הלכות שכנים - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכנים - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א אֶחָד הַקּוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֵהוּ. אוֹ שְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ מֵאֶחָד שָׂדֶה. אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ. אוֹ שֶׁנִּתְּנָה לָהֶן בְּמַתָּנָה. אוֹ שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ מִן הַהֶפְקֵר. אוֹ נִכְסֵי גֵּר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם שֻׁתָּפוּת בַּקַּרְקַע וּבִקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין לַחֲלֹק וְלִטּל חֶלְקוֹ לְבַדּוֹ. אִם יֵשׁ בְּאוֹתָהּ קַרְקַע דִּין חֲלוּקָה כּוֹפֶה אֶת שְׁאָר הַשֻּׁתָּפִין וְחוֹלְקִין עִמּוֹ. וְאִם אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה אֵין אֶחָד מֵהֶן [א] יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לַחֲלֹק. וְכֵן הַדִּין בְּמִטַּלְטְלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהֵן שֻׁתָּפִין בּוֹ אֶלָּא יַד כֻּלָּן מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַמָּקוֹם. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר חֶלְקוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה כּוֹפֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ לְהַבְדִּיל בֵּין חֶלְקוֹ לְחֵלֶק חֲבֵרוֹ:

מגיד משנה אחד הקונה מחבירו חצי שדהו וכו'. זה פשוט ומבואר במשנה פירקא קמא דבבא בתרא (דף ב') ואף על פי שלא נזכר שם קנייה והפקר ומתנה בפירוש כל שהן שותפין בקרקע מאי זו טענה שיהיה הדין כן וזה פשוט: וכן הדין במטלטלין. גם זה באותה משנה: במה דברים אמורים בשאין אחד וכו' כופה כל אחד מהם את חבירו להבדיל חלקו מחלק חבירו וכו'. והבדל זה הוא לפי מה שהוא מקום פירוש שאם המקום ההוא מקום שיש בו היזק ראייה הרי אלו בונין את הכותל כמו שנתבאר פרק ראשון בסוגיא בראש המסכתא ומבואר בהלכות על זאת המשנה:

ב אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָה. אוֹ בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחְלְקוּ כְּגוֹן שִׁפְחָה אוֹ כְּלִי. מְכֹר לִי חֶלְקְךָ בְּכָךְ וְכָךְ אוֹ קְנֵה מִמֶּנִּי כַּשַּׁעַר הַזֶּה. [ב] הַדִּין עִמּוֹ וְכוֹפִין אֶת הַנִּתְבָּע לִמְכֹּר לַחֲבֵרוֹ אוֹ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם אֵין הַתּוֹבֵעַ רוֹצֶה לִקְנוֹת אוֹ לֹא יִמְצָא בְּמָה יִקְנֶה. אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ כַּשַּׁעַר הַזּוֹל. שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ אֵין רְצוֹנִי שֶׁאֶקְנֶה אֶלָּא שֶׁאֶמְכֹּר. לְפִיכָךְ שְׁנֵי אַחִין אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר שֶׁהִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מֶרְחָץ אוֹ בֵּית הַבַּד. אִם עֲשָׂאָן הָאָב לְשָׂכָר הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצוּ לַעֲמֹד בְּשֻׁתָּפוּת. עֲשָׂאָן הָאָב לְעַצְמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אָחִיו לְהַשְׂכִּיר אוֹתָם אֶלָּא מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ אֲבִיהֶם. וַהֲרֵי עָשִׁיר אוֹמֵר לְעָנִי קַח לְךָ זֵיתִים וּבוֹא וַעֲשֵׂה אוֹתָם בְּבֵית הַבַּד. קְנֵה לְךָ עֲבָדִים וְיָבוֹאוּ וְיִרְחֲצוּ בַּמֶּרְחָץ. וְאֵין הֶעָנִי כּוֹפֶה אֶת הֶעָשִׁיר לִקְנוֹת חֶלְקוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ קְנֵה מִמֶּנִּי אוֹ מְכֹר לִי וַהֲרֵינִי לוֹוֶה וְקוֹנֶה אוֹ מוֹכֵר לַאֲחֵרִים וְקוֹנִין הַדִּין עִמּוֹ. אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶן אֵינִי קוֹנֶה אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹכֵר חֶלְקִי מוֹכְרִין אוֹתָהּ לַאֲחֵרִים. אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶם אֵינִי מוֹכֵר אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן רוֹצֶה שֶׁיִּקְנֶה חֵלֶק חֲבֵרוֹ. אוֹ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן רוֹצֶה לֹא לִקְנוֹת חֵלֶק חֲבֵרוֹ וְלֹא לִמְכֹּר חֶלְקוֹ אֶלָּא יִשָּׁאֲרוּ שֻׁתָּפִין בַּגּוּף. הֵיאַךְ הֵן עוֹשִׂין. אִם הָיָה הַמָּקוֹם עָשׂוּי לְשָׂכָר [ג] מַשְׂכִּירִין אוֹתוֹ וְחוֹלְקִין שְׂכָרוֹ. וְאִם אֵינוֹ עָשׂוּי לְשָׂכָר * אִם חָצֵר הוּא שׁוֹכְנִין בָּהּ שָׁנָה שָׁנָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁכְּנוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת מִפְּנֵי הֶזֵּק רְאִיָּה שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה וְאֵין אָדָם עָשׂוּי לִטְרֹחַ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנוֹת מֵחָצֵר לֶחָצֵר אֶלָּא מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְאִם מֶרְחָץ הוּא נִכְנָסִין לָהּ שְׁנֵיהֶם תָּמִיד בְּכָל יוֹם. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ תָּמִיד וְאֵינוֹ עָשׂוּי לְשָׂכָר כְּגוֹן מֶרְחָץ אוֹ מַצָּע אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ הִשְׁתַּמֵּשׁ אַתָּה יוֹם וַאֲנִי יוֹם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ בְּכָל יוֹם אֲנִי רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ:

ההראב"ד אם חצר הוא עד להשתמש בו וכו'. א''א כמה זה הדין רחוק מדעתי ולמה יכריח את חבירו לפנות שנה בשנה ויאמר לו מאחר שאין אתה רוצה למכור וגם אני איני רוצה למכור או תסבול היזק ראיה או תחלוק כי לעולם לא אטרח להיות גולה שנה בשנה ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה תהא עליו:

מגיד משנה אחד מן השותפין וכו'. דין זה מחלוקת בגמרא (דף י"ב) וכך נפסקה הלכה שיש דין גוד או איגוד במה שאין בו דין חלוקה ויש שהיו סוברין לומר שאין אומרים כן אלא בשומת ב''ד אבל לא ביתר מכן והעיקר כדברי רבינו שכל אחד יכול לקצוב הדמים לרצונו ולומר לחבירו או קנה כשיעור זה או מכור הן חסר הן יתר משומת ב''ד: וכופין את הנתבע כו' אבל אם אין התובע וכו'. נתבאר בהלכות שהכל תלוי בתובע ואפילו היה חבירו עני ואין ידו משגת וכן הסכימו האחרונים ז''ל: לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם וכו'. ברייתא שם בזה הלשון אם עשאן לשכר השכר לאמצע ופירש המחבר כל זמן שירצו לעמוד בשותפות אבל אם רצה אחד מהן לומר גוד או איגוד שומעין לו אע''פ שהדבר עומד לשכר וכן דעת הרשב''א ז''ל וכן כתב הרב אבן מיגש אלא שאמר והדבר צ''ע. ופירוש עשאן לשכר שהן גדולים וראויין להשכירן עשאן לעצמו קטנים וראויין לעצמו ואורחא דמילתא נקט לא שתהא כוונת האב מעלה ומוריד בזה כך פירשו ז''ל. ועוד כתבו שלא אמרו השכר לאמצע ואם הם ראויין לחמשה אין העשיר יכול לומר לעני השכירם לעשרה ואני אשתמש בחציו אלא במרחץ ובית הבד שאין אדם מוצא מי שישכור אותן לחצאין אבל בטרקלין אע''פ שהיה האב משכירן יכול לומר העשיר עכשיו אני צריך לדור ואם אתה רוצה להשכיר השכר למי שידור עמי ע''כ לשון הרשב''א ז''ל בשם הרב ר' יונה ז''ל: ואין העני כופה את העשיר וכו'. נתבאר שם בגמרא: אמר כל אחד מהם איני קונה וכו'. זה פשוט וכ''כ רבו ז''ל: אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא וכו' אם היה המקום עשוי לשכר כו'. כבר נתבאר זה למעלה דכל שהן שותפין משכירין אותו מקום והשכר לאמצע: ואם אינו עשוי לשכר וכו'. בגמרא מאן דלית ליה דינא דגוד או איגוד יש לו דין חלוקה בזמנים. וכתב הרב אבן מיגש ז''ל אע''פ שהלכה כדברי האומר דין גוד או איגוד בזמן שאין אחד מן השותפין אומרין כן יש לנו דין חלוקה בזמנים. ומ''מ הכל לפי מה שהוא דבר שאם היה בית וכיוצא בו אין חולקין אלא משנה לשנה שאין לטרוח בפחות מכאן וכ''כ הרשב''א ז''ל שאין חלוקת הדירה בפחות משנה לשנה: ואם מרחץ היא וכו' שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בה. אף זה כתב רבו ז''ל והוא האריך בטעם זה וראיה מן הברייתא דמרחץ הנזכרת למעלה בעני ועשיר שאין שם חלוקת ימים כיון שיכולין להשתמש בו כאחד. ומ''מ כתב הרב אבן מיגש ז''ל שאם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד חולקין אותו בימים ולא נזכר זה בדברי המחבר. ובהשגות בדין החצר שחולקין משנה לשנה כתוב שם א''א כמה זה הדין רחוק מדעתי ולמה יכריח את חבירו לפנות שנה בשנה ויאמר לו מאחר שאין אתה רוצה למכור וגם אני איני רוצה למכור או תסבול היזק ראיה או וכו'. והן הן דברי טעם בלא ראיה. ואיני יודע מה יאמר הרב ז''ל אם היה בית אחד ואין בו דין חלוקה כיצד ישתמשו שניהם בו והלא הבית עשוי לדירת איש ואשתו ועוד אם אין הבית מכילה אותם מה תהא עליהם. וא''ת יאמר האחד נחלוק והלא המשנה אמרה אין חולקין עד שיהא בו דין חלוקה הא למדת שבזמן שאין אחד מהם אומר גוד או איגוד והוא דבר שאין יכולין להשתמש בו שניהן ביחד ואין שניהם מסכימין למכור או לחלוק שאין להם דרך אחר אלא חלוקת הזמנים וכופין זה את זה בכך כדברי המפרשים המחבר ורבו ז''ל:

כסף משנה אחד מן השותפין שאמר לחבירו וכו'. נראה שרבינו מפרש גוד [או] אגוד כפי' הערוך דהיינו משוך או אמשוך שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך ורש''י פירש בענין אחר: כתב ה''ה בפ''ב על בד''א בכרך אחד וכו' כתבו המפרשים דבארבע אמות של פירוק משא אין בהם דין גוד או אגוד שאם אין חצר לפרק משאו אין בית: לפיכך שני אחים וכו'. כתב ה''ה ופירוש עשאן לשכר שהם גדולים וראויים להשכירן וכו' לא שתהא כוונת האב מעלה ומוריד בזה, ואין נראה כן מדברי רבינו אלא הכל תלוי בדעת האב וכפשטא דמתני':

ג * אֶחָד הַשּׂוֹכֵר מֵחֲבֵרוֹ מִקְצָת חָצֵר. אוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה. אוֹ שְׁנַיִם שֶׁשָּׂכְרוּ מָקוֹם אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת. כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ וְלוֹמַר לוֹ אוֹ שְׂכֹר מִמֶּנִּי חֶלְקִי אוֹ הַשְׂכִּיר לִי חֶלְקְךָ. וְאִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה חוֹלְקִין:

ההראב"ד אחד השוכר מחבירו מקצת חצר וכו' עד חולקין. א''א וגם זה הדין נפשו אותה ויעש ממנו לשכירות שע''מ כן שכרו וקרוב אני לומר אף במקח כן ולא אמרו גוד או איגוד אלא בירושה ומתנה עכ''ל:

מגיד משנה אחד השוכר וכו'. בהשגות א''א וג''ז הדין נפשו אותה ויעש וכו'. ואף לזה אין ראיה אלא דברי טעם ומ''מ כתב הרשב''א ז''ל בתשובה להעמיד דברי המחבר שיכול לומר כששכרתי הייתי יכול לקבל להיות שותף עמך ועכשיו איני יכול לקבל וכיון שהם סתם קנו או שכרו יכול לומר כן ונכון הוא אלו דבריו ז''ל. ועוד אני מוסיף טעם ואומר שהאחד יכול לומר על דעת כן נשתתפנו בקנייה או בשכירות כדי שלא להרבות בדמים שאם אני הייתי רוצה בה ואתה גם כן היינו מעלין בדמים לפיכך נשתתפנו שנינו ועכשיו אם אחר ירבה בדמים לא יהיה נזק אלא במחצית ועוד שהוא יכול לקצוב דמים כרצונו לקנות או למכור ועל הכלל יכול לומר סמוך הייתי על דין גוד או איגוד ונשתתפתי עמך:

ד אֵי זֶהוּ דִּין חֲלוּקָה. כָּל שֶׁאִלּוּ יְחַלֵּק לְפִי הַשֻּׁתָּפִין יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם חֵלֶק שֶׁשֵּׁם הַכּל קָרוּי עָלָיו. אֲבָל אִם אֵין שֵׁם הַכּל נִקְרָא עַל הַחֵלֶק אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה. [ד] כֵּיצַד. כָּל חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ [ה] אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינָהּ קְרוּיָה חָצֵר. וְכָל שָׂדֶה שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת תִּשְׁעָה קַבִּין אֵינָהּ קְרוּיָה שָׂדֶה. וְכָל גִּנָּה שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת חֲצִי קַב אֵינָהּ קְרוּיָה גִּנָּה. וְכָל פַּרְדֵּס שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי זְרִיעַת שְׁלֹשָׁה קַבִּין אֵינוֹ קָרוּי פַּרְדֵּס. לְפִיכָךְ אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר עַד שֶׁיִּהְיֶה אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין. וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת תִּשְׁעָה קַבִּין [לְכָל אֶחָד וְאֶחָד]. וְלֹא אֶת הַגִּנָּה עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ חֲצִי קַב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְלֹא אֶת הַפַּרְדֵּס עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ בֵּית שְׁלֹשָׁה קַבִּין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אֲבָל בְּבָבֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין חוֹלְקִין אֶת הַשָּׂדֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי חֲרִישַׁת יוֹם לָזֶה וַחֲרִישַׁת יוֹם לָזֶה. וְלֹא אֶת הַפַּרְדֵּס עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִילָנוֹת לָזֶה [וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִילָנוֹת לָזֶה] כְּדֵי עֲבוֹדַת אָדָם אֶחָד בַּיּוֹם אֶחָד. וְשָׂדֶה שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתָהּ [ו] בִּכְלִי עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁיְּמַלֵּא הַפּוֹעֵל יוֹם אֶחָד לָזֶה וְיוֹם אֶחָד לָזֶה:

מגיד משנה אי זהו דין וכו' כל שאילו יחלק וכו'. ברייתא שם (דף י"ג:): כיצד כל חצר וכו' לפיכך אין חולקין וכו'. שיעורי החצר והגינה והשדה נתבארו במשנה (דף י"א.). ושיעור הפרדס מימרא בגמרא ופירש רש''י ז''ל כרם פרדס ומוכרח הוא בגמ' והמחבר שכתב למטה בפרדס אילנות י''ל שכוונתו שהוא הדין לשדה אילן שהדין כן שהרי לא מצינו שם פרדס על כרם לבד ונכון הוא: בד''א בא''י אבל בבבל וכו'. אף זה בגמרא שם וכן העלה רבו ז''ל. ומכאן אתה למד שהכל לפי המקומות ולפיכך בהלכות לא כתבו אלא מה שאמרו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה:

כסף משנה ולא את השדה עד שיהא בה זריעת תשעה קבין וכו'. משנה בפ''ק דב''ב (דף י"ב) ומסיים בה במתני' ר' יהודה אומר ט' חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה [ואמרו בגמרא] (דף י"א) ול''פ מר כי אתריה ומר כי אתריה ויש לתמוה למה לא כתב רבינו כן ואפשר דס''ל דכיון דסתם מתני' היא תשעה קבין רוב המקומות נוהגין כך ואתריה דרבי יהודה מיעוטא הוא ולכן לא חשש רבינו לכתבו א''נ ס''ל דהלכה כסתם משנה ואפילו באתריה דר' יהודה לא הוי שדה בציר מט' קבין ורבי יהודה סבר דבאתריה מיהא בט' חצאי קבין הוי שדה ומאי דקאמר גמרא ול''פ היינו לומר שאין מחלוקתם גמור שהרי בשאר מקומות כולי עלמא לא פליגי:

ה אֵין חוֹלְקִין אֶת הַטְּרַקְלִין וְלֹא אֶת [ז] הַמּוֹרָן וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ וְלֹא אֶת הַטַּלִּית עַד שֶׁיְּהֵא בְּכָל חֵלֶק מֵהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. אִם מֶרְחָץ חָלְקוּ עַד שֶׁיְּהֵא בְּכָל חֵלֶק מֵהֶן כְּדֵי מֶרְחָץ. וְאִם שׁוֹבָךְ עַד שֶׁיְּהֵא כָּל חֵלֶק שׁוֹבָךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן בְּטַלִּית וּבִשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים. אֵין בָּהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּדָמִים וְיֵשׁ [לוֹ] לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ אוֹ מְכֹר לִי [ח] אוֹ קְנֵה מִמֶּנִּי. אָמַר אֶחָד מֵהֶן חֲלֹק זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֲלָקִין שָׁוִים אֲנִי אֶטּל אֶת [ט] הַפָּחוּת וְטל אַתָּה אֶת הַיֶּתֶר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵין רְצוֹנִי לִקַּח מַתָּנָה. אֶלָּא הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה בְּשָׁוֶה הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין בְּדָמִים:

מגיד משנה אין חולקים את הטלית וכו'. במשנה שם (דף י"א) ולא נזכר באלו שיעור ידוע ופי' טרקלין ומורן מיני פלטין הן: אין בהן כדי לזה ולזה וכו'. וזהו דין גוד או איגוד האמור בגמרא וכבר נתבאר למעלה לשון גוד מלשון משכו המתורגם נגידו והכוונה משוך או אמשוך: אמר אחד מהם וכו' ותטול את היתר. פי' ויש באותו יתר כשיעור. מחלוקת תנאים בברייתא שם ופסק כרשב''ג וכדעת ההלכות ויש מי שכתב שהלכה כת''ק ששומעים לזה שרוצה לתת שיעור לחבירו ואם אמר לו טול אתה כשיעור בדמים אלו ואני פחות או אטול אני כשיעור באותן דמים ואתה פחות הסכימו ז''ל שאינו יכול לכפותו לפי שיכול לומר לו איני רוצה לקנות שאין לי מעות ואם אמכור לך כשיעור נמצא חלקי הנשאר נפסד לגמרי אבל כתבו ז''ל שיכול האחד לומר לחבירו או קנה כשיעור או אקנה כשיעור או הכל אי זה מהן שתרצה אקנה ואין חבירו יכול לומר לו אקנה אני הכל דמה לו לזה למכור את הכל כל זמן שהוא מתקן את חבירו שיכול לקנות לו כשיעור ואם אינו רוצה ימכור כל חלקו בשווי או כשיעור ודין גוד או איגוד אפילו בדבר שכולו אינו ראוי לאחד הוא וזה דעת הרמב''ן ז''ל בזה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן