הלכות שכירות - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שכירות - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן שְׂכַר הַשָּׂכִיר בִּזְמַנּוֹ שׁנֶּאֱמַר (דברים כד-טו) 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ' וְגוֹ'. וְאִם אִחֲרוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-טו) 'וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ'. וְאֵין לוֹקִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֶחָד שְׂכַר הָאָדָם וְאֶחָד שְׂכַר הַבְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר הַכֵּלִים חַיָּב לִתֵּן בִּזְמַנּוֹ וְאִם אִחֵר לְאַחַר זְמַן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְגֵר תּוֹשָׁב יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְאִם אִחֲרוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:

מגיד משנה מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו וכו'. זה מפורש בכתוב ואף ע''פ שהכתוב הזה הוא בשכיר לילה כמו שיתבאר בסמוך נראה שדעת רבינו לומר שבלילה עובר אף בשל יום ובשל יום עובר אף בשל לילה. וזהו שסתם ואמר שעשה דביומו תתן שכרו הוא על כל שכיר ולמטה יתבאר: ואין לוקין וכו'. כבר נתבאר פרק אלו הן הלוקין (דף ט"ו) בסוגיא דכל המשלם אינו לוקה: אחד שכר האדם וכו'. משנה בהמקבל (דף קי"א): וגר תושב יש בו וכו'. ג''ז במשנה וטעם לדבר בגמרא:

ב כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר כְּאִלּוּ נָטַל נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-טו) 'וְאֵלָיו הוּא נשֵֹׁא אֶת נַפְשׁוֹ'. וְעוֹבֵר בְּאַרְבַּע אַזְהָרוֹת וַעֲשֵׂה. עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל (ויקרא יט-יג) 'תַּעֲשֹׁק' וּמִשּׁוּם בַּל (ויקרא יט-יג) 'תִּגְזל' וּמִשּׁוּם לֹא תָלִין פְּעֵלַּת שָׂכִיר וּמִשּׁוּם (דברים כד-טו) 'לֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ' וּמִשּׁוּם (דברים כד-טו) 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ'. אֵי זֶהוּ זְמַנּוֹ שְׂכִיר יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְעָלָיו נֶאֱמַר (ויקרא יט-יג) 'לֹא תָלִין פְּעֵלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר'. וּשְׂכִיר לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם וְעָלָיו נֶאֱמַר בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ. וּשְׂכִיר שָׁעוֹת שֶׁל יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם וּשְׂכִיר שָׁעוֹת [א] שֶׁל לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה. שְׂכִיר שַׁבָּת שְׂכִיר חֹדֶשׁ שְׂכִיר שָׁנָה שְׂכִיר שָׁבוּעַ יָצָא בַּיּוֹם גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם יָצָא בַּלַּיְלָה גּוֹבֶה כָּל (אוֹתוֹ) הַלַּיְלָה:

מגיד משנה כל הכובש שכר שכיר וכו'. ברייתא שם (דף קי"א) ואקשינן עלה בגמרא הני דאיכא ביממא ליכא בליליא הני דאיכא בליליא ליכא ביממא ופריק רב חסדא שם שכירות אחת היא ופירש''י ז''ל כולהו ודאי בחד לא משכחת לה אלא הכי קאמר עבירות כל השמות הללו בשם שכירות יש מהם בשכיר יום ויש מהם בשכיר לילה עכ''ל. וא''כ היתה דעת רבינו היה לו לבאר: אי זהו זמנו וכו'. משנה וברייתא שם (דף ק"י ע"ב): ושכיר שעות של לילה וכו'. פסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי. וכן בהלכות: שכיר שבת וכו'. משנה: יצא בלילה גובה כל אותו וכו'. גם זה כרב ודלא כסתם מתניתין דאמרה יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום אלא כתנא דברייתא דפליג:

כסף משנה כל הכובש שכר שכיר וכו' ועובר בארבע אזהרות וכו'. לדעת רבינו צ''ל דמאי דשני רב חסדא שם שכירות אחת היא ה''פ כיון דכולהו לאוין בשכירות כשכבשו יום ולילה עבר בכולם דבשקעה חמה עבר על לא תבא עליו השמש וביומו תתן שכרו וכשהאיר היום ועודנו בכיבושו עבר על לא תלין וזהו כשדעתו שלא לשלם לו או שרוצה לצערו וזהו הנקרא כובש אבל מי שדעתו לפרעו אלא שאינו רוצה להוציא עכשיו מעות מידו נקרא משהה ואינו עובר אלא בשל יום או בשל לילה וזהו שכתב רבינו בסמוך המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אע''פ שכבר עבר בעשה ול''ת כלומר אבל משום בל תעשוק ובל תגזול ליכא:

ג נָתַן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן וּגְמָרָהּ וְהוֹדִיעוֹ אֲפִלּוּ אִחֲרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים כָּל זְמַן שֶׁהַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן אֵינוֹ עוֹבֵר. נְתָנָהּ בַּחֲצִי הַיּוֹם כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל (ויקרא יט-יג) 'תָּלִין' שֶׁהַקַּבְּלָנוּת כִּשְׂכִירוּת הִיא וְחַיָּב לִתֵּן לוֹ בִּזְמַנּוֹ:

מגיד משנה נתן טליתו לאומן וכו'. ברייתא שם (דף קי"ב): שהקבלנות כשכירות. כרב ששת (דף ק"י) ובהלכות ופירוש קבלנות אומן שקיבל עליו מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים לשון רש''י ז''ל:

כסף משנה נתן טליתו לאומן וכו' נתנה בחצי היום ששקעה עליו חמה עובר בבל תלין. כך הוא לשון הברייתא בפרק המקבל וכן כתבו כל הפוסקים ותימה דהא משום לא תבא עליו השמש מיבעי ליה דלא תלין לא שייך אלא בנתנה לו בלילה ובברייתא ה''א דלאו דוקא ומשום דבנתנה לו בלילה שייך בל תלין נקטיה דלא נחית השתא לפרושי על איזה לאו עובר אלא ללמוד שעובר עליו ומשום הכי לא דק אבל על הפוסקים יש לתמוה:

ד הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים. אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת שְׁנֵיהֶם אֵינָן עוֹבְרִין מִשּׁוּם בַּל (ויקרא יט-יג) 'תָּלִין' זֶה לְפִי שֶׁלֹּא שְׂכָרָן וְזֶה לְפִי שֶׁאֵין פְּעֻלָּתָן אֶצְלוֹ. וְאִם לֹא אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת הַשָּׁלִיחַ עוֹבֵר. אֵין הַשּׂוֹכֵר עוֹבֵר אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ הַשָּׂכִיר וְלֹא נָתַן לוֹ אֲבָל אִם לֹא תְּבָעוֹ אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ מַה יִּתֵּן לוֹ אוֹ שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל אַחֵר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה [ב] פָּטוּר:

מגיד משנה האומר לשלוחו צא ושכור וכו'. ברייתא (דף קי"א) וסוגיא מפורשת בגמ': ואם לא אמר להם וכו'. גם זה מבואר בסוגיא שם והטעם שכל שלא אמר שכרן עליו הוא כמו שנתבאר שם: אין השוכר עובר וכו'. משנה שם (דף קי"ב): או שתבעו ולא היה לו. ברייתא שם ופירשו שלא היו לו מעות בעין שהוא חייב לתת לו כמבואר למעלה פרק תשיעי: או שהמחהו אצל וכו'. במשנה:

כסף משנה אין השוכר עובר וכו' או שהמחהו אצל אחר וקיבל. כלומר ונתפייס לקבל שכרו מהאחר דאילו לא נתפייס השכיר עובר ויותר נראה לפרש דה''ק וקיבל עליו אותו האחר לתתו לו אינו עובר דאי אפשר לפרש דוקיבל המעות קאמר דא''כ פשיטא דמה לי קיבל שכרו מהשוכר מה לי קבלו מהאחר: ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שחוזר עליו כדאמר רבה דקי''ל כוותיה וי''ל שזה אינו דין מיוחד בשכירות וכבר נתבארו פרטיו בפ''ז מהלכות מכירה ופ''ו מהלכות מלוה שאם לא היה לו ביד הלה כלום הרי זה חוזר עליו ואם היה לו ביד הלה אין זה חוזר עליו:

ה הַמַּשְׁהֶה שְׂכַר שָׂכִיר עַד אַחַר זְמַנּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר עָבַר בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן מִיָּד. וְכָל עֵת שֶׁיִּשְׁהֶה עוֹבֵר עַל לָאו שֶׁל דִּבְרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג-כח) 'אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב':

מגיד משנה המשהה שכר שכיר וכו'. בגמרא (דף ק"י ע"ב) ברייתא מלמד שאינו עובר אלא בקר ראשון מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום בל תשהה מאי קראה אמר רב יוסף אל תאמר לרעך לך ושוב ע''כ:

ו כָּל שָׂכִיר [ג] שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ וְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיִטּל כְּדִין כָּל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִפְּנֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו וְזֶה הַשָּׂכִיר נוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לָזֶה. אֲפִלּוּ הָיָה הַשָּׂכִיר קָטָן הַשָּׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְלֹא שְׂכַרְתִּיךָ נֶאֱמָן לוֹמַר שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת. הָיָה לוֹ עֵד אֶחָד שֶׁשְּׂכָרוֹ אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם וְכֵן אִם תְּבָעוֹ אַחֵר זְמַנּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת. הֵבִיא רְאָיָה שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה. כֵּיצַד. הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּיוֹם שֵׁנִי עַד הָעֶרֶב זְמַנּוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבְעוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם שְׁלִישִׁי. אֲבָל מִלֵּיל רְבִיעִי וָהָלְאָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכֵן אִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבְעוֹ וְהוֹלֵךְ עַד יוֹם חֲמִישִׁי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם חֲמִישִׁי:

מגיד משנה כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו וכו'. משנה פרק המקבל (דף קי"א) ובשבועות פרק כל הנשבעין (דף מ"ה). ומ''ש בנקיטת חפץ כן הסכימו כל המפרשים ז''ל ופשוט הוא שזו היא שבועת המשנה כעין של תורה: אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. בהשגות א''א אין הדעת מסכמת על זה וכו'. ונראין דברי רבינו שהרי בגמרא אמרו דלפי התקנה בלא שבועה היה לו לשכיר ליטול וזה לשון הגמרא וליתב ליה בלא שבועה ותירצו כדי להפיס דעתו של בעל הבית וכיון שלא נתקנה השבועה אלא להפיס דעת בעל הבית כשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אע''פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש מ''מ משביעין אותו לאיים עליו: שכרו שלא בעדים וכו'. מימרא מפורשת בגמרא (דף מ"ה) ופירש''י ז''ל ששכרו בעדים הוא שיש עדים שאמר לו עשה עמי מלאכה היום בשכר ועשה עמו ע''כ. פירוש שאם אין לו עדים על המלאכה אין עדי השכירות כלום כי שמא אע''פ ששכרו לא עשה עמו מלאכה כך כתבו ז''ל: וישבע בעה''ב היסת וכו'. פשוט הוא שיש בזה שבועת היסת ככל הטענות של כופר בכל: היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום. דין זה לא נתבאר בגמרא בבירור ומ''מ נכון הוא דאם איתא דעד אחד סגי לא היו אומרים בגמרא שכרו בעדים. ועוד שזה מן הדין אפילו כששכרו בעדים לא היה לו לשכיר ליטול בשבועה אלא מן התקנה ובעד אחד לא מצינו שהתקינו: גם הרב רבינו מאיר ז''ל כתב כן דבעד אחד אין השכיר נשבע ונוטל אלא שאמר שחזרה שבועת בעה''ב מהיסת לשבועה חמורה כעין של תורה ונתן טעם לדבר דכיון שהטעם הוא כששכרו שלא בעדים מדין מיגו שיכול לומר לא שכרתיך כשיש עד אחד שאם היה אומר לא שכרתיך היה נשבע מדין תורה כשאומר שכרתיך ונתתי לך שכרך נשבע מתקנת חכמים כעין של תורה. ולדברי רבינו שכתב שאין עד אחד כלום י''ל דכיון שאין שם עדים גמורים חזר הדין לדין תורה ואין שם תקנה בשכיר יום יותר משאר תובעים: וכן אם תבעו אחר זמנו אע''פ וכו'. משנה בהמקבל: הביא ראייה שתבעו כל זמנו וכו'. משנה וגמרא שם כלשונם: כיצד היה עושה עמו וכו'. זה פירוש למה שנאמר בגמרא: וכן אם הביא עדים וכו'. גם זה ביאור לשון הגמרא ונראה שמן הירושלמי הוציא זה:

כסף משנה אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. כתב ה''ה בהשגות א''א אין הדעת מסכמת על זה וכו' ונראין דברי רבינו שהרי בגמרא אמרו דלפי התקנה וכו'. ואני אומר שכל זה לפי נוסחתם בדברי רבינו ונוסחא דידן דגריס אפילו היה השוכר קטן עיקר שהיא מסכמת עם מ''ש בסוף פ''ה מהלכות טוען וכך היא נוסחת הטור בספרי רבינו אפילו אם השוכר קטן כדאיתא בסימן פ''ט: הביא ראיה שתבעו כל זמנו וכו' הרי זה נשבע ונוטל כל יום ה'. דברי רבינו אינם מובנים לי שאם כוונתו לומר שכל שהוא מתמיד והולך בתביעתו לעולם הוא בחזקת שלא פרעו הל''ל ה''ז נשבע ונוטל עד יום ה' וכן לעולם ואם כוונתו לומר דדוקא כל יום ה' אבל מיום ה' ואילך לא אפילו אם הוא מתמיד בתביעתו זו מנין לו כי בגמרא לא נזכר חילוק זה והיותר נ''ל שכוונתו לומר דיום ה' לאו דוקא דה''ה לעולם וקיצר במובן:

ז בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתִּי לְךָ וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר שָׁלֹשׁ קָצַצְתָּ לִי לֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר כָּאן אֶלָּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הֵילָךְ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ הַשָּׂכִיר בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים וְלֹא יָדְעוּ כַּמָּה פָּסַק לוֹ וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁכְּבָר נָתַן לוֹ אוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֶצְלוֹ אֶלָּא זֶה שֶׁאָמַר לוֹ הֵילָךְ כְּדִין כָּל הַטְּעָנוֹת:

מגיד משנה בעל הבית אומר שתים קצצתי לך וכו'. ברייתא ומימרא פרק כל הנשבעין: הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ. לשון הגמרא בזו ישבע בעה''ב. ופירש''י ז''ל שבועה כעין של תורה דאי שבועת היסת עדיין לא נתקנה ואם היתה מתוקנת לא היו צריכין לומר ישבע: בד''א בששכרו בעדים וכו'. כ''כ הרב אבן מיגש ז''ל מסתברא לן דשכרו שלא בעדים או תבעו לאחר זמנו פטור משבועה כעין דאורייתא לא יהא דין קציצה חמור מדין נתתי ולא נטלתי דבהני גווני נשבע בעה''ב היסת ונפטר:

ח הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן אֻמָּן אוֹמֵר שְׁנַיִם קָצַצְתָּ לִי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי אֶלָּא אֶחָד כָּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד הָאֻמָּן אִם יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ הֲרֵי הָאֻמָּן נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. וְיָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא בִּשְׂכָרוֹ עַד כְּדֵי דָּמֶיהָ. וְאִם יָצָאת טַלִּית מִתַּחַת יָדוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע בַּעַל הַטַּלִּית הֶסֵּת אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כְּדִין כָּל הַטְּעָנוֹת. שֶׁאֵין זֶה כְּדִין הַשָּׂכִיר:

מגיד משנה הנותן טליתו וכו' אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו וכו'. בפ''ט מהלכות טוען ונטען יתבארו הצדדין שאומן נאמן לומר לקוחה היא בידי. ומ''ש הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ. כך היא דעת הגאונים ז''ל שכל שאינו טוען שגוף החפץ שלו הוא נשבע כעין של תורה וכבר האריכו בזה: ואם יצאת וכו'. שם: ואם לא הביא ראייה ישבע בעל הטלית היסת. כך נמצא בספריו ז''ל וא''כ נראה שחילק הרב בין שכירות לקבלנות בזה שלמעלה אמר שבזמן ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ונחלקו בקציצה שבעה''ב נשבע בנקיטת חפץ וכאן בטלית כתב היסת סתם ולא ידעתי למה זה ובגמרא לא חילקו גם רבו ז''ל לא חילק וגם כן השוה אותן רבינו מאיר ז''ל ואפשר שדבריו כאן אינן אלא בשתבעו בלא זמנו ויראה כן ממ''ש בדין טלית בפ''ט מהלכות טוען ונטען הרי בעה''ב נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה כמו שביארנו בשכירות ונותן הנה שהשוה דינן ודבריו צ''ע אם הנמצא בספריו אמת:

ט שָׂכִיר הַבָּא לְהִשָּׁבַע אֵין מַחֲמִירִין [ד] עָלָיו וְאֵין מְגַלְגְּלִין עָלָיו כְּלָל אֶלָּא נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא נָטַל וְיִטּל. וּלְכָל הַנִּשְׁבָּעִין אֵין מְקִלִּין חוּץ מִן הַשָּׂכִיר שֶׁמְּקִלִּין עָלָיו וּפוֹתְחִין לוֹ תְּחִלָּה וְאוֹמְרִים לוֹ אַל תְּצַעֵר עַצְמְךָ הִשָּׁבַע וְטל. אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרוֹ פְּרוּטָה אַחַת וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר נְתַתִּיהָ לֹא יִטּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע [ה] וְנוֹטֵל אֲפִלּוּ לֹא יִטְעֹן אֶלָּא פְּרוּטָה אַחַת לֹא יִטּל אוֹתָהּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה:

מגיד משנה שכיר הבא וכו'. מימרא שם (דף מ"ח מ"ט) זה לשונה אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילים מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו ובהלכות שאף על פי שלא טען טוענין לו ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא דלרב חסדא מקילין עליו ופותחין לו לומר אינך חייב לישבע על הגלגולין ולר''ה אם לא טען אין פותחין לו ושמא ישבע עליהן אף על פי שאינו מחוייב בהן ופסק כרב חסדא ויש שיטות אחרות ולדברי הכל כוונת רבינו לענין הדין אמת: אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעל הבית וכו'. זה פשוט שלא נתנו חכמים שעור ומכל מקום דוקא פרוטה אבל פחות מכאן אין נזקקין לו כמבואר פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ה) שאין ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה. ודע שרבינו נחלק על רבותיו בדין הנשבעים ונוטלים ודעתו שהם צריכים כפירת שתי כסף כמבואר פרק שלישי מהלכות טוען ונטען ואם כן מה שכתב כאן הוא או כדעת רבותיו ז''ל או שהוא מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין ונוטלין והטעם מפני שהשכיר אל שכרו נושא נפשו ואין ראוי שיפסידנו אם אינו שתי כסף. ומכל מקום אם היתה כוונתו ז''ל לחלק ביניהם היה לו לבאר שם ואולי סמך לו על מ''ש כאן וצריך עיון:

כסף משנה שכיר הבא לישבע אין מחמירין עליו וכו'. כתב ה''ה מימרא שם וכו' ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא וכו' ופסק כרב חסדא. קשה לי על דברי ה''ה היאך פסק רבינו כתלמיד במקום הרב ועוד דא''כ למה כתב רבינו גם דברי ר''ה. לפיכך נראה כמ''ש הר''ן בפרק הנשבעין שרבינו מפרש דרב חסדא הוסיף ואמר דאע''ג דאסור לפתוח לבעלי דינין לומר בשבועתך תלוי או בכיוצא בזה בשכיר מותר לפתוח לו מיד ולומר לו אל תיגע עצמך וכו' ור''ה לא מיירי בהכי ואפשר דהכי ס''ל נמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומאן דבעא מאי בינייהו ס''ד דדברי רב חסדא הן הן דברי ר''ה ולהכי בעא מה לי לכל מגלגלין מה לי לכל מקילין והשיב לו דדין חדש הוא וכמו שכתבתי: אפילו היה וכו'. וכתב ה''ה זה פשוט וכו' ודע שרבינו נחלק על רבותיו וכו' וא''כ מ''ש כאן או הוא כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר וכו'. ואני אומר שאין דבריו נראין בעיני אם התירוץ הראשון שסתם הדברים כדעת רבותיו ושלא כדעתו זה דבר זר מאד והתירוץ השני לא ידעתי איך אפשר להזכירו שהרי רבינו משוה בפירוש דין השכיר לשאר נשבעים ונוטלין. ולכך נ''ל שלא בא רבינו פה ללמדנו על כמה נשבע ונוטל שזה בהלכות טוען יתבאר אלא בא ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט הוא בין שכיר בין שאר נשבעין ונוטלין יטלו בלא שבועה קמשמע לן דאין נוטלין בלא שבועה ומ''ש אלא בשבועה דמשמע דבשבועה מיהא נוטלין אפשר לומר דהיינו לענין אם נתחייב שבועה ממקום אחר וגלגל עליו בעל דינו גם את זאת דאז יטול אע''פ שאינו אלא שוה פרוטה אבל בפחות משוה פרוטה אינו מגלגל דלאו ממון הוא וכבר איפשר לומר שאע''פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו מ''מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראייה ברורה ומפני כך אע''פ שגילה דעתו בפ''ה מהלכות טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואפשר שלזה נתכוון ה''ה בתירוץ הראשון:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן