הלכות שכירות - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכירות - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַבְּהֵמָה אוֹכֶלֶת כָּל זְמַן שֶׁהִיא עוֹשָׂה בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע בֵּין בִּמְחֻבָּר בֵּין בְּתָלוּשׁ. [א] וְאוֹכֶלֶת מִמַּשּׂאוֹי שֶׁעַל גַּבָּהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה פּוֹרֶקֶת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֶנָּה:

מגיד משנה הבהמה אוכלת כל זמן וכו'. מפורש שם שור במחובר ובתלוש בגמרא: ואוכלת ממשוי שעל גבה עד שתהיה כו'. משנה וברייתא שם (דף צ"א ע"ב) ונחלקו המפרשים אם זה מדין תורה או מפני התקנה לפי שסמוכה היא במשנה לאותה שהבאתי למעלה אבל מפני השב אבידה וכו' ומדברי רבינו נראה שהוא דבר תורה: ובלבד שלא יטול וכו'. בברייתא:

ב כָּל הַמּוֹנֵעַ הַבְּהֵמָה מִלֶּאֱכל בִּשְׁעַת מְלַאכְתָּהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ד) 'לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ'. אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל מִינֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין וְאֶחָד הַדִּישָׁה וְאֶחָד כָּל שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת שֶׁל גִּדּוּלֵי קַרְקַע וְלֹא נֶאֱמַר שׁוֹר בְּדִישׁוֹ אֶלָּא בָּהוֹוֶה. וְהַחוֹסֵם אֶת הַפּוֹעֵל פָּטוּר. אֶחָד הַחוֹסֵם אוֹתָהּ בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְאֶחָד הַחוֹסֵם אוֹתָהּ מִקֹּדֶם וְעָשָׂה בָּהּ מְלָאכָה וְהִיא חֲסוּמָה אֲפִלּוּ חֲסָמָהּ בְּקוֹל [ב] לוֹקֶה. שָׂכַר בְּהֵמָה וַחֲסָמָהּ וְדָשׁ בָּהּ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים אַרְבַּעַת קַבִּין לְפָרָה וּשְׁלֹשֶׁת קַבִּין לַחֲמוֹר שֶׁמִּשְּׁעַת מְשִׁיכָה נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת עַד שֶׁיָּדוּשׁ בָּהּ חֲסוּמָה:

מגיד משנה כל המונע בהמה וכו'. זה פשוט ומפורש שם: אחד השור וכו'. משנה פ' שור שנגח את הפרה (דף נ"ד) ומבואר בגמרא בפ' הפועלים: ואחד הדישה וכו'. גם זה מבואר שם: והחוסם את הפועל פטור. מבואר בגמ' (דף פ"ח): אחד החוסם כו' והיא חסומה וכו'. מבואר בגמרא (דף צ') בעיא דאיפשיטא שאע''פ שחסמה קודם לכן חייב: אפילו חסמה בקול וכו'. מחלוקת דר' יוחנן ור''ל ופסק כר''י וכן בהלכות והטעם בגמרא דעקימת שפתיו הויא מעשה וכבר הקשו המפרשים ז''ל ממה שאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אלמא דעקימת שפתים לא הויא מעשה והרב ז''ל כ''כ בפי''ח מהלכות סנהדרין ותימה איך פסק שתיהן והעיקר שמה שאמרו כאן דעקימת שפתים דחסימה היא מעשה הוא מפני שדבורו בא לכלל מעשה שע''י קולו היא נחסמת אבל דבור שאינו בא לכלל מעשה לא ומימר דומה הוא לחסימה ולאו שיש בו מעשה הוא שהרי ע''י דבורו נתפסת הבהמה בקדושה והיינו דא''ל ר''י לתנא לא תיתני מימר אלו דבריהם ז''ל ורבינו כתב מימר ולקח המימרא אע''פ שלא היה צריך דלמסקנא מימר לאו שיש בו מעשה הוא כיון שדבורו בא לכלל מעשה כמ''ש ואפשר היה לי לומר שכל לאו שא''א בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה ואע''פ שהביא בגמ' כאן ראייה לדבריו רבי יוחנן ממימר מכל שכן קא מייתי לה וצריך להתיישב בזה בסוגיית הגמרא: שכר בהמה וכו'. ברייתא שם (דף צ"א): שמשעת משיכה וכו'. מימרא דרב פפא שם והוא לתת טעם למה לוקה ומשלם והוא לפי שאין חיוב המלקות והתשלומין באין לו כאחת כמו שנתבאר פ''ג מהלכות גניבה:

ג יִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל (דברים כה-ד) 'תַחְסֹם'. וְהָעַכּוּ''ם הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַחְסֹם. אָמַר לְעַכּוּ''ם חֲסֹם פָּרָתִי וְדוּשׁ בָּהּ. יָשַׁב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ וְדָשׁ בָּהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. הִרְבִּיץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ אוֹ שֶׁהִרְבִּיץ בְּנָהּ מִבַּחוּץ. הֲרֵי שֶׁצָּמְאָה וְאֵינוֹ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ. פָּרַס עוֹר עַל גַּבֵּי הַדַּיִשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה. הָיָה הַדָּבָר שֶׁהִיא עוֹשָׂה בּוֹ רַע לִבְנֵי מֵעֶיהָ וּמַזִּיקָהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאִם תֹּאכַל מִזֶּה מַתְרֶזֶת מֻתָּר לְמָנְעָהּ. שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ נֶהֱנֵית:

מגיד משנה ישראל הדש וכו'. ברייתא שם (דף צ'): ועכו''ם הדש וכו'. באותה ברייתא כלשונה ופירש''י הבעלים שאמרו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליו עבירת בל תחסום עכ''ל ולאו דוקא תבואה שלך דאפילו בתבואה של ישראל אינו עובר בלאו וכמו שיתבאר: אמר לעכו''ם חסום פרתי ודוש בה. זו בעיא דלא איפשיטא בגמרא ואתיא למיפשטה מאותה ברייתא דעכו''ם הדש בפרתו של ישראל דמדקאמר אינו עובר מכלל דאיסורא איכא ודחינן לה ורש''י ז''ל הלך לשיטתו ופירש ודוש בה דישתך והקשו עליו דבדישת העכו''ם מותר גמור הוא שאין איסור אמירה לעכו''ם אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת העכו''ם מותר הוא דומיא דשבת שאפילו בשבת מותר לישראל לומר לעכו''ם לעשות מלאכת העכו''ם עצמו אלא ודוש בה דישתי קאמר וקא מיבעיא לן כי אמרינן אמירה לעכו''ם שבות ה''מ שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא כדאיתא בגמרא ופסק רבינו דאסור וכן דעת הרמב''ן ז''ל דבכולהו מצות איכא שבות באמירה לעכו''ם ויש חולקין ויש נוסחאות חלוקות ג''כ בספרי רבינו שבקצתן כתוב אומר לעכו''ם חסום פרתי ודוש בה משום דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן בה לקולא לפי שאיסור האמירה אפילו בשבת אינה אלא מדבריהם והו''ל ספיקא בדרבנן ולקולא ומ''מ הנוסחא האמיתית בספרי רבינו אמר לעכו''ם וכן הוא מוכרח ממ''ש פי''ז מהלכות איסורי ביאה שאסור לומר לעכו''ם לסרס בהמה של ישראל ומוכיח בסוגיית הגמרא דלדידן דקי''ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצות שיש בהן לאו האמירה לעכו''ם שוה בהו: ישב לה קוץ וכו'. פי' ישב ממילא ולא הושיבו הוא שאילו הוא הושיבו לוקה כדאיתא בגמרא וכל זאת הבבא בעיי דלא איפשיטו ופסק הרב אסור ואינו לוקה: היה הדבר וכו'. בעיא דאיפשיטא:

כסף משנה הרביץ לה ארי מבחוץ וכו' אסור ואינו לוקה. יש לתמוה על זה דהא אמרינן בגמרא דחסימה מעלייתא היא ולכן נ''ל שט''ס הוא וצריך להגיה ולכתוב רבץ ארי מבחוץ דומיא דישב לה קוץ וכמ''ש ה''ה: סליקו להו הלכות שכירות

ד פָּרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה כֹּהֵן דָּשׁ בָּהּ בִּתְרוּמָה וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל וַדַּאי. * וְכֵן פָּרוֹת הַדָּשׁוֹת בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּפָרוֹת הַמְהַלְּכוֹת עַל הַתְּבוּאָה. לְפִי שֶׁיָּרַט לָהֶן הַדֶּרֶךְ אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם בַּל (דברים כה-ד) 'תַּחְסֹם'. אֲבָל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אִם הָיוּ דָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מֵבִיא מְעַט מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְתוֹלֶה לָהֶן בַּקְּרֻסְטְלִין שֶׁבְּפִיהֶן:

ההראב"ד וכן פרות הדשות וכו' עד סוף הפרק. א''א דומה שהוא מפרש פרות המרכסות בתבואה כלומר עוברות על התבואה דרך הליכתן למקום אחר כדי לקצר הליכתן והמפרשים לא כך פירשו אלא תבואה שנשרית במים ורוצה להשיר קליפתה והוא חושלא עכ''ל:

מגיד משנה פרה של ישראל שהיה כהן דש בה וכו'. ברייתא שם: ופרות המהלכות על וכו'. לשון הברייתא פרות המרכסות בתבואה. ובהשגות א''א דומה שהוא מפרש וכו'. ועיקר הפירוש כדברי רבינו מלשון והרכסים לבקעה והרמב''ן ז''ל מסייעו מדגרסינן בירושלמי פרק תשיעי דתרומות תני בדישו ולא בדרכו ודרכו הוא כדברי רבינו: אבל מפני וכו'. באותה ברייתא:

ה הַדָּשׁ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּבְגִדּוּלֵי תְּרוּמָה עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל (דברים כה-ד) 'תַּחְסֹם':

מגיד משנה הדש במעשר וכו' עובר משום בל תחסום. הכל נתבאר שם בברייתא וסוגיית הגמרא והטעם באלו לפי שדבר תורה חולין גמורין הן:

ו רַשַּׁאי בַּעַל הַפָּרָה לְהַרְעִיב פָּרָתוֹ וּלְסַגְּפָהּ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל הַרְבֵּה מִן הַדַּיִשׁ. וְרַשַּׁאי הַשּׂוֹכֵר לְהַאֲכִילָהּ פְּקִיעֵי עָמִיר כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַרְבֵּה מִן הַדַּיִשׁ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ רַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַשְׁקוֹת פּוֹעֲלִים יַיִן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה. וְרַשָּׁאִין פּוֹעֲלִין לִטְבּל פִּתָּן בְּצִיר כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה. אֲבָל אֵין הַפּוֹעֵל רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בַּלַּיְלָה וּלְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ בַּיּוֹם אוֹ לָדוּשׁ בְּפָרָתוֹ עַרְבִית וּלְהַשְׂכִּירָהּ שַׁחֲרִית. וְלֹא יִהְיֶה מַרְעִיב [ג] וּמְסַגֵּף עַצְמוֹ וּמַאֲכִיל מְזוֹנוֹתָיו לְבָנָיו מִפְּנֵי גֵּזֶל מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. שֶׁהֲרֵי תָּשֵׁשׁ כֹּחוֹ וְתֵחָלֵשׁ דַּעְתּוֹ וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּכֹחַ:

מגיד משנה רשאי בעל וכו'. ברייתא שם: ורשאי השוכר וכו'. ברייתא שם ופירש''י ז''ל פקיעי עמיר קשין של שבלים שנדושו והביא רבינו ברייתא כפשטא כלשון א' דגמרא: כיוצא בו וכו'. ברייתא שם (דף פ"ט): ורשאין פועלין וכו'. גם זה באותה ברייתא: אבל אין וכו'. תוספתא בהלכות בהפועלים: [ולא יהיה מרעיב. משנה פרק ז' דדמאי ותוספתא]:

ז כְּדֶרֶךְ שֶׁמֻּזְהָר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא יִגְזל שְׂכַר עָנִי וְלֹא יְעַכְּבֶנּוּ כָּךְ הֶעָנִי מֻזְהָר שֶׁלֹּא יִגְזל מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת וְיִבָּטֵל מְעַט בְּכָאן וּמְעַט בְּכָאן וּמוֹצִיא כָּל הַיּוֹם בְּמִרְמָה אֶלָּא חַיָּב לְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בַּזְּמַן שֶׁהֲרֵי הִקְפִּידוּ עַל בְּרָכָה רְבִיעִית שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ אוֹתָהּ. וְכֵן חַיָּב לַעֲבֹד בְּכָל כֹּחוֹ שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב הַצַּדִּיק אָמַר כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. לְפִיכָךְ נָטַל שְׂכַר זֹאת אַף בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל-מג) 'וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׂכִירוּת

מגיד משנה כדרך שמוזהר וכו'. זה פשוט: סליקו להו הלכות שכירות

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן