הלכות שחיטה - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַשׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד הַבָּשָׂר מֻתָּר בַּאֲכִילָה וְהַשּׁוֹחֵט לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כח) 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד'. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל שְׁחִיטַת הָאַחֲרוֹן. לְפִיכָךְ אִם שָׁחַט אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט אֶת הַשֵּׁנִי חֲבֵרוֹ לוֹקֶה:

מגיד משנה השוחט אותו וכו'. פשוט במשנה (דף ע"ח) השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים ובגמרא ילפינן דלא שנא שחט את האם תחלה ואחר כך את הבן לא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא תרי גברי, וכתבו בתוספות דהוצרך להודיענו שהבשר מותר משום דסלקא דעתך אמינא דהוה בכלל לא תאכל כל תועבה דדרשינן בפ' כל הבשר כל שתעבתי לך הרי הוא בכלל לא תאכל סד''א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך ואיתסר קמ''ל דלא כדאמרינן טעמא התם מדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכתב בה''ג דקמא שרי לאכילה לאלתר ובתרא אסור באכילה ליומיה משום קנס שלא יהנה ממעשה עבירה:

כסף משנה השוחט אותו ואת בנו ביום אחד וכו'. טעמו מדתנן (דף ע"ח) השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים ואע''ג דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הא אמרינן בפרק כל הבשר (דף קט"ו) אותו ואת בנו ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: ומ''ש ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, פשוט במשנה פרק אותו ואת בנו ופשוט הוא דקמא לאו מידי עביד: ומה שכתב לפיכך אם שחט אחד משניהם וכו'. קשיא מאי לפיכך דהיא היא ואפשר דאתא לאשמועינן דאפילו נשחטו על ידי שנים חייב האחרון כדיליף בגמרא מדכתיב לא תשחטו:

לחם משנה ואינו לוקה וכו'. שם ר''פ אותו ואת בנו (דף ע"ח) מפורש שהשני סופג את הארבעים ושם מבואר דמ''מ הם כשרים כלומר דהבשר כשר:

ב אִסּוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בְּכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם. בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁין. בֵּין קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. לְפִיכָךְ הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁחַט בַּעֲזָרָה וְהַשֵּׁנִי בַּחוּץ. אוֹ הָרִאשׁוֹן בַּחוּץ וְהַשֵּׁנִי בַּעֲזָרָה. בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן חֻלִּין אוֹ שְׁנֵיהֶן קָדָשִׁים. בֵּין שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן חֻלִּין וְאֶחָד קָדָשִׁים. זֶה שֶׁשָּׁחַט אַחֲרוֹן לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ:

מגיד משנה איסור אותו ואת בנו וכו'. פשוט שם במשנה כלשון רבינו. ומה שכתב רבינו בין קדשים הנאכלים בין שאינם נאכלים כגון שלמים עולה והכי מתפרש בגמ' ומתני' כולה דלא כר''ש דאילו לר''ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והכא קתני קדשים בחוץ הראשון חייב כרת ושניהם סופגים את הארבעים וקדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה ואעפ''כ שניהם סופגין את הארבעים:

כסף משנה איסור אותו ואת בנו נוהג וכו'. משנה ר''פ אותו ואת בנו (דף פ"ח). ומ''ש בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינם נאכלין. מתבאר ממה שיבא בסמוך. ומ''ש לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ וכו'. משנה בפ' אותו ואת בנו (שם):

לחם משנה לפיכך הראשון ששחט וכו'. שם במשנה נזכרו כמה חלוקות ולא הזכיר רבינו אלא הד' האחרונות שהם חולין בחוץ ובפנים קדשים בחוץ ובפנים חולין בפנים ובחוץ קדשים בפנים ובחוץ והשאר לא הזכיר ובודאי שכיון שכוונתו הוא לומר כאן דהאחרון הוא שסופג את הארבעים משום אותו ואת בנו הראשונות נלמוד מאלו ולא הוזכרו במשנה אלא לחלק בדין הראשון אם חייב כרת או לא ואין זה ענין לכאן ולכך לא כתבן רבינו:

ג אֵין אִסּוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כח) 'לֹא תִשְׁחֲטוּ' בִּשְׁחִיטַת שְׁנֵיהֶן הוּא הָאִסּוּר. אֲבָל אִם נָחַר הָרִאשׁוֹן אוֹ נִתְנַבֵּל בְּיָדוֹ מֻתָּר לִשְׁחֹט. וְכֵן אִם שָׁחַט הָרִאשׁוֹן וְנִחָר הַשֵּׁנִי אוֹ נִתְנַבֵּל בְּיָדוֹ פָּטוּר:

מגיד משנה אין איסור אותו ואת בנו וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו:

כסף משנה אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד וכו'. משנה שם (דף פ"א:) השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. ומ''ש וכן אם שחט הראשון ונחר השני וכו', פשוט הוא דבין בראשון בין בשני בעינן שחיטה דלא תשחטו אתרווייהו קאי:

לחם משנה אין איסור וכו'. שם (דף פ"א:) השוחט ונמצאה טרפה וכו' ר''ש פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו ופי' רש''י ואפי' לרבנן וכו' ולא דמי לשחיטה דלעיל דהתם שחיטה מעלייתא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל:

ד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ בֵּינָם לְבֵין עַצְמָן אֶת הָרִאשׁוֹן מֻתָּר לִשְׁחֹט שֵׁנִי אַחֲרֵיהֶם. לְפִי שֶׁאֵין שְׁחִיטָתָן שְׁחִיטָה ( כְּלָל):

מגיד משנה חש''ו וכו'. פשוט במשנה פ' כסוי הדם (דף פ"ו) דתנן וכן לענין אוא''ב ששחטו ואחרים רואין אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר''מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרין ומודים שאם שחט אינו סופג את הארבעים ופסק רבינו כר''מ נגד חכמים משום דאמרינן בגמ' ת''ש דשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר''מ ומוכח תמן דאע''ג דהוה נמי כרבנן סמכינן אהאי הוראה דהורה כר''מ משום דהיא אחרונה ועלה ראוי למסמך דהא הדר מקמייתא ולא חיישינן לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם של חרש שוטה וקטן מקולקלין הם:

כסף משנה חש''ו ששחטו בינם לבין עצמם את הראשון וכו'. משנה פרק כיסוי הדם (דף פ"ו) וחש''ו (וכו' וכן לענין אותו ואת בנו) ששחטו ואחרים רואים אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר''מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים ובגמרא מאי טעמא דר''מ הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ומסיק בגמ' דהלכתא כר''מ:

לחם משנה חרש שוטה וקטן וכו'. בפרק כיסוי הדם (דף פ"ו) במשנה מחלוקת ר''מ וחכמים היכא דשחטו בינן לבין עצמם ואמרו שם בגמרא דשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר''מ והא כרבנן אורי אלא לאו ש''מ הא נמי דאורייתא ש''מ ע''כ:

ה הַשּׁוֹחֵט אֶת הָרִאשׁוֹן וַהֲרֵי הוּא סְפֵק נְבֵלָה אָסוּר לִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי. וְאִם שְׁחָטוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה:

מגיד משנה השוחט את הראשון וכו'. טעמא דאינו לוקה משום דהוה ליה התראת ספק ולא לקי על התראת ספק:

כסף משנה השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה וכו'. שם גבי חש''ו ששחטו בינם לבין עצמן שחכמים אוסרים לשחוט אחריהם מסיים בה ומודים שאם שחטו שאינם סופגים את הארבעים וטעמא משום דספק נבילה הוא הילכך מספיקא לא ישחוט אחריהם אבל לענין מלקות לא לקי מספיקא. ואע''ג דפסקינן כר''מ דמתיר לשחוט אחריהם התם טעמא משום דכיון דרוב מעשיהם מקולקלים הוי בודאי נבילה. אבל קשה לי מ''ש רבינו גבי שוחט אחר חש''ו שמותר לשחוט אחריהם לפי שאין שחיטתן כשרה דמשמע דאינה בודאי פסולה וא''כ היה לנו לאסור לשחוט אחריהם כשם שאנו אוסרים לשחוט אחר ספק נבילה וצריך לדחוק ולפרש דה''ק לפי שהוא בודאי שאין שחיטתן כשרה:

לחם משנה השוחט את הראשון וכו'. נלמד ממה שאמרו במשנה ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים:

ו שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. לְפִיכָךְ הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁחַט חֻלִּין בַּעֲזָרָה אוֹ טְרֵפָה אוֹ שׁוֹר הַנִּסְקָל וְעֶגְלָה עֲרוּפָה וּפָרָה אֲדֻמָּה אוֹ שֶׁשָּׁחַט לְעַכּוּ''ם וּבָא הָאַחֲרוֹן וְשָׁחַט אֶת הַשֵּׁנִי לוֹקֶה. וְכֵן אִם שָׁחַט הָרִאשׁוֹן אֶת הָאֶחָד וּבָא הָאַחֲרוֹן וְשָׁחַט אֶת הַשֵּׁנִי וַהֲרֵי הוּא חֻלִּין בָּעֲזָרָה אוֹ שׁוֹר הַנִּסְקָל אוֹ עֶגְלָה עֲרוּפָה וּפָרָה אֲדֻמָּה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה:

מגיד משנה שחיטה שאינה ראויה וכו'. פסק כרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושאר דברי רבינו פשוטים במשנה ואע''ג דאמרינן בגמ' פרת חטאת דהיינו פרה אדומה אינה משנה ועגלה ערופה אינה משנה היינו אליבא דר''ש דסבר דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולפיכך פטר בכל אלו ואקשינן אליביה דהרי פרה אדומה שייכא בה שחיטה ראויה הואיל והיא נפדית על גבי מערכתה כלומר אם מצא נאה ממנה אפילו היא שחוטה ומונחת על גבי מערכתה פודין אותה אבל אליבא דרבנן דהיינו הלכתא לא איצטריכינן להכי דמשנה היא פרה אדומה דסתם קתני שחטה על גבי מערכתה אין לה פדייה עולמית ונמצאת דמשנה היא וכן עגלה ערופה אליביה דר' ינאי משנה כדמוכח בההיא סוגיא ובר מן דין כל עצמנו לא באנו לתרץ אלא לר''ש דפטר במתני' בכל אלו משום דס''ל דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואשכחנא בפרה אדומה ובעגלה ערופה אליביה דשחיטה ראויה היא ודחקינן אליביה דלא נשנית במשנה פרה אדומה ועגלה ערופה. אבל אליבא דרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מאי דוחקיה דלא נתנייה במתניתא פרה אדומה ועגלה ערופה אי ראויה ניחא ואי לא ראויה ניחא ואי תימא אי שחיטה ראויה היא מאי קמ''ל הרי ביררנו דלדעת רבנן פרה לאו ראויה היא ועגלה ג''כ לאו ראויה כדכתבינן אבל שלא לשנותם במשנה לא ס''ד אליבא דרבנן:

כסף משנה שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה וכו'. משנה פרק אותו ואת בנו (דף פ"א:) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע''ז השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר''ש פוטר וחכמים מחייבים ואמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ"ה) ראה רבי דבריו של ר''מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים, ובמשנה פרק אותו ואת בנו דשוחט חולין בעזרה חייב משום אותו ואת בנו:

לחם משנה שחיטה שאינה ראויה וכו'. כבר הבאתי המשנה שהוא מחלוקת ר''ש וחכמים שר''ש פוטר דסבר לא שמה שחיטה וחכמים מחייבים ובפרק כסוי הדם (דף פ"ה) איפליגו בכי האי גוונא ואמרו שם במשנה ר''מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרו בגמרא ראה רבי דבריו של ר''מ באו''ב ושנאו בלשון חכמים ודברי ר''ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ע''כ. וכן פסק רבינו כאן באו''ב כר''מ דשמה שחיטה ובכסוי הדם פסק דלא שמה שחיטה כר''ש וגבי חולין שנשחטו בעזרה ג''כ איפליגו בכי האי גוונא שם בברייתא (דף פ"ה:) השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה וזה וזה חולין בעזרה ר''ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרין. ורבינו פסק לעיל בפרק שני כר''ש דמתיר שכתב והשוחט ונמצאת טרפה וכו' הרי אלו מותרין וכו' ויש לתמוה עליו כיון דבברייתא שנה לר''מ בלשון חכמים הוה ליה למיפסק בחולין שנשחטו בעזרה כוותיה כמו דפסקינן הכי כוותיה משום דהמשנה שנאו בלשון חכמים אע''ג דהך ברייתא מ''מ לא מצינו משנה חולקת עליה דתאמר דהלכה כר''ש בהא. ונראה דרבינו רצה לסמוך על הכלל שההלכה כר''ש לגבי דר''מ ודוקא היכא דמתניתין שנאו בלשון חכמים דחינן לכללין והלכתא כוותיה אבל ברישא דלאו כל כך אלימתא היא לא דחינן לכללין מקמה והדרינן ליה ואמרינן דהלכה כר''ש: ועגלה ערופה ופרה אדומה כו'. שם בפ' אותו ואת בנו (דף פ"א:) הקשו ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא והתניא ר''ש אומר כו' אמר רב שמן כו' פרת חטאת אינה משנה עוד הקשו ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן וכו' ותירצו אמר רשב''ל עגלה ערופה אינה משנה ע''כ. ולכאורה יש לתמוה על רבינו דכיון דאסיקו בגמרא דמקרי תרווייהו שחיטה ראויה איך כתבם הוא דמשמע דס''ל דהוו שחיטה שאינה ראויה. ונראה דפרת חטאת אע''ג דתירצו בגמרא דאינה משנה היינו משום דפריך מדר''ש אדר''ש דר''ש קאמר במתניתין דפטור משום שחיטה שאינה ראויה ושם בפרת חטאת נפדית על גבי מערכתה וכאן ס''ל דכל העומד ליפדות כפדוי דמי אבל רבנן דלא ס''ל דכל העומד ליפדות כפדוי דמי וגם לא ס''ל שפרת חטאת נפדית על גבי מערכתה פרת חטאת אינה ראויה לאכילה מיקרי. ועגלה ערופה אע''פ שבכאן תירצו דאינה משנה הא כבר כתב רש''י ז''ל דבפ''ב דכריתות אוקימו ההיא משנה דתצא ותרעה בעדר כתנא אחר ומתני' לא ס''ל הכי ולאו ראויה לאכילה מקרי ולכך פסקה רבינו:

ז שְׁחָטוֹ לְעַכּוּ''ם פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וְלֹא הִתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם עַכּוּ''ם לוֹקֶה:

מגיד משנה שחטו לעכו''ם פטור וכו'. פשוט שם (דף פ"א:) ארשב''ל ל''ש אלא ששחט ראשון לע''ז ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לע''ז פטור דקים ליה בדרבה מיניה ופירש''י ז''ל לא שנו דשוחט לע''ז חייב אלא ששחט ראשון לע''ז וחזר ושחט את השני לשולחנו לאכול דדיינינן ליה ברישא אהתראה דשני דאוא''ב ומלקינן ליה והדר דיינינן ליה אהתראה דשחיטה קמייתא לע''ז וקטלינן ליה א''נ בשני בני אדם אבל שני לע''ז דבהך שחיטה בתרייתא דמחייב עלה משום אוא''ב אתי נמי דין קטלא עילויה ופטור ממלקות:

כסף משנה ומ''ש שחטו לע''ז פטור משום אותו ואת בנו וכו'. בפ' אותו ואת בנו (דף פ"א:) אהא דתנן דהשוחט לע''ז חכמים מחייבים משום אותו ואת בנו אמר ר''ל ל''ש אלא ששחט ראשון לע''ז ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לע''ז פטור דקם ליה בדרבה מיניה. א''ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לע''ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע''ז:

ח אֵין אִסּוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כח) 'וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד'. וְנוֹהֵג בְּכִלְאַיִם. כֵּיצַד. צְבִי שֶׁבָּא עַל הָעֵז וְשָׁחַט הָעֵז וְאֶת בְּנָהּ לוֹקֶה. אֲבָל הָעֵז שֶׁבָּא עַל הַצִּבְיָה אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתָהּ וְאֶת בְּנָהּ. וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה. פָּרָה וּבְנָהּ אָסְרָה תּוֹרָה לֹא צִבְיָה וּבְנָהּ:

מגיד משנה אין איסור אותו וכו'. פשוט בברייתא ת''ר שור ושה שור ולא חיה שה ולא עוף: ונוהג בכלאים. פשוט בברייתא ת''ר אוא''ב נוהג בכלאים: כיצד צבי וכו'. אמרינן בגמ' (דף ע"ט:) אמר ר''ח איזהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים ואמרינן התם דהכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור ובהיא תיישה ובנה צבי שחייב ובתר הכי אוקימנא דפליגי בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקשחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ובתר דשקלי וטרו בההיא סוגיא אמרינן לענין אוא''ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התיישה בתיש הבא על הצביה ולאיסורא דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן בצבי הבא על התישה ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה אמרינן ולקי ור' אליעזר סבר איסורא איכא מלקות ליכא. ודעת רבינו היא דאע''ג דאמרינן בריש סוגיין דהכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור ובהיא תיישה ובנה צבי דחייב והוצרכנו להעמיד מחלוקתם בתיש הבא על הצביה וילדה בת והבת ילדה בן השתא בתר שקלא וטריא לא אתוקם הכי אלא דפליגי בין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התיישה וכדאוקימנא פלוגתייהו. ונמצא לפי זה דבתיש הבא על הצביה דרבנן אוסרין לכתחלה ור' אליעזר מתיר לכתחלה ובצבי הבא על התיישה ר' אליעזר אוסר לכתחלה ופוטר ממלקות ורבנן מחייבי מלקות ופסק רבינו כרבנן בתרווייהו. אבל אחרים פירשו דלעולם בתיש הבא על הצביה פטור ומותר לדעת כ''ע כאוקימתא קמייתא דהכל מודים בהיא צביה ובנה תיש פטור ופטור משמע ואפי' לכתחלה מטעמא דאמרינן שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו והאי דקאמר פטור משום דקא בעי למתני בצבי הבא על התיישה חייב קתני ברישא פטור. ובצבי הבא על התיישה לדעת כ''ע חייב וליכא מאן דפליג והאי דאוקימנא בתר הכי לענין אוא''ב בין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התיישה וכו' לאו דהדרנא מאוקימתא קמייתא אלא דסמכינן אמאי דאוקימנא בתיש הבא על הצביה וילדה בת והבת ילדה בן וכה''ג הוא דפליגי ר''א ורבנן. ורבינו מפרש לה לאוקימתא בתרייתא כמשמעה בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה כדכתבינן. וטעם רבינו משום דס''ל דהא דמותבינן בגמ' במאי עסקינן אלימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר ר''ח הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור משום דהוה קס''ד דמחלוקתם דרבנן ור' אליעזר במלקות הוא דפליגי ומשום הכי מותבינן מדר''ח דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורא אפילו בצביה ובנה תיש אסרי רבנן:

כסף משנה אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד וכו'. ברייתא בפ' אותו ואת בנו שור ולא חיה שה ולא עופות: ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז וכו'. שם (דף ע"ט:) ת''ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא אי זהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים זה הבא מן התיש ומן הצביה [ה''ד אילימא בתיש הבא על הצביה] וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אלא בצבי הבא על התיישה וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו לעולם בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן וכו' והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו''ט וכו' במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה ורבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין וכו' והא דתניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהג בכוי ובכלאים ר' אליעזר אומר וכו' כוי פטור מן המתנות במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה וילדה ור' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וכיון דלרבנן מספקא להו ולר''א מספקא ליה במאי פליגי בשה ואפילו מקצת שה רבנן סברי שה ואפילו מקצת שה ור''א סבר שה ולא מקצת שה אר''פ הילכך וכו' לענין או''ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה בתיש הבא על הצביה ולאיסורא דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן בצבי הבא על התיישה ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ומלקינן ליה ור' אליעזר סבר איסורא איכא מלקות ליכא איסורא איכא דילמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליא הוא מלקות ליכא דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן. וכתב הרשב''א בחידושיו בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למיחש דחוששין לזרע האב ואפילו מקצת שה אמרינן וכו' על כרחך צריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולברה אפי' איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו וצבי הבא על התיישה למלקות בכה''ג מיירי בצבי הבא על התיישה וילדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה ובכה''ג קאמר רבי אליעזר דלא לקי דדילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן והוה ליה צבי ובנו אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג וכ''ע מילקא לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתיישה ובנה צבי שחייב מ''ט שה אמר רחמנא ובנה כל דהו ואע''ג דאמרינן סתמא בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה וילדה בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריא דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב''ם שמפרש לה כצורתה בתיש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאיסורא שכך כתב ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה ושמא הוא ז''ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור משום דהוה ס''ד דמחלוקתן דרבנן ור' אליעזר לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורא אפילו בצביה ובנה תיש אסרי רבנן ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא צבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מ''ט מפלגינן בין איסורא למלקות אי שה ואפי' צבי אמר רחמנא מילקא נמי לא לקי ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנ''ל וצ''ע עכ''ל בחדושיו ובת''ה:

לחם משנה אין איסור אותו ואת בנו כו'. פ' אותו ואת בנו (דף ע"ט:) ת''ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי וכו' (עיין בכ"מ בד"ה ונוהג בכלאים כו' עד וכתב הרשב"א וכו'). ולכאורה נראה כפי פשט השמועה דרב פפא פליג ארב חסדא דהא איהו קאמר בתיש הבא על הצביה לאיסורא משום דדילמא אין חוששין לזרע האב אבל אי חיישינן לזרע האב ודאי דלקי ולרב חסדא דאמר פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה אפילו דהבן הוי שה מ''מ בעינן שהאם שה דבה תליא מילתא ואע''ג דחיישינן לזרע האב פטור. ובצבי הבא על התיישה קאמר דרבנן סברי שה ואפילו מקצת שה אמרינן ור' אליעזר סבר מלקות ליכא דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ואי ס''ל כר''ח דקאמר שה אמר רחמנא ובנו כל דהו למה להו לרבנן טעמא דשה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר למה פטר משום דשה ואפי' מקצת שה לא אמרינן הא בנו כל דהוא סגי כיון שהאם שה ולכך כתב הרשב''א בחידושיו דהך אוקימתא דרב פפא היא בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא וכן בצבי הבא על התיישה וילדה בת ובת ילדה בן ושחט לה ולברה והשתא א''ש כר''ח משום דמאי דשקלינן וטרינן אי חוששין לזרע האב או אמרינן שה ואפילו מקצת שה הוא לענין האם אי הוי שה או לא אבל כתב הרשב''א ז''ל שם והובא בב''י סימן ט''ז דנראה מדברי הרמב''ם ז''ל דמפרש השמועה כפשטה דהוא בתיש הבא על הצביה ממש וטעמו משום דאי הוה מפרש בילדה בת לא הוה ליה לרבינו לאתויי דינא בצביה הבא על העז ועז בא על הצביה אלא היה לו להזכיר ילדה בת ובת ילדה בן ויישב שם דברי רבינו ואחר כך דחאן ואני בעניי באתי להקשות בו כל הקושיות הנופלות על דבריו ואתרצם כפי הנראה לע''ד. ואיכא לאקשויי טובא. חדא דאם מפרש ההלכה כפשטה אם כן הא פליג רב פפא עליה דרב חסדא כדפרישית והוא ז''ל ע''כ פוסק כרב פפא חדא דמסקנא הכי הוי ועוד שהוא ז''ל כתב לקמן דהוא ספק אי נוהג בזכרים או לא והיינו כר''פ דמספקא ליה לרבנן ולר' אליעזר אי חוששין לזרע האב או לא וא''כ קשה דאיך הזכיר סברת ר''ח שכתב פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה. ותו דרבינו כתב כאן וז''ל היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה ואי הוא ז''ל פסק דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם כן בתיש הבא על הצביה וילדה בת למה פסק דאותה הבת היא ודאי שה ולוקה הא אי לא חיישינן לזרע האב לא הוי שה כלל וא''כ למה לוקה מספק. ותו דלקמן בפ' י''ד כתב דכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות ואינו מברך וגם כתב שם דאין מכסין את דמו ביו''ט ולמה סתם בכל כלאים הבא מבהמה וחיה היה לו לפרש דאי הוא תיש הבא על הצביה דחוששין לזרע האם ושה מקצת שה אמרינן כרבנן דודאי שוחטין לכתחילה ומכסין ביו''ט וכדהקשו בגמרא לשחוט ולכסי צבי ואפילו מקצת צבי. ותו דבהלכות כלאים כתב רבינו הנולדים מן הכלאים אם היו אמותיהן משני מינין אסור להרכיבן זה עם זה ואם הרכיבן לוקה אם הרכיב זה הנולד עם מין אמו לוקה ע''כ, ומדקאמר אם הרכיב זה הנולד עם מין אמו לוקה ע''כ, ומדקאמר אם הרכיב זה הנולד עם מין אמו דלוקה משמע דחוששין לזרע האב סבירא ליה והוי מין אחר ודאי ולכך לקי והוא ז''ל פסק כאן דמספקא ליה אי חוששין או אין חוששין ולא היה לו ללקות מספק. ותו דאותו הלשון עצמו קשה מדידיה לדידיה שבתחלה אמר היו אמותיהן משני מינין אסור להרכיבן כו' דמשמע דס''ל דאין חוששין לזרע האב דלמאן דחייש לזרע האב דהיינו חנניא הא אמרו בגמ' שם (דף ע"ט) דהנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס מותרין וכבר הוקשה להרא''ש ז''ל לשון זה בהלכות כלאים והרב ב''י בטור יו''ד סימן רצ''ז כתב שעכ''פ הלשון משובש. ותו דכתב רבינו בפ''ט מהל' בכורים דכוי אע''פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז חייב בחצי מתנות אם שה ואפילו מקצת שה אבל תיש הבא על הצביה הולד פטור מכל המתנות ע''כ, משמע משם דספוקי מספקא ליה אי חוששין או אין חוששין והוא דומה למה שכתב כאן אבל שאר הלשונות סותרים לשתי מקומות אלו. ונראה לי לומר דודאי רבינו מפרש דר''פ לא פליג עליה דר''ח כלל והוא מפרש בילדה בת ובת ילדה בן וכהרשב''א ז''ל וכן פירש''י ז''ל שכתב ואסור לשוחטה לנקבה הבאה מן התיש והצביה עם בנה וע''כ ודאי מוכרח לפרש כן דהסוגיא באה לתרץ הקושיא שהקשה והאמר ר''ח וכו' משמע דאותן המימרות אין לחלוק עליהם בשום פנים ומ''מ רבינו פסק כאוקימתא דאוקימנא מעיקרא לעולם דתיש הבא על הצביה וילדה בת והבת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה אמרינן ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן וטעמו משום דאמרו שם בגמרא אמר רב יהודה כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה או מין חיה היא וכו' וע''כ ר' יהודה בא לפרש מתניתין דכסוי הדם דקאמר ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביו''ט וכמו שכתבו שם התוס' דאי אפשר שבא לפרש מחלוקת ר' אליעזר ורבנן דודאי אי אינהו הוו סברי הכי אין מקום למחלוקת כלל דודאי דדיינינן ביה לחומרא כיון דלא ידענו אי זכר אי נקבה אלא ודאי מתניתין דכסוי בא רבי יהודה לפרש וכיון שכן קמה לה אוקימתא קמייתא דאוקימנא בתיש הבא על הצביה וילדה בת וכו' דטעמא מאי ניידינן מההיא אוקימתא לאו משום קושיא דאקשינן והא דתנן כוי אין שוחטין אותו וכו' כדהקשו בגמ' במאי עסקינן אילימא בתיש כו' השתא דאוקימנא ההיא מתני' כרבי יוסי דאמר כוי בריה בפני עצמה ורבנן ור' אליעזר לא סבירא להו הכי א''כ ליכא קושיא כלל ואתי שפיר אוקימתא קמייתא ולכך פסק רבינו כוותה ויש לזה דברים מוכיחים שבפרק כסוי הדם בפירוש משנה ראשונה פירש רבינו שם וכבר ביארנו שהאנדרוגינוס בריה בפני עצמה וכו' כלומר ולכך אין מכסין אותו ביו''ט א''כ מוכח דס''ל דמתני' אתיא כר' יוסי וכרב יהודה דאמר הכין וכן בפ' כסוי הדם (דף פ"ד:) הביאו ברייתא דאמרה ר' יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביו''ט וכו' משמע דאלו דברי רבי יוסי הן וא''כ מתניתין נמי אמרינן כוותיה אתיא והשתא לפי אוקימתא זו פסק רבינו כרבנן דחוששין לזרע האב ודאי וכדר''ח דקאמר פרה ובנה אסרה תורה וכו' ונתיישב בזה הלשון שכתב כאן פרה ובנה וכו' וכן מ''ש היתה בת הצביה וכו' ובהל' כלאים נמי מ''ש אם הרכיב זה הנולד עם מין אמו לוקה אתי שפיר דהוא פסק דחוששין לזרע האב ומה שכתב בראשונה הנולדים משני מינים אסור להרכיבן זה עם זה וכו' אע''ג דאית ליה חוששין לזרע האב טעמו משום דבגמרא לא אמרו דחנניא דאית ליה דחוששין לזרע האב אית ליה דהנולדין מן החמור עם הנולדין מן הסוס מותרין אלא שאמרו שזה חמור ואביו סוס והאחר בהפך אמו סוס ואביו חמור דכיון דחוששין לזרע האב הם (אסורין) דלכל אחד יש לו שני צדדין והכי אמרו שם בגמ' מאן חכמים חנניא וכו' והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא כלומר דלכל אחד יש שני צדדים אבל האמהות שוות והאב אחד כלומר דזה אמו חמור ואביו חמור וזה אמו סוס ואביו חמור ודאי דהוי כלאים אפילו דתימא חוששין לזרע האב משום דהאי יש לו משני צדדיו חמור והוא כלו חמור אבל זה הוא מקצת חמור ומקצת סוס שמן הצד אחד חמור ומן הצד האחר סוס דלכ''ע חיישינן לזרע האב ואם כן שה ואפילו מקצת שה אמרינן והוי סוס בחמור דהם כלאים ולכך כתב רבינו ואם היו אמותיהן משני מינין אסור להרכיבן כלומר דסתמא דמילתא דהאב הוא אחד דהכי נראה שהאמהות לבד אינם שוות ולכך לקי כדפרישית. ומ''ש כאן אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט וכו' אע''ג דפסק כר''ח דאמר פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה טעמו משום דסבירא ליה דאפילו לר''ח איסורא מיהא איכא משום דלשונו משמע דקאמר הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור ומדלא קאמר מותר משמע דאיסורא דרבנן איכא משום דמיחזי כאותו ואת בנו ואתו למיטעי ובפ''ט מהל' בכורים שכתב שם כוי אע''פ שהוא ספק וכו' דמשמע דמספקא ליה כדפרישית יש לי לפרש הלשון כעין שפירש הרב בעל הטורים סימן ס''א ביורה דעה שהבין שמפרישין ממנו מפני שהוא ספק אם חייב או לא ולכך מפרישין כדי לקיים המצוה של ההפרשה אבל הנתינה שהיא ממון המע''ה וטעם הספק נפל לו משום דבפ' הזרוע והלחיים (דף קל"ב) אמרו שם דלרבנן כוי חייב בחצי מתנות ואחר כך אמר כי אתא רבין אמר ר' יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה ת''ל אם שור לרבות את הכלאים שה מה ת''ל אם שה לרבות את הכוי ור' אליעזר האי אם למה ליה וכו' הוקשה לו לרבינו למ''ד חייב בחצי מתנות הך ברייתא דקאמרה אם שה לרבות את הכוי איך יישב אותה דלמה לי קרא דאם שה הא בלאו הכי ידענו דשה מקצת שה לכך מפרש הוא ז''ל דלמאן דאמר חייב בחצי מתנות איצטריך קרא לומר כאן דכוי חייב בחצי מתנות לאשמועינן דדוקא צבי הבא על התיישה אבל תיש הבא על הצביה אע''ג דבעלמא חיישינן לזרע האב הכא לא חיישינן וא''כ לפי זה צבי הבא על התיישה פטור ולר' יוחנן דאמר כוי לרבנן חייב נראה שהוא כל כוי בין תיש הבא על הצביה בין צבי הבא על התיישה מריבויא דקרא וכיון שכן מספקא ליה דילמא הלכתא כר''י או דילמא הלכתא כתירוצא קמא דהא בפ' או''ב (דף ע"ט:) אמרה בשלמא לרבנן מאי חייב בחצי מתנות משמע דכתירוצא קמא עיקר ולכך עשה פשרה ואמר לענין ההפרשה שהיא מצוה עבדינן לחומרא ומפרישין הכל אבל לענין הדין צבי הבא על העז חייב בחצי מתנות ותיש הבא על הצביה הולד פטור מכל המתנות ולפי זה דברי רבינו שם מפרשים סופם לראשיתם שבתחילה כתב כוי שהוא ספק וכו' ואח''כ כתב אם זה הספק הוא צבי הבא על העז וכו' וא''כ תיש הבא על הצביה פטור וכו' והוא מפרש כוי לרבנן דחייב דאר''י כוי הבא מבהמה וחיה ולא כמו שהבין הר''ן בדברי רבינו כמבואר שם בדבריו. ומ''ש רבינו כאן שהדבר ספק אם נוהג בזכרים וכו' אין הכוונה משום דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא אלא אע''ג דאית ליה חוששין לזרע האב מ''מ אפשר דאינו נוהג בזכרים מטעמא דקרא דקאמר בנו מי שכרוך אחריו כדאמרו שם בברייתא דשפיר מצו סברי רבנן דחוששין לזרע האב ומכל מקום מגזרת הכתוב הוא דבנו אינו נוהג בזכרים ואמרו שם בגמרא דהלכתא כחנניא דקאמר דנוהג בזכרים ועוד אמרו ואזדא שמואל לטעמיה דתנן ר' יהודה אומר וכו' אבל חכמים אומרים וכו' והוקשה לו לרבינו איך אמרו ואזדא שמואל לטעמיה דהא אע''ג דסבר שמואל התם דהלכתא כמאן דאמר חוששין לזרע האב הא מכל מקום מצי סבר כאן דאינו בזכרים משום דגלי קרא בנו אבל בעלמא לעולם דחוששין ולכך מפרש הוא כך דשמואל ס''ל דטעמייהו דרבנן משום דאין חוששין ולא משום בנו ולכך קאמר דהלכה כחנניא דאית ליה דחוששין אבל אי הוה שמיע ליה לשמואל הך ברייתא דטעמא דרבנן משום בנו אפשר דהלכתא כוותייהו דרבנן וזהו שאמר ואזדא שמואל וכו' כלומר אי שמואל אמר הלכתא כחנניא הוא משום דסבירא ליה התם דהלכתא דחוששין לזרע האב וסבירא ליה דרבנן אית להו אין חוששין אבל אי הוה שמיע ליה ברייתא אפשר דהלכתא כרבנן ולכך פסק רבינו דהרי זה ספק אבל ודאי חוששין לזרע האב משום דאנן שמיע לן ברייתא וטעמייהו לא הוי משום דאין חוששין וא''כ אפשר דהלכתא כוותייהו אבל בהא דחוששין לזרע האב מודה הגמרא דהכא דהכין הלכתא ודלא כההיא סוגיא דכתובות דקאמר הלכתא כר' יהודה בפרדות ופסק רבינו כי סוגיין ובכסוי הדם שכתב שם שאינו מכסה ביו''ט ולפי מאי דפרישית בכל גוונא הוה ליה למימר דחוששין דהא תיש הבא על הצביה כולי עלמא מודו דחוששין לזרע האם ואי צבי הבא על התיישה הא קיי''ל דחוששין לזרע האב ולישחוט וליכסי דקי''ל צבי ואפילו מקצת צבי י''ל דבתוס' הקשו בשם ר' שמואל מוורידין דהא לא הוי כולו דם צבי אלא חציו ובפרק קמא דביצה אמרו דלא בזו בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסות ביו''ט ולכך מכח קושיא זו נ''ל שסובר רבינו דהך סוגיא דהכא דחויה היא מהלכה ופליגא אסוגיא דהתם דקאמר נתערבו דמם וכו' ואנן נקטינן כסוגיא דביצה דסוגיא במקומה עדיפא ולכך סתם רבינו ואמר דבכל אופן אין מכסין אותו ביו''ט משום דהוי כנתערב דמם. וא''ת בהל' מאכלות אסורות פ''ק כתב רבינו וז''ל כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי וחלבו אסור ואין לוקין עליו ולפי מה שפירש' קשה דבמאי עסקינן אי תיש הבא על הצביה הא קי''ל דחוששין לזרע האב וא''כ שה מקצת שה וראוי ללקות עליו ואי צבי הבא על התיישה כ''ש דקשה דלכ''ע חוששין לזרע האם ואפילו נאמר דרבינו סבר דספוקי מספקא ליה אי חוששין אי אין חוששין מ''מ הוא קשה דהיה לו לחלק ולומר דאם צבי הבא על התיישה חוששין דלכ''ע חוששין לזרע האם דלוקין עליו. וי''ל דגם בעינן שיהא ראוי ליקרב לגבי המזבח לאוסרו וכדכתיב רבינו פ''ז מהל' מאכלות אסורות שלשה חלבים הם שחייבים עליהם וכו' וכתב עליו הרב המגיד זה מבואר וכו' שאלו הם קרבים לגבוה וכו' כמו שמתבאר מן הגמ' שהביאו ראיה לאסור החלב מהפסוקים שהם גבי קרבן וכו' משמע דאינו נאסר אלא חלב הקרב ע''ג המזבח וכוי אינו קרב לגבי המזבח ועוד דמדאיצטריך בגמרא בריש פרק בתרא דיומא (דף ע"ד) כל לרבות כוי וחצי שיעור משמע דאינו נאסר בלאו אלא איסורא בעלמא ס''ל לגמרא דמרבינן. זהו מה שנראה לי לבאר דברי רבינו והארכתי בו מפני שדבריו הם קשים עד מאד. וראיתי להרב ב''י ביו''ד סימן ס''ה אשר דרך בדרך מתוק עד מאד ואמר דרבינו ס''ל דכוי בריה בפני עצמה היא וכתב כי הלשון שבמאכלות אסורות אשר כתוב שם שהוא הבא מבהמה וחיה הוא משובש וכתב שבאותה סוגיא דבפרק אותו ואת בנו אמר רב חסדא איזהו כוי וזה דבר מתוק עד מאד דכל הסוגיא מוכח שם דכוי הוא הבא מבהמה וחיה שהקשו ממתניתין דכוי אין שוחטין אותו ביו''ט וכן בפ' הזרוע והלחיים הקשה ר' זירא מההיא דכוי יש בו דרכים וכו' משמע דס''ל דהבא מבהמה וחיה נקרא כוי. על כן באמת דבריו הם מתוקנים עד מאד אלא שלא נמלט בקצת מן הקושיות שהקשיתי למעלה. ולכך נראה לע''ד דהעיקר הוא דס''ל לרבינו דכוי הוא הבא מבהמה וחיה וכל לשונותיו יתפרשו כמו שפירשתי ומה שכתב הרב בית יוסף דבכסוי הדם משמע דסבירא ליה לרבינו דכוי הוא בריה בפני עצמה לא ידעתי למה דאע''פ שכתב דין הכלאים ודין הספק אין כוונתו לומר דספק הוא הנקרא כוי דאינו נקרא כוי אלא הכלאים כמו שביאר בהלכות מאכלות אסורות אלא כוונתו לומר דכל דבר שיולד לנו ספק אם בהמה או חיה הדין כן והוא פשוט אבל לא הזכיר שם שהכוי הוא הספק אלא כוונתו שהכוי הוא כלאים כמו שביאר בהל' מאכלות אסורות וכבר הארכתי:

ט הָיְתָה בַּת הַצִּבְיָה הַזֹּאת נְקֵבָה וְיָלְדָה בֵּן וְשָׁחַט אֶת הַנְּקֵבָה בַּת הַצִּבְיָה וְאֶת בְּנָהּ לוֹקֶה. וְכֵן כִּלְאַיִם הַבָּא מִמִּין כֶּבֶשׂ וּמִמִּין עֵז בֵּין מִכֶּבֶשׂ עִם הָעֵז בֵּין מֵעֵז עִם הַכִּבְשָׂה לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ:

מגיד משנה היתה בת הצביה וכו'. פשוט שם לעולם בתיש הבא על הצביה וילדה בת והבת ילדה בן וקשחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן ופסק כרבנן: וכן הכלאים וכו'. פשוט בתוספתא אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים מן הרחל ומן הגדי נוהגין בו ומן הכוי אין נוהגין בו ואין חולק על ר' אליעזר בכלאים הבא מן הרחל ומן הגדי והריא''ף ז''ל לא כתב זה בהלכותיו משום דס''ל כמ''ד שטמאה אינה מתעברת מטהורה וטהורה אינה מתעברת מטמאה ולא דקה מגסה ולא גסה מדקה ולא חיה מבהמה ולא בהמה מחיה ואחרים חלקו בדבר ואמרו דנהי דבהמה טהורה מטמאה הוא דקיימא הלכה דאין מתעברת זו מזו אבל דקה מגסה וגסה מדקה וחיה מבהמה ובהמה מחיה מתעברין זו מזו וכן הוא דעת רבינו ז''ל:

י מֻתָּר לִשְׁחֹט אֶת הַמְעֻבֶּרֶת. עֻבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא. וְאִם יָצָא הָעֻבָּר חַי אַחַר שְׁחִיטָה וְהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם אֶחָד. וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה:

מגיד משנה מותר לשחוט את וכו'. (חסר מכאן):

כסף משנה מותר לשחוט את המעוברת וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ומ''ש ואם יצא העובר חי אחר שחיטה וכו'. בתוספתא פ' בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אסור משום או''ב דברי ר''מ וחכ''א אין אסור משום או''ב שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או''ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו:

לחם משנה מותר לשחוט וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע"ד) אמרו במשנה מצא בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר''מ וחכ''א שחיטת אמו פוטרתו ובגמרא (דף ע"ה:) אמרו ר' שמעון שזורי היינו ת''ק ואמרו הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו כלומר דלרבנן בעי שחיטה והיינו מדרבנן והכי פסק רבינו ולכך כתב דלא ישחוט לכתחלה אבל אם שחט אינו לוקה:

יא אִסּוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת שֶׁזֶּה [o] בְּנָהּ וַדַּאי. וְאִם נוֹדַע וַדַּאי שֶׁזֶּה הוּא אָבִיו אֵין שׁוֹחֲטִין שְׁנֵיהֶן בְּיוֹם אֶחָד. וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם [א] נוֹהֵג בִּזְכָרִים אוֹ אֵינוֹ נוֹהֵג:

מגיד משנה אין איסור או''ב נוהג אלא וכו'. פלוגתא דרבוותא היא אם נוהג בזכרים אם לא משום דבגמ' מייתינן ברייתא דתניא או''ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניה אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות ויש מי שפסק כחנניה משום דשמואל אמר הלכה כחנניה ויש מי שפסק כת''ק בר פלוגתיה דחנניה וכן פסק הריא''ף והאריך כל אחד בראיות ודעת רבינו היא דנהי דהלכה כת''ק דחנניה זהו לענין דינא דאינו לוקה אבל לחומרא שלא לשחוט אותו לכתחלה הלכה כחנניה וכן היא דעת מקצת המורים וכן הם דברי רבינו אין איסור אוא''ב נוהג בודאי אלא בנקבות אבל מספק נוהג גם בזכרים ומשום ספק לא לקי:

כסף משנה איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע"ח:) תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות ואמרינן בגמרא (דף ע"ט) דרבי יהודה סבר [אין] חוששין לזרע האב ובסוף כתובות (דף קי"א:) פסקינן הלכה כר' יהודה ובפרק אותו ואת בנו אסיקנא דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב ולפיכך פסק רבינו בה כדין הספיקות דאין שוחטין ואם שחט אינו לוקה:

לחם משנה איסור אותו ואת בנו וכו' שזה בנה ודאי. אין הכוונה דמשום הכי נוהג דאם כן כשנודע ודאי שהוא אביו אמאי מספקא לן אי נוהג אי לא אלא הכי קאמר הטעם שאנו אומרים שאותו ואת בנו נוהג יותר בנקבות מבזכרים משום דקרא קאמר בנו והיינו מי שכרוך אחריו כדקאמרו בגמ' רבנן ודרך הבן ללכת כרוך אחר הנקבה שהוא בנה ודאי ולכך משתמע קרא דוקא באם ולפי זה מה שאמר שזה בנה ודאי הוא טעם למשמעות הכתוב בנו דאם יותר מבאב:

יב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט שְׁנֵי בָּנֶיהָ לוֹקֶה שְׁתֵּי מַלְקִיּוֹת. שָׁחַט אֶת בָּנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט הִיא לוֹקֶה אַחַת. שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בֶּן בִּתָּהּ לוֹקֶה שְׁתַּיִם. שְׁחָטָהּ וְאֶת בֶּן בִּתָּהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַבַּת לוֹקֶה אַחַת בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר:

מגיד משנה השוחט את הפרה וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו וטעמא דמלתא שהרי על כל אחד ואחד עובר משום אוא''ב: שחט שני בניה וכו'. פשוט במשנה וטעמא דמילתא דלא נשחט באיסור אלא היא ובגמ' ילפינן דבנו ואותו נמי חייב: שחטה ואת בתה וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו וטעמא דמילתא דהרי כאן תרי איסורי דאותו ואת בנו: שחטה ואת בן בתה וכו'. פלוגתא דרבנן וסומכוס דרבנן מחייבי מלקות ור''מ משום סומכוס מחייב שמונים והכי פירושה דמתני' דכששחטה ואת בתה עדיין לא עבד איסורא כלל וכששחט בתה הרי בשחיטה זו שני איסורים דאוא''ב חד משום האם הראשונה וחד משום הבת של זו ואעפ''כ אינו לוקה אלא אחת משום דחד מעשה הוא וסומכוס מחייב אליביה דר''מ משום שני שמות אע''ג דמעשה אחד הוא שהרי מפני אמה שנשחטה מתחייב משום אוא''ב ומשום בתה מתחייב משום בנה ואותו ובהאי דלעיל גבי שחט שני בניה ואח''כ שחטה מודה ר''מ דלא לקי אלא חד משום דהתם חד מעשה הוא וחד שם הוא דאין מתחייב על שניהם אלא משום בנו ואותו אבל הכא חד מעשה ושני שמות ואין הלכה כר''מ:

כסף משנה השוחט את הפרה ואח''כ שחט שני בניה וכו'. משנה שם (דף פ"ב) וכתב רש''י דטעמא דשחט שני בניה ואחר כך שחטה אינו לוקה אלא אחת משום דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת. ומ''ש שחטה ואת בתה ואת בן בתה וכו'. שם במשנה. (ומ"ש שחטה ואת בן בתה ואח"כ שחט את הבת וכו'. ג"ז משנה שם) וכת''ק ופירש''י דטעמא דאינו לוקה אלא אחת משום דחד לאו וחדא התראה וחד מעשה:

יג שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת זֶה הָאֵם וְזֶה הַבַּת וּבָאוּ לְדִין. זֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן יִשְׁחֹט רִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי יַמְתִּין לְמָחָר. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי וְשָׁחַט זָכָה וְיַמְתִּין הָרִאשׁוֹן עַד לְמָחָר:

מגיד משנה שנים שלקחו וכו'. פשוט במשנה שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני ושחט זכה השוחט. ומה שכתב רבינו ובאו לדין. הוא מה שפירש בגמרא אמר רב יוסף לענין דינא תנן והכי פירושא דהא דתנן במתני' זה שלקח ראשון ישחוט ראשון לא לענין איסור והיתר שאם רצה השני לשחוט והראשון להמתין עד למחר שיש איסור בדבר אלא לענין דינא קאמר שאם באו לב''ד מקדימין לראשון:

'יד-טו בד'' פרקים וכו'. בהשגות מעולם לא הפליג בריוח אותו היום אלא בערב יוה''כ שיש מי שמקדים שני ימים ושוחט ובא ר' יהודה לומר אע''פ שיש מקדימין אינו צריך להודיעו וכן מוכח בתוספתא. ואין זו השגה על רבינו משום דלא שבקינן תלמוד ערוך שבידינו ונפסוק על פי ברייתא משום דרהטא דסוגיין רהטא כדברי רבינו דר''י דאמר במתני' אמתי בזמן שיש לו ריוח קאי אכולהו פרקים דמתני' וכן נראה מדברי רש''י ז''ל וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוס' וכן פירשה השר מקוצי וכולם לאותה תוספתא. אלא שרבינו פירש האי דאמרינן בגמ' אר''י בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אינו צריך להודיעו דהאי הרוחה ביום עצמו נאמר ולפיכך כתב והיה בסוף היום וכו' אבל אם היה ריוח וכו'. וכתב עליו הרשב''א דמתני' ודאי כדידיה משמע דהא ר' יהודה לפרש דברי חכמים בא דאימתי אינו אלא לפרש ות''ק בלוקח ערב יו''ט קאי ועלה קאמר ר''י אימתי בזמן שאין לו ריוח אלמא ודאי משמע שיש חילוק בלוקח בו ביום בין שיש לו ריוח כגון שלקחו יום או יומים קודם יו''ט א''צ להודיעו דדלמא ראשונה אתמול נשחטה לא עסקינן כלל בריוח דההוא יומא וערב דקתני לפי זה לאו בלוקח ערב ממש. וכתב הרמב''ן דהא דקתני צריך להודיעו קודם המכירה קאמר ואם לא הודיעו הוי מקח טעות דע''מ לשחוט היום הוא לוקח דמסתמא יכול לשחוט כדקתני ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע ונסתפקו הראשונים באותם ימים דאמרינן אינו צריך להודיעו אם צריך הלוקח לשאול אם לא. ופסק הרשב''א דודאי אינו צריך לשאול והאריך בראיות. ואחרים כתבו דבשאר ימים המוכר אינו צריך להודיעו אבל הלוקח צריך לשאול ולא נתחוורו דבריהם אלא כדברי הרשב''א עיקר. ולפי זה כל הלוקח מן הנכרי בכל זמן ואפי' בארבעה פרקים אלו אינו צריך לשאול אלא שוחט סתם עד שיודע לו הדבר. ומיהו נראה דהיכא דהעיד נכרי במסל''ת שמכר האם לישראל אסור לשחוט הבן בו ביום בד' פרקים הנזכרים כשאין ריוח. וכתבו רבותינו בעלי התוס' דלא חשיב במתני' ערב יו''ט ראשון של חג משם דכ''ע טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך:

כסף משנה שנים שלקחו שתי בהמות וכו'. משנה שם:

יד בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בְּשָׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ כְּבָר מָכַרְתִּי אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ לְאַחֵר לִשְׁחֹט כְּדֵי שֶׁיַּמְתִּין זֶה הָאַחֲרוֹן וְלֹא יִשְׁחֹט עַד לְמָחָר. וְאֵלּוּ הֵן. עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וְעֶרֶב עֲצֶרֶת. וְעֶרֶב [ב] רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

כסף משנה בארבעה פרקים בשנה וכו'. גם זה משנה שם (דף פ"ג ע"א):

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁרָאָה זֶה שֶׁלָּקַח בָּאַחֲרוֹנָה נֶחְפָּז לִקְנוֹת וְהָיָה בְּסוֹף הַיּוֹם שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא שׁוֹחֵט עַתָּה. * אֲבָל אִם הָיָה רֶוַח בַּיּוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שֶׁמָּא לֹא יִשְׁחֹט אֶלָּא לְמָחָר:

ההראב"ד אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיעו. א''א מעולם לא הפליג בריוח אותו היום אלא בערב הערב יש מי שמקדים שני ימים ושוחט ובא רבי יהודה לומר אף על פי שיש מקדימין אינו צריך להודיעו וכן מוכח בתוספתא:

כסף משנה ומה שכתב במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות וכו'. זה פירוש רבינו על מה ששנינו שם במשנה אר''י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אינו צריך להודיע וידוע שכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש: וכתב הראב''ד מעולם לא הפליג בריוח וכו'. פירושו כפירוש רש''י שכתב בזמן שאין לו ריוח שמכר האם היום אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניה היום אני אומר שמאתמול שחט את הראשונה:

לחם משנה (יד-טו) בארבעה פרקים וכו'. משנה שם (דף פ"ג) בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו וכו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אין צריך להודיעו ע''כ. ופירש''י ז''ל שאין לו ריוח הפסק בינתים שתמכר האם היום אבל יש לו ריוח שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום ע''כ. ורבינו נראה שמפרש אין לו ריוח שראה זה שלקח באחרונה וכו' ותמה עליו הרא''ש ז''ל בפסקיו דאם היה נחפז לקנות בסוף למה נאמר שישחוט היום יותר ממה שקנה בבוקר אדרבה איפכא מסתברא הקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו''ט לא יוכל לקנות ע''כ. ובאמת שתמיהא גדולה היא ולכך נראה לי לפרש דברי רבינו שהוא בערב הערב כלומר דר' יהודה בא לפרש דכשקונה בערב הערב אם הוא בסוף היום ודאי שדעתו לשחוט עכשיו וצריך להודיעו שלראשון מכר לשחוט היום וטעמו דאם לא היתה כוונתו של האחרון לשחוט היום כבר היה לו שהות לקנות למחר שהוא הערב אלא ודאי שכוונתו לשחוט וזה מכר לאחר לשחוט היום ולכך צריך להודיעו אבל כשהוא בתחילת היום בערב הערב ודאי שנאמר שאולי זה האחרון ישחוט למחר שהוא הערב ולפי זה לא דבר כלל רבי יהודה בערב יום טוב עצמו וכשמכר בערב ודאי שצריך להודיעו. זה נראה לי לדעתו ז''ל. ובהשגות כתב א''א מעולם לא הפליג בריוח וכו'. נראה שדעתו לפרש כך במה דברים אמורים שצריך להודיעו בזמן שאין לו ריוח כלומר שזה האחרון קנה בערב ממש וכן הראשון אז ודאי אמרינן שזה הראשון שקנה היום ישחוט היום וזה האחרון גם כן ודאי ישחוט היום אבל כשקנה האחרון בערב הערב שהוא שני ימים קודם יום טוב אף על פי שקנה ג''כ הראשון אותו היום מ''מ לא אמרינן שזה האחרון ישחוט ג''כ היום דדילמא ישחוט למחר ולא אמרינן הראשון ישחוט למחר ודאי דיש מקדימים לשחוט שני ימים קודם ואם כן ישחוט היום. ואע''פ שיש מקדימים ושוחטים שני ימים קודם מ''מ לא תלינן בהכי לומר ג''כ שהאחרון ישחוט היום אלא אמרינן שזה האחרון ישחוט למחר והראשון ישחוט היום או האחרון ישחוט היום והראשון למחר:

טז והַמּוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְהַבַּת לַכַּלָּה צָרִיךְ לְהוֹדִיעָן. שֶׁוַּדַּאי בְּיוֹם אֶחָד שׁוֹחֲטִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה המוכר את האם לחתן וכו'. פשוט שם ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ובתה לכלה שצריך להודיע שבידוע ששניהם שוחטין ביום אחד ופירשו בתלמוד דלאו דוקא את האם לחתן ואת הבת לכלה דה''ה איפכא אלא מילתא אגב אורחיה קמ''ל דאורח ארעא למטרח טפי בי חתנא מבי כלתא פי' שדרך העולם לטרוח בבית החתן יותר מבבית הכלה ולפי זה קתני האם לחתן שהיא גדולה מן הבת:

כסף משנה ומה שכתב והמוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה וכו'. גם זה שם במשנה:

יז יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁשָּׁחַט רִאשׁוֹן בִּתְחִלַּת לֵיל רְבִיעִי לֹא יִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי עַד תְּחִלַּת לֵיל חֲמִישִׁי. וְכֵן אִם שָׁחַט הָרִאשׁוֹן בְּסוֹף יוֹם רְבִיעִי קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שׁוֹחֵט הַשֵּׁנִי בִּתְחִלַּת לֵיל חֲמִישִׁי. שָׁחַט רִאשׁוֹן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל חֲמִישִׁי לֹא יִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי עַד לֵיל שִׁשִּׁי. וְאִם שָׁחַט בְּיוֹם חֲמִישִׁי אֵינוֹ לוֹקֶה:

מגיד משנה יום אחד וכו'. פשוט במשנה כלשון רבינו ואמרינן בגמ' לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום הנאמר במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום האמור באוא''ב היום הולך אחר הלילה ופריש''י ז''ל היום הולך אחר הלילה שאם שחט האם ביום שוחט הבת בלילה דאין הלילה הולך אחר היום. אבל בקדשים לילה הולך אחר היום דכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא לילה של אחריו קארי יום קרבנו עד בקר ומשום דקא סלקא דעתין דכל ענין הפרשה הזאת סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו דילפינן מקדשים קמ''ל דלא ילפינן אלא ממעשה בראשית:

כסף משנה יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה וכו'. גם זה משנה שם: ומ''ש שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי וכו' אינו לוקה, פשוט הוא דכיון דבין השמשות הוא ספק מן הלילה אין מלקין מספק:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן