הלכות שכירות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכירות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א שׁוֹמֵר שֶׁטָּעַן שֶׁנֶּאֱנַס אֹנֶס גָּדוֹל כְּגוֹן שְׁבוּרָה וּמֵתָה. אִם נֶאֱנַס בְּמָקוֹם שֶׁהָעֵדִים מְצוּיִין שָׁם מַצְרִיכִין אוֹתוֹ רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְיִפָּטֵר אַף מִשְּׁבוּעַת שׁוֹמְרִים וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יְשַׁלֵּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ט) 'אֵין רֹאֶה' (שמות כב-י) 'שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם' הָא בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה אֵין שָׁם שְׁבוּעָה אֶלָּא אוֹ יָבִיא רְאָיָה אוֹ יְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁנֶּאֱנַס בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין שָׁם אֵין מַצְרִיכִין אוֹתוֹ רְאָיָה אֶלָּא יִשָּׁבַע שֶׁנֶּאֱנַס וְיִפָּטֵר. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁלֹּא פָּשַׁע בָּהּ נִפְטָר אַף מִן הַשְּׁבוּעָה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהֵבִיא חָבִית [א] שֶׁל יַיִן בְּשָׂכָר וּשְׁבָרָהּ בַּשּׁוּק שֶׁל מְחוֹזָא וּבָאוּ לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ שׁוּק זֶה שֶׁטָּעַנְתָּ שֶׁנִּשְׁבְּרָה בּוֹ חָבִית בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין שָׁם אוֹ תָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא פָּשַׁעְתָּ אֶלָּא נִתְקַלְתָּ וְנָפַלְתָּ אוֹ תְּשַׁלֵּם דָּמֶיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה שומר שטען שנאנס אונס וכו'. מפורש בגמרא סוף השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פ"ג) כאיסי בן יהודה. והכריח כן בהלכות בביאור: אבל אם טען שנאנס וכו'. גם זה פשוט ומבואר שם: מעשה באחד שהעביר חבית וכו'. מעשה שם:

ב הַמַּעֲבִיר חָבִית [ב] מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּשָׂכָר וְנִשְׁבְּרָה דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁיְּשַׁלֵּם שֶׁאֵין זֶה אֹנֶס גָּדוֹל וַהֲרֵי הַשְּׁבִירָה כִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע בָּהּ שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יְשַׁלֵּם אֵין לְךָ אָדָם שֶׁיַּעֲבִיר חָבִית לַחֲבֵרוֹ לְפִיכָךְ עָשׂוּ בּוֹ שְׁבִירַת הֶחָבִית כְּמִיתַת [ג] הַבְּהֵמָה וּשְׁבִירָתָהּ. וְעוֹד תִּקְּנוּ בְּדָבָר זֶה שֶׁאִם נָשְׂאוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם בְּמוֹט וְנִשְׁבְּרָה מְשַׁלְּמִין חֲצִי דָּמֶיהָ הוֹאִיל וּמַשּׂוֹי זֶה גָּדוֹל לְגַבֵּי אֶחָד וְקַל לְגַבֵּי שְׁנַיִם הֲרֵי הוּא כְּאֹנֶס וְאֵינוֹ אֹנֶס וּמְשַׁלְּמִין מֶחֱצָה אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁלֹּא פָּשְׁעוּ בָּהּ. נִשְׁבְּרָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא שְׁבָרוּהָ בִּפְשִׁיעָה וּמְשַׁלְּמִין חֲצִי דָּמֶיהָ. שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה לְכָל אֶחָד לְהַעֲבִיר אֶלָּא מַשּׂוֹי שֶׁיָּכוֹל לְהַעֲבִירוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. * מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאֶחָד שֶׁהֶעֱבִיר חָבִית גְּדוֹלָה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל הַסַּבָּלִים לְהַעֲבִירָהּ שֶׁהוּא פּוֹשֵׁעַ וְאִם נִשְׁבְּרָה בְּיָדוֹ מְשַׁלֵּם הַכּל:

ההראב"ד מכאן אתה למד וכו' עד ואם נשברה בידו משלם הכל. א''א הוא נותן את הפשיעה בעבור הכבדות ואני סבור שאין הפשיעה אלא בשביל הקלות שהנתקל במשא הקל פושע הוא עכ''ל:

מגיד משנה המעביר חבית ממקום למקום בשכר וכו'. זה מבואר בשיטת ההלכה שם ועיקר: ועוד תקנו בדבר זה וכו' הואיל ומשוי זה גדול לגבי אחד כו'. מפורש שם בגמרא אתקין רבי חייא וכו' הני דדרו באגרא ואתבר נשלם פלגא מ''ט נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה. והטעם לדברי הרב לפי שלא היה להם להתחבר שניהם ולא לשאת אלא משאוי שכל אחד יכול להעבירו לבדו וכיון שמשאוי זה כבד אצל כל אחד מהם היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהם היה בדין שיהיו פטורין ולפיכך משלמין מחצה זהו דעתו ז''ל לפי מה שביאר בבבא השנייה: נשברה במקום שאין העדים וכו'. זה נמשך אחר האמור למעלה: מכאן אתה למד שהאחד שהעביר וכו'. זו סברת רבינו ומבואר הוא לפי שיטתו ז''ל שהוא מחייב בשביל הכבדות. אבל בהשגות כתוב א''א הוא נותן את הפשיעה בעבור הכבדות ואני סבור שאין הפשיעה אלא בשביל הקלות שהנתקל במשא הקל פושע הוא עד כאן ושיטה אחרת יש בדבר והוא דעת רש''י והרשב''א ז''ל ושאר מפרשים שפירשו שלא דברו בשנושאין שניהם ביחד אלא אחד לבד הוא הנושא וכן פירש רש''י ז''ל אגרא מוט כפוף באמצעיתו ונותנו על כתפו ונותן שני בדין בשני ראשיו ונושא בו משא כבד. משלם פלגא פועל שקיבל עליו להוליך חביות ממקום למקום ונשאן באותו מוט ונשבר משלם פלגא. מאי טעמא נפיש לחד ולא היה לו להטעין לבדו. וזוטר לתרי דכיון דאין ראוי לשני משואות דרך בני אדם להתחזק ולהטעינו לאחד הילכך דמי נמי לאונס עכ''ל. והרשב''א ז''ל כתב דמי לאונס ודמי לפשיעה פירוש דמי לאונס משום דנתקל כעין אונס הוא לפוטרו ובשבועה משום התקנה ודמי לפשיעה מפני שנשא יותר על משאו ובפושע לא תקנו ונושאים בשכר היו ועל כן חייבם במקום פשיעה ופטרם משום תקנה ממחצה עכ''ל. ולפי פירוש רש''י ז''ל אתה למד שכל זמן שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו אחד שאינו משלם אלא מחצה וכן נראה דעת הרשב''א ז''ל ולדברי רבינו משלם הכל ולפי דעת ההשגות נראה שהוא פטור מכלום ואינו:

ג * הַסַּבָּל שֶׁשָּׁבַר חָבִית שֶׁל יַיִן לְחֶנְוָנִי וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה בְּיוֹם הַשּׁוּק אַרְבָּעָה וּבִשְׁאָר הַיָּמִים שְׁלֹשָׁה אִם הֶחְזִירוֹ בְּיוֹם הַשּׁוּק חַיָּבִין לְהַחְזִיר חָבִית שֶׁל יַיִן אוֹ יְשַׁלְּמוּ לוֹ אַרְבָּעָה וְהוּא שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ יַיִן לִמְכֹּר בְּיוֹם הַשּׁוּק אֲבָל אִם הָיָה לוֹ יַיִן מַחֲזִירִין לוֹ שְׁלֹשָׁה. הֶחְזִירוּ לוֹ בִּשְׁאָר הַיָּמִים מַחֲזִירִין לוֹ שְׁלֹשָׁה וּמְנַכִּין לוֹ בְּכָל זְמַן טֹרַח שֶׁהָיָה טוֹרֵחַ בִּמְכִירָתָהּ וּפְגַם הַנֶּקֶב שֶׁהָיָה נוֹקֵב הֶחָבִית וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד הסבל ששבר חבית וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. א''א לא נהיר דה''ל לאפלוגי נמי בהא בין דה''ל חמרא או לא עכ''ל:

מגיד משנה הסבל ששבר חבית של יין וכו'. פירוש שהיה בפשיעה או במקום רואים ולא הביא ראייה והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה אם החזירו ביום השוק חייבין להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירין לו שלשה החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו שלשה ומנכין לו בכל זמן וכו' זה נמצא בספריו ולפי זה גירסתו מוחלפת מהגירסאות שלנו והשמועה כך היא בפרק השואל (דף צ"ט ע"ב) אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא [דחמרא לחנוואה] ביומא דשוקא מזדבנא בחמשה בשאר יומי מזדבנא בארבעה אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרי ליה חמשא ולא אמרן אלא דלא הו''ל חמרא לזבוני אבל הו''ל חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני ומנכי להו טירחא [ודמי] ברזניתא עד כאן בספרינו והיא גירסת רש''י ז''ל והמפרשים האחרונים ופירושה כך אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא פירש רש''י ז''ל קודם שיגיע זמן השוק שיכול למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון ואחרים פירשו ביום השוק ממש אבל קודם לכן לא שמא תחמיץ. בשאר יומי מהדרי ליה חמשא פירוש אינו מספיק להם בהשבת חבית יין כמותה דהא אינה שוה אלא ארבעה ואיהו אמר להו אי הואי גבאי ביומא דשוקא חמשא הויא שויא לי שהייתי מוכרה ביום השוק שעבר והייתי מוצא הדמים בריוח. ולא אמרן דבשאר יומי משלמי ליה חמשא אלא שלא היה לו יין למכור ביום השוק שעבר אבל היה לו יין למכור לכל מי שרוצה לקנות אינן משלמין אלא ארבעה זו היא שיטת המפרשים ז''ל לפי גירסת הספרים ולפי שיטה זו כל זמן שמשלמין דמים אין בין יום השוק לשאר הימים דבר ואין בהם חילוק אלא שביום השוק נפטרין בהשבת יין כמותו ובשאר ימים צריכין לשלם דמים ולא יין ופירוש הר''א ז''ל דכי משלמי חמשה דוקא בשברוה ביום השוק אבל אם שברוה בשאר ימים אינן משלמין אלא ארבעה כשעת הנזק וכן פירש רבינו יהונתן ז''ל וכן הסכים הרשב''א ז''ל וגירסת רבינו בשאר יומי מהדרי ד' וכן היא במקצת נוסחי ההלכות והכוונה שהם יש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואין כמה היא שוה בשעת החזרה אם ביום השוק נותנין דמי שוויה ביום ההוא לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור הוא מוכרה ומקבל דמים כשהם מחזירין אותה בשאר ימים אם היו מחזירין יין היו נפטרין כל היום ביין כשהן מחזירין דמים מחזירין בשווי שאר הימים זו היא סברתו ז''ל:

ד רוֹעֶה שֶׁבָּאוּ זְאֵבִים וְטָרְפוּ מִמֶּנּוּ אִם הָיָה זְאֵב אֶחָד אֵין זֶה אֹנֶס אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים. וְאִם הָיוּ שְׁנֵי זְאֵבִים הֲרֵי זֶה אֹנֶס. שְׁנֵי כְּלָבִים אֵינָן אֹנֶס אֲפִלּוּ בָּאוּ מִשְּׁתֵי רוּחוֹת. הָיוּ יֶתֶר עַל שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה אֹנֶס. לִסְטִים מְזֻיָּן הֲרֵי הוּא אֹנֶס וַאֲפִלּוּ הָיָה הָרוֹעֶה מְזֻיָּן וּבָא לוֹ לִסְטִים אַחֵר מְזֻיָּן הֲרֵי זֶה אֹנֶס שֶׁאֵין הָרוֹעֶה מוֹסֵר נַפְשׁוֹ כְּלִסְטִים. הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ הֲרֵי אֵלּוּ אֳנָסִין. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם הוֹלִיכָם לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִיסְטִים אֵין אֵלּוּ אֳנָסִין וְחַיָּב לְשַׁלֵּם:

מגיד משנה רועה שבאו וכו'. משנה פרק השוכר את הפועלים (דף צ"ג ע"ב). ומ''ש אף בשעת משלחת זאבים וכו'. כת''ק ודלא דר''י: היו שני זאבים ה''ז אונס. במשנה: שני כלבים וכו'. במשנה: אפילו באו משתי רוחות. כתנא קמא דלא כרבי מאיר: היו יתר על שנים וכו'. זה לא נזכר שם בפירוש אבל מדקאמרי שנים אינו אונס משמע דיותר הוי אונס דאי לא לימרו כלבים סתם: ליסטים מזויין וכו'. במשנה הליסטים הרי זה אונס ופריך בגמרא ואמאי לוקי גברא בהדי גברא אמר רב בליסטים מזויין: היה הרועה מזויין וכו'. זו בעיא דלא איפשיטא שם ולפיכך כתב ה''ז אונס להקל על השומר וכן בהלכות: הארי והדוב והנמר וכו' אימתי וכו'. משנה כלשונה שם:

כסף משנה היה הרועה מזויין וכו'. כתב הרב המגיד זו בעיא דלא איפשיטא שם וכו'. בנוסחי דידן בגמרא איפשיטא דהוי אונס:

ה רוֹעֶה שֶׁמָּצָא גַּנָּב וְהִתְחִיל לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ וּלְהַרְאוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ הֲרֵי אָנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ רוֹעִים אֲנַחְנוּ וְכָךְ וְכָךְ כְּלֵי מִלְחָמָה יֵשׁ לָנוּ וּבָא אוֹתוֹ הַלִּסְטִים וְנִצְּחוֹ וְלָקַח מֵהֶן הֲרֵי הָרוֹעֶה חַיָּב שֶׁאֶחָד הַמּוֹלִיךְ אֶת הַבְּהֵמָה לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים אוֹ מֵבִיא אֶת הַלִּסְטִים בְּהִתְגָּרוּתוֹ לִמְקוֹם הַבְּהֵמָה:

מגיד משנה רועה שמצא גנב וכו'. בעיא דאיפשיטא שם:

ו * רוֹעֶה שֶׁהָיָה לוֹ לְהַצִּיל הַטְּרֵפָה אוֹ הַשְּׁבוּיָה בְּרוֹעִים אֲחֵרִים וּבְמַקְלוֹת וְלֹא קָרָא רוֹעִים אֲחֵרִים וְלֹא הֵבִיא מַקְלוֹת לְהַצִּיל הֲרֵי זֶה חַיָּב אֶחָד שׁוֹמֵר חִנָּם וְאֶחָד שׁוֹמֵר שָׁכַח אֶלָּא שֶׁשּׁוֹמֵר חִנָּם קוֹרֵא רוֹעִים וּמֵבִיא מַקְלוֹת בְּחִנָּם וְאִם לֹא מָצָא פָּטוּר אֲבָל שׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּב לִשְׂכֹּר הָרוֹעִים וְהַמַּקְלוֹת עַד כְּדֵי דְּמֵי [ד] הַבְּהֵמָה כְּדֵי לְהַצִּיל וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ שְׂכָרָן [ה] מִבַּעַל הַבַּיִת. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן וְהָיָה לוֹ לִשְׂכֹּר וְלֹא שָׂכַר הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב:

ההראב"ד רועה שהיה לו להציל וכו' עד ה''ז פושע וחייב. א''א דבר זה צריך פירוש שאינו משלם כל דמי הבהמות אלא מנכין לו השכר שהיה צריך לשכור הרועים להציל ואם אותו השכר עולה עד כדי דמיהם אומדין כמה אדם רוצה ליתן ולא יטרח לקנות בהמות יפות כאלה וישלם לו האומד עכ''ל:

מגיד משנה רועה שהיה לו להציל וכו'. בגמרא שם שומר שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר ועד כמה עד כדי דמיהן פירוש של בהמות והיכן מצינו בשומר שכר שחייב באונסין קס''ד שיפרע שומר שכר שכר הרועים משלו והיו תמהים על זה ופריק דהדר שקיל דמיהן מבעל הבית אמר ליה רב פפא לאביי אי הכי מאי נפקא ליה מינה פירוש כיון שבעל הבית חוזר ומשלם כדי דמיהם מה מרויח בהצלה והלא בדמים היה מוצא ליקח אחרות כמותן ופריק נפקא ליה מינה לכושרא דחיותא כושר הבהמות שמכירין בהן ומלומדות בביתו אי נמי לטירחא יתירא שלא יצטרך לחזור ולקנות בהמות וכל זה בהלכות כלשון הגמרא: אבל שומר שכר וכו'. כבר נתבאר זה: ואם לא עשה כן והיה לו לשכור ולא שכר ה''ז פושע וחייב. בהשגות א''א דבר זה צריך פירוש שאינו משלם כל דמי הבהמות אלא מנכין לו השכר שהיה צריך לשכור רועים להציל ואם אותו השכר יעלה עד כדי דמיהן אומדין כמה אדם רוצה ליתן ולא יטרח לקנות בהמות יפות כאלו וישלם לו האומד עד כאן. והרמב''ן ז''ל כתב נראה דשומר שכר שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר ולא קידם דאינו משלם את כולה אלא מנכין לו שכרן ואם לא היה יכול לקדם אלא בכדי דמיהן אינו משלם אלא שומת כושרא של בהמה א''נ דמי טירחא וצ''ע עכ''ל ונראין דברי הר''א ז''ל שסבר הדין בפשוטה שמנכין לו השכר והדעת נותנת כדבריו ואפשר שאף רבינו סובר כן וקיצר לפי שכבר ביאר שהשכר משל בעל הבית:

ז רוֹעֶה שֶׁטָּעַן שֶׁהִצַּלְתִּי עַל יְדֵי רוֹעִים בְּשָׂכָר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מַה שֶּׁטָּעַן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן אֶלָּא עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר נִטְרְפָה וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין:

מגיד משנה רועה שטען שהצלתי ע''י רועים וכו'. זה כלל לכל המוציאין ברשות שהן נשבעין ונוטלין וכ''כ ר''ח ז''ל בכתובות פרק האשה גבי מתניתין ששנינו המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול וזה לשונו מהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע והאי לא ידע נשבע איהו דידע ושקל והני מילי בעושה ברשות ע''כ:

ח רוֹעֶה שֶׁהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר בֵּין בְּעֵת שֶׁדֶּרֶךְ הָרוֹעִים לְהִכָּנֵס וּבֵין בְּעֵת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָרוֹעִים לְהִכָּנֵס וּבָאוּ זְאֵבִים וּטְרָפוֹ אֲרִי וְדָרַס אֵין אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה שָׁם הָיָה מַצִּיל אֶלָּא אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִם יָכוֹל לְהַצִּיל עַל יְדֵי רוֹעִים וּמַקְלוֹת חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר וְאִם אֵין הַדָּבָר יָדוּעַ חַיָּב לְשַׁלֵּם:

מגיד משנה רועה שהניח עדרו ובא לעיר וכו'. ברייתא שם (דף צ"ג) בהשוכר. ומ''ש בין בעת שדרך הרועים ליכנס הוא בשומר שכר וכרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי התם להכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלנטר נטירותא מעלייתא וכן פסקו בהלכות ולפי סברתם דין הברייתא הוא אפילו על בעידנא דעיילי אינשי ודוקא בשומר שכר אבל בשומר חנם שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס ודאי פטור שאין זו פשיעה וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ופשוט הוא:

ט מֵתָה הַבְּהֵמָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זֶה אֹנֶס וְהָרוֹעֶה פָּטוּר. סִגְפָהּ וּמֵתָה אֵינוֹ אֹנֶס. תְּקָפַתּוּ וְעָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וּתְקָפַתּוּ וְנָפְלָה הֲרֵי זֶה אֹנֶס. הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין אוֹ שֶׁעָלְתָה מֵאֵלֶיהָ וְהוּא יָכוֹל לְמָנְעָהּ וְלֹא מְנָעָהּ אַף עַל פִּי שֶׁתְּקָפַתּוּ וְנָפְלָה וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה [ו] חַיָּב שֶׁכָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס חַיָּב. וְכֵן רוֹעֶה שֶׁהֶעֱבִיר הַבְּהֵמוֹת עַל הַגֶּשֶׁר וְדָחֲפָה אַחַת מֵהֶן לַחֲבֵרְתָהּ וְנָפְלָה לְשִׁבּלֶת הַנָּהָר הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהָיָה לוֹ לְהַעֲבִירָן אַחַת אַחַת שֶׁאֵין הַשּׁוֹמֵר נוֹטֵל שָׂכָר אֶלָּא לִשְׁמֹר שְׁמִירָה מְעֵלָּה וְהוֹאִיל וּפָשַׁע בַּתְּחִלָּה וְהֶעֱבִירָן כְּאֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱנַס בַּסּוֹף [ז] בְּעֵת הַנְּפִילָה הֲרֵי הוּא חַיָּב:

מגיד משנה מתה הבהמה כדרכה וכו'. משנה שם: סגפה ומתה וכו'. משנה כלשונה סיגפה ומתה אינו אונס ופירש''י ז''ל עינה ברעב או העמידה בקיץ בחמה ובחורף בצנה לענות נפש מתרגמינן לסגפא נפש עכ''ל ופירוש אף ע''פ שלשון המשנה אינו אונס לאו למימרא אונס לא הוי ופשיעה נמי לא הוי ושומר שכר חייב ושומר חנם פטור אלא אפילו שומר חנם נמי חייב דפשיעה היא ואיידי דתנא רישא מתה כדרכה הרי זה אונס תנא סיפא סיגפה ומתה אינו אונס וזה פשוט, ויש מי שכתב שחידוש המשנה הוא שאם עינה יום אחד ומתה אחר חדש או שנה שהוא חייב שאינו יכול לישבע שלא מתה בפשיעתו שמא באותו יום שעינה נולד באחד מאיבריה הפנימים חולי שממנו מתה אחר זמן רבינו יהונתן: תקפתו ועלתה לראשי הצוקין וכו'. לשון המשנה שם עלתה לראשי צוקין ונפלה אונס ופירש''י ז''ל אוקימנא בהמפקיד שתקפתו ועלתה ובהלכות ג''כ והוא שתקפתו ועלתה תקפתו ונפלה ואע''ג דההיא אוקימתא דהמפקיד איתעבידא אליבא דאביי דלית הלכתא כוותיה כבר האריכו הרמב''ן והרשב''א ז''ל להעמיד דברי ההלכות דאליבא דהלכתא קושטא היא לכולי עלמא ועיקר ופירוש צוקין הרים חדים וגבוהים ופירוש תקפתו שאחז בה והיא חזקה ממנו: העלה לראשי צוקין. משנה שם: או שעלתה וכו'. כבר נתבאר זה ואין זה בשומר חנם אלא דוקא בשומר שכר שיש לו לשמור שמירה מעולה וכן כתבו ז''ל: אף על פי שתקפתו ונפלה וכו'. ודוקא נפלה אבל מתה שם כדרכה פטור דומיא דפשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה שיתבאר בסמוך וכן מפורש פרק המפקיד (דף מ"א): וכן רועה שהעביר הבהמות וכו'. מעשה בגמרא שם בהשוכר ובהלכות ושומר חנם פטור:

י פָּשַׁע בָּהּ וְיָצְאָה לַאֲגַם וּמֵתָה שָׁם כְּדַרְכָּהּ פָּטוּר שֶׁאֵין [ח] יְצִיאָתָהּ גָּרְמָה לָהּ שֶׁתָּבוֹא לִידֵי אֹנֶס זֶה הוֹאִיל וּכְדַרְכָּהּ מֵתָה מַה לִּי בְּבֵית שׁוֹמֵר מַה לִּי בָּאֲגַם. אֲבָל אִם גְּנָבָהּ גַּנָּב מֵהָאֲגַם וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בְּבֵית הַגַּנָּב הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁאֲפִלּוּ לֹא מֵתָה הֲרֵי הִיא אֲבֵדָה בְּיַד הַגַּנָּב וִיצִיאָתָהּ גָּרְמָה לָהּ לְהִגָּנֵב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה פשע בה ויצאה לאגם וכו'. מחלוקת אביי ורבא בהמפקיד (דף ל"ו ע"ב) פסק כרבא ומבואר בארוכה בהלכות ופירש''י ז''ל פשע בה שלא נעל בפניה ויצאה לאגם מקום שאינה משתמרת שם אצל גנבי ולא אצל זאבים ומיהו לא אכלוה שם לא זאבים ולא גנבים גנבוה ומתה עכ''ל. ומה שכתב רבינו שאין יציאתה גרמה לה שתבא לידי אונס זה הוא נתינת טעם לומר שאע''פ שנתבאר פרק ראשון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב שאני הכא דלא בא האונס מחמת הפשיעה כלל ואין תחבולה לינצל מאונס זה מבואר בארוכה בהלכות: אבל אם גנבה גנב מהאגם וכו'. מודה רבא בזה כמו שמפורש שם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן