הלכות שחיטה - פרק שני יז-כב - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק שני יז-כב - היד החזקה לרמב"ם

יט הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְשָׁחַט וְאָמַר לְחַטָּאתִי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הָיָה לוֹ קָרְבָּן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְשָׁחַט וְאָמַר לְשֵׁם תְּמוּרַת זִבְחִי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי הֵמִיר בּוֹ:

מגיד משנה היה מחוייב חטאת וכו'. בגמ' א''ר יוחנן לא שנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימא לשם חטאתו הוא עושה והא לא קאמר לשם חטאתי א''ר אבהו באומר לשם חטאתי והן הן דברי רבינו. וטעמא דמלתא דכל מחוייב חטאת קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש עליה ויתכפר לו לפיכך כל שאינו חייב ידעי דמשקר אבל מחוייב חטאת ואמר לשם חטאתי הרואה אומר עתה הוא מפרישה לשם חטאתו ודוקא באומר לשם חטאתי אבל אם לא אמר לשם חטאתי אין חשש כלל דחטאת אינו בא בנדר ונדבה: היה לו קרבן בתוך ביתו וכו'. בגמרא א''ר אלעזר לא שנו אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימא אמורי אמיר ביה והא לא קאמר לשם תמורת זבחי א''ר אבהו באומר לשם תמורת זבחי והם דברי רבינו שכתב כאן. וטעמא דמילתא דכשאין לו זבח בביתו אין בדבריו ממשות דהא לא חיילא תמורה ולשמא יש לו זבח במקום אחר לא חיישינן דקלא אית ליה אבל כשיש לו זבח בביתו הרואה אומר עכשיו הוא ממירה באותו זבח שהרי א''צ שיהיו שניהם ביחד בשעת המרה דהא תנן בתמורה תחת חטאת תחת עולה שיש לי בבית היו לו דבריו קיימין ודוקא באומר לשם תמורת זבחי דאי לא אמר הכי אין בדבריו ממשות דהא תנן בתמורה תחת חטאת תחת עולה לא אמר כלום:

כ הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁחֲטָה לְשֵׁם עוֹלַת יוֹלֶדֶת וְאָמְרָה זוֹ לְעוֹלָתִי שְׁחִיטָתָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין עוֹלַת יוֹלֶדֶת בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה וַהֲרֵי אֵינָהּ יוֹלֶדֶת שֶׁנִּתְחַיְּבָה בְּעוֹלָה. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא הִפִּילָה. שֶׁכָּל הַמַּפֶּלֶת קוֹל יֵשׁ לָהּ. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלַת נָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נָזִיר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁעִקַּר הַנְּזִירוּת נֵדֶר מִן הַנְּדָרִים:

מגיד משנה האשה ששחטה וכו'. הוציא רבינו דין זה מההיא דאמרינן בגמ' ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת. ודע שיש בגמרא גרסאות מחולפות ופירושים שונים וכדי לברר דעת רבינו אכתוב מה שצריך מהם. איכא מאן דגריס בגמרא א''ר אלעזר לא שנו אלא שאין לו אשה אבל יש לו אשה אימא לשמה הוא עושה והא לא קאמר לשם עולת אשתי א''ר אבהו באומר לשם עולת אשתי פשיטא מהו דתימא אם איתה דילדה קלא הוה לה קמ''ל אימא אפולי אפילא. ופירוש ההלכה לפי גרסא זו כך הוא. לאתויי עולת יולדת שאם אמר לשם עולת יולדת כשר משום דמידע ידעי דמשקר שהרי אינו בא בנדר ונדבה ובא ר' אלעזר ופירש שאין הדברים אמורים אלא בשאין לו אשה אבל יש לו אשה פסולה. וא''ת מה חידוש אשמעינן בהא ר' אליעזר שהרי לעיל גבי תמורה אשמעינן בכה''ג ומתרץ מהו דתימא וכו' וכל עוד שלא נודע שילדה משקר קמ''ל ר' אלעזר שיש לחוש שמא הפילה והמפלת אין לה קול ולפיכך אם יש לו אשה פסולה דאמרינן לשם עולת אשתו קא שחיט. זו היא גרסת הראשונים ופירושה. והנך רואה שאין גרסא זו ופירושה מכוון עם דברי רבינו כי לפי הגירסא שכתבנו כשאמר התלמוד קמ''ל אפולי אפיל פירושה קמ''ל ר' אלעזר דבשיש לו אשה פסולה משום דזימנין דהיא מפלת ואין לה קול והרואה אומר שמא הפילה אשתו ומקריב עולתה ורבינו סבר כאן בהפך שהמפלת קול יש לה ומטעם זה כשרה. ויש גירסא אחרת שגורסין ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת פשיטא מהו דתימא אימר ילדה קמ''ל ולא גרסי לא דר' אלעזר ולא דר' אבהו ומהו דתימא קאי אמתני' ובשיש לו אשה ואצטריך לתנא למיתני בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש לה למאן דחזי סבר בצינעא אוליד קמ''ל דלא חיישינן להכי דכל היולדת קול יש לה. וגם זו אינה גירסת רבינו דהא רבינו כתב אין חוששין לה שמא הפילה. ונראה דגירסת רבינו היא כמו שגורסין קצת הגאונים מהו דתימא אפולי אפילא קמ''ל ולא גרסי לא ר' אלעזר ולא ר' אבהו. והכי פירושא ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת דהאשה בעצמה ששחטה לשם עולתה וזהו לאתויי עולת יולדת והקשה התלמוד פשיטא דכל עוד שלא ילדה ידעי דמשקרא ומשני מהו דתימא אפולי אפילא כלומר משום שהיה עולה על דעתו שמא הפילה והיא חייבת עולה ולשם עולתה שחטה והרואה סבור ששוחטין קדשים בחוץ קמ''ל תנא דמתניתין כשרה ולא אמרינן הכי משום דכל המפלת קול יש לה וכל עוד שלא נודע שהפילה לא טעו דידעי דשקורי משקרא. וכן פירשה ה''ר יונתן בפירוש המשנה אלא שהוא פירשה שהשוחט הוא הבעל לשם עולת אשתו ורבינו פירש בשחטה האשה לשם עולתה: אבל השוחט לשם עולת נזיר וכו'. בגמרא זה הכלל לאתויי מאי לאתויי עולת נזיר מהו דתימא הא לא נדר [קמ''ל] אימר נדר בצינעא ופירש''י ז''ל דלמא נדר בצינעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מינכרא מילתא לשכיניו. והוי יודע שיש מי שכתב שאין כל אלו הדינין אמורים אלא בזמן שיש מקדש וקרבנות נוהגין אבל בזמן הזה שאין מקדש ואין קרבנות נוהגין אפילו שחט לאחד מכל אלו הנזכרים שחיטתו כשרה דליכא למיחש לרואים. והראב''ד הכריע לאסור אפילו בזה''ז והודו לו רוב הפוסקין וכן נראה דעת רבינו ז''ל:

לחם משנה האשה ששחטה וכו'. שם אמרו זה הכלל לאתויי מאי לאתויי עולת נזיר דמהו דתימא הא לא נדר אימור נדר בצנעא ואמרינן תו שאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת מהו דתימא אימור אפולי מפילה קמ''ל דאי איתא דמפיל קלא אית לה. זו היא הגירסא הנראית מדברי רבינו שגורס בגמ' והוזכרה בדברי רש''י ז''ל ותפסה עיקר ופירש בה רבינו שהאשה עצמה היא שנדרה ואומרת לשם עולתי ורש''י ז''ל פירש שהבעל הוא הנודר לשם עולת אשתו. ויש שם גירסא אחרת דפריך פשיטא לר''א דאמר דהיכא דיש לו אשה פסולה ומתניתין בדאין לו אשה ותירצו מהו דתימא אי איתא דילדה קלא הוה לה וכו' ודחאה רש''י דא''כ אמאי לא אמר מהו דתימא אכל הני לא שנו דלעיל כדאמר הכא. ויש להקשות על דבריו דנימא דמאי דפריך הכא הוא דהא שמעינן ליה לרבי אלעזר עצמו גבי תמורה הכי כדכתב רש''י לעיל ואיצטריך לר' אלעזר וכו' אע''ג דאמר לעיל גבי תמורה וכו'. וי''ל דמאי דהקשה פשיטא משמע דר''ל פשוט מצד עצמו דאל''כ היל''ל הא אמרו רבי אליעזר חדא זמנא ולכך מקשה רש''י ז''ל דא''כ אמאי לא מקשה לעיל הכי. ועוד הקשה רש''י ז''ל דאי מתני' בשאין לו אשה למה ליה למיתני זה הכלל פשיטא למאי ניחוש לה וקשה דא''כ דאין לו זבח נמי דאשמעינן מתני' לעיל וי''ל דזבח אפשר דאית ליה בצנעה אבל אשה אי אית ליה קלא אית לה ועל כן נדחית הגירסא אשר בספרינו וגירסת רבינו עיקר: שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים וכו'. וא''ת אמאי לא קאמר דאימור נדר בצנעא כדאמרו בגמרא ויש לומר דהוקשה לו לרבינו דלמה בזבח אמרינן דהיכא דאין לו זבח מותר ואמאי לא אמרינן אימור אית ליה זבח בתוך ביתו בצנעא ורש''י ז''ל תירץ דבזבח קלא אית ליה אבל הכא אימור נדר זה שלשים יום ובשלשים יום לא מנכרא מילתא לשכניו והתוס' תירצו בענין אחר ורבינו בא לתרץ זה ואמר דשאני נזירות שעיקרו נדר מן הנדרים ולכך החמירו בו ואמרינן דסבר דילמא נדר בצנעה:

כא שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין. אֶחָד מִתְכַּוֵּן לְשֵׁם דָּבָר שֶׁהַשּׁוֹחֵט לוֹ שְׁחִיטָתוֹ אֲסוּרָה. וְהַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה כְּלָל וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם דָּבָר הַמֻּתָּר לְהִתְכַּוֵּן לוֹ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְכֵן אִם שָׁחַט זֶה אַחַר זֶה וְהִתְכַּוֵּן הָאֶחָד מֵהֶן לְשֵׁם דָּבָר הַפָּסוּל פּוֹסֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֲבָל אִם אֵין לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֵינָהּ אֲסוּרָה. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְצַעֲרוֹ:

מגיד משנה שנים שאחזו בסכין וכו'. בשני מקומות נאמר דין זה במשנה חדא גבי השוחט לשם הרים וכו' וזימנא אחריתי גבי השוחט לשם עולה וכו'. ורבינו אחר שכתב הדינין כולם השוחט לשם הרים וכו' השוחט לשם עולה וכו' כתב שנים אוחזין דקאי אכולהו. ומה שאמר בד''א בשהיה לו בה שותפות וכו' הולך לשיטת רש''י בפירוש ההלכה אבל כפי שיטת התוס' אין ישראל אוסר דבר שאינו שלו ואפי' שיש לו בה שותפות דלעולם אמרינן דלצעוריה קא מכוון. ואכתוב בקצרה במה תלוי מחלוקתם. משום דבגמ' אמרינן אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע''ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א''ר יוחנן אע''פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ובתר הכי אמרינן רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואנן קי''ל כר''נ ורב עמרם ורב יצחק משום דבגמרא בעי לאוקמי פלוגתייהו כתנאי ומסיק תלמודא דמלתייהו דר''ה ועולא כתנאי ודלא כר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא אבל מלתייהו דרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אתיא אפי' כת''ק בר פלוגתא דר''י בן בתירא ור''י בן בבא. וקי''ל כפירש''י ז''ל דרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אפי' במעשה רבה אמרי ודלא כפירוש ר''ח דפירש דדוקא במעשה כל שהוא סבירא להו דאינו אוסר אבל במעשה רבה מודו משום דפשטא דשמעתא רהטא אליבא דרש''י וזה תלוי בדקדוק ההלכה שם. הילכך השוחט בהמת חבירו לעכו''ם לא מיתסרא ומשום דבגמ' אקשינן לר''נ ורב עמרם ורב יצחק ממתני' דילן דתנן שנים אוחזין בסכין וכו' אלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו ותירצו הכא במאי עסקינן דאית ליה שותפות בגווה. ובתר הכי אקשינן להו זימנא אחריתי ממתני' דילן ותירצו הכא במאי עסיקינן בישראל מומר ולפי דעת רש''י שני התירוצים קיימין. התירוץ הא' שתירצו הב''ע דאית ליה שותפות בגווה. והתירוץ שתירצו בישראל מומר אלא שפעם תירצו כך ופעם כך לאשמועינן דתרי תירוצי הלכתא נינהו וכן פירש''י וז''ל בישראל מומר וה''ה דמצי לאוקמיה בדאית ליה שותפות בגווה כדאוקימנא לעיל ע''כ. ונמצאת למד דבחדא מתרתי יכול לאסור דבר שאינו שלו או בישראל מומר או בשיש לו שותפות בה, זו היא שיטת רש''י ז''ל. אבל לפי שיטת התוס' בתירוץ שני שתירצו בישראל מומר הדרו מתירוצא קמא שתירצו באית ליה שותפות בגווה וא''כ לפי שיטה זו לעולם אין ישראל יכול לאסור דבר שאינו שלו ואפילו בשיש לו בה שותפות דלעולם לצעוריה קא מכוון אבל ישראל מומר אוסר בהמת חבירו אפי' אין לו בה שותפות. ורבינו ז''ל תפס שיטת רש''י וההכרח לרבינו תלוי בדקדוק הסוגיא במקומה ואין כאן מקום להאריך. ודע שיש מי שכתב שזה שאמור בגמרא דהשוחט בהמה חבירו לע''ז אינה אסורה משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא לצעוריה קמכוין, דוקא בהנאה הוא דאינה אסורה אבל באכילה אסורה ולא עוד אלא אפילו שוחט בהמת חבירו לשם הרים ונתכוין לרפואה וכיוצא אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע''ז מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שריא לה והוה לה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה. ואין כן דעת רבינו אלא ודאי כל שאין לו שותפות בה כשרה לגמרי קאמר ומותרת באכילה. ולדעת התוספות אפילו יש לו בה שותפות כשרה כל שאינו ישראל מומר ולא פליגי בגמרא אלא באיסור אכילה וכן הורו רוב הפוסקים:

כסף משנה וכן אם שחט זה אחר זה וכו'. פרק השוחט (דף מ') גמרא השוחט לשם הרים וכו' אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו''ם כלומר וכ''ש עומדת דכשהגביהה להרביצה קנאה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה כלומר ואע''פ שגמר חבירו השחיטה בהכשר (דף מ':) רב נחמן ור' עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופסק רבינו כמותם משום דסוגיין דגמרא כוותייהו ואותבינן עליה משנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסול ומשני התם בדאית ליה שותפות בגויה משמע דמודו דאע''ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דאית ליה שותפות אוסר ולכן פסק רבינו שאם שחט זה אחר זה ונתכוין אחד מהם וכו' פוסל כשהיתה לו בה שותפות:

לחם משנה שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו'. מדכתב כן רבינו משמע מלשון דאפילו אחד מתכוין לשם ע''ז ואחד לשם דבר היתר פסולה הוי אבל אינה אסורה בהנאה ונראה לתת לו טעם מפני שכיון דיש אחד שמתכוין להיתר מסתייא דאסרינן לה באכילה ולא בהנאה אבל לא ידעתי מניין לו כן שהרי במשנה סוף השוחט (דף מ"א:) גבי השוחט לשם עולה אמרו זה וכן גבי שוחט לשם הר אמרו דשחיטתו פסולה ואינה אסורה בהנאה אבל בדבר שאסור בהנאה אפילו אחד מתכוין לדבר אסור ואחר מתכוין לדבר מותר אסורה בהנאה. לכך נראה דרבינו מ''ש לשם דבר שהשוחט לו וכו' אינו ר''ל ע''ז אלא לשם עולה ולשם הר שהזכיר למעלה השוחט לשם עולה וכו' שחיטתו פסולה אבל אסורה בהנאה לא הוי אע''ג דהוי קדשים משום דאין הדבר אלא מדרבנן שגזרו שהוא נראה כשוחט קדשים בחוץ: שאין אדם מישראל אוסר וכו'. אבל עכו''ם אוסר כמבואר שם דאוקימו ברייתא בשנים אוחזין בישראל ומומר:

כב יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט לְעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ''ם מִתְכַּוֵּן לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין אֶלָּא לְמַחְשֶׁבֶת הַזּוֹבֵחַ לֹא לְמַחְשֶׁבֶת בַּעַל הַבְּהֵמָה. לְפִיכָךְ עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁחַט לְיִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מגיד משנה ישראל ששחט לנכרי וכו'. מתניתין פרק השוחט (דף ל"ט) דתנן השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ורבי אליעזר פוסל אמר ר''א אפילו שחטה לאכול לנכרי מחצר כבד שלה פסולה שסתם מחשבת הנכרי לעבודה זרה אמר רבי יוסי קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ע''כ לשון המשנה. ופירושא דמתניתין הכי הוא השוחט לנכרי אף על פי ששמענו שחשב הנכרי על השחיטה לשם עבודה זרה כשרה כיון שהשוחט לא חשב בזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וזהו דעת רבינו שכתב אף על פי שהנכרי מתכוין לכל דבר שירצה שחיטתו כשרה ורבי אליעזר פוסל בין ששמענו מחשבת הנכרי בפירוש בין שלא שמענו דסתם מחשבת הנכרי לעבודה זרה ומה ששנה תנא קמא השוחט לנכרי בדיעבד הוא הדין דאפילו לכתחלה שוחטין לנכרי אלא משום דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי דאי הכי הוה משמע דלמישרי למשחט לנכרי הוא דאתא דלית ביה משום ולפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהיה שחיטתו כשרה לכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה אבל אין הכי נמי דאפילו לכתחלה שוחטין לנכרי וזה נראה דעת רבינו שכתב שאין חוששין אלא למחשבת הזובח ואף על פי שרבינו נקט לישנא דדיעבד תפס בלשון המשנה אבל לענין דינא סבירא ליה דשוחטין לכתחלה. ומה שכתב רבינו שאין חוששין אלא למחשבת השוחט היינו דעתיה דרבי יוסי דעביד קל וחומר ומה במקום שהמחשבה וכו' ומקשו בגמרא היכי קאמר אין מחשבה פוסלת בחולין והרי מחשבת עבודה זרה פוסלת בחולין ותירצו דהכי קאמר רבי יוסי ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה בארבע עבודות כגון שוחט על מנת לקבל או להוליך או לזרוק או לקטר בפיסול הרי זה פסול אפילו הכי אין הכל הולך אלא אחר העובד שאין הבעלים פוסלים את הקרבן במחשבתן אלא כהן כדכתיב המקריב אותו לא יחשב וקרי ביה לא יחשוב מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין ר''ל שאין המחשבה פוסלת בחולין בכל ארבע עבודות אלא בשתים מהם שהם חשב עליה לזרוק דמה או להקטיר חלבה אבל מחשבת הולכה וקבלה לא שאם חשב בחולין להוליך דמה או לקבל דמה לעבודה זרה לא מיפסלא כמו שכתבנו וביררנו טעם הדבר למעלה וכיון דבחמור שהם קדשים אנו אומרים שהכל הולך אחר כוונת הזובח כל שכן בחולין הקלים שראוי לומר כן ואמרינן בגמרא הלכה כרבי יוסי והם דברי רבינו כאן. וכתב הרשב''א ז''ל שאם הישראל חושב בשעת שחיטה שהנכרי יזרוק דמה לעבודה זרה שפסולה ועוד כתב בתשובת שאלה שאסור לבר ישראל לשחוט להם לישמעאלים אותו הכבש ששוחטין לשם פסחם דהוי מין ממיני עבודה זרה ואם שחטו לשם פסחם שאסור לבר ישראל לאכול ממנו וכן כתב בתשובה זה לשונו ישראל השוחט לישמעאלי והישמעאלי מקפיד שישחטנו לו לאותו צד שהם שוחטין שאסור לו לשחוט לאותו צד וישראל שראינוהו שהוא מתכוון בכל פעם לשחוט לאותו צד לפני הישמעאלים כדי למצוא חן בעיניהם אסור לאכול משחיטתו עד שיקבל עליו שלא לשחוט להם לאותו צד לעולם ואם קבל וחזר לקלקולו חזר לפסלותו: לפיכך נכרי וכו'. הביא דין זה כאן אגב גררא אף על פי שבמקומו בארו בארוכה לפי שכתב שאין חוששין אלא למחשבת הזובח אבל למחשבת בעלים לא ואוקימנא לרבי אליעזר שחושש למחשבת בעלים אפילו לא שמענו מהנכרי דחשש לעבודה זרה דיינינן ליה כמפרש דסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה אם כן כששחט הוא אמרינן דאפילו סתם הוה ליה כמפרש. ומה שכתב אפילו היה קטן ביותר יתבאר במקומו בעזרת האל:

כסף משנה ישראל ששחט לעכו''ם וכו'. פ' השוחט (דף ל"ט:) משנה השוחט לעכו''ם שחיטתו כשרה ור' אליעזר פוסל וכו' א''ר יוסי ק''ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. וידוע דלית הלכתא כר''א דיחידאה הוא:

לחם משנה ישראל ששחט לעכו''ם וכו'. פרק השוחט (דף ל"ח:) משנה אמר רבי יוסי דאזלינן בתר השוחט ופסקו שם בגמרא כר''י: לפיכך עכו''ם וכו'. לכאורה משמע דהכי קאמר דבעכו''ם נבלה דאזלינן בתר מחשבתו שהיה לע''ז ואי אפשר לומר כן דרבינו פסק דלא כרבי אליעזר דאמר סתם שחיטת עכו''ם לע''ז דלדידיה אסורה בהנאה הוי כדאמרו בפרק הכל שוחטין (דף י"ג) דהך מתני' דשחיטת עכו''ם נבלה איתא דלא כרבי אליעזר אבל לרבנן הטעם דנבילה הוא משום דאמר קרא וקרא לך ואכלת מזבחו הא למדת שזבחו אסור כדכתב רבינו בפרק רביעי ולכך נראה דה''פ אם היינו אומרים דאזלינן בתר מחשבת בעל הבהמה היינו אומרים דמאי דקאמר קרא זבחו ר''ל בהמתו ונקרא זבחו כי היכי דבפגול אמרו בגמרא דאע''ג דאמר קרא והקריב המקריב ר''ל בעל הבהמה וא''כ עכו''ם ששחט לא מיקרי זבחו אבל השתא דאמרינן דאזלינן בתר הזובח א''כ נקרא זבחו העכו''ם הזובח אע''פ שהוא של ישראל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן