הלכות שכירות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכירות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א כְּשֵׁם שֶׁמַּתְנֶה אָדָם כָּל תְּנַאי שֶׁיִּרְצֶה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר כָּךְ מַתְנֶה בִּשְׂכִירוּת שֶׁהַשְּׂכִירוּת מְכִירָה לִזְמַן קָצוּב הִיא [א] וְכָל שֶׁמִּמְכָּרוֹ בִּנְכָסָיו מִמְכָּר שׂוֹכֵר שְׂכִירוּתוֹ שְׂכִירוּת. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ לִמְכֹּר כָּךְ אֵין לוֹ לִשְׂכֹּר אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת בִּלְבַד בְּאוֹתָהּ הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה שׂוֹכֵר וְאֵינוֹ מוֹכֵר:

מגיד משנה כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וכו'. זה פשוט. ומ''ש שהשכירות מכירה לזמן קצוב. מפורש בהזהב (דף נ"ו ע"ב): וכל שאין לו למכור וכו'. ג''ז פשוט:

ב הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לֶחֳדָשִׁים נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. הִזְכִּיר לוֹ חֳדָשִׁים וְשָׁנָה בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ דִּינָר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר בְּשָׁנָה. בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר לְשָׁנָה דִּינָר בְּכָל חֹדֶשׁ. הֲרֵי חֹדֶשׁ הָעִבּוּר [ב] שֶׁל מַשְׂכִּיר שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלִים וְאֵין מוֹצִיאִין דָּבָר מִיַּד בַּעַל הַקַּרְקַע אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר לִזְמַן זֶה הִשְׂכַּרְתִּי לְךָ וְהַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר לֹא שָׂכַרְתִּי אֶלָּא סְתָם אוֹ לִזְמַן אָרֹךְ עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה וְאִם לֹא הֵבִיא בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת וּמוֹצִיאוֹ מִן [ג] הַבַּיִת:

מגיד משנה המשכיר בית לחבירו לשנה וכו'. משנה מפורשת שם בהשואל (דף ק"ב) ומיהו כתב הרשב''א ז''ל נ''ל דדוקא באומר שנה זו א''נ השנה דקיי''ל דהו''ל כאומר שנה זו אבל באומר שנה אחת לעולם אין לו אלא י''ב חדש וכן כתב בנדרים פרק קונם יין זה לשונו ולפי מה שאמרנו לא תמצא שהיה לו לשוכר לעולם י''ג חדש אלא בעומד בר''ה ונתעברה שנה אבל בעומד באמצע השנה לעולם לא דאי א''ל השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר''ה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא י''ב חדש ואפילו באומר מהיום שנה אחת כמו שאמרנו ע''כ והאריך בזה אבל אין דעת רבינו כן שהרי כתב בפרק עשירי מהלכות נדרים שהאוסר דבר על עצמו שנה אחת ונתעברה שנה אסור בה ובעיבורה והרשב''א ז''ל נחלק עליו בנדרים ומהם למד לדין השכירות ופשט המשנה שבפ' השואל כדברי רבינו: השכיר לחדשים וכו'. במשנת השואל (דף ק"ב): הזכיר לו חדשים ושנה. פסק כר''נ דהלכתא כוותיה בדיני ומבואר בהלכות: וכן בעל הבית שאמר לזמן זה וכו'. גם זה מהטעם האמור למעלה שקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן הדין בכל מילתא דלא עבידא לאיגלויי כמו שנתבאר בפרק זה:

כסף משנה המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה וכו'. כתב הרב המגיד מיהו כתב הרשב''א נראה לי דדוקא באומר שנה זו וכו'. זה כתב בחידושיו ואין ספק שלא בא ליד הרב המגיד תשובת הרשב''א ז''ל שהרי כתב בה דלא אמרה אלא להלכה אבל למעשה יעשו כדברי הרמב''ם:

ג * הַשּׂוֹכֵר שֶׁאָמַר נָתַתִּי שְׂכַר הַבַּיִת שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי בּוֹ וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר עֲדַיִן לֹא נָטַלְתִּי בֵּין שֶׁהָיְתָה בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּעֵדִים. אִם תְּבָעוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִתֵּן וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אוֹ יִטְעֹן עָלָיו בְּדָמִים שֶׁנָּתַן תְּחִלָּה טַעֲנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיַשְׁבִּיעֵהוּ הֶסֵּת. תְּבָעוֹ הַמַּשְׂכִּיר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלֹשִׁים עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ וְיִפָּטֵר. וְכֵן אִם שָׂכַר מִמֶּנּוּ וּפֵרֵשׁ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂכָר שָׁנָה בְּשָׁנָה וּתְבָעוֹ בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה. תְּבָעוֹ לְאַחַר הַשָּׁנָה וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה:

ההראב"ד השוכר שאמר נתתי שכר הבית וכו' בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראיה. א''א שלשים יום לאו דוקא אלא כל תוך זמן נמי עכ''ל:

מגיד משנה השוכר שאמר נתתי שכר הבית וכו' אם תבעו בתוך שלשים וכו'. בהשגות א''א ל' יום לאו דוקא וכו'. ופשוט הוא וכבר ביאר רבינו באמרו וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר וכו' ומ''ש שלשים יום הכוונה בשוכר סתם ובאותן שלשים יום של הודעה ובהלכות ובקצת ספרי הגמ' הגירסא כך תנינא כל ל' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן לאחר ל' יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ונראה שסובר רבינו שהיא ברייתא שנויה על דין זה ורש''י ז''ל החליף הגירסא כמו שכתוב בפירושיו: וכן אם שכר ממנו ופירש וכו'. כבר נתבאר זה:

כסף משנה תבעו המשכיר לאחר שלשים יום וכו'. בס''פ השואל (דף ק"ב ע"ב) איבעיא לן אם תבעו ביום משלם זמניה אי עביד איניש דפרע ביום משלם זמניה או לא ואסיקנא דעבד דפרע ביום משלם זמניה ומהימן שוכר בשבועה:

ד הַמַּשְׂכִּיר [ד] בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר לְעֶשֶׂר שָׁנִים וְאֵין בּוֹ זְמַן הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר עֲדַיִן לֹא עָבַר מִזְּמַן הַשְּׁטָר אֶלָּא שָׁנָה וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר כְּבָר עָבְרוּ וְשָׁלְמוּ שְׁנֵי הַשְּׂכִירוּת וְשָׁכַנְתָּ עֶשֶׂר שָׁנִים. עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע הַמַּשְׂכִּיר הֶסֵּת וְיוֹצִיאוֹ:

מגיד משנה המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים וכו'. מימרא דרב נחמן שם (דף ק"ג):

ה * הַשּׂוֹכֵר פַּרְדֵּס אוֹ שֶׁהָיָה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים וְיָבֵשׁ הַפַּרְדֵּס בְּתוֹךְ הַזְּמַן יִמָּכְרוּ עֵצָיו וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְיֹאכַל פֵּרוֹתָיו עַד סוֹף זְמַן שְׂכִירוּתוֹ אוֹ זְמַן הַמַּשְׁכּוֹן. וְגוּף הָאִילָנוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ אוֹ נִקְצְצוּ שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בָּהֶן מִשּׁוּם רִבִּית הַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה:

ההראב"ד השוכר פרדס או שהיה משכון עד משום רבית המלוה והלוה. א''א אין כאן רבית אלא המלוה אסור משום דקא כליא קרנא והלוה אסור משום דמשתעבדי למלוה עכ''ל:

מגיד משנה השוכר פרדס או שהיה משכון בידו וכו'. מעשה בהמקבל (דף ק"ט) ופסק כרבא: וגוף האילנות שיבשו או נקצצו שניהם אסורין בהן משום רבית המלוה והלוה. בהשגות א''א אין כאן רבית וכו'. ובגמרא אין שם טעם אלא שניהם אסורין ורש''י ז''ל פירש בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג והר''א ז''ל ורבינו מפרשים אותה במלוה ולוה ופירוש דברי רבינו שהמלוה אסור באילנות מפני שאם הוא אוכל הקרן נמצא שהפירות שאכל עד עתה היה בשכר מעותיו אבל הלוה צריך עיון היאך יש בו משום רבית. ויש לפרש שאם יאכל הקרן הלוה יצטרך להחזיר לו מעותיו למלוה ונמצא שנתן הפירות בריבית המעות ועדיין צריך עיון:

כסף משנה השוכר פרדס וכו' וגוף האילנות שיבשו וכו'. כלומר כשיבשו אילנות שבפרדס זה ימכרו וילקח בהם קרקע אבל לא יקח גוף האילנות לא המשכיר ולא השוכר ודין זה שנינו בברייתא פרק המקבל (דף ק"ט ע"ב) יבש האילן או נקצץ שניהם אסורים בו כיצד יעשה ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ורבא דהלכתא כוותיה מוקי לה התם כשיבש או נקצץ בתוך זמן המושכר לו:

ו שְׁטַר הַשְּׂכִירוּת אוֹ שְׁטַר הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁכָּתוּב בָּהּ שָׁנִים סְתָם. בַּעַל הַפֵּרוֹת אוֹמֵר שָׁלֹשׁ וּבַעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר שְׁתַּיִם וְקָדַם זֶה הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמַּלְוֶה וְאָכַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי הַפֵּרוֹת בְּחֶזְקַת אוֹכְלֵיהֶן עַד שֶׁיָּבִיא בַּעַל הַקַּרְקַע רְאָיָה. אֲכָלָהּ הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְמַשְׁכֵּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְכָבַשׁ הַשְּׁטָר וְאָמַר לְחָמֵשׁ שָׁנִים יֵשׁ לִי פֵּרוֹת וּבַעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר שָׁלֹשׁ אָמְרוּ לוֹ הָבֵא שְׁטָרְךָ וְאָמַר אָבַד הַשּׂוֹכֵר נֶאֱמָן שֶׁאִלּוּ רָצָה אָמַר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי שֶׁהֲרֵי אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים:

מגיד משנה שטר השכירות או שטר המשכון וכו' עד שיביא בעל הקרקע ראיה. כך נפסקה הלכה בהמקבל (דף ק"י) בגמ' בפירוש והקשו שם והא קי''ל [דהלכתא כרב נחמן דאמר] קרקע בחזקת בעליה עומדת ותירצו הני מילי מילתא דלא עבידא לאיגלויי אבל מילתא דעבידא לאיגלויי וכו' תרי זימני בי דינא לא מטרחינן ופירש''י ז''ל זה לשונו סוף שיבאו עדי השטר ויעידו ואטרוחי בי דינא תרי זימני שמא הדין עם המלוה ואם נוציאנו מידו צריכין לחזור ולגבותם מיד הלוה לאחר זמן ע''כ: אכלה השוכר או וכו'. פסק כרב יהודה דאמר הכין פרק המקבל שם וכן בהלכות ודוקא שאין שם עדים שממושכנת או מושכרת היא בידו וגם בעל הקרקע לא מיחה שהרי השוכר או המלוה יכול לומר לקוחה היא בידי הא לאו הכי ודאי אינו נאמן שהרי נאמנותו אינו אלא מדין מיגו ואם אין שם מיגו בטל נאמנותו:

כסף משנה אכלה השוכר או הממשכן ג' שנים וכו'. בסוף פרק המקבל (דף ק"י) אמר רב יהודה מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי אמר ליה רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה מ''ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומכבש הוא דכבשיה לשטריה סבר אוכלה תרתין שנין יתירתא והרי''ף והרא''ש השמיטו הא דאמר ליה ר''פ לרב אשי ולא כתבו אלא מילתא דרב יהודה בלבד אלמא סבירא להו דהלכתא כוותיה וכן דעת רבינו ויש לתמוה כיון דאמר ליה ר''פ לרב אשי דרב זביד ורב עוירא לא ס''ל הא דרב יהודה ושתיק ליה רב אשי משמע דקבלה מיניה וי''ל כיון דאיתא בתר הכי א''ל רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא וכו' והם מפרשים דארב יהודה קאי וכיון דאמר סתם אלא מעתה ולא אמר אלא מעתה לרב יהודה משמע דס''ל כרב יהודה ומסתמא ממתיבתא דרב אשי שמיע ליה והכי נקטינן ואע''ג דשתק ליה רב אשי לרב פפא אפשר דמשום דלא חש ליה הוה משום דטעמא דרב זביד לא משמע ליה דהא כמה פעמים אדם נזהר בשטר ביותר ואפ''ה אין בידו לשומרו מן העכברים א''נ דאה''נ דקבלה מיניה מיהו מדחזינן לרבינא דהוה בתר ר''פ דא''ל לרב אשי הכי ומסתמא מיניה שמיע ליה איכא למימר דבתר הכי הדר ביה רב אשי ומשום הכי מייתי גמרא מאי דא''ל ר''פ לומר דהא דרבינא בתרייתא היא:

ז מִי שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ עַד שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו וְהִנִּיחָם וְהָלַךְ יֵשׁ לְבַעַל הַבַּיִת לִמְכֹּר לוֹ מֵאוֹתָן [ה] הַפֵּרוֹת כְּדֵי לִתֵּן שְׂכַר הַפּוֹעֲלִים שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָן וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָם לַשּׁוּק. וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא שֶׁיּוֹדִיעַ לְבֵית דִּין וְיַשְׂכִּירוּ מִמִּקְצָת דְּמֵיהֶן מָקוֹם מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה כַּהֹגֶן:

מגיד משנה מי שהכניס וכו'. ממעשה דהשואל (דף ק"א ע"ב) מההוא גברא דזבן חמרא והטעתו אשה כדאיתא התם:

ח הַשּׂוֹכֵר רֵחַיִם מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיִּטְחֹן לוֹ עֶשְׂרִים סְאָה בְּכָל חֹדֶשׁ בִּשְׂכָרוֹ וְהֶעֱשִׁיר בַּעַל הָרֵחַיִם וַהֲרֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְחֹן שָׁם אִם יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר חִטִּים שֶׁצָּרִיךְ לִטְחֹן לְעַצְמוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן דְּמֵי טְחִינַת עֶשְׂרִים סְאָה שֶׁזּוֹ מִדַּת סְדוֹם הִיא. וְאִם אֵין לוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֵין לִי דָּמִים וַהֲרֵינִי טוֹחֵן לְךָ כְּמוֹ שֶׁשָּׂכַרְתִּי וְאִם אֵין אַתָּה צָרִיךְ מְכֹר לַאֲחֵרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה השוכר ריחיים מחבירו וכו'. מעשה מפורש בהנושא בכתובות (דף ק"ג):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן