הלכות שכירות - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכירות - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בְּבִירָה גְּדוֹלָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזִיזֶיהָ וּבִכְתָלֶיהָ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת וּבְתַרְבַּץ שֶׁל חָצֵר וּבָרְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֳבִי הַכְּתָלִים מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֳבִי הַכְּתָלִים. וּבְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הוֹלְכִין אַחַר מִנְהַג הַמְּדִינָה וְהַשֵּׁמוֹת הַיְדוּעִין לָהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיַן מִקָּח וּמִמְכָּר:

מגיד משנה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה וכו'. מימרא מפורשת פרק השותפין שרצו (בבא בתרא דף ו') ופסק בדין הרחבה כרבא דהוא בתרא. וכתב תרבץ של חצר במקום תרבץ אפדני הנזכר בגמרא וכן פירש אבן מיגש ז''ל מלוסה של חצר ופירש''י ז''ל ה''ז משתמש בכותליה בחורי הכותלים על פני ארכה מבחוץ עד ארבע אמות אף (הן) שלא כנגד ביתו ע''כ: ובכל אלו הדברים וכו'. זה פשוט ונלמד ממה שאמרו שם בעובי הכותל במקום שנהגו וכ''כ אבן מיגש שם וכל אלו הדברים במקום שאין מנהג ידוע אבל אם יש שם מנהג ידוע הכל הולך אחר המנהג:

ב הַמַּשְׂכִּיר חֲצֵרוֹ סְתָם לֹא הִשְׂכִּיר הָרֶפֶת שֶׁבָּהּ:

מגיד משנה והמשכיר חצירו סתם וכו'. מימרא בהשואל (דף קט"ו):

ג הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת [א] וְלִפְתֹּחַ לוֹ הַחַלּוֹנוֹת שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ וּלְחַזֵּק אֶת הַתִּקְרָה וְלִסְמֹךְ אֶת הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְלַעֲשׂוֹת נֶגֶר וּמַנְעוּל וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִדְּבָרִים שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה אֻמָּן וְהֵם עִקָּר גָּדוֹל בִּישִׁיבַת הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת. הַשּׂוֹכֵר חַיָּב לַעֲשׂוֹת [ב] מַעֲקֶה וּמְזוּזָה וּלְתַקֵּן מְקוֹם הַמְּזוּזָה מִשֶּׁלּוֹ. וְכֵן אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת סֻלָּם אוֹ מַרְזֵב אוֹ לְהָטִיחַ גַּגּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה מִשֶּׁל עַצְמוֹ:

מגיד משנה המשכיר בית לחבירו וכו'. משנה וברייתא שם בהשואל (דף ק"א ע"ב) ופירוש נגר כמין יתד שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בחור האסקופה: המשכיר בית לחבירו השוכר חייב לעשות לו וכו'. בברייתא שם:

ד הַמַּשְׂכִּיר עֲלִיָּה לַחֲבֵרוֹ וְנִפְחֲתָה בְּאַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר חַיָּב לְתַקֵּן הַתִּקְרָה וְהַמַּעֲזִיבָה שֶׁעָלֶיהָ שֶׁהַמַּעֲזִיבָה חִזּוּק הַתִּקְרָה הִיא:

מגיד משנה המשכיר עלייה לחבירו וכו'. פי' בשאמר לו עלייה סתם וכן נראה מן ההלכות וכבר כתב רבינו למעלה פרק חמישי חייב להעמיד לו עלייה ופי' אם נפלה ועתה כתב ז''ל דין נפחתה תקרת הבית שהיא מדרס העלייה ומבואר הוא בפרק הבית והעלייה (דף קי"ז) ודין המעזיבה כרבנן ודלא כרבי יוסי:

ה הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר הֲרֵי הוּא שֶׁל שׂוֹכֵר לְפִיכָךְ הוּא מְטַפֵּל בּוֹ לְהוֹצִיאוֹ וְאִם יֵשׁ שָׁם מִנְהָג הוֹלְכִין אַחֵר הַמִּנְהָג. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַבְּהֵמוֹת שֶׁעָשׂוּ הַזֶּבֶל שֶׁל שׂוֹכֵר אֲבָל אִם הַבְּהֵמוֹת שֶׁל אֲחֵרִים הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר שֶׁחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שְׂכוּרָה בְּיַד אֲחֵרִים:

ההראב"ד במה דברים אמורים כשהיו וכו' עד שכורה ביד אחרים. א''א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמרא העמידוה בחצר דמשכיר [ושוורים דאתו מעלמא פי' חצר דמשכיר] דלא אגירא לשוכר דאי אגירא ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו עכ''ל:

מגיד משנה הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר וכו'. במה דברים אמורים שהיו הבהמות שעשו הזבל וכו' עד אע''פ שהיא שכורה ביד אחרים. בהשגות א''א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמרא העמידוה בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא פי' חצר דמשכיר דלא אגירא לשוכר (מכלל) דאי אגירא ליה וכו'. ובגמ' (דף ק"א ע"ב) שנינו במשנה בהשואל והזבל של בעל הבית ואיתמר עלה בגמרא במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעל הבית ואלא בחצר דלא אגירא ליה לשוכר ותורי דמשכיר הא נמי פשיטא לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וקמו ביה מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא דאמר וכו' חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ע''כ ופירש רבינו בחצר דמשכיר אע''פ שהיא שכורה ביד השוכר כיון שהיא של משכיר והשוורים מעלמא הזבל של משכיר וזהו שלא הקשו אמאי של בעל הבית אלא בחצר דשוכר ותורי דשוכר אבל בתורי דעלמא אע''פ שחצר שכורה ביד שוכר לא הקשו אמאי של בעל הבית. והר''א ז''ל פירש בחצר דמשכיר שלא השכיר החצר פי' שלא השכיר החצר לשוכר לעשות בה חפציו אלא ליכנס בה לביתו וזה דעת רש''י ז''ל וזה לשונו בחצר דמשכיר שלא השכיר החצר ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי מפקרי להו בעלים וקניא ליה חצירו ואפילו קידם השוכר והגביהן לא זכה בהן ע''כ. וקצת נראה כפירוש רבינו ממה ששינו הלשון ואמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו בחצר דלא אגירא ליה לשוכר:

ו הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת אוֹ חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת אוֹ שְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת עַד זְמַן קָצוּב הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לָצֵאת בְּסוֹף זְמַנּוֹ וְאֵינוֹ מַמְתִּין לוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. שָׂכַר לוֹ בַּיִת סְתָם לְלִינָה אֵין פָּחוֹת מִיּוֹם אֶחָד. לִשְׁבִיתָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי יָמִים. לְנִשּׂוּאִין אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:

מגיד משנה המשכיר בית או חצר או מרחץ וכו'. זה מבואר בירושלמי והוא בהלכות. וכן נראה מן הגמרא שלנו שלא אמרו צריך להודיעו אלא במשכיר סתם אבל לזמן ידוע לא כן כתבו הגאונים ז''ל: שכר לו בית וכו'. (וכן הביאו הרא"ש בפסקיו אבל לא מצאתיו בירושלמי בפרק השואל) ירושלמי תאני ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות משלשים ע''כ והובא בהלכות:

ז הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ סְתָם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִקֹּדֶם [ג] כְּדֵי לְבַקֵּשׁ מָקוֹם וְלֹא יִהְיֶה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וּלְסוֹף הַשְּׁלֹשִׁים יֵצֵא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח. קָבַע לוֹ שְׁלֹשִׁים לִפְנֵי הֶחָג אִם נִשְׁאַר מִן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד לְאַחַר הֶחָג אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד מוֹצָאֵי הַפֶּסַח וְהוּא שֶׁיּוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִקֹּדֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲיָרוֹת אֲבָל בַּכְּרַכִּים אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִקֹּדֶם. וְכֵן בַּחֲנוּת בֵּין בַּכְּרַכִּים בֵּין בַּעֲיָרוֹת צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִקֹּדֶם:

מגיד משנה המשכיר בית לחבירו סתם וכו'. ופירוש סתם כגון ששכרו בכך וכך לחדש ולא פירש לכמה חדשים. ולשון הגמרא בביאור המשנה כך הוא הכי קאמר המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אא''כ הודיעו בימות החמה ל' יום מעיקרא ופירש''י ז''ל וממילא שמעינן אם כלו לו ימי שכירותו דבימות החמה אין יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו וזה דעת רבינו והרמב''ן ז''ל. אבל הרשב''א ז''ל כתב והראב''ד ז''ל אמר דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החדש אע''פ שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי ונ''ל כדבריו עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי אבל מט''ו אלול ואילך לא דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולן מקדימין ושוכרין שלשים יום קודם החג לצורך ימות הגשמים: במה דברים אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים וכו'. כבר נתבאר זה: קבע לו שלשים יום לפני החג וכו'. מימרא דרב אסי שם ובהלכות: במה דברים אמורים בעיירות אבל בכרכים וכו'. במשנה שם. וכן בחנות בין בכרכים וכו'. במשנה ובחנויות אחד עיירות ואחד כרכים שנים עשר חדש רבן שמעון בן גמליאל אומר של נחתומין ושל צבעים שלש שנים ורבינו לא פסק כרבן שמעון בן גמליאל וכן כתוב בעיטור זה לשונו וכתב בעל הלכות דליתא לדרשב''ג בחנות ע''כ. אבל בהלכות היא. וגם כן כתב הרי''ף ז''ל הברייתא שהיא נתינת טעם לדברי רשב''ג תנא מפני שהיקפו מרובה פירש''י וטעם הכרכין שהוא מקום שווקים והכל נמשכין שם והבתים אינן מצויין לשכור. ובחנויות שהחנווני מקיף הקפה למכיריו ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו עכ''ל רש''י ז''ל:

ח כְּשֵׁם שֶׁהַמַּשְׂכִּיר חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ כָּךְ הַשּׂוֹכֵר [ד] חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּעֲיָרוֹת אוֹ מִקֹּדֶם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּכְּרַכִּים כְּדֵי שֶׁיְּבַקֵּשׁ שָׁכֵן וְלֹא יִשָּׁאֵר בֵּיתוֹ פָּנוּי. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת אֶלָּא יִתֵּן הַשָּׂכָר:

מגיד משנה כשם שהמשכיר חייב להודיעו וכו'. ברייתא שם וזה לשונה וכשם שהמשכיר צריך להודיעו כך שוכר צריך להודיעו ופירש רבינו ז''ל שזמני הודעת השוכר למשכיר שוין לזמני הודעת המשכיר לשוכר ופשוט הוא:

ט אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּשְׂכִּיר יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא הַשּׂוֹכֵר יָכוֹל לָצֵאת עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם. אִם הוּקְרוּ הַבָּתִּים יֵשׁ לַמַּשְׂכִּיר לְהוֹסִיף עָלָיו וְלוֹמַר לַשּׂוֹכֵר אוֹ שְׂכֹר בְּשָׁוֶה עַד שֶׁתִּמְצָא אוֹ תֵּצֵא. וְכֵן אִם הוּזְלוּ הַבָּתִּים יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר [ה] לִפְחוֹת הַשָּׂכָר וְלוֹמַר לַמַּשְׂכִּיר אוֹ הַשְׂכֵּר לִי כְּשַׁעַר שֶׁל עַתָּה אוֹ הֲרֵי בֵּיתְךָ לְפָנֶיךָ. נָפַל בֵּית הַמַּשְׂכִּיר שֶׁהָיָה דָּר בּוֹ הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיא הַשּׂוֹכֵר מִבֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ [ו] אֵינוֹ בְּדִין שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי עַד שֶׁתִּמְצָא מָקוֹם וַאֲנִי מֻשְׁלָךְ בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין אַתָּה בַּעַל זְכוּת בְּבַיִת זֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי:

מגיד משנה אע''פ שאין המשכיר וכו'. דין היוקר מפורש בגמרא וממילא כשהוזל שאין כח השוכר גרוע מכח המשכיר ופשוט הוא: נפל בית וכו'. מבואר שם. וכתב הרשב''א ז''ל דוקא בשוכר סתם שכל שעה זמנו ואינו מחוסר אלא זמן ההודעה אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי:

י נָתַן הַבַּיִת לִבְנוֹ לִשָּׂא בּוֹ אִשָּׁה אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ נַעֲשָׂה חָתָן בִּזְמַן פְּלוֹנִי וְהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם וְלֹא הוֹדִיעוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ. וְאִם עַכְשָׁו נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשָּׁה וַהֲרֵי הוּא נוֹשְׂאָהּ מִיָּד הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיאוֹ שֶׁאֵינוֹ בְּדִין שֶׁיִּהְיֶה זֶה יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וּבֶן בַּעַל הַבַּיִת יִשְׂכֹּר בַּיִת שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ חֲתֻנָּה:

מגיד משנה נתן הבית לבנו לישא בו אשה אם היה יודע וכו'. ג''ז שם:

יא מָכַר אֶת הַבַּיִת אוֹ נְתָנוֹ אוֹ הוֹרִישׁוֹ אֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ מִקֹּדֶם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. שֶׁהֲרֵי הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר לוֹ אֵין כֹּחֲךָ [ז] יֶתֶר מִכֹּחַ זֶה שֶׁזָּכִיתָ בְּבַיִת זֶה מֵחֲמָתוֹ:

מגיד משנה מכר את הבית או נתנו או הורישו וכו'. מפורש שם (ק"א:):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן