הלכות שכירות - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכירות - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַשׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב אֵינוֹ יָכוֹל לְכוּפָן. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן יָזוּן. לְסַפֵּק בִּגְרוֹגָרוֹת אוֹ בִּתְמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְפוֹעֲלִים יְסֻפַּק הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה [א]:

מגיד משנה השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים וכו'. משנה ראש פרק השוכר את הפועלים (דף פ"ג) ומפרש בגמרא שאע''פ שריבה להם שכר יותר על הנהוג אינו יכול לכופן: הכל כמנהג המדינה. במשנה שם ומפרש בירושלמי זאת אומרת שהמנהג מבטל ההלכה אמר רבי אמי כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו ע''כ פי' חוץ מזו שנתבאר לפנינו מהשוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים וכו':

כסף משנה השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב וכו'. כתבו התוספות דהיינו בששכרן סתמא ואמר להם אחר ששכרן להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו:

ב הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ כְּאֶחָד וְכִשְׁנַיִם מִבְּנֵי הָעִיר רוֹאִין הַפָּחוּת שֶׁבַּשְּׂכִירוּת וְהַיָּתֵר שֶׁבַּשְּׂכִירוּת וּמְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן:

מגיד משנה השוכר את הפועל וכו'. ברייתא שם ופירוש משמנין שאם היה הגדול שבשכירות בארבעה והמועט בב' נותן לו ג' וכן כל כיוצא בזה וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דכן הדין בכיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא א''נ דפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכל כיוצא בזה בכולן משמנין ביניהן ושנו בתוספתא לענין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו כשער הבינוני אי זהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע מעשר נותן לו מתשע ע''כ:

ג אָמַר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים [ב] בִּשְׁלֹשָׁה וְהָלַךְ וּשְׂכָרָן בְּאַרְבָּעָה אִם אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ שְׂכַרְכֶם עָלַי נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת שְׁלֹשָׁה וּמַפְסִיד אֶחָד מִכִּיסוֹ. אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הָיָה בַּמְּדִינָה מִי שֶׁנִּשְׂכַּר בִּשְׁלֹשָׁה וּמִי שֶׁנִּשְׂכַּר בְּאַרְבָּעָה אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה וְיֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵין מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת אֲבָל הָיְתָה מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה אַרְבָּעָה נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת אַרְבָּעָה שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם שְׁלוּחוֹ אַרְבָּעָה לֹא טָרְחוּ וְעָשׂוּ שָׁוֶה אַרְבָּעָה. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת שְׂכֹר לִי בְּאַרְבָּעָה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְשָׂכַר בִּשְׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי מְלַאכְתָּן שָׁוָה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה שֶׁהֲרֵי קִבְּלוּ עַל עַצְמָן וְיֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁלֹשָׁה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם בְּאַרְבָּעָה וְאָמְרוּ הֲרֵינוּ כְּמַה שֶּׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת אֵין דַּעְתָּם אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן [ג] בַּעַל הַבַּיִת יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה לְפִיכָךְ שָׁמִין מַה שֶּׁעָשׂוּ אִם שָׁוָה אַרְבָּעָה נוֹטְלִין אַרְבָּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אוֹ אֵינוֹ שָׁוֶה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת בְּאַרְבָּעָה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם בִּשְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ לוֹ כַּמָּה שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתָּן שָׁוֶה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה שֶׁהֲרֵי שָׁמְעוּ שְׁלֹשָׁה וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם:

מגיד משנה אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים וכו'. מפורש בסוגיא ראש פרק האומנין (דף ע"ו) ובהלכות: היה במדינה מי שנשכר בשלשה וכו'. גם זה שם ובהלכות: במה דברים אמורים בשאין מלאכתן וכו'. מפורש שם: אמר לו בעל הבית שכור לי בארבעה והלך השליח וכו'. גם זה שם ובהלכות: אמר לו בעל הבית בשלשה והלך השליח וכו'. גם זה שם ובהלכות ולשון הגמרא דעתייהו אעילויא: לפיכך שמין מה שעשו אם שוה וכו'. זה בהלכות ומוכרח הוא שהרי זה כדין שנתבאר למעלה באומר לשלוחו שכור לי בשלשה ושכר בארבעה ואמר להם שכרכם על בעל הבית שכל זמן שיש במדינה מי שנשכר בשלשה שרואין המלאכה כמה היא שוה כמו שנתבאר ובודאי שאפילו כאן אם לא היה במדינה מי שנשכר פחות מארבעה נוטלין ארבעה ואם אמר להם שכרכם עלי יתן משלו וכן פירש''י ז''ל: אמר לו בעל הבית בארבעה וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם וכתוב בהלכות הילכך לית להו אלא תלתא:

ד הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְהִטְעוּ אֶת בַּעַל הַבַּיִת אוֹ בַּעַל הַבַּיִת הִטְעָה אוֹתָם אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [ד] בְּשֶׁלֹּא הָלְכוּ. אֲבָל הָלְכוּ הַחַמָּרִין וְלֹא מָצְאוּ תְּבוּאָה. פּוֹעֲלִים וּמָצְאוּ שָׂדֶה כְּשֶׁהִיא לָחָה. אוֹ שֶׁשָּׂכַר לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה וּמְצָאוּהָ שֶׁנִּתְמַלְּאָה מַיִם. אִם בִּקֵּר בַּעַל הַבַּיִת מְלַאכְתּוֹ מִבָּעֶרֶב וּמָצָא שֶׁצְּרִיכָה פּוֹעֲלִים אֵין לַפּוֹעֲלִים כְּלוּם מַה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת. וְאִם לֹא בִּקֵּר נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לְבָא רֵיקָן וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה לְבַטֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה. אֲבָל אִם הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה וְחָזַר בּוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם חוֹזֵר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-נה) 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. * וְכֵיצַד דִּין הַפּוֹעֵל שֶׁחָזַר בּוֹ [ה] אַחַר שֶׁהִתְחִיל. שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה וְנוֹטֵל. וְאִם קַבְּלָן הוּא [ו] שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. בֵּין שֶׁהוּזְלוּ בְּעֵת שֶׁשְּׂכָרָן בֵּין לֹא הוּזְלוּ בֵּין שֶׁהוּזְלָה מְלָאכָה אַחַר כֵּן בֵּין לֹא הוּזְלָה שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד. קִבֵּל מִמֶּנּוּ קָמָה לִקְצֹר בִּשְׁתֵּי סְלָעִים קָצַר חֶצְיָהּ וְהִנִּיחַ חֶצְיָהּ. בֶּגֶד לֶאֱרֹג בִּשְׁתֵּי סְלָעִים אָרַג חֶצְיוֹ וְהִנִּיחַ חֶצְיוֹ. שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. אִם הָיָה שָׁוֶה שִׁשָּׁה דִּינָרִין נוֹתֵן לוֹ שֶׁקֶל אוֹ יִגְמְרוּ אֶת מְלַאכְתָּן. וְאִם הָיָה הַנִּשְׁאָר יָפֶה שְׁנַיִם דִּינָרִין אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶן אֶלָּא סֶלַע שֶׁהֲרֵי לֹא עָשׂוּ אֶלָּא חֲצִי מְלָאכָה. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָבוּד אֲבָל בְּדָבָר הָאָבוּד כְּגוֹן פִּשְׁתָּנוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה אוֹ שֶׁשָּׂכַר חֲמוֹר לְהָבִיא חֲלִילִין לְמֵת אוֹ לְכַלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶחָד פּוֹעֵל וְאֶחָד קַבְּלָן אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נֶאֱנַס כְּגוֹן שֶׁחָלָה אוֹ שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת. וְאִם לֹא נֶאֱנַס וְחָזַר בּוֹ שׂוֹכֵר [ז] עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן. כֵּיצַד מַטְעָן. אוֹמֵר לָהֶם סֶלַע קָצַצְתִּי לָכֶם בּוֹאוּ וּטְלוּ שְׁתַּיִם עַד שֶׁיִּגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְלֹא יִתֵּן לָהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁפָּסַק תְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהֶם הַשְּׁתַּיִם מַחְזִיר מֵהֶן הַתּוֹסֶפֶת. כֵּיצַד שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן. שׂוֹכֵר פּוֹעֲלִים אֲחֵרִים וְגוֹמְרִים מְלַאכְתָּן שֶׁלֹּא תֹּאבַד וְכָל שֶׁיּוֹסִיף לְאֵלּוּ הַפּוֹעֲלִין הָאֲחֵרִים עַל מַה שֶּׁפָּסַק לָרִאשׁוֹנִים נוֹטֵל מִן הָרִאשׁוֹנִים. עַד כַּמָּה עַד כְּדֵי שְׂכָרָן שֶׁל [ח] רִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה לָהֶם מָמוֹן תַּחַת יָדוֹ שׂוֹכֵר לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים זוּז בְּכָל יוֹם לְכָל פּוֹעֵל אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂכַר הַפּוֹעֵל שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין שָׁם פּוֹעֲלִים לִשְׂכֹּר בִּשְׂכָרָן לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה אֲבָל יֵשׁ פּוֹעֲלִים לִשְׂכֹּר בִּשְׂכָרָן וְאָמְרוּ לוֹ צֵא וּשְׂכֹר מֵאֵלּוּ לְהַשְׁלִים מְלַאכְתְּךָ וְלֹא תֹּאבַד בֵּין שׂוֹכֵר בֵּין קַבְּלָן אֵין לוֹ עֲלֵיהֶן אֶלָּא תַּרְעֹמֶת וְשָׁמִין לַשּׂוֹכֵר מַה שֶּׁעָשָׂה [ט] וְלַקַּבְּלָן מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת:

ההראב"ד כיצד דין הפועל שחזר בו וכו' עד בגד לארוג בשתי סלעים וכו' עד אלא חצי מלאכה. א''א אלא סלע יפה שני דינרין עכ''ל: בד''א בדבר שאינו אבוד וכו' עד דרכו של נהר זה. א''א נראה שכך מפרש אי בני מתא פסידא דפועלים שבני העיר מפסיקים אותו ואין לו טעם עכ''ד:

מגיד משנה השוכר את הפועלים והטעו את וכו'. פירוש שחזרו בהם משנה וברייתא שם (דף ע"ו ע"ב): בד''א בשלא הלכו וכו'. מפורש בגמ' ובהלכות. ויש בזה חילוקים ודינין כתבום הרמב''ן והרשב''א ז''ל אזכירם בקוצר. דוקא הלכו הם עצמם שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בהתחלת מעשה הלך שם שליח אין להם אלא תרעומות. וכשאמרו אין להם אלא תרעומות כשלא הלכו דוקא בשלא היו יכולין להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אין נשכרין כלל הרי זה כדבר האבד להם ונותן להם שכרן כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משלם הפחת. ואם הלכו אע''פ שלא היו מוצאין להשכיר עצמן אמש נותן להם שכרן כפועל בטל והוא שעכשיו אינן נשכרין כלל אבל אם היו נשכרין כשכירותו אין להן עליו אלא תרעומת שהרי הוא אומר להם צאו והשכירו עצמכם וכן אם נשכרין בפחות משלם להם הפחת ונפטר בכך וכל אלו הדינין בשלא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו. אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל הרי זה אונס ונפטר כמ''ש רבינו וכל זה מוכרח בראיות ברורות: בד''א שלא התחילו במלאכה וכו'. בברייתא וארישא קאי. פירוש כשאמרו שפועלים שחזרו בהם אין לבעל הבית עליהם אלא תרעומות כשלא התחילו אבל התחילו יש דין ביניהם: אפילו בחצי היום חוזר וכו'. מימרא מפורש שם (דף ע"ו ע"א): וכיצד דין הפועל שחזר בו וכו'. מפורש בגמרא ובהלכות ששכיר יום שחזר בו שמין לו מה שעשה: ואם קבלן הוא וכו'. פי' שאינו שכיר זמן ידוע אלא למלאכה ידועה שמין לו מה שעתיד לעשות וכו' כר' דוסא וכרבא דפסק הכין ומבואר בהלכות: כיצד קיבל ממנו קמה לקצור וכו'. מפורש בברייתא: או יגמרו את מלאכתן. פירוש ויטלו שתי סלעים וכן לשון הברייתא או יגמרו מלאכתו ויטלו שתי סלעים ופריך בגמרא פשיטא ומתרץ שדין חדש בא להשמיענו כגון שהוזלה מלאכה וחזר בו בעל הבית ובאו פועלים ופייסוהו בסתם והשלימו המלאכה וקמשמע לן שאינו יכול לומר בעה''ב לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו מן הערך אלא נותן להם שכרם: ואם היה הנשאר וכו'. גם זה מוכרח שם: במה דברים אמורים שאינו אבד וכו'. מפורש שם במשנה ובברייתא: אא''כ נאנס. דין האונס מפורש שם. ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען. כתב הרשב''א ז''ל מסתברא לי דוקא כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר אלו ועכשיו אינו מוצא ונמצא אלו מפסידין עליו אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורין דמה הפסידו עליו עכ''ל: כיצד שוכר עליהן וכו'. בברייתא: ואפי' נתן להם השתים מוציא מהן התוספת. זה פשוט דברייתא בין בנותן יותר בין בפוסק היא וק''ו משוכר עליהן: כיצד שוכר עליהן וכו'. ג''ז שם: ועד כמה עד כדי שכרן של ראשונים. לשון הגמרא שם (דף ע"ו ע"ב) ופירש''י אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם וכל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים ויגמרו עכ''ל: ואם היה להם וכו'. לשון הגמרא שם (דף ע"ח) בשבאת חבילה לידו. ופירש''י כלי אומנותם. ויש מי שכתב דבכה''ג שכלי אומנותם בידו אפילו בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עד כדי שכר המלאכה אע''פ שנתייקרה בינתיים ולא יותר וזה דעת הרשב''א ז''ל וכן נראה דעת הרמב''ן ז''ל: שוכר עליהם להשלים המלאכה וכו'. לשון הברייתא עד ארבעים וחמשים זוז. ורבינו פירש שהכוונה לפועל אחד ביום אחד ודרך גוזמא אחזו ונכון הוא: בד''א בזמן שאין להם פועלים וכו'. בברייתא שם. ופירש הרשב''א ז''ל שאם יש שם פועלים שאינו יכול להטעותן אלא אם קצץ להם נותן כפי מה שקצץ:

כסף משנה במה דברים אמורים בשלא התחילו במלאכה וכו'. כתב מהרי''ק בשרש קפ''ב דאפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעה''ב יכול לחזור והמעות חוב עליו:

ה הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְנֶאֱחָז לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ לֹא יֹאמַר לוֹ הֲרֵינִי לְפָנֶיךָ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר מַה שֶּׁעָשָׂה:

מגיד משנה השוכר את הפועל ונאחז וכו'. תוספתא הובאה בהלכות:

ו הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהַשְׁקוֹת אֶת הַשָּׂדֶה מִזֶּה הַנָּהָר וּפָסַק הַנָּהָר בַּחֲצִי הַיּוֹם אִם אֵין דַּרְכּוֹ לְהַפְסִיק אֵין לָהֶן אֶלָּא שְׂכַר מַה שֶּׁעָשׂוּ. וְכֵן אִם דַּרְכּוֹ שֶׁיַּפְסִיקוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הָעִיר וְהִפְסִיקוּהוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם אֵין לָהֶן אֶלָּא שְׂכַר מַה שֶּׁעָשׂוּ שֶׁהֲרֵי יָדְעוּ הַפּוֹעֲלִים דַּרְכּוֹ שֶׁל נָהָר. וְאִם [י] דַּרְכּוֹ לְהַפְסִיק מֵאֵלָיו נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהוֹדִיעָם. שְׂכָרָן לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה וּבָא הַמָּטָר וְהִשְׁקָה אֵין לָהֶן אֶלָּא מַה [כ] שֶּׁעָשׂוּ. בָּא הַנָּהָר וְהִשְׁקָה נוֹתֵן לָהֶן כָּל שְׂכָרָן. מִן הַשָּׁמַיִם נִסְתַּיְּעוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפוֹעֵל. אֲבָל מִי שֶׁפָּסַק עִם אֲרִיסוֹ שֶׁאִם יַשְׁקֶה שָׂדֶה זוֹ אַרְבַּע פְּעָמִים בְּיוֹם יִטּל חֲצִי הַפֵּרוֹת וְכָל הָאֲרִיסִין שֶׁהֵן מַשְׁקִין שְׁתֵּי פְּעָמִים אֵינָן נוֹטְלִין אֶלָּא רְבִיעַ הַפֵּרוֹת וּבָא הַמָּטָר וְלֹא הֻצְרַךְ לִדְלוֹת וּלְהַשְׁקוֹת נוֹטֵל חֲצִי הַפֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁפָּסַק עִמּוֹ שֶׁהָאָרִיס כְּשֻׁתָּף וְאֵינוֹ כְּפוֹעֵל:

מגיד משנה השוכר את הפועל להשקות וכו'. מימרא שם: וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר וכו'. בהשגות א''א נראה שכך מפרש וכו'. ולשון הגמרא אי הוה רגיל דפסיק בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעל הבית ועיקר הפי' אי פועלים בני אותה העיר ויודעים מנהג הנהר פסידתם ואם הם מעיר אחרת פסידת בעל הבית שהיה לו להודיעם וכיון שלא הודיעם נותן להם שכר כל היום כפועל בטל: שכרן להשקות השדה וכו'. מימרא דרבא שם: בא הנהר והשקה נותן להם כל שכרן מן השמים נסתייעו. גם זה באותה מימרא שם. וטעם לדבר פירש''י ז''ל אתא נהרא וגדל הנהר ועלה ונכנס בחריצין העשויין בשדה ומהן היא שותה ואינה צריכה לדולא [פסידא דבעל הבית] דפועלים אינם יודעים במנהג שדהו שיהא הנהר רגיל לעלות ולהשקותה אך הוא היה יודע ע''כ אבל הרשב''א ז''ל כתב דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה שאילו כן הרי הוא כמטר ולא יצטרך כלל אלא בשעלה ונתקרב אל השדה וכמעט שיפתחו ראשי התלמים יכנסו המים וישקו את השדה ע''כ ואפשר שזו כוונת רבינו באמרו שמן השמים נסתייעו: בד''א בפועל אבל מי שפסק עם אריסו וכו'. מעשה שבפרק x מי שאחזו (דף ע"ד:) נלמד דין האריס ומבואר בהלכות: ואינו כפועל. כתב הרמב''ן ז''ל דקבלן דינו כפועל שלא כדברי הראב''ד ז''ל ועיקר:

ז הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם וְשָׁלְמָה הַמְּלָאכָה בַּחֲצִי הַיּוֹם אִם יֵשׁ לוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת כְּמוֹתָהּ אוֹ קַלָּה מִמֶּנָּה עוֹשֶׂה שְׁאָר הַיּוֹם. וְאִם אֵין לוֹ מַה יַּעֲשֶׂה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. וְאִם הָיָה מִן הַחוֹפְרִים אוֹ עוֹבְדֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁדַּרְכּוֹ לִטְרֹחַ הַרְבֵּה וְאִם לֹא יַעֲשֶׂה בִּמְלָאכָה יֶחֱלֶה נוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ:

מגיד משנה השוכר את הפועל לעשות וכו'. מימרא דרבא בהשוכר שם וכתב הרשב''א ז''ל כי אמרינן דדוקא כמותה אבל קשה ממנה לא ודוקא בשאמר להם בפירוש כששכרם למלאכה זו הא סתמא אף ע''פ שמסר להם זו בבקר כשנשלמה מפקד להן אפילו קשה ממנה שהרי אם היה רוצה היה מוסר להם קשה בבקר. וכן דעת הרמב''ן ז''ל: ואם היה מן החופרים עובדי האדמה וכו'. זה כתב בפירוש אכלושי דמחוזא הנזכר בגמרא שם:

ח * הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהָבִיא לוֹ שְׁלִיחוּת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא שָׁם מַה יָּבִיא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מָשְׁלָם. שְׂכָרוֹ לְהָבִיא קָנִים לַכֶּרֶם וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא וְלֹא הֵבִיא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מָשְׁלָם. שְׂכָרוֹ לְהָבִיא כְּרוּב וּדוֹרְמַסְקְנִין לַחוֹלֶה וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת אוֹ הִבְרִיא לֹא יֹאמַר לוֹ טל מַה שֶּׁהֵבֵאתָ [ל] בִּשְׂכָרְךָ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום וכו' שכרו להביא קנים לכרם וכו' שכרו להביא כרוב וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. א''א כן הוא לשון התוספתא אבל בגמ' דהשוכר את האומנין מסיים בה אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עכ''ל:

מגיד משנה השוכר את הפועל להביא שליחות וכו'. תוספתא והיא בהלכות פרק השוכר ופירוש פשוט הוא שאינו דומה להלכו חמרין ולא מצאו תבואה הנזכר למעלה לפי ששם לא היה שכרן לאותו מהלך בלבד אלא ליום אחד ונתבטלו כל היום אבל זה כבר עשה מלאכתו משלם לפיכך נוטל שכרו משלם ומ''מ אם היה דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה בא טעון לבא ריקן אא''כ הוא מאותם אנשים שדרכן לטרוח כמבואר. ובהשגות א''א כן הוא לשון התוספתא וכו'. ותוספתא זו לא הובאה בגמרא כלל אבל הוא מדמה אותה לזו דהלכו חמרין שהזכרתי ששם סיימו כן וכבר בארתי הענין בארוכה: שכרו להביא כרוב ודורמסקנין וכו'. ג''ז באותה תוספתא והובאה פרק הגוזל בתרא (דף קי"ז) ושם ביארו הטעם בגמרא מפני שעשה שליח שליחותו כמו שכתבתי למעלה:

ט הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּשֶׁלּוֹ וְהֶרְאָהוּ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ נוֹתֵן כָּל שְׂכָרוֹ וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁנֶּהֱנָה בְּזוֹ הַמְּלָאכָה:

מגיד משנה השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו וכו'. ברייתא ריש השוכר (דף ע"ו):

י הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ [מ] בְּתֶבֶן וְקַשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאָמַר לוֹ טל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ אֵין שׁוֹמְעִין [נ] לוֹ. וְאִם מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אָמַר לוֹ הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטּל אֶת שֶׁלִּי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

מגיד משנה השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש וכו'. משנה כלשונה פרק הבית והעלייה (דף קי"ח) ומכאן אמרו ז''ל דשכירות אפילו אין למשכיר מעות אומרים לו טרח וזבין והב ליה זוזי בעין לפי שעל דעת כן נשכר ואינו יכול להגבותו ממטלטלין כי אל שכרו הוא נושא נפשו ועיקר:

יא מְצִיאַת הַפּוֹעֵל לְעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר לוֹ עֲדֹר עִמִּי הַיּוֹם. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ לִלְקֹט מְצִיאוֹת כְּגוֹן שֶׁחָסַר הַנָּהָר וּשְׂכָרוֹ לִלְקֹט הַדָּגִים הַנִּמְצָאִין בַּאֲגַם הֲרֵי מְצִיאָתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת וַאֲפִלּוּ מָצָא כִּיס מָלֵא דִּינָרִין:

מגיד משנה מציאת פועל לעצמו וכו'. ברייתא הובאה פרק שנים אוחזין (דף יב:) ופסק כרב פפא דאמר דכי אמרינן מציאתו לרבו דוקא בששכרו ללקט מציאות וכן פסק רבינו חננאל ז''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן