוּ לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

מגיד משנה כל בעל חוב שטרף וכו'. זה נראה פשוט:

יג קָטָן שֶׁהָיָה בֶּן הַמֵּצַר וְרָאָה בֵּית דִּין שֶׁזְּכוּת הוּא לוֹ מְסַלְּקִין לוֹ אֶת הַלּוֹקֵחַ אוֹ יִטּל לוֹ חֶלְקוֹ עִם שְׁאָר בַּעֲלֵי הַמֵּצַר כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ:

מגיד משנה קטן שהיה וכו'. גם זה פשוט:

יד בַּעַל שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ בֶּן הַמֵּצַר הֲרֵי זֶה מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ שֶׁכָּל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְכָל זְכוּת שֶׁתָּבוֹא לְיָדָהּ זְכוּת הוּא לוֹ. אֲפִלּוּ קָנוּ מִיַּד אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּחֲלָה בִּזְכוּת זוֹ לַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא הַבַּעַל מְסַלְּקוֹ. עָמְדָה הָאִשָּׁה מִדַּעְתָּהּ וְסִלְּקָה אֶת הַלּוֹקֵחַ וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּנִכְסֵי אֲדוֹנָיו שֶׁסִּלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ אִם רָצָה הַבַּעַל אוֹ הָאָדוֹן מְקַיֵּם עַל יְדֵיהֶן וְאִם רָצָה לֹא יְקַיֵּם וְתַחְזֹר לַלּוֹקֵחַ וְיַחְזִיר הַדָּמִים:

מגיד משנה בעל שהיתה אשתו וכו'. זה נראה פשוט ולא מצאתי דינים אלו בגמרא אבל הם פשוטים בעצמן: עמדה האשה מדעתה וסלקה את וכו'. כבר כתבתי בכיוצא בזה פ''ל מהל' מכירה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן