הלכות שכנים - פרק ארבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכנים - פרק ארבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הָרוֹצֶה לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ וְהֵבִיא בֶּן הַמֵּצר שֶׁלּוֹ וְזֶה שֶׁרוֹצֶה לִקַּח מִמֶּנּוּ לְבֵית דִּין וְאָמַר לְבֶן הַמֵּצַר אִם תִּרְצֶה לִקְנוֹת בְּכָךְ וְכָךְ עֲשֵׂה וְאִם לָאו סַלֵּק אֶת עַצְמְךָ וַהֲרֵי זֶה לוֹקֵחַ. הֲרֵי זֶה לֹא נִשְׁאֲרָה לוֹ טַעֲנָה אֶלָּא אוֹ מֵבִיא מָעוֹת מִיָּד וְיִקְנֶה אוֹ בָּטְלָה זְכוּתוֹ. אָמַר אֶטְרַח וְאָבִיא [א] אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֵלֵךְ וָאָבִיא אִם הוּא אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיֵּלֵךְ וְיָבִיא. וְאִם אֵינוֹ אָמוּד [ב] אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה אֶלָּא לְהִשָּׁמֵט. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ אוֹ תּוֹצִיא עַתָּה זוּזִים אוֹ בְּטֵלָה זְכוּתְךָ. שֶׁאֵין קוֹבְעִין זְמַן לְבַעַל הַמֵּצַר. הוֹצִיא בֶּן הַמֵּצַר הַמָּעוֹת וְהוֹצִיא הַלּוֹקֵחַ מָעוֹת אִם הָיוּ שֶׁל לוֹקֵחַ טוֹבִים מִזּוּזָיו אוֹ מְמַהֲרִים [ג] לָצֵאת יוֹתֵר מִזּוּזָיו בָּטְלָה זְכוּתוֹ וְאֵין לוֹ דִּין בֶּן הַמֵּצַר. הָיָה רוֹצֶה הַלּוֹקֵחַ לִקְנוֹתָהּ לִבְנוֹת בָּהּ בָּתִּים וּבֶן הַמֵּצַר רוֹצֶה לְזָרְעָהּ הַלּוֹקֵחַ זוֹכֶה מִשּׁוּם יִשּׁוּב הָאָרֶץ וְאֵין בָּהּ דִּין בֶּן הַמֵּצַר:

מגיד משנה הרוצה למכור שדהו והביא בן המצר שלו וכו'. זה פשוט ומתבאר מהדינים הבאים שהרי אפילו באומר אקנה אם אינו מביא מעות לאלתר או אינו אומר אלך ואביא והוא אמוד בהם בטל זכותו כ''ש כאן שאם אינו קונה שהורע כחו וזה פשוט: אמר אטרח ואביא אין וכו'. זה מבואר שם: הוציא בן המצר מעות וכו'. שם מבואר ועוד שם בגמרא (דף ק"ח) הני ציירי והני שרו ליכא משום דינא דבר מצרא ופירשו המפרשים ז''ל שאם הוציא בן המצר מעות צרורות ואומר למוכר שלא יתירם לשעה והלוקח נותן אותם מותרים בטל זכות בן המצר וכל זה בכלל דברי המחבר שאמר שאין קובעין זמן לבן המצר: היה רוצה הלוקח לקנותה וכו'. בגמרא ארעא לבתי וארעא לזרעה יישוב עדיף ופירש המחבר אעפ''י שהרוצה אותה לזרעה הוא בן המצר וכן כתוב בעיטור ובהלכות ונראה שנוסח שלהם בגמרא ולית בה משום דינא דבר מצרא וכן פירש''י ז''ל ויש מי שפירש שאין אחד מהן בן המצר והראשון נכון:

כסף משנה הוציא בן המצר מעות וכו'. כתב הטור וז''ל כתב הרמ''ה ה''ה נמי אם הקדים הלוקח וזבין בזוזי טבי לא מצי לסלוקי ליה אלא בטבי ואינו נראה כן מדברי הרמב''ם ז''ל שכתב החליף השדה בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו ואינו יכול לומר לו תן לי כמו שלקחתי שהערמה היא זו ואינה מועלת לו כלום עכ''ל. ול''נ שאין הכרח לומר דרבינו לא ס''ל כהרמ''ה דהתם איכא למימר שלא החליף עמו אלא כדי לשומם עליו ביותר מדמיהם כדי לבטל דין המצר הערמה היא ואינה מועלת לו כלום הילכך נותן לו דמיהם ואין בזה הפסד למוכר דבהמה ומטלטלין שכיחי ובמעות שבידו ימצא לקנות כמו שירצה ולפיכך כשהחליף בקרקע כיון שהקרקע כזה לא שכיח כלומר שיש אדם שחפץ בקרקע זה יותר מקרקע שבמקום פלוני נתבטל דין בן המצר ומפני כך כתב החליף חצר בחצר אין בה דין בן המצר וקפידא דזוזי טבי וזוזי תקולי ודאי הוי כמו החליף חצר בחצר דקפידא היא כמ''ש ולעולם בטבי ותקולי דאיכא אינשי דקפדי בהו ואם יבא להחליפם יצטרך להפסיד בהם מודה רבינו להרמ''ה:

ב בָּא לוֹקֵחַ וְנִמְלָךְ בְּבֶן הַמֵּצַר וְאָמַר לוֹ הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶּן הַמֵּצַר שֶׁלְּךָ רוֹצֶה לִמְכֹּר לִי שָׂדֶה זוֹ אֵלֵךְ וְאֶקַּח מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ לֵךְ וְקַח לֹא בִּטֵּל זְכוּתוֹ וְיֵשׁ לְסַלֵּק אוֹתוֹ אַחַר שֶׁיִּקְנֶה אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ. [ד] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ קִנְיָן כְּשֶׁמָּחַל לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּקְנֶה. אֲבָל אִם מָחַל לוֹ זְכוּתוֹ אַחַר שֶׁלָּקַח כְּגוֹן שֶׁבָּא בֶּן הַמֵּצַר וְסִיֵּעַ עִמּוֹ אוֹ שָׂכַר מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בּוֹנֶה וְסוֹתֵר כָּל שֶׁהוּא וּמִשְׁתַּמֵּשׁ וְלֹא מִחָה בּוֹ וְלֹא עִרְעֵר הֲרֵי זֶה מָחַל וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ:

מגיד משנה בא לוקח ונמלך בבן המצר ואמר לו וכו'. מבואר שם: בד''א שצריך קניין וכו'. חילוק זה אינו מבואר בגמרא אבל כן הוא דעת כל הגאונים ז''ל וכתב בעיטור זה לשונו וכתב רבינו האי ורבינו אלפסי ז''ל בתשובה שאם שהה בר מצרן משידע כדי תביעת ב''ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות וגם הרמב''ן ז''ל הסכים לדבריהם ולדברי המחבר:

כסף משנה בד''א שצריך קניין וכו'. כתב הרא''ש על דברי רבינו ומתוך לשונו משמע שאם לא סייע אותו ולא ראה ומשתמש יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה ולא מסתבר כלל עכ''ל ולי נראה שאי אפשר לפרש כן דברי רבינו שהרי מטעם שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יוכל זה למכור קרקעו כתב שאם אין בן המצר במדינה אינו יכול לסלקו אלא ודאי דרבינו הכא מיירי כשתוך זמן שיכול לסלקו דהיינו שיעור דרבינו האי והרי''ף שכתב ה''ה ראהו בונה או סותר וכו' ואח''כ תבעו בדין אעפ''י שהוא תוך זמן שיכול לסלקו איבד זכותו אבל אחר זמן שיעור רבינו האי והרי''ף אינו יכול לסלקו אפילו לא ראהו בונה וסותר וכו' וכ''נ מדברי ה''ה והריב''ש שכך פירוש דברי רבינו:

ג הָיָה בֶּן הַמֵּצַר בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ חוֹלֶה אוֹ קָטָן וְאַחַר זְמַן הִבְרִיא הַחוֹלֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן וּבָא הַהוֹלֵךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין אָדָם יָכוֹל לִמְכֹּר קַרְקָעִיתוֹ שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים תֵּצֵא מִיָּדִי וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

מגיד משנה היה בן המצר וכו'. זו סברת הגאונים פשוטה בטעמה:

ד הַמּוֹכֵר שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמָנֶה אִם לְכָל הָעָם מוֹזִיל וּמוֹכֵר נוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֵּצַר מֵאָה וּמְסַלְּקוֹ וְאִם אֵינוֹ מוֹזִיל לְכָל הָעָם נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם שֶׁהוּא שָׁוֶה שֶׁהַמּוֹכֵר נָתַן לָזֶה מַתָּנָה. לָקַח שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן הַמָּאתַיִם. טָעַן בֶּן הַמֵּצַר שֶׁעָשׂוּ קְנוּנְיָא בֵּינֵיהֶם נִשְׁבָּע הַלּוֹקֵחַ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל מָאתַיִם זוּז. וְאִם הָיָה שָׁם עֵדִים שֶׁנָּתַן מָאתַיִם וּבֶן הַמֵּצַר טוֹעֵן שֶׁאֲמָנָה הָיְתָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמּוֹכֵר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ [בְּוַדַּאי] שֶׁלֹּא לָקַח מִמֶּנּוּ אֶלָּא מֵאָה הֲרֵי זֶה נוֹתֵן דָּמִים כְּמוֹ שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁלָּקַח בְּמָאתַיִם וְנִפְטָר:

מגיד משנה המוכר שוה ר' בק' וכו'. פשוט בגמ' שם: לקח שוה ק' בר' וכו'. מפורש שם: טען בן המצר וכו'. זה שכתב בנקיטת חפץ נראה שהוא מדמה אותה לטוען על המשכון שנשבע בנקיטת חפץ לפי שאינו טוען בגוף המשכון כמו שיתבאר פי''ג מהל' מלוה ולוה: ואם היו שם עדים וכו' והרי הוא אינו יודע בודאי שלא לקח ממנו וכו'. נראה דעת הרב שאע''פ שאין נשבעין שבועת היסת על טענת שמא כמ''ש פרק ראשון מהלכות טוען ונטען כאן שהלוקח נטל ממנו יכול להשביעו על הספק וכ''ש שרגלים לדבר שאין אדם לוקח שוה ק' בר' ואפשר שעיקר הנוסחא והרי הוא אומר איני יודע בודאי ויש לעיין בספרים המדוייקים ואין מכל זה בגמרא כלום:

כסף משנה טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם וכו'. כתב הרב המגיד זה שכתב בנקיטת חפץ נראה שהוא מדמה אותה לטוען על המשכון וכו' טעמו שהוא מחשב אותו כטוען על המשכון שנשבע בנקיטת חפץ מפני שאינו טוען בגוף המשכון כמ''ש בהלכות מלוה ולוה: סליקו להו הלכות שכנים

ה כָּל הָרוֹצֶה לִמְכֹּר קַרְקַע וּבָאוּ שְׁנַיִם כָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר אֲנִי אֶקַּח בְּדָמִים אֵלּוּ וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֵּצַר. אִם הָיָה הָאֶחָד מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וְהָאֶחָד מִשְּׁכֵנֵי הַשָּׂדֶה שָׁכֵן הָעִיר קֹדֶם. שָׁכֵן וְתַלְמִיד חָכָם תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. קָרוֹב וְתַלְמִיד חָכָם תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. שָׁכֵן וְקָרוֹב הַשָּׁכֵן קוֹדֵם שֶׁגַּם זֶה בִּכְלַל הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר הוּא. קָדַם אֶחָד וְקָנָה [ה] זָכָה וְאֵין חֲבֵרוֹ שֶׁרָאוּי לִקְדֹּם לוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ הוֹאִיל וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֵּצַר שֶׁלֹּא צִוּוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר הַזֶּה אֶלָּא [ו] דֶּרֶךְ חֲסִידוּת וְנֶפֶשׁ טוֹבָה הִיא שֶׁעוֹשָׂה כָּךְ: סְלִיקוּ לְהוּ חִלְכוֹת שְׁכֵנִים

מגיד משנה כל הרוצה למכור קרקע וכו'. מבואר בגמרא שם ופירשו בהלכות שאין אחד בן המצר וכן פירש''י ז''ל וכן הסכימו האחרונים: קדם אחד וקנה וכו'. מבואר בהלכות וכ''כ ז''ל ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז''ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז''ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז''ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין: סליקו להו הלכות שכנים

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן