הלכות שכירות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכירות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם
תוכן עניינים

א הַשׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה אִם הֻחְלְקָה [א] פָּטוּר אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל דַּעַת הַבְּעָלִים. וְאִם הוּחַמָּה חַיָּב. שְׂכָרָהּ לְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר אִם הֻחְלְקָה חַיָּב שֶׁהַחֲלָקוּת יֶתֶר בָּהָר מִן הַבִּקְעָה. וְאִם הוּחַמָּה פָּטוּר שֶׁחֲמִימוּת בַּבִּקְעָה יֶתֶר מִן הָהָר מִפְּנֵי הָרוּחַ שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת בְּרֹאשׁ הֶהָרִים. וְאִם הוּחַמָּה מֵחֲמַת הַמַּעֲלָה חַיָּב וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה לַחְרשׁ בָּהָר וְחָרַשׁ בַּבִּקְעָה וְנִשְׁבַּר הַקַּנְקַן וְהוּא הַכְּלִי שֶׁחוֹרֵשׁ בּוֹ הֲרֵי הַשּׂוֹכֵר פָּטוּר וְדִין בַּעַל הַפָּרָה עִם הָאֻמָּנִין שֶׁחָרְשׁוּ. וְכֵן אִם לֹא שִׁנָּה עַל דַּעַת הַבְּעָלִים וְנִשְׁבַּר הַקַּנְקַן דִּין בַּעַל הַפָּרָה עִם הָאֻמָּנִין. שְׂכָרָהּ לַחְרשׁ בַּבִּקְעָה וְחָרַשׁ בָּהָר וְנִשְׁבַּר הַקַּנְקַן הַשּׂוֹכֵר חַיָּב וְדִינוֹ שֶׁל שׂוֹכֵר עִם הָאֻמָּנִים:

מגיד משנה השוכר את החמור להוליכה בהר וכו'. משנה פרק השוכר את האומנין (דף ע"ח) והיא סוף המשנה ורישא דקאמר השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו בזו עשרת מילין ובזו עשרת מילין ומתה חייב ולא קא מפליג בין הוחמה להוחלקה אוקמה רבי יוחנן לרישא כר''מ דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וחייב באונסין ולא קי''ל כוותיה וכדאיתא בהלכות ואוקימתות אחרות יש שם דאמרינן בגמרא מאי שנא רישא דלא קא מפליג ומ''ש סיפא דקא מפליג פירוש בין הוחמה להוחלקה אמרי דבי ר' ינאי רישא שמתה מחמת אויר פירש''י ז''ל לא הוחלקה ולא הוחמה ומתה מעצמה הואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר לא היתה למודה ליגדל בהר ואויר הר קשה לה או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה רבה אמר שהכישה נחש ועוד אוקימתא אחרת שם ורבינו לא הביא את דינן וסמך לו על אוקימתא דרבי יוחנן דאוקי רישא כר''מ ולא קיימא לן כוותיה ואפשר שרבי יוחנן חולק על האוקימתות האחרונות ולומר דלרבנן כל זמן שאין פשיעתו ניכרת פטור דאי לא לא הוה מוקי לה דלא כהלכתא ויש מי שפסק כאוקימתות אלו ולפי זה אם שינה ממה שאמר בעל הבית והכישה נחש או מתה מחמת אויר חייב אבל מתה כדרכה וכ''ש אם הוחמה בהר או הוחלקה בבקעה פטור שאע''פ ששינה אינו חייב באונסין: ואם הוחמה מחמת המעלה. סוף המשנה שם: וכן השוכר את הפרה וכו'. משנה (דף פ'). ומ''ש ודין בעל הפרה עם האומנין. מפורש בגמרא היכא דלא שני מאן משלם וכו' ובודאי לבעל הפרה משלמין שהכלי שלו: שכרה לחרוש בבקעה וכו'. במשנה. ומ''ש ודינו של שוכר עם האומנין. הוא מפני שהאומנין אפילו כשחרשו בהר חייבין שהרי מבואר בגמרא דכל זמן שהשוכר לא שינה מדעת בעל הפרה האומנין משלמין לבעל הפרה אע''פ ששכרה לחרוש בהר וממילא ג''כ שאע''פ ששינה השוכר דינו עם האומנין והן משלמין לו ופירוש כשהאומנין שכירים וכן פירש''י ז''ל:

ב וּמַהוּ דִּין הָאֻמָּנִין שֶׁשָּׁבְרוּ בְּעֵת חֲרִישָׁה שֶׁמְּשַׁלְּמִין. מִי מְשַׁלֵּם זֶה הָאוֹחֵז אֶת הַכְּלִי בְּעֵת הַחֲרִישָׁה. וְאִם הָיְתָה הַשָּׂדֶה מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים בִּדְמֵי הַקַּנְקַן. הַמַּנְהִיג אוֹתָהּ בְּמַלְמַד וְהָאוֹחֵז אֶת הַכְּלִי:

ג שְׂכָרָהּ לָדוּשׁ בְּקִטְנִית וְדָשׁ בִּתְבוּאָה וְהֻחְלְקָה פָּטוּר בִּתְבוּאָה וְדָשׁ בְּקִטְנִית חַיָּב שֶׁהַקִּטְנִית מַחְלֶקֶת. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִשְׂכִּיר חֲמוֹר לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ לֹא תֵּלֵךְ בּוֹ בְּדֶרֶךְ נָהָר פְּקוֹד שֶׁהַמַּיִם מְצוּיִין שָׁם אֶלָּא בְּדֶרֶךְ נֶרֶשׁ שֶׁאֵין בָּהּ מַיִם. הָלַךְ בְּדֶרֶךְ נָהָר פְּקוֹד וּמֵת הַחֲמוֹר וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִים בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ הָלַךְ אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ אָמַר בְּנָהָר פְּקוֹד הָלָכְתִּי וְלֹא הָיוּ שָׁם מַיִם וּמֵחֲמַת עַצְמוֹ מֵת וְאָמְרוּ חֲכָמִים הוֹאִיל וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁהַמַּיִם בְּנָהָר פְּקוֹד מְצוּיִין חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי שִׁנָּה עַל דַּעַת הַבְּעָלִים וְאֵין אוֹמְרִים מַה לִּי לְשַׁקֵּר בִּמְקוֹם עֵדִים:

מגיד משנה שכרה לדוש בקטנית וכו'. משנה שם: מעשה באחד שהשכיר חמור וכו'. מבואר שם (דף פ"א ע"ב) והוא בהלכות:

ד הַשּׂוֹכֵר אֶת הַבְּהֵמָה לְהָבִיא עָלֶיהָ מָאתַיִם לִיטְרִין שֶׁל חִטִּים וְהֵבִיא מָאתַיִם לִיטְרִין שֶׁל שְׂעוֹרִים וּמֵתָה חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה לְמַשּׂאוֹי וְהַשְּׂעוֹרִין יֵשׁ לָהֶן נֶפַח. וְכֵן אִם שְׂכָרָהּ לְהָבִיא תְּבוּאָה וְהֵבִיא בְּמִשְׁקָלָהּ תֶּבֶן. אֲבָל אִם שְׂכָרָהּ לְהָבִיא עָלֶיהָ שְׂעוֹרִים וְהֵבִיא בְּמִשְׁקָלָן חִטִּים וּמֵתָה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה השוכר את הבהמה להביא וכו'. מפורש במשנה (דף פ') ובגמרא אליבא דרבא דקי''ל כוותיה ומבואר בהלכות:

ה שָׂכַר אֶת הַבְּהֵמָה לִרְכֹּב עָלֶיהָ אִישׁ לֹא יַרְכִּיב עָלֶיהָ אִשָּׁה. שְׂכָרָהּ לִרְכֹּב עָלֶיהָ אִשָּׁה מַרְכִּיב עָלֶיהָ אִישׁ. וּמַרְכִּיב עָלֶיהָ כָּל אִשָּׁה בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה וַאֲפִלּוּ מְעֵבֶּרֶת שֶׁהִיא מֵינִיקָה:

מגיד משנה שכר את הבהמה וכו'. ברייתא שם (דף ע"ט) וכתב הרשב''א ז''ל דהא דאמרינן השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכוב עליה אשה לאו למימרא שאם ניזוקה שיהא חייב בתשלומיה דאין שינוי מאיש לאשה פשיעה שיתחייב עליה שהחמור עשויה היא לרכוב עליה בין איש בין אשה אלא שלכתחלה אין לו לעשות כן ומסתברא שאם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר רכיבת הנשים מרכיבת האנשים מוסיף לו שכר כפי המנהג עכ''ל. ואפשר שרבינו חולק בזה כפי מה שיתבאר לפנינו בבבא שלאחר זו: ואפילו מעוברת שהיא מניקה. פירוש ואפילו עם הולד היונק וכן פירש רש''י ז''ל שם:

ו הַשּׂוֹכֵר אֶת הַבְּהֵמָה לָשֵׂאת עָלֶיהָ מִשְׁקָל יָדוּעַ וְהוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ אִם הוֹסִיף חֵלֶק מִשְּׁלֹשִׁים עַל הַשִּׁעוּר שֶׁפָּסַק עִמּוֹ וּמֵתָה חַיָּב פָּחוֹת מִכָּאן פָּטוּר אֲבָל נוֹתֵן הוּא שְׂכַר הַתּוֹסֶפֶת. שָׂכַר סְתָם אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא בְּמִשְׁקָל הַיָּדוּעַ בַּמְּדִינָה לְאוֹתָהּ בְּהֵמָה. וְאִם הוֹסִיף חֵלֶק מִשְּׁלֹשִׁים כְּגוֹן שֶׁדַּרְכָּהּ לָשֵׂאת שְׁלֹשִׁים וְטָעַן עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה חַיָּב. וְכֵן סְפִינָה שֶׁהוֹסִיף בָּהּ אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים עַל מַשָּׂאָהּ וְטָבְעָה חַיָּב לְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ:

מגיד משנה השוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע וכו'. הנראה בדברי רבינו שאף על פי שדרך הבהמה לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף חלק משלשים על המשקל ששכרה חייב והרמב''ן ז''ל חולק בזה ואמר שאם שכר החמור להביא עליה חצי לתך חטים והביא עליה יותר שעורים או חטים עד כדי משוי כל חמור כיוצא בו אף על פי שאין לו לעשות כן וכדאמרינן לרכוב עליה איש לא תרכוב עליה אשה אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך השכרתי לך ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמשה מילין והלך עשרה מילין כיון שדרך כל חמור לילך עשרה מילין אם מתה פטור והאריך בזה ואמר שהוא פטור אלא אם כן מתה ודאי מחמת המשאוי כך נראה לו ז''ל והביא ראיה לזה אלא שאינה מכרחת: שכר סתם אינו נושא אלא משקל הידוע במדינה לאותה בהמה וכו'. אף ע''פ שבגמרא נתנו שיעור ידוע לקצת בהמות רבינו לא כתבו לפי שכל הארצות אינן שוות ופשוט הוא: וכן ספינה וכו'. מבואר שם (דף פ' ע"ב):

ז הַכַּתָּף שֶׁהוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ קַב אֶחָד הֻזַּק בְּמַשָּׂא זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּן דַּעַת וַהֲרֵי הוּא מַרְגִּישׁ בְּכֹבֶד הַמַּשָּׂא יַעֲלֶה עַל לִבּוֹ שֶׁמָּא מֵחֲמַת חָלְיוֹ הוּא זֶה הַכֹּבֶד:

מגיד משנה הכתף שהוסיף על משאו קב אחד וכו'. פירוש הוסיף בלא ידיעתו חייב בנזקיו כאוקימתא דרב אשי שם וכן פסק בהלכות וכתב רש''י ז''ל ומכאן אנו למדין שמשא אדם בינוני ל' קבין שהן חמש סאין דהא תנן תוספת החמור שלשה [קבין] שהן חצי סאה ומשאו לתך ט''ו סאין אלמא תוספת אחד משלשים במשא הוא עכ''ל אף על פי שיש לחלק בין אדם לבהמה:

ח הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכֹּב עָלֶיהָ יֵשׁ לוֹ לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ כְּסוּתוֹ [ב] וְלָגִינוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַשּׂוֹכֵר לַחְזֹר בְּכָל מָלוֹן וּמָלוֹן לִקְנוֹת מְזוֹנוֹת. יֶתֶר עַל זֶה הֲרֵי מְעַכֵּב עָלָיו בַּעַל הַחֲמוֹר. וְכֵן יֵשׁ לְבַעַל הַחֲמוֹר לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ שְׂעוֹרִים וְתֶבֶן וּמְזוֹנוֹת שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם יֶתֶר עַל זֶה הַשּׂוֹכֵר מְעַכֵּב מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִקְנוֹת בְּכָל מָלוֹן וּמָלוֹן. לְפִיכָךְ אִם אֵין שָׁם מֵאַיִן יִקְנֶה מַנִּיחַ עָלָיו מְזוֹנוֹתָיו וּמְזוֹנוֹת בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל כָּל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּשׂוֹכֵר סְתָם וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג יָדוּעַ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג הַכּל לְפִי הַמִּנְהָג:

מגיד משנה השוכר את החמור לרכוב וכו'. ברייתא ונתבארה בגמרא שם (דף ע"ט ע"ב): וכל אלו הדברים בשוכר סתם וכו'. זה פשוט שהכל הולך אחר המנהג בכיוצא בזה וכן אמרו בשכירות פועלים:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן