הלכות שכירות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכירות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א אֶחָד הַשּׂוֹכֵר מֵחֲבֵרוֹ שָׂדֶה לְזָרְעָהּ אוֹ כֶּרֶם לֶאֱכל פֵּרוֹתָיו בְּדָמִים אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפֵרוֹת קְצוּבִים כְּגוֹן שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ שָׂדֶה זוֹ בְּעֶשְׂרִים כּוֹר בְּשָׁנָה וְכֶרֶם זֶה בְּעֶשְׂרִים כַּדֵּי יַיִן בְּכָל שָׁנָה שְׁנֵיהֶן דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶן. וְהַשּׂוֹכֵר בְּפֵרוֹת הוּא הַנִּקְרָא חוֹכֵר:

מגיד משנה אחד השוכר מחבירו שדה וכו'. זה מפורש בברייתא (פ"ו) דמסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות:

ב הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אוֹ פַּרְדֵּס כְּדֵי לַעֲבֹד אוֹתוֹ וּלְהוֹצִיא עָלָיו יְצִיאוֹת וְיִתֵּן לְבַעַל הַקַּרְקַע שְׁלִישׁ הַתְּבוּאוֹת אוֹ רְבִיעַ אוֹ מַה שֶּׁיַּתְנוּ בֵּינֵיהֶן וְהוּא הַנִּקְרָא מְקַבֵּל. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לִסְיַג הָאָרֶץ בַּעַל הַקַּרְקַע חַיָּב בּוֹ וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שְׁמִירָה יְתֵרָה הַחוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל חַיָּב בּוֹ. הַקַּרְדֹּם שֶׁחוֹפְרִין בּוֹ הָאָרֶץ וְהַכֵּלִים שֶׁנּוֹשְׂאִין בָּהֶן הֶעָפָר וְהַדְּלִי וְהַכַּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁדּוֹלִין בָּהֶן הַמַּיִם עַל בַּעַל הַקַּרְקַע. וַחֲטִיטַת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמְּקַבְּצִין בָּהֶן הַמַּיִם עַל הַחוֹכֵר אוֹ עַל הַמְקַבֵּל:

מגיד משנה המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד בו וכו'. ג''ז פשוט בהמקבל (דף ק"ג ע"ב) באותה ברייתא אבל חוכר ומקבל שניהם בפירות אלא המקבל נותן לבעל הקרקע שליש תבואתו או רביע לפי מה שמקבל על עצמו והחוכר נותן לו פירות קצובין: כל דבר שהוא לסייג לארץ וכו'. בהמקבל כל עיקר בלומי כרמא דבעל הבית נטירותא יתירתא דאריסא ופירש''י ז''ל עיקר בלמא שמירה שאי אפשר בלא היא נטירותא יתירתא דאריסא עליו להוציאה שאינו עושה אלא להקל עליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה עכ''ל: הקרדום שחופרין וכו'. ג''ז שם:

ג הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת לֹא יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן. שְׂכָרָהּ אוֹ קִבְּלָהּ שֶׁבַע שָׁנִים זוֹרְעָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה פִּשְׁתָּן וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן. שְׂכָרָהּ אוֹ קִבְּלָהּ שָׁבוּעַ אֶחָד שְׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן:

מגיד משנה השוכר או המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות וכו'. משנה בהמקבל (דף ק"ט) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן וכו' ובראש הפרק (דף ק"ד) אמר ר''פ הני תרתי מתנייתא קמייתא משכחת להו בין בחכירות בין בקבלנות מכאן ואילך דאיתיה בחכירות ליתיה בקבלנות דאיתיה בקבלנות ליתיה בחכירות ע''כ. וזו המשנה מן האחרונות ומתוך כך פירש''י ז''ל דבחכירות היא דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו ע''כ פירוש מפני שהקבלנות כבר נתבאר שהוא חלק ידוע ממה שיוציא השדה. x והרמב''ן הקשה עליו ופירש דאדרבה משום סיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שנים יזרענה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה וכו' ורבינו ז''ל העמידה בין בחכירות בין בקבלנות והוא קצת תימה. ואפשר שהוא סובר כמו שפירש הרשב''א ז''ל דר''פ לאו לענין דינא ממש קאמר אלא יש מהן דדינא לא אישתני אלא שלא הוצרך להשמיענו הדין ההוא אלא או בחכירות או בקבלנות. ופירוש שנים מועטות פחות משבע. והטעם שהפשתן מכחיש הארץ והפסידו ניכר עד שש שנים: שכרה או קבלה וכו'. פי' בשקבלה סתם דאי בקבלה בפירוש לדבר ידוע פשיטא שבעל השדה מעכב עליו: אין שביעית מן המניין. משנה שם (דף ק"י ע"ב) דשבע שנים שני זריעה משמע: שכרה או קבלה וכו'. ג''ז במשנה ובודאי שהיא בין בחכירות בין בקבלנות:

ד הַחוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְהִיא בֵּית הַשְּׁלָחִין אוֹ בֵּית הָאִילָן וְיָבְשָׁה מַעְיַן בֵּית הַשְּׁלָחִין וְלֹא פָּסַק הַנָּהָר הַגָּדוֹל אֶלָּא אֶפְשָׁר לְהָבִיא מִמֶּנּוּ בִּדְלִי. אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן שֶׁל בֵּית הָאִילָנוֹת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ. וְאִם מַכַּת מְדִינָה הִיא כְּגוֹן שֶׁיָּבַשׁ הַנָּהָר מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ. הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְאָמַר לוֹ בֵּית הַשְּׁלָחִין הַזֶּה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ בֵּית הָאִילָן זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר יָבֵשׁ הַמַּעְיָן אוֹ נִקְצַץ הָאִילָן מְנַכֶּה מֵחַכִּירוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ וְלֹא אָמַר לוֹ הַזֶּה אֶלָּא כְּמִי שֶּׁאוֹמֵר כְּמוֹת שֶׁהִיא עַתָּה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ וְאָמַר לוֹ בֵּית הַשְּׁלָחִין אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ אוֹ בֵּית הָאִילָן וְיָבֵשׁ הַמַּעְיָן אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ:

מגיד משנה החוכר או וכו'. מפורש במשנה (דף ק"ג ע"ב). ומ''ש ולא פסק הנהר הגדול וכו'. מפורש בגמרא: ואם מכת וכו'. זה נתבאר בגמרא שם בזה הלשון היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבא אמאי אין מנכה לו מן חכירו ולימא ליה מכת מדינה היא וכו' וכתב הרמב''ן דדוקא אחכירות אקשינא אמאי אינו מנכה לו מן חכירו אם יבש הנהר הגדול הואיל ומכת מדינה היא אבל בקבלנות אע''ג דמכת מדינה היא לא מנכה ליה ומה שימצאו יחלוקו לפי מה שהתנו ולדבריו הסכים הרשב''א ז''ל: היה עומד בתוך וכו'. במשנה שם ואקשינן עלה בגמרא (דף ק"ד) ואמאי ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך מי לא תניא האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע''פ שאין בו אלא לתך הגיעו וכו' והוא דקרו ליה בית כור ופריק שמואל וכו' אי דא''ל מחכיר לחוכר הכי נמי דאינו מנכה לו דא''ל שמא בעלמא אמרי לך ומתני' דא''ל חוכר למחכיר דהויא קפידא ורבינא אמר הא והא דאמר ליה מחכיר לחוכר ומדקאמר זה מכלל דעומד בתוכה עסקינן ובעומד בתוכה למה ליה למימרא בית השלחין זה אלא מדקאמר ליה בית השלחין זה ש''מ כדקיימא השתא ע''כ ורבינו פסק כאוקימתא דרבינא ולא חש להא דשמואל ונראה מדבריו ז''ל דאפילו א''ל חוכר למחכיר בית השלחין אני חוכר ממך ויבש המעיין אינו מנכה לו מן חכירו שאם לא כן היה לו ז''ל לבאר אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל אמרו מדלא אמר רבינא לעולם ל''ש אמר מחכיר לחוכר ל''ש אמר חוכר למחכיר שמעינן מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא ואע''פ שאינו עומד בתוכה וכן במכר לעניין בית כור אלו דבריהם ז''ל ותניא נמי בתוספתא שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעיין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעיין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר הימך יבש המעיין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכירו וזה מבואר כדבריהם ז''ל ופירוש יבש המעיין פירשו בירושלמי ביבש כולו אבל מקצתו כגון שהיה עמוק שתים ועכשיו עמוק שלש יכול לומר לו טרח בו והוא מספיק עוד אמרו בירושלמי נקצץ האילן בנקצץ האילן כולו אבל אם נשתייר בו ממטע עשרה לבית סאה יכול לומר לו עד עכשיו היו מרובין במספר והיו כחושין ואינן עושין פירות מרובין עכשיו הם מועטין במספר ועושין פירות מרובין:

ה הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וַאֲכָלָהּ חָגָב אוֹ נִשְׁתַּדְּפָה אִם [א] אֵרַע דָּבָר זֶה לְרֹב הַשָּׂדוֹת שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ הַכּל לְפִי הַהֶפְסֵד שֶׁאֵרְעוֹ וְאִם לֹא פָּשְׁטָה הַמַּכָּה בְּרֹב הַשָּׂדוֹת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּדְּפוּ כָּל הַשָּׂדוֹת שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. נִשְׁתַּדְּפוּ כָּל הַשָּׂדוֹת שֶׁל הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל אַף עַל פִּי שֶׁפָּשְׁטָה הַמַּכָּה בְּרֹב הַשָּׂדוֹת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ שֶׁאֵין זֶה הַהֶפְסֵד תָּלוּי אֶלָּא בַּשּׂוֹכֵר שֶׁהֲרֵי כָּל שְׂדוֹתָיו נִשְׁתַּדְּפוּ. הִתְנָה עָלָיו בַּעַל הַקַּרְקַע שֶׁיִּזְרָעֶנָּה חִטִּים וּזְרָעָהּ שְׂעוֹרִים אוֹ שֶׁלֹּא זְרָעָהּ כְּלָל אוֹ שֶׁזְּרָעָהּ וְלֹא צָמְחָה [ב] אַף עַל פִּי שֶׁבָּא חָגָב אוֹ שִׁדָּפוֹן וְהֻכְּתָה רֹב הַמְּדִינָה אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ. וְעַד מָתַי חַיָּב לְהִטַּפֵּל וְלִזְרֹעַ פַּעַם אַחֶרֶת אִם לֹא צָמְחָה כָּל זְמַן שֶׁרָאוּי לִזְרִיעָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם:

מגיד משנה השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב וכו'. משנה שם (דף ק"ה ע"ב) וכתב רש''י ז''ל והא ליתא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו ע''כ. ופשוט הוא ומוכרח מההיא דרב פפא שהבאתי לעיל. ותימה איך כתב רבינו המקבל ואולי מפני שלשון המשנה היא כך המקבל אחז לשון המשנה x ופירושו מקבל בשכירות או בחכירות ומ''מ היה לו לבאר: אם אירע דבר זה לרוב שדות העיר. בגמרא כגון דאשתדוף רובא דבאגא ופירש''י ז''ל רוב הבקעה שזו בתוכה עכ''ל. וגירסת רבינו רובא דבאגי והוא כולל כל בקעות העיר וכן מצאתי בקצת נוסחי ההלכות: ואם לא פשטה וכו' אע''פ שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע. מבואר במשנה ובגמרא: נשתדפו כל השדות וכו'. מבואר בגמרא הדין והטעם שם: התנה עליו בעל הקרקע וכו'. מבואר שם בגמרא (דף ק"ו): או שלא זרעה כלל. מימרא דרב חסדא שם: או שזרעה ולא צמחה. מימרא דר''ל (דף ק"ו ע"ב): ועד מתי חייב להטפל וכו' כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום. פירוש בגמרא יש שיעורין חלוקין והכוונה כדברי רבינו ולפי מה שהוא מקום. ובגמרא קודם מימרא דר''ל הביאו ברייתות תנא חדא פעם ראשונה ושנייה זורעה שלישית אינו זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה לא קשיא הא רבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה הא רשב''ג דאמר בתלת זימני הויא חזקה. אמר ר''ל לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה וכו' כל ימי זרעה זרע עד אימת וכו' ופירש''י ז''ל בשזרעה ואכלה חגב כעין משנתנו ואע''פ שזרעה ואכלה חגב והוא מכת מדינה אינו מנכה לו אלא בשזרעה שתים לרבי ושלש לרשב''ג וקאמר לפי שאין בני מדינה עושין כן בשלהן. וקאמר ר''ל לא שאנו דבשתים או שלש סגי אע''פ שעדיין נמשך זמן הזריעה אלא באכילת חגב אבל לא צמחה כלל אפילו כמה פעמים זורע עד שיכלה כל זמן הזריעה זו היא שיטתו ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. וכתב עוד ואם זרעה כל זמן זריעותיה ולא צמחה אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזורעה אלא שתי פעמים לרשב''ג או אחת לרבי שאע''פ שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכירו שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום ע''כ. וברייתות אלו אינן בהלכות ובשיטתו הלך רבינו שלא פסקן וצ''ע:

ו הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצֹר יִקְצֹר וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקֹר. לַעֲקֹר יַעֲקֹר וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצֹר. וּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחְרשׁ אַחֲרָיו יַחְרשׁ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר אִילָנוֹת עַל גַּב קַרְקַע מַשְׂכִּירִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ סְתָם בְּפָחוֹת מִן הַיָּדוּעַ. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׂכִּיר אִילָנוֹת אֵין לוֹ אִילָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּיֶתֶר עַל הַיָּדוּעַ. הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

מגיד משנה השוכר או המקבל שדה מחבירו מקום שנהגו וכו'. משנה ראשונה שבפרק המקבל (דף ק"ג ע"ב) ובגמרא מפרש הטעם: ומקום שנהגו לחרוש. גם זה באותה משנה. ופירשו בגמרא שאפילו אם נכשה המקבל ואין דרך המקום לנכש חורש הוא אחריו אע''פ שהחרישה אינה אלא כדי לעקור עשבים רעים וזה כבר נכש חייב ופירוש אחריו אחר הקציר: מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע. ברייתא שם. ופירוש שדרכן ששוכר הקרקע נוטל חלק בפירות האילן אע''פ שאינו טורח בהם: ואע''פ שהשכיר לו בפחות מן הידוע. מפורש בגמרא ופירוש כגון שידוע שהשדות נשכרות למחצה או לשליש וזה השכירה לרביע: ומקום שנהגו שלא להשכיר אילנות וכו'. מפורש שם:

ז הַחוֹכֵר שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ בַּעֲשָׂרָה כּוֹר חִטִּים וְלָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. הָיוּ חִטֶּיהָ יָפוֹת לֹא יֹאמַר לוֹ הֲרֵינִי לוֹקֵחַ לְךָ מִן הַשּׁוּק אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. חָכַר מִמֶּנּוּ כֶּרֶם בַּעֲשָׂרָה סַלֵּי עֲנָבִים וְהִקְרִיסוּ אַחַר שֶׁנִּבְצְרוּ וְכֵן עֳמָרִים שֶׁלָקוּ אַחַר שֶׁנִּקְצְרוּ נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָן. חֲכָרוֹ בַּעֲשָׂרָה כַּדֵּי יַיִן וְהֶחְמִיץ חַיָּב לִתֵּן לוֹ יַיִן טוֹב. חֲכָרָהּ מִמֶּנּוּ בְּמֵאָה עֳמָרִים שֶׁל אַסְפַּסְתָּא וּזְרָעָהּ מִין אַחֵר וְאַחַר כָּךְ חֲרָשָׁהּ וּזְרָעָהּ אַסְפַּסְתָּא וְלָקְתָה אוֹ שֶׁזְּרָעָהּ בַּתְּחִלָּה אַסְפַּסְתָּא וַחֲרָשָׁהּ וְאַחַר כָּךְ זְרָעָהּ פַּעַם אַחֶרֶת וְלָקְתָה אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ אַסְפַּסְתָּא טוֹבָה שֶׁהֲרֵי שִׁנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה החוכר שדה מחבירו בעשרה כור חטים וכו'. משנה (דף ק"ז ע"ב) ופירוש אע''פ שקבלה ממנו בחכירות והוא דבר ידוע אם מוציא השדה מעט או הרבה אע''פ כן לא נסתלק מפירות קרקעו ומאותן פירות הוא נותן לו הדבר הקצוב: חכר ממנו כרם בעשרה סלי ענבים והקריסו וכו'. מבואר בגמרא: אבל אם חכרו בעשרה כדי יין וכו'. פסק כרב אשי דהוא בתרא: חכרה ממנו במאה עמרים של אספסתא. פי' אספסתא שחת ונקצרת לשלשים יום. והדין הזה מעשה בגמרא ואין גירסת ספרינו כפי גירסתו לפי הנמצא בספריו. ומכל מקום הדין אמת שכל ששינה אינה כלקתה ואינו נותן מתוכה:

ח הַחוֹכֵר שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא רָצָה לְנַכֵּשׁ וְאָמַר לוֹ מַה הֶפְסֵד יֵשׁ לְךָ הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ חַכִּירְךָ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לוֹ לְמָחָר אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה וְהִיא מַעֲלָה עֲשָׂבִים. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ בָּאַחֲרוֹנָה אֲנִי חוֹרֵשׁ אוֹתָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

מגיד משנה החוכר שדה מחבירו ולא רצה לנכש. משנה שם (דף ק"ה) וגמרא. ופירשו במקום שאין שם מנהג ידוע לנכש אבל אם נהגו שלא לנכש הכל הולך אחר המנהג:

ט הַחוֹכֵר שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים מִפְּנֵי שֶׁהַחִטִּין מַכְחִישׁוֹת אֶת הַקַּרְקַע יֶתֶר מֵהַשְּׂעוֹרִים. שְׂכָרָהּ לְזָרְעָהּ חִטִּים יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים. קִטְנִית לֹא יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה. תְּבוּאָה יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית. וּבְבָבֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית שָׁם מַכְחֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ:

מגיד משנה החוכר שדה מחבירו לזורעה שעורים לא וכו'. משנה שם (דף ק"ו ע"ב) ופסק דלא כרשב''ג ופירש''י ז''ל הא דוקא בחכירות אבל בקבלנות אפילו לזורעה שעורים יזרענה חטים שהרי זה נהנה בשינוי של זה ואין כן דעת הרמב''ן ז''ל לפי מה שקדם למעלה בדין הפשתן אלא בהיפך דאי בקבלנות קבלה אפילו קבלה לחטים לא יזרענה שעורים שהרי זה אומר חטים אני רוצה וכן בשעורים לחטים ועיקר: קטנית לא יזרענה תבואה וכו'. גירסת רבינו כגירסת ההלכות והיא כך במשנה קטנית לא יזרענה תבואה תבואה יזרענה קטנית. ובגמרא מתני לה רב יהודה לאבין בר רב נחמן תבואה לא יזרענה קטנית אמר ליה והא אנן תנן תבואה יזרענה קטנית לא קשיא הא לן והא להו וזה מבואר וגירסת ספרינו וגירסת רש''י ז''ל במשנה ובגמרא היפך מזה והעולה מאותה גיר' שבא''י קטנית יזרענה תבואה תבואה לא יזרענה קטנית ובבבל משנה אפילו מתבואה לקטנית וכ''ש מקטנית לתבואה:

י הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת אֵין לַמְקַבֵּל כְּלוּם בְּקוֹרַת הַשִּׁקְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְלֹא בְּשֶׁבַח הָאִילָנוֹת שֶׁיָּצְאוּ מֵאֲלֵיהֶן בַּשָּׂדֶה. אֲבָל מְחַשְּׁבִין לוֹ מְקוֹם הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ הָיָה בָּהֶן אוֹתוֹ זֶרַע שֶׁזָּרַע בְּכָל הַשָּׂדֶה. וְהוּא שֶׁצָּמְחוּ הָאִילָנוֹת בְּמָקוֹם הָרָאוּי לִזְרִיעָה אֲבָל אִם יָצְאוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְרִיעָה אֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ כְּלוּם. וְאִם קִבְּלָהּ שֶׁבַע שָׁנִים אוֹ יֶתֶר יֵשׁ לוֹ בְּקוֹרַת הַשִּׁקְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִסְתַּלֵּק מִן הַשָּׂדֶה וְהָיוּ שָׁם זְרָעִים שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְהִמָּכֵר אוֹ שֶׁנִּגְמְרוּ וְלֹא הִגִּיעַ יוֹם הַשּׁוּק לְמָכְרָן שָׁמִין אוֹתָן וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַקַּרְקַע. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין הַמְקַבֵּל וּבַעַל הַקַּרְקַע בַּתְּבוּאָה כָּךְ חוֹלְקִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת. אֲבָל הַקָּנִים הַמַּעֲמִידִים תַּחַת הַגְּפָנִים אִם קָנוּ אוֹתָן בְּשֻׁתָּפוּת הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין בָּהֶן וְאִם הֵן מִשֶּׁל אֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁקָּנָה אוֹתָן הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות וכו'. פירוש שנים מועטות פחות משבע ומשנה היא שם (דף ק"ט) ופירוש קורת שקמה אילן סרק וכורתין קורותיו לעצים ובתוך שבע שנים חוזר וגדל. וכתב הראב''ד ז''ל אפילו במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע ה''מ בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלום ואפילו קצצוהו לעצים ע''כ: לא בשבח האילנות. ממעשה דר''פ ורב ביבי בר אביי נלמדה בבא זו: ואם קבלה שבע שנים וכו'. משנה: הגיע זמנו להסתלק מן השדה וכו'. תוספתא הניחה ויוצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זיתים למסוק הרי אלו שמין לו אם היה שכיר נותנין לו שכירותו ואם קבלן נותן קבלנותו ופירש הרמב''ן ז''ל אף ע''פ שצריכין לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה וזה דעת רבינו שכתב ועדיין לא הגיעו להמכר: או שגמרו וכו'. זה נתבאר בגמרא שם: כשם שחולקין המקבל ובעל הקרקע וכו'. משנה שם (דף ק"ג ע"א ב') וגמרא. ופירוש והקנים על שניהם לקנותו בתחילה וכיון שכן חולקין בסוף:

יא הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לִטַּע מְקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַשָּׂדֶה עֲשָׂרָה בּוֹרְאוֹת לִסְאָה. יֶתֶר עַל זֶה מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכּל:

מגיד משנה המקבל שדה מחבירו ליטע מקבל עליו בעל השדה עשר בוראות לסאה וכו'. כך היא גירסתו ז''ל וגירסת הרב אבן מיגש ז''ל בב''ב פרק המוכר פירות. ופירוש מקבל עליו עשר שורות מבוריות לסאה א''נ יש לפרש עשר נטיעות מבוריות לסאה ע''כ לשון אבן מיגש ז''ל. אבל גירסת ספרינו מקבל עליו י' בוראות לק' ופיר''ש ז''ל המקבל פועל שמקבל עליו ליטע כל שדה חבירו כשיעור שיכולין ליטע כגון מטע י' לבית סאה מקבל עליו בעל השדה י' בוריות לק' ואם יש י' אילנות בורות שאין עושין פרי לא יצטרך מקבל ליטע אחרים תחתיהן דאורחייהו דאילנות להיות להן בורות כל כך ומחיל יותר מכאן כגון י''א למאה מגלגלין עליו את הכל יטע לו י''א תחתיהן דהשתא ליכא מחילה כלל עכ''ל:

יב הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא עָשְׂתָה אִם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי שֶׁתּוֹצִיא סָאתַיִם יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה חַיָּב הַמְקַבֵּל לִטָּפֵל בָּהּ. שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לְבַעַל הַקַּרְקַע אָנָּא אֵיקוּם וְאָנִיר וְאֶזְרַע וְאֶקְצֹר וְאֶעֱמֹר וְאָדוּשׁ וְאֶזְרֶה וְאַעֲמִיד כְּרִי לְפָנֶיךָ וְתִטּל אֶת חֶצְיוֹ אוֹ מַה שֶּׁיִּתְּנוּ וַאֲנִי אֶטּל הַשְּׁאָר בִּשְׂכַר עֲמָלִי וּבְמַה שֶּׁהוֹצֵאתִי:

מגיד משנה המקבל שדה מחבירו ולא עשתה וכו'. פירוש ולא עשתה כראוי לה והדין בהמקבל (דף ק"י) משנה וברייתא וגמרא ופסק כרבי ינאי וכר''ל שפירש דבריו ובפחות מכאן אינו חייב ליטפל בה שאין אני מקיים בה ואעמיד:

יג הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְאַחַר שֶׁזָּכָה בָּהּ הוֹבִירָהּ שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לוֹ חֶלְקוֹ שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לוֹ. שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לְבַעַל הַקַּרְקַע אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא. וְהוּא הַדִּין אִם הוֹבִיר מִקְצָתָהּ. וּמִפְּנֵי מָה נִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁלֹּא פָּסַק עַל עַצְמוֹ דָּבָר [ג] קָצוּב כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר הֲרֵי הִיא כְּאַסְמַכְתָּא אֶלָּא הִתְנָה שֶׁיְּשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא וּלְפִיכָךְ גָּמַר וְשִׁעְבֵּד עַצְמוֹ. אֲבָל אִם אָמַר אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד אֶתֵּן לְךָ מֵאָה דִּינָרִין הֲרֵי זוֹ אַסְמַכְתָּא וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא נוֹתֵן כְּפִי מַה שֶּׁרְאוּיָה לַעֲשׂוֹת בִּלְבַד:

מגיד משנה המקבל שדה מחבירו וכו'. משנה (דף ק"ד) ופירוש אע''פ שלא כתב לו ממש לשון זה הרי דינו כמי שכתב דכתנאי בית דין דמי וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכ''כ רבינו יצחק אלברצלונ''י ז''ל תשובה לרבינו האי גאון ז''ל דהא מתניתא כתנאי ב''ד דמיא אע''פ שלא כתב כמי שכתב דמי: ומפני מה נתחייב לשלם וכו'. פי' והלא אסמכתא היא: אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד וכו'. מפורש בגמרא (דף ק"ו ע"ב) ובהלכות בארוכה:

יד הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לְזָרְעָהּ שֻׁמְשְׁמִין וּזְרָעָהּ חִטִּים וְעָשְׂתָה חִטִּים שֶׁשָּׁוִין כַּמָּה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת מִן הַשֻּׁמְשְׁמִין אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. עָשְׂתָה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת מִן הַשֻּׁמְשְׁמִין מְשַׁלֵּם לוֹ הַמְקַבֵּל כְּפִי מַה שֶּׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת מִן הַשֻּׁמְשְׁמִין. עָשְׂתָה חִטִּים יֶתֶר מִמַּה שֶּׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת מִן הַשֻּׁמְשְׁמִין חוֹלְקִין לְפִי הַתְּנַאי שֶׁבֵּינֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׂתַּכֵּר בַּעַל הַקַּרְקַע:

מגיד משנה המקבל שדה לזורעה שומשמין וכו' אין לו עליו אלא תרעומת. פירוש שנותן לו חלקו מן החיטים ואינו יכול לומר לו לא הכחשתי שדך כמו שהיתה מכחשת בזריעת השומשמין ועל כן נכה לי אלא אינו מנכה לו כלל ומבואר הוא בגמרא והעלה הרשב''א ז''ל דבין בחכירות בין בקבלנות הדין כן: עשתה פחות וכו'. זה פשוט הוא שהרי זה משלם המותר כיון ששינה: עשתה חטים יותר וכו'. מעשה שם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן